והפעם נילי לנדסמן תוהה אם התקפי החרדה האלה הם אכן סימן שהתאהבת, או שאולי הגיעה השעה לבחון מחדש את המנגנון האוטומטי שלך

מה זה קשור לאהבה?

שנתחיל בפרפרים ופרפורים? הרי נהוג לראות בהם סימן. הוא מצלצל ואת נתקפת קוצר נשימה. את נתקלת בו ברחוב והדם מציף את לחייך. את חושבת עליו והלב שלך נשמט לתחתית הבטן בחבטה. הוא יוצא מהבית שלך, אחרי שכל הלילה תינתם אהבים, ואת סוגרת את הדלת והמוח שלך ננעל על מחשבה אחת: "האם יתכן שזו הפעם האחרונה – שאת והוא, לעולם?" את סופרת את השעות, את שומרת את כל ההודעות בתא הקולי, את אוספת עדויות, את מבלה על פרשנויות -לכל מילה, לכל מחווה, לכל שתיקה.
את כולך שקיקה ומועקה.
ושוב את מתמלאת באמביציה. ובתכנונים. את מתחילה לחבר תסריטים. אחד ראשי, אחד חילופי, אחד חירום. כולם קורסים, תמיד, משום מה. את לא סומכת על המזל והגורל. נראה לך שצריך להיות תמיד מוכנה, על מנת שיקרה דבר מה. אז מה תלבשי? איך תרמזי? איך תתזמני את זה ככה שהדברים ינועו לפי התכנון? אה, ואיך תעשי את זה גם הכי בנון שלאנטי, שלא יראו שהייתה פה מחשבה מוקדמת? את מכינה לעצמך שורות מוחצות לעת הצורך, ואז, כשאת שומעת את עצמך מלהגת אותן, את מתחרטת. אלוהים, כמה שאת נשמעת לעצמך מאומצת, או גרוע מזה, מאולצת.
אולי במקום חילופי שניניות אולי הייתה יכולה להיות פה שיחה. אבל את, את משתדלת כל כך, שאת כבר לא בטוחה, אם ברגע שהוא יינעל עליך, הוא ינעל על מי שאת באמת, או על הרושם שהצלחת לעשות עליו. הרושם הזה שהותרת, שלא בא לך באופן טבעי, שתמיד הרי כרוך באיזה מאמץ.
אבל את מנחמת את עצמך, שזה ככה תמיד בהתחלה. בספרים, בסרטים, במצעדי הפזמונים, הם כולם אומרים שככה זה כשמתאהבים. ושאין לך צ'אנס, אם את מתנהגת כרגיל. ואז את מחליטה שהמוצא הטוב ביותר הוא דווקא להעמיד פנים שהכל, כן הכל, ממש, כרגיל. שאת לא בהיסטריה, שלא חיכית שעות ליד הטלפון, שאת עסוקה במיליון דברים, שאין בעיה בכלל אם לא תפגשו כמה ימים. את, קטן עליך, לא? להעמיד פנים שאת לא שקועה באלללה היסטור של היחסים?
והנה, יש לכם יחסים. לוקח לך זמן להירגע. ואולי גם תירגעי, לזמן מה. ואולי תישארי דרוכה, תמיד עם עין אחת פקוחה, יבגוד או לא יבגוד? משתעמם או לא? מאושר? מדוכדך? והבהייה הזאת בקיר, המבט הלא מסופק, זה קשור אליך, או אולי לא בהכרח? ואיך יתכן שמשהו בכלל לא קשור אליך? ומה זה אומר? שרק את פה מוטרדת מהיחסים האלה, והוא, בשבילו הכל מובן מאליו? ולפני דקה היית מוטרדת במתי הוא יגיד לך שהוא אוהב אותך? ואחרי שהוא אמר, בכמה פעמים הוא אמר את מה שהוא אמר? ובפעם ההיא שהוא לא קלט שעכשיו בדיוק היית צריכה שהוא יגיד? ובמתי הוא יפגוש את ההורים? ומה אומרים עליך כל החברים? האם אתם באמת מתאימים? ומתי חתונה? ומה עם ילדים? תיק תק תיק תיק תק. תמיד הרי אפשר למצוא סיבה לדאגה, ואז, לעבוד על עצמך טוב טוב להירגע?
קוראים לזה התקפי חרדה. יש כאלה שסובלות מהם פחות, הווה אומר, שבאופן טבעי הן מתהלכות בעולם יותר נינוחות. והן, מן הסתם, ניחנו ביכולת לעשות הפרדות – מה פה עניין של חוסר בטחון ומה באמת זה סימפטום שמעיד על בעיות. ומהעבר השני, יש את אלה שמתמכרות להם, להתקפי החרדה האלה, שתולות עליהם אידיאולוגיות שמזהות אותם עם ההוכחה לקיומו של רגש אמיתי, עמוק (שהרי מרגישים פה בעוצמות כאלה, בזה אי אפשר לטעות), או עם המנגנון הנשי, שידוע שהוא נוטה לפתח רגישויות ובהלות, שידוע שהוא נוטה להתמכר לבלבול ולתהיות.
האמנם? האם זאת עסקת חבילה קבועה ובלתי ניתנת לשינוי? האם לעד התאהבות, והיחסים שיבואו או לא בעקבותיה, יהיו מושתתים על בהלה, צורך לתכנן מראש, דריכות מתמדת, אי ידיעה, נטייה לזהות את הסבל עם האהבה? או שזה הרגל כפייתי שראוי להרהר בו מחדש ואולי אפילו להמיר אותו – ההרגל הזה להצמיד באופן אינסטינקטיבי את ההתאהבות עם הבהלה הגדולה מחד, והתשוקה לאבד את העצמיות, מאידך.
ואולי יש עוד סוגים בעולם של אינטימיות? למשל אחת כזאת שלא מתמקדת באישורים שאמור לנפק הצד השני, ולא עוסקת בשיקולים של גאווה וכבוד, ומבוססת על מה שמתרחש בהווה, ולא מה שיהיה בעתיד ומה שלא היה בעבר. שלא מפעילה מעצמה את האדרנלין של ההתרגשות הפרועה, כי אם מאפשרת לך לחוות את מה שיש פה לחוות מעמדה יותר נעימה ורגועה?
למה כשהלב שלך לא דופק כל-כך חזק, שאת בטוחה שהשכנים תיכף הולכים להזעיק משטרה, זה ישר אומר שמישהו פה טעה בכתובת? ומה כל כך גדול בלאבד את הצפון? בלעבוד כל היום בלהתמקד ברגשותיו במקום ברגשותיך? מה כזה שוס בלא לדעת איפה בדיוק את נמצאת אצלו? בלתהות מתי זה יעלם לו? מה יקרה אם במקום, תנסי תרגול אחר? תבחרי במישהו בגלל שהוא גורם לך להרגיש שאת פשוט נהדרת כמו שאת, שמתקשר אליך כשהוא מתגעגע אליך, ושאת בכלל לא מוטרדת אם חלפה יממה מאז ששוחחתם לאחרונה (טוב קצת, אבל רק כי הרגלים ישנים אי אפשר לאבד בבת אחת).
מה עם זה שלא עושה לך את המוות, אם או בלי כוונה. שהוא לגמרי ברור אליך ואיתך. שאת לא צריכה לשאול אותו איך הוא מרגיש, רואים עליו. אחד שלא מפעיל אצלך אוטומטית את המנגנון שכורך ללא הפרדה את הרצון להיות נאהבת עם התקפי החרדה. אחד שאיתו תרשי לעצמך לעשות מה שבא לך בלי לפחד שאת הולכת להפסיד את הקופה.
או שאין כזה דבר באהבה?

נילי לנדסמן

נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל-אביב. סופרת, עיתונאית ותסריטאית בטלוויזיה.

תגובות

  1. שלום בנות.
    אולי אני מחדש לכן, אבל כל ההתלבטויות, ההמתנות לצלצול והנקודות האחרות הן גם נחלתם של הבנים שבתמונה.
    כל השאלות, רק בלשון זכר(האני שבתמונה( )
    הייתי מספיק מתוחכם, הייתי מתוחכם מדי, היא הבינה אותי, או אולי עשתה את עצמה מבינה אותי, היא חושבת שבאתי אליה רק בשביל להעביר ערב, היא חושבת שאם היא לא נתנה לי אני לא אבוא יותר, היא חושבת שבגלל שהיא כן נתנה לי אני לא אבוא יותר, היא רוצה שאני אתקשר, היא לא רוצה לשמוע ממני יותר, אכלתי כמו חזיר, לא החמאתי מספיק לעוגה שהיא הכינה, לא הבאתי פרחים, טוב שלא הבאתי פרחים, היא לא אהבה את זה שהרגשתי נוח מהר מאד, היא מאד אהבה את זה שהרגשתי נוח מהר מאד ( הורדתי נעליים), וכו' כיד הדמיון הטובה או הלא טובה עליכן.
    המסקנה: פרפרים ופרפורים יש גם לבנים.
    הביחד של בנים ובנות זה הפרפראות.
    בתיאבון, בכיף!

    • בשביל מה להיכנס לחרדות?
      אולי לא בא לו יותר עליך
      יש הרבה דגות בים.

    • משועשעת

      הוי איש יקר, תודה על התובנה.
      למען האמת קיננו בי המחשבות האם גם אתם עוברים את מה שאנחנו עוברות, ותמיד היה ברור לי שכן אבל הספק, אתה יודע…
      הבעיה שלכם בסיסית אבל הרבה יותר. הרי עם כל הפמיניזם והבנות שמתחילות עם בנים, ויוזמות סקס (רק כשהן בטוחות…) והאתר הנוכחי הנחשב, למרות הכל הדברים תלויים בכם, ולפני שיקומו עליי כולם במקלות ואבנים – ההסבר.
      הדבר הכי שנוא על גבר הוא צמד המילים – "בא נדבר", ואם לא נדבר לא נדע. לא אתה ולא אני נדע מה באמת התחושות, הרצונות, ההרגשות, אם לא נדבר לא נדע אם מצאתי חין בעינייך הגבר (ולמרות שיש דרך לדעת, היא לא תמיד אובייקטיבית כי הרי ידוע שאצלכם זה עובד אחרת.. בלי לפגוע, באמת!) ואתה לא תדע אם אהבתי את העובדה שהורדת נעליים (אגב, אנחנו מכירים…? (-: ) ולא תדע אם אני רוצה שתתקשר ואני לא אדע אם הייתי סתם ריבאונד וכו' וכו' וכו'.
      אז סחתיין על הכנות, כולנו שמחות לדעת שגם אתם מוטרדים מדי פעם, למרות שאתם לא תודו בזה בחיים בשם מלא ומפורט, ולהבא כשמציעים לכם שיחה, אז לא מדובר בנבירה עמוקה לתוך הבעיות המשפחתיות שלך עם דודה קלרה או למצב יחסייך עם מנהל הבנק. (ואם כן אז תנחומיי…)
      הסתיימה הפגישה? הזיון? אתה רוצה לוודא את מצב הדברים פשוט תשאל אם אתה יכול להתקשר מחר כי מאוד נהנית ואתה רוצה לוודא שזה לא היה חד פעמי… ואת אשה יקרה, תשאלי ראבק, תהיי ישירה, מקסימום תקבלי לא, הרי גם את ענית פעם או פעמיים בחייך בתשובה שלילית לגבר אחר, נכון אף אחד לא סובל לשמוע לא, אבל אף אחד גם לא מת מזה…
      אושר ואהבה רבתי לכולם.

      • בועז כהן

        נכון, את צודקת לגמרי בנוגע לשאלה הישירה. פשטות היא תמיד הדרך הקצרה ביותר. גם אם האמת מאכזבת, עדיף תמיד לוותר על הפוזות, המסכות והקוליות הנלעגת, ולשאול. תקשורת טובה מתחילה ונגמרת ביכולת לשאול את השאלות הטובות, בצורה הברורה, ואפשר לשאול שאלות טובות וברורות בעדינות. לא מוכרחים להפעיל אגרסיות, רק בגלל שלמישהו היה טוב איתך, אבל הוא לא רואה את עצמו כרגע מחוייב לך לשלושים השנים הבאות.
        ועוד משהו שמסקרן אותי: הרבה מדברים פה על ישירות ואמיתיות, אבל רוב המגיבים מעדיפים פסבדונים, שמות מתחכמים שיראו כמה שהם קולים וטרנדים. למה זה? אם אתה חושב וכותב את מה שאתה מאמין בו, מה הבעיה שלך לכתוב את שמך המלא שנתנו לך הוריך באהבה רבה?
        בועז כהן

    • אני ממש שמחה לשמוע זאת
      אבל אני עדיין חושבת שיש בנים שחושבים רק על סקס….
      כמה שיותר סקס…..וכמה שפחות דיבורם
      אבל לא כולם כאלה אני יודעת

    • כל מילה נכונה.
      אפשר להוסיף שיש שינויים במצב הרוח כשיש חרדה כזאת שמתוארת כאן.
      אפשר לצחוק ופתאום לבכות כשאת מחכה לטלפון או למילה הטובה ופתאום כשהיא מגיעה הכל נרגע ואז החרדה נעלמת לכמה שעות.
      אין לי מילים אחרי שקראתי את הכתבה אני בתוך זה ולא יודעת מה לעשות.

  2. קליופה

    רגע רגע, כשאנחנו מתאהבות (והשכן מלמעלה טוען שזה נכון גם לגברים), יש לנו תסמינים של התקפי חרדה (ואף פעם לא שמתי לב באמת שהסממנים הפיזיים של התאהבות דומים כל כך לאלה של התקפי חרדה. אשקיע בזה מחשבה נוספת מאוחר יותר).
    זה לא בהכרח קשור למושא אהבתינו. זה אמנם צריך להתחיל להטריד כשאנחנו מוצאות עצמינו נרדמות על הטלפון תוך ציפיה מייגעת לצלצול שלא מגיע, אחרי שנה של יחסים, אבל אני לא רואה איך אפשר להמנע מזה, יהיה הגברבר אשר יהיה, כשמדובר בהתחלה של קשר ופרפרים וקיטש ורוד בכל מקום. אני גם לא חושבת שכדאי בכלל לחפש מוצא אחר, זה הרי כל הכיף. למה אנחנו רוצות כל כך להתאהב, ולא מסתפקות בגבר אמיד עם כרס בירה מכובדת, אם לא בגלל האושר שבפרפרים, בדפיקות לב, שבלבדוק 3 פעמים ביום שלא צמחה לך שערה חדשה על הרגל, ובעיקר המלתחה שכל כך היתה זקוקה לרענון?

    • סימונה

      קודם כל, צריך לעשות פעם אחת ולתמיד את ההבחנה בין אהבה לבין התאהבות. התאהבות, כלומר הידלקות, יכולה להביא בהמשך שלה אהבה ויכולה להתמצות במה שהיא. אהבה זה עניין הרבה יותר מורכב.
      עכשיו מדובר בהתאהבות. את חושקת בו. אולי גם הוא בך. אם הוא משחק איתך משחקים מעורפלים, סימן שהוא מרגיש שהוא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לך. אבל אולי גם את הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לו? חשבת על זה? חשבת על זה ברצינות? הצלחת לשכנע את עצמך? את בטוחה? את גם מרגישה כך?
      זהו, שרוב הבנות מתוכנתות על ההיפך. המאזוכיזם טבוע בנו כל כך עמוק, שקשה לא ליפול למלכודות של משחקי כוח. כל השרירים בנשמה נתפסים במשחקי כוח, ואין זמן להתענג. כי צריך לסבול.
      מזעזע.
      החוכמה הגדולה ביותר היא להשתחרר מהתבנית הזאת.

      • מאוכזבת

        קל מאוד להגיד שצריך להשתחרר מזה, יש פעמים שאין שום בעיה ושהכל מצידך זורם וסבבה, אבל הוא/היא ממשיך/ה לשחק את אותם משחקים טיפשיים, ואז?… מה את/ה עושה?… משחק/ת איתו/ה באותו המשחק או מה?…. זה לא רק החלטה שלך/שלו אם להשתחרר או לא…

  3. כל הכבוד על הכנות
    הכי אהבתי את הסוף

  4. אהבה אמיתית היא אהבה שמחסלת לך את הציפורניים מכסיסה, שגורמת לך לאכול רק חפיסות מרלבורו ולשתות מים עכורים מהברז. אהבה אמיתית היא מה שהיטבת לתאר נילי. החרדה חייבת להימצא שם. פעם כמעט כרכתי על צווארי את החוט המסולסל של הטלפון וחנקתי את עצמי למוות מרוב המתנה לשיחת טלפון שגרתית. התנהגתי כאילו יש לי בן לוחם על אדמת לבנון הבוערת ואם הוא לא יחייג אלי עכשיו אני אצנח לריצפה ואמות.
    חרדה מעידה על אנושיות. אבל לפעמים היא הרסנית, כואבת, מכה, מזעזעת ומשפילה.
    מזל שיש פלאפונים וטלפונים אלחוטיים. הלולאה של החוט רק מזיקה לנו.

    • בננה אחת

      נגיד והייתה כזאת אהבה, רגועה ושלווה, בלי משחקים ומאבקים ישר על ההתחלה.
      וכל היום שמעת כמה שאת נהדרת ומופלאה, והעולם התחיל להצבע בגוונים פסטלים.
      ואז היה חסר משהו, לא?
      אומרים שאנחנו נהנים לפחד – כל עוד הפחד בשליטה (דוגמת רכבות הרים, סרטי אימה), כי אז אנחנו מרגישים חיים. אדרנלין- כמדומני…
      הכיף נמשך כל עוד יש לנו את האמונה שאנחנו שולטים במצב באופן כללי, שאנחנו נותנים לעצמנו לאבד שליטה רק באופן נקודתי, רק לתקופה מסויימת, רק עם בן אדם אחד.
      וכשקיימת אצלנו הידיעה שזה יגמר, הפחד הזה, שתבוא הרגיעה.
      מה קורה כשאנחנו מאבדים את השליטה הזאת? ולא רק איתו, כשהגרון במצב של חנק תמידי.
      כשהרגיעה לא באה, כשאי אפשר להפסיק את זה.
      כשהמתח מאיים לפקוע אותנו, כשאנחנו הולכים ברחוב וכל שאנחנו שואלים את עצמנו "מתי זה כבר יגמר?" ותמיד יש שביב של תקווה, שעוד יבוא השקט. שהצבעים יתמתנו כבר, יהפכו בהירים. שנפסיק לחוש מאוימים מהעולם. שהאנשים יחזרו להיות רק סתם עוד אנשים. ושיגידו לך שאוהבים אותך. רק אותך.

      את יודעת על מה אני מדברת נילצ'ו, נכון?
      ככה היכרנו.
      אני ואת, את ואני.
      ותודה לך רבה.

    • כמה עצוב …
      לפי התאורים שלך עדיף כבר שלא להתאהב לעולם!!!
      או לכל היותר זה נשמע כמו תחילתה של מחלה מאוד קשה…
      אני חולק על הגדרותייך הבומבסתיות חסרות כל פרופורציה.
      ולמה בכלל צריך להיות כזה קיצוני??
      אהבה אמורה להיות כייפית ולא יציאה למלחמת התשה!

      • אח שימי, כמה שאני מסכימה איתך, משום מה אחיות, זה גורם לנו לנשמע ממש חסרות כל טעם שלכל היותר צופות באלי מקביל
        הלא כך?!

      • שימי, ניסחת זאת מצויין. הבעיה היא שרוב אחיותיי, הב(נ)נות מתוכנתות לחשוב על בטחון כעל הדבר החשוב. ואני חושבת שלא! הבטחון מוליד שממון, ולראיה – כל הגירושים הללו, שמתרחשים יום יום, מסביבי. מערכות יחסים לא מחזיקות מעמד על הנינוחות והשלווה. אין שום כייף בבורגנות המשעממת, ברביצה מול ערוץ 2, בנסיעה הקבועה להורים בערב שבת, בסקס שיורד משלוש פעמים בלילה (בהתחלה) לשלוש פעמים בחודש, במקרה הטוב (ומי שהיתה נשואה כמוני חמש שנים, יודעת ב-ד-י-ו-ק על מה אני מדברת).
        אין כמו

    • מאוכזבת

      הרבה פעמים ידעתי אהבה כזאת כמו שאתה מתאר. ואני חושבת שאהבה כמו שאתה מתאר זאת לא אהבה אמיתית. נכון,צריכים להיות את הדאגות, החששות, הקנאות, הריבים וכו' וכו', אבל במידה!!!. האדם שטוען שהוא אוהב אותך תריך לתת לך את ההרגשה שלמרות הריבים הקנאות הדאגות וכו' וכו' יש לך על מי לסמוך ושיש מי שאוהב אותך גם אם תריב איתו וגם אם תצעק עליו וגם אם…לא יודעת מה. לסיכום: אני לא חושבת שחרדה היא המילה הנכונה.

    • מזדהה איתך
      אבל יכול להיות שהגזמת בקשר לטלפונים

  5. מסע הייסורים נכון לתקופה ממש קצרה (שלושה ארבעה חודשים ראשונים זה השיא
    ). אם זה הופך לסיוט שחור שבגללו התחלת לצרוך קלמרבין, הפסקת לאכול או ביקרת אצל הפסיכולוג לפחות שלוש פעמים אז ללא ספק עברת את הגבול.

    • בננה אחת

      שלום תמר… כאילו בהזמנה, ונגיד שהבננה מילאה אחר הוראותייך- לא אכלה, לא ישנה, כדורי הרגעה ואכן שלוש שעות שרינקולוג בשבוע.
      אז נכון. ברור שהיא עברה את הגבול, ממזמן.
      אבל מה זה אומר? ואיך מפסיקים את זה?
      ואיך חוזרים אחורה? או ממשיכים קדימה במצבים כאלה תקועים?

      • אפשר להציע עוד שעת טיפול שבועית, או צעד יותר רדיקלי כמו החלפת מטפל.
        להפסיק זה הכי קשה וכשתקועים לא ממשיכים, מקסימום מתחפרים ואז כבר קיימת סכנת שקיעה, טביעה ושאר אסונות. טפו טפו טפו.
        אולי מחכים לרגע אחד של כוח, תופסים אותו בציפורניים, משנסים מותניים ומנסים ללכת. רחוק ומהר.

      • כמו כל שלב או תקופה גם זה עובר. להגיד שזה לא משאיר משקעים? זה משאיר. בעיקר בשלבים מאוחרים יותר שהרגשנו שכיביכול התגברנו (גם אחרי שנתיים) נגלה סימפטומים ששבים ועולים בעקבות אותם חרדות שבעקבותם נפלנו כל כך חזק.

      • אני רוצה להגיד לך משהו בננה שלי…….את לא יודעת כמה זה
        קשה לעזוב ולשכוח את אותו הרגש שהרגשת כלפי אותו בן אדם
        נכון, את צריכה להתגבר על זה ולהמשיך בחיים אבל זה לא
        תמיד יוצא לפועל….
        לי למשל קשה להתגבר על אותו הנער שנתתי לו את האמון שלי
        ובטחתי בו, והייתי ממש שלו……ובסוף נפרדנו….
        מה לעשות-ככה אלו החיים…נכון הם מאכזבים ולפעמים נותנים
        הרגשה שלא צריך אותם אבל בסופו של דבר את מבינה שצריך
        לעבור את השלב הזה בחיים. אני לא אומרת שאת תתגברי על
        אותו האיש (אני עדיין לא התגברתי) אבל אני אומרת שאת צריכה
        לקחת את עצמך ביידים ולהגיד לעצמך שחיים פעם אחת….
        ותנסי להנות מאותם החיים…..כמו פתגם שאומר:
        "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים"
        אז תודי לאלוהים ותמשיכי לחיות….פגועה, אך מלאת תקווה.

    • תמר יקירתי,
      פרק הזמן עם התופעות שציינת הוא ארוך ובעל סבל רב.
      אם הגעת כבר לשלב של פגישות עם יועץ איחרת בהרבה את הזמן לרדת מהרכבת!!!
      הסימנים הללו מתארים איחור בהקרה של קשר לא בריא בלשון המעטה…
      אני ממש לא מאחל לך זאת ולא לאף אחד/ת מאיתנו מכיוון שכך זה זה בטח לא צריך להיות.

  6. הציפיה הדרוכה לטלפון, ההכנות הקדחתניות לפני הדייט, ההתלבטות איזה תחתון ללבוש, הפינטוזים על המרחק המתקצר שבין השפתיים, חוסר המנוחה, הבעת ההאבלה המחוייכת, איבוד התאבון ואפילו ההססנות אם לרדת עכשיו למכולת כי זו בדיוק השעה שבה הוא התקשר שלשום ולפני.. ואוווווווו, כל סימפטומי הריגוש האלה, שמעלים את הקיבה לאזור בית החזה, תענוג צרוף. מזל שזה מוגבל למס' חודשים בלבד, אחרת היו מאשפזים את רובינו. אפרופו אישפוז – צר לי לאכזב אתכן, אבל זה לא התקף חרדה, מקסימום נוירוטיות קלה. נקודת הדמיון היחידה בין מצב ההתאהבות לבין התקף פניקה היא הלמות הלב. שאר תסמיני ההתקף: פיק ברכיים, רעד, בכי, הקאה וחרדה אחת גדולהשחורה ועוטפת, כזו של מוות, נחסכים מכולנו, להוציא מקרים פתולוגיים, אבל זה שייך לאתר אחר.
    לחיות על רושם זה לא באמת עובד. אפשר למשוך את הדימוי הנחשק עוד פגישה, אולי עוד שתיים, אבל זה דוהה בשמש ויורד במים. הטריק הוא להגניב משפטי "שיחה" מהתחלה.
    לעזוב לרגע את סצינת הנון-שאלנטית ולהשחיל בין המילים, ככה בלי להתבייש, את המאמצים וההתרגשויות. לעשות לריגושים דה לגיטימציה ולוודא שהוא לא פיספס את זה.
    כן, יש בהוויה הנשית גם מוטיבים הרסניים. האובססיביות, הצורך לנתח כל הברה מקרית, היכולת לאבד את עצמינו, הבהלה, חרדת הנטישה, הצורך בפירגון אינסופי, שכחתי משהו?
    לא, לא יכולה לקום ולהכריז שזה חלק מהקסם. ב-כבוד הייתי מחליפה בפלא אחר (לא בפון), אבל
    זה קיים, זה שם ואם משתדלים לא להתמכר, אלא רק לעבור בין, להריח ולהמשיך הלאה, זה יכול להיות מאוד מבדר. שיחת נשים שכזו שכבר הוכיחה את עצמה ובגדול, סקס והעיר למשל.
    ואחרון אחרון חביב, האביר. בטח שצריך לבחור את האביר הנכון. הרגיש, המחמיא, הנהיר, זה שמתקשר כשהוא מתגעגע (רצוי שעתיים אחרי שיצא מפתח ביתך), שמביא פרח, שלמד רז או שניים בתורת הרומנטיקה, זה שכן צריך לשאול אותו מה שלומו, כי גם אנחנו זקוקות לתשומת הלב הזו. ומבחינתי, גם חיבוק קרוב וארוך זו דרך לשאול.
    וריגושים, זריגושים הם חוט השני שאהבה, אז כן, זה הקשר.

    • אמילי

      מה אומר ומה אגיד?! הכל נכון בנות… תפסתן אותי על חם.
      כבר שבוע+ שאני מסתובבת כמו איזה זומבי וטוחנת לעצמי את המוח: האם אני באמת מאוהבת? או אולי אני מאוהבת בלהיות מאוהבת? ולמה לעזעזל אני צריכה להיות מאוהבת? הרי זו עבודה מסביב לשעון, אין מנוחה, לא ביום ולא בלילה.
      תמיד מנחם לקרוא שאני לא הנירוטית היחידה וכן הלאה וכולי… אבל בכל זאת, אני שואלת: הפעם זה יצליח? למה הוא התכוון אתמול כשאמר לי שאני מבלבת אותו? האם בכלל יש ביננו משהו מעבר לתשוקה? מיהו בכלל?
      בקיצור, הלוואי ויכולתי להיות טיפה יותר COOL ולא רק כלפי חוץ.

      תודה שבאתן/ם לי בזמן

    • אהבתי את הניסוח ורק אוסיף דבר אחד :
      Be You

    • בועז כהן

      אין מלים. אין. את כל כך צודקת, וזה כל כך כואב לדעת שאת כל כך צודקת…
      מפני שכל מערכת יחסים קבועה תשחוק עד אבק את הריגוש הזה, ומי שמרגיש שהוא
      חי ובועט ונושם ואוהב ומרגיש בתקופות של ריגוש – חש אומלל ומתוסכל אחרי שהריגוש פג, נמוג, גז ונעלם – ומתחלף בבטחון, ביציבות, שגרה.
      בועז כהן

  7. כולי הזדהות בנות יקרות.
    מצבכן בסדר. מה תגידו עליי שהתאהבתי במדהימה ביותר שהכרתי, ומראש ידעתי כי היא בלתי ניתנת להשגה, העזתי ואומץ מצאתי להזמינה לצאת, בשלילה נעניתי ובכל זאת אני ממתין כבר שבוע, באופטימיות חסרת כל אחיזה במציאות לאיזה טלפון מתחרט או אי-מייל מהוסס.
    האהבה גורמת לכולנו לעשות ולחשוב דברים מוזרים.
    חיזקו ואימצו. אני הולך לבדוק אם הגיע מייל…….

  8. מה זה קשור לנשים כתבה יוניסקס מתאימה לשני הזנים אל תקחי בעלות על התקפי חרדה , המצב הינו קיים בשתי עולמות . אך כמנהג הפמניסטיות תמיד קשה להן הן סובלות . אסיים במשפט בתקווה שתביני אם יורים בזברה לא משנה אם פגעו בפס השחור או הלבן העיקר היא שהיא מתה.

    • במדבר פנו דרך

      האח הידד!!

      באמת, אולי באמת כבר הגיעה השעה להפסיק ולכתוב שרלוט ברונטה בשפה חדשה ובמינוחים אורבניים קרים? מאז שהאמה תומפסון הזאת הצטרפה לעגלת התבונה והרגישות המתקמבקת, חזרה הלגיטימציה הנשית לחזור ולהצטנף בתוך הפינה הרגשנית הקטנה, להביט אל הגבר החזק, הקר והנחשק מתוך הסוואת החליפה העסקית המתוחכמת, ולחזור להיות האישה הקטנה, גם אם את מגלגלת פתאום מחזור מכירות של 50 מיליון דולר בשעה.

      אז זה לא ככה. כמו שאני מכיר כמה כוסיות עם לב של אבן, ככה אני מכיר גם בחורינים עם לב זהב. הסיפוח הנאור של כל הרגיש והכואב לנשיות ופליטת כל מה שמזכיר את התואר "בנזונה" לעבר הגברים הם עוד שלב אחד בהשטחת הדיון במה שקורה בינו לבינה והפיכת הזוגיות לתא שאין בו אלא שני מייצגים של מגדרים חברתיים, זכר ונקבה.

      ואולי, למרות המוחלטות המינית במאמר דנן,"הוא מצלצל" ו"את נתקפת קוצר נשימה" יכולים להפוך כמו כלום ל"היא מצלצלת" ו"אתה נתקף קוצר נשימה" או אפילו ל"הוא מצלצל" ו"את לא יכולה להיות אדישה יותר".

      • במדבר, מספר דברים:
        אני חושבת שהאינטרפטציה שלך היא אפאס, שגויה.
        לא היתה כוונה לומר שכל הגברים בני זונות, מניאקים חסרי לב ורגישות, אטומים, חושבים רק עם האיבר ההוא, הרך וכאלה.
        יש משני המינים בשני המינים.
        אבל –
        בהוויה הנשית יש צדדים מוקצנים יותר (ונעזוב לרגע את הלמה וכמה, למרות שאני מתה לפרט),וגם קצת יותר נוירוטיות. זה בד"כ עובר עם הגיל. ככה זה.

        • היפ יקרה…

          כמה אהבתי… הסכמתי… ונאנחתי מכל מילה שכתבת…

          רק תוספת קטנה – לא מעודדת במיוחד או שאולי כן… זה לא עובר עם הגיל…

          אחוזת רגשות שכאלה יושבת אני ממרום 40+ שנותי… ומרגישה ככה… בדיוק ככה…

          הנאורוזה לא עוברת… זה רק עובר אם את עסוקה מדי ולא מפנה זמן למערכות יחסים אבל אם את ברגע של חולשה… ופירצה בלוח הזמנים – נפלת… הנה לך חזרת לגיל 16 הנרגש…

          אז איך אומרים – זה שהיינו בסרט הזה לא עושה אותנו חסינים

          • גיברת אחת

            בעניין הגיל יש לי משהו להגיד כיוון שיש עלי כמה וכמה שנים טובות ורעות
            אולי השנים מיטיבות כי מתבגרים ותופסים פרופורציות אבל זה לא מספיק צריך לעשות משהו יסודי עם עצמך
            אחרת את נשארת ברמת התפתחות של אלי מה­שמה
            כדאי להשתמש בזמן שעובר כדי להיכנס לנשמה של עצמך ולראות מה קורה שם
            מה גורם לך להתקפי החרדה האלה ואחרים לבנות לאט לאט ביטחון עצמי מוצק
            ואז אף פעם לא מאוחר מדי להתמודד עם הבנים זה מניסיון

          • מיכל – את יודעת, ל"ראות סרטים" פעם שניה ויותר זה לא מחסן, לחלוטין לא. זה מקסימום נותן צפי לבאות. שנדע מה יבוא קודם ואיך אנחנו נראות עם זה בבוקר. לא נחמה משהו, אני יודעת.
            הפנטזיה הזו שעם הגיל, ריגושים וכאבים מתקבלים על ידינו ביתר קלות היא רק בחזקת פנטזיה ויש כאלה שיטענו שטוב שכך, שאם לא נתרגש ונתלהט, נמות.
            היום כבר לא מתים מאהבה?

            • תמיד ימותו מאהבה כי זה נותן את הערך המוסף לחיים … וזרימת האדרנלין הזו לא תישווה
              לשום דבר אחר בעולם…

              אולי הגיל נותן את האפשרות לעשות "ספירת מלאי" ברגעים קשים ולראות מה בכל זאת השגתי
              ומה כן טוב מסביב חוץ מהחור השחור הזה שנפער פתאום בנשמה ורוצה לבלוע את כולי
              מההיסטריה שאופפת אותי – מאותו מושא אהבתי החדשה…

              וההייתי בסרט הזה – כן עוזר – כי למרות שזה מקלקל לפעמים כי את משתמשת בידע של הסוף
              כבר בהתחלה – זה גם עוזר שאת יודעת שאחרי הסופים יש את האור שמפציע – ומתגברים – תמיד בסופו של דבר מתגברים…

              אין לי להאשים אלא רק את עצמי – אני יודעת – זה סוג של התמכרות – שלום שמי מיכל ואני מכורה לאהבה… וצריכה את הריגוש שזה עושה לי … וכנראה גם את הכאב…וככה מרגישה את החיים…

      • נילי לנדסמן

        מותק?
        זה אתה?

        • תראו, לא יודעת מה עם כולכן, מתי הפעם האחרונה שהרגשתן כמו שאתן כותבות, אם זה הכל התרשמויות מחברות טובות או שמא מהספר האחרון של דניאל סטיל, אבל אני מדברת איתכן על הדבר האמיתי!!!!!!!!!!!!!!1
          כבר שנה עברה מאז שהתרגשתי/התלהבתי/רטטתי ממישהו וזה מדהים!
          זה לא שמאז לא יצאתי עם גברים, אבל כבר המון זמן הם לא הצליחו לעשות לי את זה כמו הנוכחי. חברים טובים יעידו שזה היות ויש לי תכונת "קרחוניות" מסוימת, ואני דוקא מחזיקה בגישה שאומרת, שלראשונה מזה המון זמן, מצאתי את הבן אדם שמוכן לדלג על שלב המשחקים, שמעז לשאול אותי איך אני מרגישה / חושבת לגביו ולא מנסה להסיק מסקנות מרמזים לא ברורים…
          והכל כל כך נעים ואמיתי, והחיבור כזה כנה, והריגוש…. הריגוש הכי נכון ואמיתי שאי פעם היה לי…

          • נילי לנדסמן

            אז שיחקת אותה, נערה
            קבלי את ברכותי והצמדי חזק

          • מאוכזבת

            לך,כנראה, יש מזל, ומה עם השאר שלא מצאו את ההוא שאת מדברת עליו??…

          • אלמוני

            בתור זו שעדיין לא מצאה את הדבר האמיתי,
            זו שאוהבת להיות בזרועותיו של איש תפוס מאד שלא יכול (או רוצה?!) לבנות משהו אמיתי….

            חסל סדר בהיה בטלפון. חסל סדר שיחות מזוהות. חסל סדר אמיילים מגונים.

            אני רוצה את הדבר האמיתי.

            • נילי לנדסמן

              יפה אמרת

              • טריפי

                נילי,נילי,נילי את הרי כבר לא ילדה בת 16 והתסמינים ההיסטריים שאת מתארת בהחלט מתייחסים לתקופת הלבבות השבורים שכולנו(זכרים ונקבות כאחד)עברנו.
                זוהי עובדה ידועה שהתאהבויות הן תגובה כימית-פיזית של אחד החומרים המופרשים במוח ואין להן שום קשר למציאות – למידת ההתאמה של הבחור לבחורה – אולי הם כל כך שונים בדרך תפיסתם את המציאות שכל קשר בינהם יהיה פשוט בלתי אפשרי ?
                הפיצוצים והזיקוקים עוברים חולפים להם אחרי זמן מה ואז מה ?
                בתור אחת שנכנסה באם-אמא של כל התהיות והלבטים האלה,אני חושבת שיש לי תשובה בשבילך –
                הרושם החיצוני,הפוזות והמאניירות חייבים להעלם ! את כל כך מטרידה את עצמך בחיצוני שאת שוכחת להתרכז בדבר החשוב באמת – הפנימי – נילי לנדסמן שאף אחד לא מכיר חוץ ממך.פה טמון כל הסוד ועצם ידיעתו,הכרתו וה-פ-נ-מ-ת-ו ישחררו אותך מכל הקונפליקטים האלה,שבינינו
                זה נחמד לכתוב על זה אייטם למדור מערכות יחסים אבל להתעסק בזה בחיי היום-יום זה די
                שטחי.SET YOURSELF FREE .תהיי אמיתית לעצמך וכל הזכרים ינהרו אליך מרדיוס מרובע של עשרה קילומטר בלי שאפילו תנידי עפעף.
                ליבי איתך…

                • ובטח הפנימי הזה ניתן להשגה בסאיילנס עם רגליים משוכלות בתנוחת לוטוס עם טופו בצלחת ומיץ חרובים טבול בעפר רגליים.

                  כל כך פנימה שקשה לתאר…

                  מרים כוסי לחיי החיים הלא פנימיים
                  לחיי החיים הגופניים
                  לחיי החיים שעל פני השטח בתנאי שהו חטוב ומתוח.
                  לחיי הדבר הפשוט שמייד מכירים ולא צריך שום העמקה והסברים.

                  ועוד כוס אחת. לחיי.

      • בועז כהן

        מסכים איתך, אבל השימוש במלים כמו "בחורינה" בחורינים" נראה לא טוב. כאילו מזיע כדי להיראות קול. וזה לא מה שאתה רוצה לשדר, נכון? הטקסט שלך מדבר על זה שיש גם בחורים עם לב רגיש וטוב. בכלל, יש מלים דוחות שצריך להשמיד: "ציצים" (מה רע בשדיים?) כוסיות, "חבל על הזמן" ו"בחורינות" וגם "שמיייח". איחס. אבל זה נושא אחר לגמרי.

        • נילי לנדסמן

          היי בועז
          כמה נחמד שקפצת לבקר.
          ובאותה הזדמנות העלת על הפרק את עניין השפה העברית וחוסר יכולתה להגמיש את עצמה ולשמש אותו באופן אינטימי. משום מה, הזנחנו את המאבק והתחלנו לשתף פעולה עם הוולגריזציה של המונחים האינטימים. אימצנו את הכוסית, אחרי שבזנו שנים לחתיכה, העדפנו את הציצים משום שהם שידרו איזו שובבות אינפנטילית, ועכשיו אנחנו תקועים למרבה הפלצות עם בחורינות ושירלולים. וכל זה בגלל שהתעצלנו. האין זאת?
          מילא. אולי פעם לא רק באנגלית זה ישמע יותר טוב.

          • בועז כהן

            כן. אני מבקר דווקא לעתים קרובות, בפנים גלויות, ללא פסבדונים, ושוהה ממושכות אפילו. השארתי את הפחד ואת המאמץ המיוזע להיראות קולי לבני העשרים פלוס. בגיל 30 פלוס אתה אמור לנסח לעצמך אג'נדת התנהגות שונה. להבין שהחיים זה לא מה ש(אולי) ההורים שלך סיפרו לך.
            בעצמך כתבת "אני לא בטוחה יותר בכלום, לא מבינה איך הגעתי למצב הזה שאין לי בכלל חלומות משלי, ובאותו זמן מתמלאת מיאוס מעצמי איך אני הולכת להיגרר אחרי בעל חלומות אחר, עד שהוא ימאס בי" ('נערתו', הוצאת בבל, עמ' 342). וזה קשור לנושא המדובר. זה קשור.

            ובנושא הציצים והכוסית והשרלילה וכל שאר הזוועות הלשוניות – יש מספיק תותחיות שיטווחו בשירות "בננות" ולמען הקוראים. אז יאללה, לעבודה

  9. אלמוני

    באמת תהיתי למה אף אחד לא טורח לדבר על אותן חרדות שתוקפות אותנו. למה אנחנו צריכים לשלם כל כך הרבה כסף לעזרה מקצועית במקום שהאנשים סביבנו יספרו על החרדות והמשברים שהם חוו. לעניות דעתי עם כל הפתיחות לכאורה שקיימת אנשים עדיין חיים בחברות סגורות.

    • נילי לנדסמן

      אולי כי אלה אנחנו שמכחישים את קיומן של החרדות. שמעדיפים להכריז עליהן מלחמה או להתעלם מהן, כאילו קיומן מבשר על משהו לקוי בתוכנו.

      • אלמוני

        אמת. אם כי נתקלתי במקרים בהם אנשים הסתירו את אותן חרדות רק בגלל שאלו אינן מתיישבות עם הנורמות החברתיות. גם כשאנחנו מרשים לעצמנו להתמוטט הסביבה הקרובה מסתכלת עלינו בעין עקומה, בלשון המעטה.

        • נילי לנדסמן

          אז אולי כל מה שאנחנו צריכות להעשות, הוא להתייחס הרבה פחות לאיך אנחנו נראות, ומה עלולים לחשוב עלינו כל אותם חברים בגוש החסר הפנים המכונה – החברה. פשוט נרשה לעצמנו להרגיש ממש בסדר עם כמה התמוטטיות עונתיות, נתן להתקפי החרדה להתפרץ קצת, במקום לדכא אותם, הרי אפשר למצוא דרך חיננית לבטא קנאה, ובהלה, ואי ידיעה וחוסר בטחון. אפשר לחשוב שהמאמץ האדיר להסתיר את קיומם גורם למישהי להראות פוטוגנית יותר.
          האין זאת?

          • אלמוני

            להתמוטט, לאבד שליטה ובהלה הם רגשות לכל דבר. חברתית אותן רגשות מוגדרים כבלתי ראויים וזו הסיבה היחידה שאנו מרגישים אי נוחות עם נוכחותם של אלו.

      • אני אישית מכחישה כל החיים שלי את אותן החרדות
        אני מנסה להתגבר עליהן…ואפילו מנסה לשכוח-
        אך שום דבר לא עוזר
        העבר בא לי לפנים!!!
        לכן אני נואשות מנסה לדבר על כך עם מישהו שאני בוטחת בו
        אך משום מה….יש לי הרגשה לא טובה בכל פעם שאני מתחילה לדבר
        על זה, כאילו שאם אני אדבר-אני אהיה פגיעה יותר….ורק זה חסר
        לי שיקרה…
        לכן אני מבקשת ממך תשובה לשאלה:
        האם עלי לספר את מה שאני מרגישה בפנים או שאני צריכה
        לחיות ככה ולהכחיש שזב בכלל קרה לי??

        • נילי לנדסמן

          אל תשמרי בבבטן.
          בשום אופן.
          לדבר, רק לדבר. המון, כמה שיותר.
          ואם את מרגישה שאת עם מישהו שלא יבין לעולם, זה סימן שאת עם המישהו הלא נכון.
          אם את לא יכולה לחלוק את מה שעובר עליך, מה הטעם? מה יותר בדידות מזה?
          אני עשיתי לעצמי כלל בחיים (אחרי הרבה שנים של שתיקות והסתרות) שאם אני לא יכולה להגיד, אז אין לי מה להגיד יותר.
          וזה עובד.

  10. ייתכן שיהיו אנשים שיאמרו כי מתוקף גילי (16) אינני יכולה עדיין להעיד ולומר בוודאות מהי אהבה, האם היא קיימת ומהם תסמיניה המדוייקים. יהיו בוודאי שיאמרו כי דווקא בגלל היותי בגיל זה, גיל של אהבות ראשונות, גיל שהכל בו חדש ומסעיר, אני יכולה לדעת זאת.
    אינני מתיימרת להבין את הרגש שמרבים (או שלא) לדבר בו. אני יודעת שלא אצליח, אם אנסה. היו תקופות בהן ניסיתי לחקור, שאלתי, תהיתי, ניסיתי. לא הצלחתי.
    כשהייתי קטנה יותר (קצת מגוחך, לאור גילי, ובכל זאת…) אהבתי מישהו, אהבה שרק ילדה שעדיין אינה מבינה את משמעות המילה מסוגלת לאהוב. אהבתי אותו בעיקר כי הייתי קטנה והוא נראה לי גדול, רציתי לגדול וחשבתי שבאמצעות אהבתי אליו אצליח לעשות היום. היום כלל אינני מבינה מדוע רציתי. הייתה זו אהבה תמימה, ראשונית, לא מודעת בכלל. כמובן שהיא לא מומשה מעולם. מאז התבגרתי קצת, ופגשתי בהרבה מסוגי ההתחלות הראשונות. הכל יפה כשהוא חדש, ואם לא יפה, אז לפחות מסעיר. בכל הדרך הזו (שארכה כמספר שנים) לא הזדמן לי לפגוש באהבה. בהתחלה, בגילאי 12-15, פגשתי בנשיקה הראשונה. אני תמיד ראיתי בה ביטוי לאהבה, ראיתי בה את הקירבה הכי גדולה שיכולה להיות בין אנשים. וזו רק נשיקה! גם את זה הבנתי. היה לי קצת עצוב, אבל התגברתי והמשכתי הלאה, רק כדי לראות שאנשים בכלל לא מייחסים לדבר הזה, שנקרא בפיהם אהבה, כל חשיבות. לא צריך לשלב אהבה בכל דבר, בטח שלא בכל רגע ורגע (אהבה היא אמנם רגש חזק והיא נמצאת שם כל הזמן, אבל כך גם רגשות נוספים, לפעמים דחופים ונחוצים יותר), אבל יש מקרים בהם האהבה חיונית וחשובה, ובעיקר טובה.
    אני מדברת מנקודת מבט מאוד לא מנוסה, ובטח סטיתי מהנושא שעליו התכוונתי לכתוב. מה שרציתי להגיד (אבל שכחתי לרגע) היה שאהבה היא דבר נכון, מדהים, אשר יש להתייחס אליו במידה מסוימת של הערכה. יגיע היום בו גם אני אוכל להתייחס לכל ביטויי האהבה, שלרוב אינם קשורים לאהבה, בקלות הזו. היום אינו רחוק (הנוער של ימינו מתבגר מהר…), אני יודעת כי אעשה בחיי הרבה דברים שאינם קשורים כלל לאהבה, אך במקור (גיל 16) באו משולבים איתה יד ביד. אני יודעת גם שאחרי שאתנסה ואנסה ואראה ואחווה, ארצה למצוא אהבה. אני ארצה אהבה שתביא איתה הכל, את כל הדברים שעשיתי גם בלי אהבה.

    • נילי לנדסמן

      הוי חמודה
      הכל עוד לפנייך
      איזה כיף לך.
      תהני

      • בננה קשישה

        שיר היא לא רק נערה חכמה אלא גם בריאה
        מה שצריך כאן בדחיפות
        זה הכתובת של ההורים שלה
        אולי הם מעוניינים לאמץ עוד ילדות קשישות
        ולתרום לבריאות הנפשית של העם

  11. חגית גל

    נילצ'ו, יא היפרית שכמותך. מתאהבת, מתאכזבת ואז שוב מתאהבת ושוב מתאכזבת.
    כדאי לפעמים לשבת בצד, לנוח, להוריד מנה כפולה של ג'יימסון ולהבין את ההבדלים בין התאהבות לבין אהבה גדולה.
    כשהפרפורים נגמרים והמינון של הזיונים הולך וקטן אנחנו נותרות עם המוצר הגולמי, והשאלה שאנחנו צריכות להתחבט בה יומם וליל היא לא "למה הוא לא מתקשר" אלא מה יישאר ממאבקי הכח והריגושים הרגעיים אחרי שהסערה תחלוף.

  12. נילי, יש לי רק שאלה אחת אלייך
    למה את לא כותבת מאמרים בנושא של לסביות או הומויים
    בעיני זה ממש מעניין
    ואני בטוחה שיהיו לך המון תגובות…

    • בועז כהן

      מאמרים על לסביות ו/או הומואים צריכים לכתוב לסביות ו/או הומואים. לא? ומה הקשר למאמר הנוכחי של נילי לנדסמן שלשמו התכנסנו באגף התגובות?

      • אתה צודק…אין ממש קשר אבל הנושא מעניין אותי לכן אני פונה לנילי…ולא לאחד אחר , למשל.
        וחוץ מזה-לא נראה לי שהשאלה שלי הפריעה לאנשים פה. אם כן-סליחה.

    • נילי לנדסמן

      צר לי יקירה
      אבל אני חולקת עם בועז דעה
      לסביות והומואים צריכים לדבר בשביל עצמם.
      מי אני שאדבר בשבילם?

      • מי ביקש שתדברי בשבילהם? חסרים פה בבננות מאמרים שאתן הנשים כותבות עלינו הגברים? אז אפשר באותה מידה לכתוב על הומואים ולסביות. נכון, בעיית הפוליטיקלי קורקט היא יותר אקוטית, אבל בתור חבורת בנות שמרשות לעצמן, אני בטוח שתוכלו להתמודד עם זה יופי.

        • מה הקשר?
          אנחנו כותבות את מה שמעיק עלינו, או משמח אותנו, או סתם עובר לנו בראש. אבל אנחנו לא מתחזות או מתיימרות לכתוב כאילו היינו בחורים. הלא זה מהות האתר הזה.
          כך שעם כל הכישרון והדמיון – איך בדיוק אנחנו אמורות לתת ביטוי למשהו שלא מעסיק אותנו או שאינו לקוח מתוך חיינו.
          הומואים, לסביות ואפילו גברים – יכולים להתבטא יפה מאוד בכל הנוגע לחייהם, הם לא זקוקים לנו שנביע אותם. נהפוך הוא. יותר מדי שנים דיברו בשמם.

  13. האין כל אהבת אמת כרוכה בחרדה? האין זו עסקת חבילה? לא פירפרת-לא אהבת (-:

  14. ינוקא

    למה אינטימיות ואהבה, נילי, הן שתי מילים שונות, אם לא כדי לבטא את ההבדל ביניהן?

  15. החיים פשוטים מכפי שאנחנו מסוגלים בכלל לתפוס
    ±«±½²
    ועדיין יש מליון משוגעים שמנסים להוכיח אחרת
    אני מחליטים מה אנחנו רוצים עושים ומרגישים
    החיים היא בחירה אחת ארוכה
    וכן כל שנותר לי לומר לכם¯ן הוא תבחרו
    להיות קלים¬ לא במובן ה¢זנותי¢ של המילה
    אילא במובן הפשוט של המילה
    משהו מפריע לכם תגידו
    משהו מענין אתכם תשאלו
    אל תשחקו משחקים

    • נילי לנדסמן

      הן הדבר שהכי קל לתת.
      הכי קשה לבצע.
      ובעצם, גם אין הרבה טעם.
      ככה זה, הן בקושי טובות אפילו למכשירי חשמל.

      • עירית

        אני רואה את ההתלבטות והשאלה הזו מורכבות משני מישורים ,לא סותרים אך גם לא מקבילים ובהתאם תגובתי:
        *חיזור ומשחקי חיזור ,פרפרים ושאר כייפים של התחלה זה טבעי..גם בעלי- החיים בטבע מחזרים בריקוד ,בקרב עם זכריים אחריים להוכיח כח וסטסוס..מתהדרים בנוצות ו/או בריח נשמע מוכר.נכון עם נעשה סובלימציה להתנהגות אנושית -גברית זה די דומה ,ואני בהנחה שמה שטוב בטבע..חייב להיות טוב לאדם..הרי אנו חלק מהיקום.
        *החלק השני של ההתלבטות נוגעת למצב בו העולם עוצר מלכת והכל סובב סביב האינטרקציה העתידית עם בן הזוג.. כאן אני מודה זה נראה רע רע רע מאוד
        יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא "מיקום שליטה" :
        משמעותו שהאדם יודע ומבין שכל הצלחותיו ,מצב רוחו,אכזבותיו וכדומה..מקורם בו ובבחירותיו ולכן אם הבחור יתקשר או לא …יגיע עם פרצוף דכאוני או לא ..בתיאוריה אמורה לא להשפיע על מצב רוחנו ..שהרי אנו שולטים במצב באופן פנימי בנו ולא מתמקדים בחיצוני -קרי הבחור..
        **לסיום טיפ קטן..אדיר וממזרי ..לרשום ולהכניס לרשימה הממולצת של התנהגויות:
        ככל שנתאמן על פיתוח עולם שלנו במקביל לזוגי …נמשוך יותר..ניתפס כבחורות מושכות..עצמאיות והגברים אוהבים את זה..ולנו זה עושה פלאים…
        לדוגמא :הבחור ביקש לא להיפגש מספר ימים..תגובה -למלא לו"ז צפוף עם חברות ושאר מטלות שהזנחנו..להשתדל למלא בכיופים שרצינו אך דחינו בגללו.. או לנצל הזמן לשיפור מראה בינתיים..קוסמטיקאית..מריטת שיער עיסוי ..ספורט סרט סוחט דמעות עם חברה וכיוצ"ב…
        וכאשר הבחור יתקשר מודאג מהשקט שיצרנו …וירצה לקבוע דחו אותו ביום או יומים נוספים..ואז הוא יקבל אובססיה..יתקשר מספר פעמים..ישמע נחמד מתמיד..יתחנחן…יכנס ללחץ…ירצה להיפגש..יתגעגע..וזה רק לטובה
        אם נאמץ התנהגות זו ונלמד להינות ולשמור על אהבות נוספות במקביל כמו:חברות ,תחביבים ועוד ..זה יגרום לנו הנאה ודימוי טוב יותר בפני עצמנו …. ולהם לרצות אותנו יותר..מה שאנו חולמות שיקרה…
        זה בדוק..ומוכח…האמינו לי אני בת 36….וזה עובד עם בעלי..עם מאהבי…
        בהצלחה….

  16. דודי גולדמן

    תודה לנילי לנדסמן על הרשימה המרגשת שלה. נהניתי מאוד. חבל שאני לא משוכלל מספיק
    כדי לחוות את הציפייה הזו לפגישה/טלפון – על העונג והכאב הכרוכים בה. אולי בגלל שנשים רגילות לכך מגיל הנערות, להתייחס לזמן ולחכות ולהתמודד איתו, אולי בגלל שהן משוכללות ומורכבות יותר, אולי בזכות המינעד הרגשי העשיר יותר שלהן, אני – ונדמה לי שגברים רבים אחרים – חסרים במידה כזו או אחרת את פרצי החרדה האלה. האופן האותנטי שבה תיארה אותם לנדסמן ריגשו אותי מאוד.
    תודה
    דודי גולדמן

  17. חרדונית

    יש כזה דבר באהבה…
    לכל הבנות שמתעקשות שוב ושוב להתאהב באנשים הלא נכונים, אלה שבעיקר מרוכזים סביב הטוסיק הקטן/גדול שלהם, ולעולם לא עלתה במוחם המחשבה לתת לכן להרגיש טוב…
    אתן עושות טעות גדולה. בהתחלה הרבה יותר מושך האתגר: אני אגרום לו להתאהב בי…,אני אשנה אותו, איתי הוא יתמסד…בולשיט…
    רגשות החרדה אותם אתם חווים מדי יום, מבלבלים אותכם, מביאים אותכן למצב שלא ממש ברור לכן מי אתן, אתן בעמדת חולשה בטוחות שאתן מאוהבות עד השמיים אבל רע לכן, והטעם שהוא ישאיר אחריו יהיה אפילו יותר רע ואף טראומטי!
    למה לכן בנות? כן נכון שזה שבאמת רוצה אותכן הוא לא זה שמושך אותכן. אבל תקדישו דקה מחשבה, למה? אולי כי הוא לא אתגר?…..
    אולי כי אנחנו בד"כ לא בוחרות את מה שיעשה לנו טוב? אבלהוא ניצב שם, מוכן לחכות עד שתתפקחו, ואני בעד ההתפקחות הגדולה. הלאה לכם רגשות חרדה, הגיע הזמן לעבור שלב.

  18. מלפני 6 שעות, אני שוב רווקה – זהו זה נגמר . כמובן שדבר ראשון שעשיתי , היה להתנחל אצל חבר טוב, ומכאן אני כותבת עכשיו, הוא כבר מזמן ישן, ואני פה עם חבילת טישו מנסה להעביר את הלילה. ככה גם הגעתי לפה למעשה, אז ככה, זה כל כך קשור בנות, התסריטים שאנחנו בונות בראש, החששות , הפחדים, הגענו לרמת פיתוח של חרדת נטישה של עצמנו, אנחנו נדבקות לכל הטעויות האפשרויות שעשינו פעם וחוזרות עליהן שוב ושוב.
    היה לי קשר מופלא , שהתחיל מצויין וטיפס רק למעלה, וכל זה בהחלטה שלי שפשוט נזרום, לא נגדיר דברים נהנה מהרגע , כל כך האמנתי שזה יצליח, כל כך רציתי, זה תפס בערך שלוש שעות אחרי הזיון הראשון, לאחר הפרידה ליד הדלת.
    ומאז כל התסריטים שבניתי לראש, הצורך הזה לדון בכל דבר, למצוא את הדרש ולא להבין שלפעמים כל מה שיש זה פשט, הצורך לגרום לו לחשוב ולהרגיש מה שאני רוצה , ולא להבין, שיש את יעלה ויש אותו, שלפעמים הם ביחד ולפעמים לכל אחד יש גם את הלבד.
    בכל אופן בנות, אני את שלי הפסדתי, וזה כואב – כל כך כואב.
    תנסו לתת לאנשים את המרחב מחייה שלהם וקחו את שלכם, אל תוותרו עליו. ולזכור תמיד שסכום השלם גדול מסכום מרכיביו.

  19. קארין

    כן,גם אני,חייבת לציין,כי אני בתקופת ה"אבל" הזאת. חיכיתי חיכיתי,ציפיתי ציפיתי.ומי לא בא? שלוש שנים נמשך הקשר שלנו,שלוש שנים.האם הוא היה חייב לסיים את זה בבגידה? כל הזמן חשבתי לי "הנה עוד מעט הקשר שלנו יתמסד והוא יהיה רק שלי",אבל לא, זה לא היה ככה.מה לעשות בנות, מישהי אחרת "גנבה" לי אותו.והוא? כבר לא יהיה שלי.

  20. מרוחק האיש אוחז בידך נפשו פנימה
    פנימה נפשו מהלכת
    לא אלייך
    אל אורות מכונית חזקים
    נמוגים פרפרי לילה

  21. בנות חביבות, הבנתי את הקטע , לצערי גם אני עברתי את אותו הדבר עד לפני שבוע-
    תקופת האבל המעיקה בה את חיה מסיגריה לסיגריה ונאחזת בתקוות האחרונות שאולי , אולי הוא עוד יחזור אלייך.
    בסדר… אז במשך יומיים תשמעו את השירים לצליליהם התחרמנתם , תסניפו את שרידי הבושם שלו מהשמיכה ותבכו עד עילפון וזהו! עד כאן!
    לאחר 48 שעות של התייפחות והתבכיינות תפסו את עצמכן בידיים ו'תקשרו לאחד מיזיזיכן לשעבר או לידיד הכי טוב , בלו יחדיו כמה לילות סוערים ואל תשכחו לדאוג שהשמועה תגיע לאוזניו של הבחור שזרק אתכן ,גם אם הוא שונא אתכן , ריח הקנאה של עצמו כבר יחנוק אותו ,ואם לא אז כנראה שהוא לא ממש שווה גם את 48 שעות האבל שלכן עליו.
    בקיצור "life goes on" ,כן, גם בלעדיו.
    ( עד שיבוא איזה זבל אחר וישבור לך ת'לב).

  22. שרית שרוצה תשובה נורמלית

    טוב אז אני עוברת עכשיו את אותה בעיה אני מחכה כל הזמן לטלפונים לסימים להכל אני יוצאת עכשיו עם בטון שניפגע לפני שלוש שנים מבגידה ומאז לא הצליח להפתח ולהתאהב אפשר לדעת מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לו להתאהב בי?
    חברה תבריקו בבקשה ומהר אני מיואשת אני לא רוצה לאבד אותו

  23. שרית יקירתי!
    התשובה נמצאת תחת הכותרת "איך לא תהיי מה שאת".
    שחקי אותה פאסון אחותי, הם תמיד ירצו אותך כשתראי להם שאת לא רוצה אותם.
    ואם זה לא יעבוד… הבא בתור!

  24. הוי בנות, כמה שאנחנו מעוררות רחמים….
    אבל מה לעשות, העוצמות האלה, של הכאב הזה, של העצב והפחד הן גם העוצמות האין סופיות של האהבה שאנו מסוגלות, בדרכינו הבוגרת, להעניק לצד השני ולא משנה כרגע מי נמצא שם.
    הבעיה של המין השני היא – שבד"כ, להודות, ואפילו רק בפני עצמם, ואולי בפני הפסיכולוג או החבר הכי הכי טוב, שהם חשים את אותן התחושות- נתפס כחוסר גבריות, כחולשה, כהעדר "פסון"….איך גבר יכול להגיד שכואב לו, שיש לו פרפרים בבטן? שהוא לא ישן בלילות…שהוא מצא את האמא של ילדיו העתידיים? אתן נורמאליות?? ??!!!!
    מה שבטוח זה, שכשאני אמצא את היחיד והמיוחד שכן אומר את הדברים האלה, אני בטח אתחתן איתו….בתנאי כמובן, שהוא יסכים.

  25. אני משוטטת לי באתר שלכם מזה זמן מה והמאמר הזה פשוט דרש תגובה.
    נהדר
    מקסים
    איני נמצאת בתחילתו של קשר חדש/ישן (קצת מסובך) ואני חווה בדיוק את שנכתב במאמר. לפעמים אני מרגישה כמו תסריטאית (ואני לא)- מכמות התסריטים שאני כותבת במוחי הקודח כבר מזמן ניתן היה להפיק עשרות סרטים הוליבודיים מרגשים וסוחטי דמעות.
    הפרטנר שלי הטיב לתאר זאת מכל (למרות שחזה במספר סרטים מצומצם ביותר מאלה המופקים במוחי), "את פוחדת" וזה כל כך נכון. התחושה החזקה ביותר שאופפת אותי בימים אלה שטופי אהבה וסקס מדהים היא פחד, פחד שמא זה יגמר לי…
    האם אני נורמלית?
    איך אפשר לזרום בפשטות ולהינות מהרגע המדהים כל כך?

  26. תל אביבית מחייכת

    וואו. נכנסתי לכאן, לאתר הזה, כדי לקרוא ולקרוא ולקרוא,
    כדי לנסות לקבל קצת תשובות, או תמיכה בלענות לעצמי.
    אני שם, מתחילה משהו, ממש בהתחלה של זה.
    בלי פרפרים, בלי ניצוצות בורקים, עם פחות התרגשות, עם יותר יציבות, וזה פחות, זה פחות ממה שאני רגילה, אבל אולי יש לזה עתיד, ואולי יגיעו ניצוצות מאוחר יותר.
    זה בסדר, עכשיו אני מבינה.
    טוב לי ככה, אז למה לשאול יותר מדי שאלות?
    תודה נילי,
    ניסחת הכי טוב,
    כאילו קראת אותי מבפנים.

    • שתיכן טועות ובגדול!
      אני גם שם ממש בהתחלה, ויש הרבה הרבה הרבה ניצוצות והרבה פרפרים והתרגשויות!! ולמרות זאת יש יציבות והתלהבות הדדית לא מוסתרת או מוסוות מאף צד! בלי משחקים מאף צד!
      וזה – הדבר האמיתי!
      אז… עדיין מחייכת?
      תקנאו… 🙂

  27. אזמרלדה

    לא חושבת שיש אהבה בלי קנאה או חרדה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *