והפעם, לרגל ביקורו המתקרב של לו ריד, נילי לנדסמן מעיינת בקובץ שיריו החדש והמלא - ''Pass Thru Fire''. הירהורים על המחול המודרני הזה בין גבר לאשה

מחכה לגבר שלי


"I'ts hard to settle for second best


Afte you had me, you know that you've had the best


And you know that I'm just a gift to women on this world"


A Gift

הוא יבוא לכאן, בעוד ימים מספר. לו ריד. האיש, הזמר, המשורר, הפרסונה והפסאדה. אצלו זה אף פעם לא בנפרד – הכל ארוז למיתולוגיה כבדת משקל שאותה הוא מטלטל כבר למעלה מארבעים שנה – שהפכה אותו למה שהוא, אחד הגברים היותר ממגנטים, חידתיים, הקשוחים והישרים עם עצמם וזולתם, גם כשזה בלתי נסבל. זה סוג של הומור, הציטוט מלמעלה, אם זה לא היה ברור, שהוא אמר על עצמו לפני 15 שנה בערך באיזה שיר. ועם זאת, גם לא לגמרי בדיחה. כמה פעמים יצא לכם להרגיש ככה כשמישהו עזב אתכם? שאתם נתתם את כל מה שהיה לכם, והוא העדיף לוותר עליכם?
רק הוא יכול היה לנסח את זה באופן הזה שאינו משתמע לשתי פנים – ביובש, בכוונה לפצוע, באירוניה וללא יללות של רחמים עצמיים.
האם אישה הייתה יכולה לכתוב על עצמה שהיא המתנה לגברים בעולם הזה? ואילו היתה כותבת, היתה חוטפת? האם אשה מסוגלת גם במר נפשה להתיז כזה סילון של רעל וביטחון עצמי? בכל מקרה, לו ריד כתב, לא חשוב הנסיבות (לא אמרתי שלא מעניין, אבל הוא לא מאלה שמספרים על מי הם כותבים את השירים), חשובה המהות. התמצית של שיריו, או לפחות חלק נכבד בה – הוא תמיד חושב כמו גבר, מדבר כמו גבר ויש לו עניינים שלמים ובלתי פתורים עם המושג הזה ששמו אשה. לפעמים יש לו מושג, לפעמים לא, בדרך כלל היא בלתי מושגת בשבילו. וכשהיא נהפכת לכזאת, כלומר לשלו, זה אף פעם לא בלי הפער הזה של – את לעולם לא תוכלי להבין אותו.
רומנטיקה גברית קשוחה במיטבה, כמו שנהוג לומר, בהשתפכות או בסלחנות.


"Heroin, it's my wife and it's my life"


Heroin

את שיר האהבה הנשגב ביותר שלו הוא כתב להירואין, לא לאשה. למרות שגם על בחורות הוא כתב שורות שהעתיקו את נשימתן של אחרות. אחרי שהחליף את הסמים באלכוהול, ואת האלכוהול בפיכחון של מתמכר לשעבר, אחרי כל מפחי הנפש והטלטלות, הוא עדיין המשיך לנסח את התמה הזאת – של החיים בידיעה מתמדת שכמה שזה יכול להיות כל כך טוב ככה זה עוד יהיה הרבה יותר רע. בסמים, באלכוהול, באהבה. שבכל מפגש אינטנסיבי עם עצמך – וכל מה שכרוך בזה, החרדות, ההזדקקות, השאיפה להיטמע במשהו או במישהו אחר, לאבד שליטה – אתה יודע שתיכשל, פעם אחר פעם, ועדיין אתה שב לשם בהכרה שאין דרך לחוש גם מסופק וגם חי בעת ובעונה אחת.
אולי להרף עין, אבל תמיד בידיעה שזה לזמן קצר.


"She'll build you up to just put you down"


Femme Fatale

לא במקרה הוא זה שניסח מחדש את דמותה של הפאם-פאטל המודרנית, אי שם בשלהי שנות ה60- עם השירים שכתב למחתרת הקטיפה. "פאם פאטל" שלו, כפי שגולמה על ידי הסולנית של ההרכב ניקו וכפי שדמותה הפנטסטית נצרפת מקלאסיקות כ"אהיה המראה שלך" ו"בוקר יום ראשון" – היא יצור נשגב המעניק לך חיים רק על מנת ליטול אותם ממך. הפכפכת, רודנית, מרוכזת בעצמה – אשה שהיא תערובת של כוחנות ושתלטנות אשר מוליכה אותך שולל כשהיא מניחה לך להאמין שהיא אכן מתמסרת בכל גופה ונפשה. במגפי העור המבריקים, ביופיה המסנוור, היא מהלכת קסם ואימים, היא המוזה והיא הסכנה. היא בת דמותו הנשית, במובן שאי אפשר לספק אותה משום שהיא מכורה לריגוש.
שלושה עשורים אחרי, הפאם-פאטל הזאת כבר אינה נוכחת בשיריו של ריד. לאחרונה נראתה בתחילת שנות השבעים בשירי "ברלין" אחד מתקליטיו המדהימים בכל הזמנים – הרוסה מסמים, נואשת לאהבה, אבודה בחיים שאינם מוליכים לשום מקום, רק סובבים על צירם. אישה שכילתה את עצמה כליל.
מכאן ואילך תהפוך דמותה של האהובה למורכבת יותר ותכיל בצד היסודות המיתיים – היכולת לנחם, לגונן ולהאציל כוח – את המוטיב החוזר באלפי וריאציות של החרטה הגדולה על חוסר היכולת להשיב לה לאשה שלך כגמולה. אין מי שישווה לריד ביכולת הפנומנלית הזאת לצקת בתוך שורות ספורות את מערך היחסים השלם של החיים בשניים המושתתים על ציפיות שנידונו לכישלון, עם התביעות שאי אפשר למלאן, המתח המסעיר שהומר בביטחון הממית, חוסר היכולת להקשיב, לקבל באמת את האחר כמות שהוא, האופן שבו אנחנו יוצאים מגדרינו תחילה ואז נסוגים כלל אחד לתוך עצמו, לתוך אבדן האמון.


"Here I go again


Just gona play it like a fool again


Here I go again


Over you, over you"


Over you

קובץ שיריו המלא של ריד, שיצא בחורף האחרון, נושא את הכותרת המחייבת – "לעבור דרך האש". טוטאלי, דרמטי ואף פעם לא מניח לאיש לשכוח שהוא כבר ערך לא מעט סיורים בגיהינום של הנפש ושל החוץ – כזה הוא המחבר. ובכל זאת, אם יש מי שמותר לו להגיד על עצמו דבר כזה, הוא האיש. עכשיו, כשהוא מבוגר הרבה יותר, בלי הפוזה ההיא של הבן-זונה שאין לו אלוהים, עכשיו, כשהוא מתבונן בנשים בעיניים פקוחות, מפוקחות, הופכות האבחנות שלו, בתור מי שכבר מכיר בעל פה את המשחק, להארות נוקבות, לתובנות מאלפות.
בתקליט האחרון שלו "אקסטזי" מונחים כמה טקסטים מטרידים על יחסים. ההיקסמות מהאהבה וממושא תשוקתך עדיין שם, אבל עכשיו נוכחת שם יותר מתמיד האמת הפשוטה, העירומה, זו שהיינו מעדיפים להביט דרכה, זו שגורמת לו לתהות האם יש איזו דרך לנהל את המחול המודרני הזה בין המינים בלי להסתבך עם הרגלים ולמעוד דווקא כשהיה נדמה שהושג כאן איזה תיאום.


"And why it is always comes to this


It's all downhill after the first kiss"


Modern Dance

אלה הם רק כמה הרהורים על שורות שראוי לנצור אותן. יש עוד רבות כאלה. אלה הן שורות של גבר שמבין באהבה, עד כמה שאפשר להבין בה וגם אחד שמסוגל טוב טוב לסבך אותה.
אחד שעשה קריירה מפוארת על ניסוח מחודש ומעודכן של הרומנטיקה הגברית – החל ברגע ההיקסמות לנוכח הפאם-פאטל וכלה בסגידה האינסופית, האירונית ועם זאת הבלתי ניתנת להכחשה לאישה שספק אם היא בכלל בנמצא. זו שהיא יציר דמיונך. ובאיזו שהיא דרך, אם תאמין בכך, היא כנראה נמצאת שם, מחוצה לו.

נילי לנדסמן

נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל-אביב. סופרת, עיתונאית ותסריטאית בטלוויזיה.

תגובות

  1. אחמד הערבי האמיתי

    בברלין ליד הקיר
    את היית כגובה חמש רגלים ועשרה אינצים
    זה היה מאוד נחמד
    אור נרות ודובנה על הקרח

    היינו בבית קפה קטן
    יכולת לשמוע את הגיטרות מנגנות
    זה היה מאוד נחמד
    או יקירתי זה היה גן עדן

    סוף סוף שווה לי להיות זקן
    ארבע פעמים ראיתי את ריד בהופעות
    או יקירתי זה היה גן עדן
    כשיצא ברלין גרתי בירושלים בנחלאות
    שמתי את הוניל על הפטיפון והתחלתי לצלול איתו
    ישנו בתקליט שיר שמספר על נרקומנית שלוקחים ממנה את ילדיה
    אומרים עליה שהיא אמא לא טובה
    בגלל כל הסמים שהיא לוקחת
    באמצע השיר ריד מפסיק לשיר וגיטרה אקוסטית רוצחת אקורדים פשוטים
    לפתע נשמע בכי של תינוק
    בכי הכי בכי של תינוק
    יצאתי החוצה לראות מה קרה
    לא ראיתי שום תינוק בוכה
    חזרתי ושמתי את הקטע מחדש
    התינוק היה בתקליט
    אף פעם לא יצאתי בגלל תקליט החוצה לבדוק מה קורה במציאות
    ריד המציא את חוסר האונים
    הוא כתב את המשפטים הכי איומים שמתארים את הסבל
    והיה מסיים תמיד באני אני לא איכפת לי בכלל
    הנה עוד שיר ענק שלו לוו דווקא בחיבוטי גבר אישה

    אנשים ברי מזל לעיתים קרובות גורמים לאימפריות ליפול
    בזמן שאנשים בעלי התחלות גרועות לעיתים קרובות אינם יכולים לעשות דבר
    הבן העשיר מחכה למות אביו
    העני פשוט שותה ובוכה
    ואני אני לא איכפת לי בכלל

    אנשים ברי מזל לעיתים קרובות היו רוצים למות
    בזמן שאנשים בעלי התחלות גרועות רוצים מה שיש להם
    וכדי להשיג זאת הם מוכנים למות
    כל אותם דברים נפלאים שהחיים יכולים לתת
    הם רוצים כסף ולחיות
    אבל אני פשוט לא איכפת לי כלל

    האמת ישנה רק דרך אחת לחוות את ריד
    מי שלא חתך וורידים אף פעם לא ממש מבין את ריד
    תחתכו בסמליות עם סכין גילוח לפני ההופעה
    מומלץ להשאיר את סימני הדם שיתקרשו להם

    • כשיר הוא לא רק פזמון אלא גם שירה. הוא לא מאבד את עצמו גם אם בתרגום לא נשמרת החריזה. לו ריד הוא משורר.
      תודה נילי. תודה אחמד.

    • נילי לנדסמן

      הו, כן.
      נסדק לבי הבוקר בגללך, אחמד.

      • אחמד הערבי האמיתי

        הנה עוד אחד מברלין

        ליידי דיי

        כשהיא פסעה למטה במורד הרחוב
        היא היתה כילד המביט ברגליו
        אבל כשהיא עברה על פני הבאר
        ושמעה את המוסיקה מתנגנת
        היא היתה חייבת להכנס ולשיר
        זה היה חייב להיות בדרך הזאת

        ואני אמרתי לא לא לא
        אוי ליידי דיי
        ואני אמרתי לא לא לא
        אוי ליידי דיי

        אחרי שמחיאות הכפיים גוועו
        ואנשים התפזרו
        היא ירדה מהבאר
        ויצאה מהדלת
        למלון
        לו קראה בית
        היו לו קירות ירקרקים
        שירותים במסדרון
        ואני אמרתי לא לא לא
        אוי ליידי דיי
        ואני אמרתי לא לא לא
        אוי ליידי דיי

        עכשיו שאני חושב על
        שלו הייתי יודע שיבוא זמן ואני אתרגם
        לו ריד לעברית
        הייתי בטח חותך הרבה יותר עמוק

        שעות אפשר לדבר בלו רידית

        • נילי לנדסמן

          שעות, שעות.
          יאללה, תביא את הסכין גילוח, נחתוך.

          • אחת שיודעת

            אזרחית גלקסיית לו ריד מגיל 15. לא אשכח איך הוא הזדחל לי לשינה, אז, השארתי במקרה את הרדיו פתוח, ושידרו שעה של הולווט אנדרגראונד. הקול הסופני של ניקו, הניסורים של הגיטרות של חבריה, חדרו פנימה ופערו איזה בור שאפילו לא ידעתי על קיומו. וברלין, כן…. קרוליין אומרת, בגירסה השניה זה שיר על מוות איטי בשלג

    • אלמוני

      Sorry to write it in English.
      But, oyur heberew is fucked-up.
      You do not know the difference bettween female and male.
      Your poetic talent is also very limited.
      So, why bother? Go back to your olives.

  2. מיה סלע

    אני מקנאה ביכולתך נילי, להיות כל כך רומנטית וכל כך מאמינה. אכן לו ריד מדהים הוא, אבל באמת להאמין שמה שאנשים כותבים בשירים זה מה שבחיים. בשביל זה אני מתגעגעת לגיל 16, לשמוע את ברלין כמו ששמעתי אז (בעצם אני לא ממש מתגעגעת), אבל היום… הרי לכתוב שירים זה הרבה יותר קל מאשר להיות בחיים עם בן הזוג שלך והחברים שלך, רומנטי ודרמטי ומתאבד. אמנם זהו הקסם ברוקנרול (אם כי יש פחות ופחות מתאבדים, ויותר נקניקים משאפשר לסבול), אבל החיים נילי, החיים.

    • נילי לנדסמן

      מיה,
      למה להיות כל כך צרת אופקים?
      למה לתחום קו כל כך ברור בין מה שבדמיון ומה שבחיים.?
      למה לסגור אופציות?
      למה?
      אם הדברים שמרגשים באמת נמצאים במילים של מישהו אחר, מה זה משנה אם הן בשיר או שהוא לחש אותן במיטה על אוזנך.
      העיקר מה שהן היו בשבילך ועדיין ומה שהן גילו לך על עצמך או על מישהו אחר.
      למה לנוד בראשך, כשאפשר פשוט לפתוח את הלב?

      • מיה סלע

        אבל הרי זה כל העניין בכל הרוקנרול הזה. מה לא שמת לב ? זה מה שכל כך נגע לליבנו, מה שכל כך מרגש אותנו. מה שכל כך נראה לנו כמו האמת שלנו, עצם זה שזאת האמת של מישהו אחר . שזאת המציאות שלו. שזה הכאב שלו. אבל את לוקחת את זה למקום של הפנטזיה, של הסרט המצויר. המקום שבו להיות מכור להירואין זה דבר רומנטי. לחתוך ורידים זה רומנטי. אבל אני צרת אופקים וליבי גס ברומנטיקה מהסוג הזה. ואם אני מנסה לדמיין מה לו ריד היה אומר על התפיסה אותו כאיזה דוגמן הירואין שיקי בפנטזיות שלך. נו באמת. הוא היה מקיא. הוא ניו יורקי, לעזאזל. הרוקנרול מבחינתי שייך למציאות. לגמרי. הפנטזיות הולכות יותר טוב באומנות מסוגים שונים לגמרי. ואין לי נגדן כלום. להיפך אני חובבת פנטזיות. אבל אני גם מחבבת את האמת. מאוד מאוד. בדיוק בגלל זה אני מחבבת רוקנרול. מאוד מאוד.

        • אחמד הערבי האמיתי

          גם לריד לא היה איכפת שיציגו אותו כמו דוגמן הירואין שיקי
          וגם לא היה איכפת לו שיגידו שהוא המיני מאוס של השוליים
          ריד היה לו מורה לימד אותו את תורת הזאבים הבודדים אדון אנדי וורהול
          הוורהול הזה גם לימד את ריד כולה אבל כולה זה שואו ביזנס
          אף אמנות לא היתה קשורה אף פעם למציאות®
          גם לאמת אין שום צד בזה®
          במוזיקה ישנם רק שני צדדים אלה שעל הבמה ואלה שצופים
          זאת ההחלטה היחידה שאפשר לקחת במשחק השואו ביזנס
          הבחירה הבידורית של ריד היתה בחירה מודעת לחלוטין
          ניו יורק הירואין שוליים צלסי הוטל הפקטורי הריב עם קייל הללכת על הקצה
          שם הוא הרגיש את המקום הכי קרוב לאהבה שהוא יכול לקבל
          תחשבי מה היה קורה לבואי ללא אישתו שאמרה לו יאללה תשים פודרה
          בשואו ביזנס הכול מניפולציות
          אבל חלקן ענקיות פשוט
          האמת היא גם סוג של מניפולציה אבל זה לסיפור אחר
          מה שעצוב בשיחות על ריד זה חוסר הרלוונטיות שבנושא
          אבל אף פעם אי אפשר לברוח מהמוות וזה כל הסיפור כאן
          יאללה רדיוהאדס גם בדרך
          להכין את הקריפים ולנסות לשכוח את המעיל של אבקסיס

          • מיה סלע

            אז לא הבנתי. מדובר פה באמנות או בשואו ביזנס? כי אם אתה תופס את זה כשואו ביזנס ובכל זאת מצליח להתרגש כל כך…. סחתיין עליך. הם לפי דבריך עושים עלינו מניפולציות כדי למכור תקליטים וכדי להאדיר את שמם וכדי להיות הכוסיות של השכונה ואנחנו יודעים שהכל בולשיט ואין אמת אחת צרופה ובכל זאת אנחנו כל כך מתרגשים…
            אף אומנות לא היתה קשורה אף פעם למציאות ?? ? בדקת את זה עם כל האומנים וכל היצירות שהיו אי פעם והגעת למסקנה הזאת ? ידידי. אני מקווה שרוב האומנויות היו תמיד קשורות קשר אמיץ למציאות. שוב הרצון לראות אומנים באור הרומנטי. הם מרחפים להם על ענן מעל המציאות. פיכס.

            • אחמד הערבי האמיתי

              חוץ מפיכס והאיכס הנה עוד משהו קטן
              הופעה תערוכה קונצרט אופרה ספר כל מה שתרצי
              הכול הכול בידור לזמן קצוב
              בתוך הזמן הזה הכול יכול לקרות רגשות הזדהות קינאה וכול השאר
              כמובן שחלק מהאמנויות מתייחסות למציאות
              רק מתייחסות לא קשורות
              כשהזמן הקצוב נגמר
              ומפסיקים לקחת אותך ביד מההתחלה ועד סוף המופע
              הופס נשארים רק עם המציאות
              לא עם האמנות
              אז מה כאן רומנטי

              • אני מאד מצטער לומר לך ומצד ראשון כמוזקאי שאתה טועה ובגדול!
                לא הכל כזה חארטה לצורך מכירת תקליטים.
                ישנם אומנים שמגוללים את סיפור חייהם דרך האומנות שלהם ואלה שבאמת מתכוונים לכל מילה מצליחים לחדור את חומות הרגש ולכבוש אותנו.
                לו ריד הוא דוגמה קלאסית לאומן שמתכוון לכל מילה ומילה שלו ושיריו הם המראה של חייו.
                מהיכן לדעתך לו ריד שאב את כל הסיפורי שירים שלו אם לא מתוך חייו שלו?
                דבר חשוב שאני חייב לציין ושעלה לא מכבר באחת משיחות הלהקה בה אני מנגן הוא נושא השואו, דהיינו, לא יתכן שזמר שמביא את הדברים שחווה בחייו לבמה יעשה צחוק במהלך ההופעה עצמה.במידה ויעשה צחוקים במהלך ההופעה באיזו מידת רצינות הדברים יעברו וכיצד יתייחסו לשיריו?, אולי כאל שיר חולף שמנסה לרגש?, ואולי כאל שחקן שלבש את המסכה העצובה?
                לא כך הדברים ואותו הדבר אל שאר האומנים כגון ציירים פסלים וכו'.
                מי שלא מתכוון ברצינות ומביא את הדברים מתוך תוכו לא יוכל לעבוד עלינו ונהפוכו , מיד נקלוט אותו בהצגה שלו.
                מקווה שהבנת

                • עוד אחת

                  היי, רגע, יש הבדל בין מניפולציה לחארטה! מניפולציה זו מילה שאפשר
                  לכתוב עליה ספרים (ובטח נכתבו). אל תזלזלו במניפולציה! פירושה לא
                  רק עבודה בעיניים, אלא הרבה הרבה יותר מזה. אמנות היא בהחלט
                  כזאת. תחשבו רגע, מיה ושימי

                  • בועז כהן

                    מניפולציה היא – בעצם – אוננות… כלומר, היא לא הדבר האמיתי. מניפולציה היא "משמוש. עיסוק ביד בדבר מה מורכב ומסובך… לא מאמינים? פתחו מילון אבן שושן ותראו!
                    משתמשים במלה מניפולציה בהשאלה לתכסיס עורמה, או זריזות ידיים. בכל מקרה, לאמנות שמטרתה לשקף את עולמו הפרטי והחוויתי של האמן, המניפולציה היא עניין זר. לא טבעי.
                    אפשר להשתמש במניפולציה, כשרוצים לגרום להפעלה רגשית זולה ופשוטה. אבל אני לא מאמין שלו ריד שתל את בכי הילדים קורע הלבבות ב"דה קידס" בתקליט "ברלין", כמניפולציה, אלא מפני שזה התאים לו לקונספט של השיר, לאווירה שהוא רצה ליצור ולהעביר למאזין.

                    בועז כהן

                    • אחמד הערבי האמיתי

                      האמת העיקר שתהנה בפריז
                      כתב אדון אבן שושן את הדברים שכתבת
                      עד כאן בסדר
                      אבל לאונן זה עיסוק ביד בדבר מה מורכב ומסובך
                      סימן שאלה
                      אצלי זה נורא קל לא מורכב ולא מסובך
                      למטה למעלה וזהו
                      נו אז בטח אבן השושן לא התכוון לאוננות
                      נתן גם דוגמא הכימאי עשה מניפולציות שלא היו
                      מובנות לזרים
                      נו מה נראה לך שהכימאי שלנו הזרים זרע למבחנות
                      זה זרים לא מבינים
                      בקיצר מניפולציה לא חייבת להיות דבר שלילי
                      והכי יפה שאהבתי בתגובה שלך
                      זה את הכותרת
                      היית צריך להוסיף בלעדי חשיפה
                      יאללה בריאות ותקנה להקה שיושבת ביפן
                      קוראים לה יואפאו עצמים בלתי מזוהים
                      אחד מהם הוא ישראלי

                    • בועז כהן

                      לא משתגע מלהקות יפניות, האמת.. מעדיף אותן סקוטיות ואנגליות, או אינדי אמריקאיות נוסח רד האוס פיינטרס מסן פרנסיסקו, למשל, או "מאזי סטאר" מלוס אנג'לס. הכי מדוכדכים שאפשר. כזה אני: שירים עצובים עושים אותי מאושר

                  • ראי ערך בועז כהן.

                • אחמד הערבי האמיתי

                  שימי לאט לאט הויכוח ביני לבין מיה
                  היה על הרומנטיקה של החיתוך על המציאות
                  עזוב את זה לרגע
                  אפילו לרגע לא כתבתי שהכול חארטה לצורך מכירת
                  תקליטים או ספרים או סרטים
                  אמרתי שעיסוק באמנות כולה בידור
                  נטו
                  בתוך הבידור הזה אכן יש דברים מרגשים מעולים נפלאים
                  ונכון שהרציניים מביאים הרבה חומרים מהבית
                  אבל תמיד תמיד זה בידור
                  ואני הכי אוהב בידור טוב כמו אדון ריד
                  אבל עזוב לא רוצה לגעת בקצוות עצבים חשופים
                  איך קוראים ללהקה

                  • OK
                    הייתי צריך לקרוא את תגובתך בכדיי לדעת שהעברתי את המסר ולפי דברייך אני מבין שהמסר הופנם.

            • מציע לכם לגשת לספרייה או לחנות, למשוך את כותר הידוע של ניטשה "הולדת הארגדיה מתוך רוחה של המוזיקה" יעזור לויכוח ולטעמי גם להבנת לו ריד. כן. לו ריד.
              ואח"כ נראה אם לו ריד דיוניסי או אפולוני. זו לא התייפיפות או אינטלקטואליזציה של הנושא. זה פשוט מרתק.

              • אחמד הערבי האמיתי

                דאנקה פרחח
                כי זה נותן לי אפשרות להמשיך את הנושא
                הנפלא הזה
                אז מיה
                הנה משהו עוד יותר חזק
                יצירות אמנות נפלאות משבשות את המציאות לחלוטין
                נכון יצאת מבלייד ראנר והעולם נראה אחרת
                נכון ראית עבודה של ריכטר והחפצים התחילו
                להיראות אחרת
                נכון שמעת דיסק נפלא ופתאום המציאות נראתה אחרת
                בבקשה
                אז איפה רומנטי איפה
                פרחח
                התשאיל לי את הספר סימן שאלה

  3. מוצ'יה

    הו, עיוני.
    איך, אבל איך תמיד את יודעת לתמצת באופן מוזקק את כל המילים שהולכות לי לאיבוד ברצף המחשבות האינסופי?
    הדיוק שלך קורע את הלב ומפעים. האופן בו תיארת את הגבר ריד, מגיע מתוך מבט טלסקופי נוקב ומעמיק. הגבר הזה, ממש הופך קרביים: הכישרון, הלוק, האימג', הסבלות שהוא עבר והעביר אחרים במחיצתו, הנשים, העשייה המוסיקלית הבלתי מתפשרת – איך שרד את כל זה, נילי, איך?
    מבט אחד בחריש קמטיו, ואת מזהה את כל ההיסטוריה הפרטית שלו חקוקה בהם. כמי שהתנערה זה לא מכבר מנערי רוק (צעירים ומתבגרים גם יחד) לו ריד הוא הגבר היחידי (רגע, גם איגי פופ בא בחשבון) שהייתי מוכנה שהוא ינג'ס לי על הבוקר עם ריפים ודיסטרושן. עוד לפני הקפה והסיגריות.
    טקסט מרגש ועילי בעשייתו.
    מוצ'יה – זו שכבר מזמן שכחה איך נראים גברים במכנסי עור.

    • נילי לנדסמן

      שכבר נגמלת כליל.
      רואה אני שעוד נרדוף אחרי המכנסי עור של זקנים חרושי קמטים,
      שלדעתי כבר התחרשו מעוצמת הדציבלים.
      כמה שימחת אותי, אהובה, אין לך מושג.
      עוד אחבק ואנשק אותך על כך.

  4. כלכך יפה , אין מילים.
    1. רק חבל שרוב התגובות נסבו על ברלין, שכחתם את טרנספורמר, אחד התקליטים היותר יפים של ריד, ואם מדברים על שירי אהבה להרואין, PERFECT DAY הוא בטח אחד מהם (ולא רק בגלל הסרט, שנעשה שנים אח"כ).
    2. אחת הסיבות שאני מחכה בציפייה להופעתו בארץ, זוהי הופעתו המקסימה בסרט "מוציאים עשן", אולי שם הבנתי את מהות האדם,המשורר,האזרח ניו- יורק, לו ריד.
    רק לשמוע אותו מדבר, שר, מגחך על החיים.

  5. חרק אירי

    אני אישית מעדיף את גבי ברלין.

  6. הצמחוני השמייח

    אמרת הרבה דברים שהרגשתי במשך שנים של האזנה לגאון הרחוב הזה.
    אני מסכים ומזדהה עם הכל מלבד אותו דימוי שקיבלתי ממך של ריד כמקבילה בוגרת של הבק-סטריט בויז למיניהם. בבקשה. הכל חוץ מסקס אפיל.

    אחד שהוא מתנה לנשים בעולמינו, גם.

    • נילי לנדסמן

      בחייך – זה הרי מילים נרדפות. סקס אפיל ולו ריד.
      הוא האיש עם כמעט הכי הרבה סקס אפיל שאי פעם הסתובב ברוקנרול.
      ומה הבק-סטריז בויז קשורים בכלל לנושא? או לסקס אפיל?
      סקס אפיל זה טריטורייה של מבוגרים.

      • הצמחוני השמייח

        אז נרגעתי. אני לא מבין מה מביא לנשים סקס אפיל או לא, וטוב לי ככה, תאמת.
        ישר כח.

        • נילי לנדסמן

          שכולנו נסכים על הסקס אפיל של מישהו אחר או אחר.
          מה שסקסי בעיני, ודאי לא ימצא סקסי בעיניך.
          וזה, האמת, כל הכייף, ככה לא נריב על התחת של לו ריד.

  7. בועז כהן

    פעם היו כתבות נפלאות כאלה במקומונים ("קול תל אביב"… "העיר" של שנות השמונים, חזי לסקלי ומיכאל רורברגר…), בעיתונים היומיים ("חדשות"!), בשבועונים ("כותרת ראשית"…) בירחונים ("מוניטין"…)
    והיום אין כותרת ואין חדשות ואין מוניטין. אבל יש אינטרנט. ויש "בננות". הקסמת אותי, נילי, שתי דקות לפני הטיסה לפאריז, עם הכתבה הזאת על לו ריד, היהודי המרדן, ההומו שידע לאהוב גם נשים – לפעמים – שקיבל מכות חשמל, שהוריו הבורגנים לא ידעו מאיפה נפל להם זה, האיש שרצה להיות "דוסטוייבסקי של הרוק", אבל הצליח רק להיות לו(איס) ריד. משורר החצרות האחוריות והלילות נטולי השינה.
    ורק הערה קטנה: "ברלין" הוקלט ביוני 1973 – בדיוק לפני 27 שנים, באולפני "מורגן" בלונדון. תחילת שנות השבעים, ולא אמצע שנות השמונים כפי שכתבת.
    ועוד הערה קטנטנה (אני נודניק, אני יודע, אבל הכל מאהבה, נילי…) "ולווט אנדרגראונד" פעלה הלכה למעשה בין 1966 ל – 1969 ובשנים הללו ייצר ריד את מטעני החבלה הליריים שלו – בתקליטים "מחתרת הקטיפה עם ניקו" (66) "אור לבן חום לבן" (68) "מחתרת הקטיפה" (69) והתקליט LOADED
    שהוקלט בסוף1969 ויצא בפברואר 1970 כשהלהקה כבר לא היתה קיימת, וחבריה נפוצו לכל עבר, ג'ון קייל להפקת אלבום הסולו של ניקו ואלבום הבכורה שלו "בציר של אלימות" וריד עצמו היה בלונדון, לקראת הקלטת הסולו הראשון שלו.

    • ששון ושמחה

      תותח אתה, בועז כהן!!! אבל אם כבר מדקדקים בתאריכים, אז נכון שוולווט אנדרגראונד לא נכנסו לאולפן אחרי חורף 1969 אבל הם המשיכו לנגן עוד קצת וריד נפרד מ"מחתרת הקטיפה" באופן רשמי ב 23 באוגוסט 1970 בהופעה חיה במקס'ס, קנזס סיטי, הופעה שהופיעה גם על גבי אלבום מאוחר יותר (המידע באדיבות האנציקלופדיה של המגזין "קיו" – קיו סטארס אנציקלופדיה 1999 )

      • ותח של תאריכים

        ב12.4.67 לו ריד פתח מספרה, ברחוב גראנד 38 בדאון טאון מנהטן. ביחד עם ג'ון קייל. המספרה האגדית נמכרה רק שבוע וחצי, כשבעליה איבדו עניין בתחום החדש. היא הפכה לחנות תקליטים – כמובן.
        מסיבות לא מובנות, כל הפרשה נמחתה מהביוגראפיות ואנציקלופדיות הרוק. וחבל.

    • נילי לנדסמן

      וואוו איזה פדיחה.
      תודה בועז.
      נו, ככה זה כשכותבים מהזיכרון בלי להתייעץ בספרים או אתרים…
      וזה התוצאות של יותר מדי סקס, סמים ורוקנרול על התאים.
      מילא, אני מתביישת לי.

    • שירלי צ'לצ'ינסקי

      תודה על ההערה. שופץ, תוקן ועודכן.
      כמה כיף שזה לא עיתון (עכשיו נותר לנו לחכות לפס הרחב).

    • מדהים. וזו לא טריוויה. זו הבנה לעומק. מתרשם.

    • לא מספיק ומפסיק להתפעל מכושר הזכרון והידע שלך במוסיקה!
      אתה קנון אחי…
      טיסה נעימה ו
      c u
      אה….
      שחכתי….
      תביא גבינות….
      🙂

  8. וואו, פשוט יפה!
    נילי, הצלחת לרגש אותי…
    🙂

  9. נילי שאאלום…

    אנ'לא ממש מבינה "לו רידית" כשפה ,אבל תודה שבאת לי את עיניי לפקוח,וכבר הזמנתי כרטיסים להופעה בגללך.אני יודעת שלא זו היתה המטרה ,אבל מאמרים כמו שלך לא קוראים בכל "ז'ורנאל"וזה קצת חדש לי פה באתר…
    ולכן,
    השתיקה שלי היא השפה הכי טובה שלי לבטא את השפה שלך…

  10. טוב, אני לא ממש קשור לאדון ריד, אבל התגובה שלי, שלאחר המאמר היתה לשמוע את
    Magic And Loss ,שאולי לא מיוצג כל כך במאמר.

    תהייה שעלתה בראשי (שלא בהכרח קשורה למאמר) – אם מישהו מעוניין לקשקש עליה-
    זה הקשר בין מוזיקה שאנחנו שומעים בתקופת ההתבגרות לבין החשיבות שאנו משייכים לה בגיל מאוחר יותר.

    • תראה חסוס, חוץ מאלה שממש חיים בתוך המוזיקה, יש לנו מעט מאד תקופות שבהן אנחנו רוכשים העדפות.
      הילדות – (טעם בית אבא/אמא)
      הבגרות שם אנחנו מפתחים את עיקרי ההעדפות שלנו, צוברים המון אינפורמציה בגלל הזמן המוקדש לכך.
      והבשלות – שם אנחנו צוברים מעט יחסית אבל מעמיקים בתחומים שאינם קלים לעיכול…

      אני בסופו של דבר, גם כשלא שם לב לכך, מכור לאלה שהתחילו את דרכם אי שם בשנות הששים.
      נו, אז פלא שלו ריד?

      מתעדכנים מפעם לפעם, אבל בסוף, כמה זמן מוקדש למוזיקה שאתה לא מכיר לעומת מוזיקה שמעוררת בך בקלות את האהבה והכאב…

      • אז עכשיו אני יכול להגיד בגאווה שאני אוהב גראנג' בלי שיזרקו עלי חסה ?:)

        (אה כן, אם זה משנה, אז אהבתי את המאמר, תודה נילי)

        • שבאמת מי שעדיין נפשי קשורה בצלילים שלו, לבלי הנתק – זה אלו שעליהם התבגרתי. כי איכשהוא זה נשאר הפס-קול של כל התמונות והבזקים הרגשיים.

          • בועז כהן

            מוזיקה היא עוגיית המדלן שלי. כשאני שומע את הסמית'ס, אני יכול לחזור לתחושות שלי בצבא. כשאני שומע קלאש, אני שוב בתיכון. אני חושב שמוזיקה היא מתנה גדולה. האופנתיות, זאת הקללה האמיתית. הצורך להיות "טרנדי" כל הזמן.

            • מה שקסום במוסיקה, זה שאפשר תמיד למחזר אותה. אפשר להכניס את ברלין (שהפך בינתיים מתקליט לדיסק) לקומפקט ללחוץ play במשך, נגיד שבועיים, ובדיוק כמו אז, יצמדו פתאום כל אירועי השבועיים למילים, לצלילים, לריח ולטעם. באמת אין כמו הטעם הניו-יורקי המתעטף בברלין.

              • בועז כהן

                במשך חודש בפאריז, לפני עשר שנים, שמעתי שוב ושוב את "קרוב" של אהוד בנאי. ומאז כל התקליט הזה מחובר לי – עם כל היותו ירושלמי, רחוב האגס 1, השוק והכנאפה המתוקה – צרפתי לגמרי. וגם לו ריד הקליט את "ברלין" בלונדון, והוא בכלל מניו יורק. ויופיו של הרוק הזה, הוא ביכולתו להסיע אותך לטיולים הקסומים והמסעירים ביותר, מסעות אל עצמך.

  11. חיימון

    חבר'ה –
    אני קורא את כל מה שאתם כותבים כאן – ואת במיוחד,נילי – ומהנהן נמרצות. אבל אני גם מתבאס נואשות.כל-כך הרבה שנים אני חולם לראות את לו ריד בהופעה, משכנע את עצמי שזה ייתכן, שזה יקרה – ודווקא כשהוא מגיע לארץ, 10 דקות מהבית – אני לא יכול ללכת להופעה. אין כסף. כנראה שמי שמגן על המדינה,לא מגיע לו להגשים חלומות. ככה זה.
    תיהנו בהופעה, חברים. אני אמשיך לחלום.

    חיימון.

    • נטלי

      תפרוק את הנשק חייל תפרוק אותו …
      הנה חלום ישן מתגשם.
      כי אהבה -יתירה כנראה -ללו ריד ושיריו מכריזה בזאת על קרן עזרה לחיילים .
      ובלי שמץ של ציניות
      כתוב אליי ואני מבטיחה לך כרטיס וליווי אישי (כולל אבטחה צמודה …).

      • יעל המקורית

        נו, כתב, כתב?
        הלכתם ביחד?
        יצא משהו?

        • נטלי

          יעל,יעל…
          אני לא ממש אוהבת לרכל
          וחוצמזה
          בואי לא נלך רכיל עד כדי להרוס לנילי את הרצף
          נשמור על צנעת הפרט,ואם אפשר ,אז גם על קצת אלמוניות…

          וזה אומר הכל,לא?!

  12. המלנכוליות הבריטית וולשית, הקדורנות הפסימית תמיד…
    את ריד לא ממש חיבתי במשך שנים
    אבל לילה אחד באכסניה שכוחת אל בניו מקסיקו
    התאהבתי
    מדהים
    ניו יורק כל כך מהירה
    ולו ריד
    כל כך איטי…

    • לייני

      לו ריד לא איטי הוא קלאסי,
      וזוהי איכות, ידידי, שמצויה אצל מעטים.
      ה so called איטיות שעליה אתה מדבר היא למעשה הנשק של לו ריד שכמו נחש ערמומי זוחל אליך בשקט ומכיש אותך באכזריות.

  13. פרפר הערפל

    נילי כתבה מקסימה
    ובאופן אישי אני אוהב
    את כל הטרובדורים המשוייפים האלה
    שהמילים והמוסיקה כמו נחצבו מתוך האישיות שלהם
    ון מוריסון , דילן , יאנג , קוסטלו , ווייט , ולא רבים אחרים …

    אבל הרוק בשנים האחרונות
    נדמה לי הולך ומקצין לקו הדכאוני
    עוד "או קיי קומפיוטר" אחד
    והלך עליי …

    יכול להיות שזה אני התרכתי עם השנים ??

  14. אחמד הערבי באמת

    אני לא יודע לאן אני הולך
    אבל אני אנסה לממלכה אם רק אוכל
    כי זה גורם לי להרגיש כגבר
    כשאני שם ת' חוד אל תוך הוריד
    אז אני אומר לך שהדברים אינם בדיוק אותו הדבר
    כשאני רוסי בריצתי
    אני מרגיש בדיוק כבן ישוע
    ואני מנחש שאני פשוט לא יודע
    ואני מנחש שאני פשוט לא יודע

    אני עשיתי את ההחלטה הגדולה
    אני הולך לאיין את חיי
    כי כשהדם מתחיל לזרום
    כשהוא שוגר אל צוואר-הטפטפת
    שאני סוגר בתוך על-גבי מוות

    ואתם לא יכולים לעזור, לא אתם גברברים
    וכולכן נערות חמודות עם דיבור חמוד
    כולכם יכולים לצאת לטיול
    ואני מנחש אני פשוט לא יודע
    ואני מנחש שאני פשוט לא יודע

    הלוואי שנולדתי לפני אלף שנה
    הלוואי שהפלגתי באוקיינוסים השחרחרים
    על מפרשית מהירה כבירה וגדולה
    מגיע לארץ פה ושם
    על חליפת מלח וכובעו

    הרחק מן העיר הגדולה
    שם איש לא יכול להיות חופשי
    מכל רעות כרך זה
    שלו ושל אלה שמסביב
    הו, ואני מנחש שאני פשוט לא יודע
    הו, ואני מנחש שאני פשוט לא יודע

    הרואין, תהיה המוות שלי
    הרואין, זה אישתי וזה חיי, הא-הא
    בגלל שמיינר לוורידי
    מוביל לאמצע ראשי
    ואז אני יותר טוב מאשר מת

    בגלל כשכאשר הסם מתחיל לזרום
    באמת כבר לא אכפת לי
    מכל הג'ים-ג'ימים שבעיר זו
    ומכל הפוליטיקאים שעושים קולות מטורפים
    וכולם מנמיחים אחד את השני
    וכל הגופות נערמות בערימות

    כי כשהסם מתחיל לזרום
    באמת כבר לא אכפת לי

    אה, כשההרואין בתוך דמי
    והדם הזה בתוך ראשי
    גברבר, תודה לאלוהיך שאני טוב כמת
    ותודה לאלוהיך שאני לא מודע
    ותודה לאלוהיך שפשוט לא אכפת לי
    ואני מנחש שאני פשוט לא יודע
    הו, ואני מנחש שאני פשוט לא יודע

    • יוחאי

      אתה בעניין של לתרגם את לו ריד??
      תנסה לתרגם את "the gift" ותחזור אליי אחרי זה

    • תרגום מופתי….

    • and i guess that i just dont know זה לא "אני מנחחש ש…" אלא "אני מניח ש…"
      תיקון די משמעותי לדעתי
      חוץ מזה החזרות בשיר המולחן לא צריכות להופיע בשיר הכתוב, ובטח ש"הא-הא" לא צריך להופיע, חוץ מאלה יופי של תירגום

  15. אהוד בן-פורת

    למצוא את האתר הזה ולשבת לקרוא את הדברים שכתובים בו.
    אומרים שחסרות בנות באינטרנט, והנה מצאתי מקום שאולי הן
    כולן בו. כפמניסט אני שמח למצוא אותכן !!! פעם ראשונה שאני
    מוצא לנכון להפוך אתר לאתר הבית בדפדפן שלי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *