מיטה

בלילה ישנו על מזרן על הרצפה. אך היא הניחה את המזרן במקום בו עמדה המיטה. על אף שהחריקות פסקו לא הצלחתי להירדם. בבוקר שלמחרת הגיעו זוג הצבּעים. בחור ובחורה שבמשך כל השבוע שעבר סיידו את הקירות של חדר המדרגות בבניין ממול. לפני בואם היא הציגה אותם כנחמדים. היא גם התנצלה על כך שדווקא בימים הראשונים שלי בלונדון אני צריך לסבול את הנוכחות של הצבּעים בדירה. לא הצלחתי להבין למה צריך שיפוץ בדירה שלדעתי היתה במצב מצוין, אבל הרגשתי שאין לי זכות להביע את דעתי. אחרי הכול זה ביתה ואולי יש סטנדרטים שאני לא מכיר. אמרתי, "במקרה נתקלתי בבחורה אתמול כשהיא צבעה את המשקוף של דלת הכניסה לבניין ושוחחנו קלות. היא אמרה שמחר הם יגיעו אלינו לדירה."
"היא מצאה חן בעיניך?" שאלה.
"כן", אמרתי, "חמודה".
"אז תדע לך שיש לה חבר וגם הוא חמוד. אולי נעשה איתם חילופי זוגות. מה דעתך?"
"אני מסכים", אמרתי.
"יש רק בעיה אחת. אחרי שהם מסיימים את הצביעה אצלנו, הם נוסעים לצרפת להתחתן". כך גם סיפר לי הצבע ביום שבו הוא והצבעית השתלטו על מרחב המחיה שלי, עם השיחות המשעממות על החתונה והכתמים בקיר שנגרמו כתוצאה מחדירת מי הגשם. הם היו נמוכים ועטו על עצמם אוברולים לבנים וכשפניתי אליהם בשאלה או בקשה השיבו בחיוך מלא חיוניות, או כמו שהיא תיארה אותם לחברות שלה, ממש מתחשק לך להיות צבעי. מקצוע הצבעות הופך למשהו רומנטי כשאתה מביט בהם עובדים באוברולים החדשים שלהם בכזו התלהבות ביחד. כל זה קרה עוד לפני היום שבו שניהם מצאו עצמם נעולים מחוץ לבית ללא מפתח וללא דרך להיכנס פנימה. למזלם ישבנו בבית קפה בסמוך לבית. כשהם באו לבקש את המפתח ניהלנו איתם שיחת נימוסים תפלה. במהלך השיחה שמתי לב שהיא אינה קשובה לנאמר אלא בוהה בסנטרה ובלחייה של הצבעית שעור השמש הבהיר והחד שנפל על צדודית פניה הבליט זקנקן לבנבן צהבהב שגדל פרא. אני הבחנתי בכך קודם אך מעולם לא טרחתי ליידע אותה על כך.
שאלתי אותם בכל יום לשלומם למרות שהנוכחות שלהם בבית הטרידה אותי ואף שנאתי אותם על כך שגזלו ממני את הבקרים בהם הייתי משלים את שעות השינה. זוג הצבעים הפכו לחלק מרכזי בשגרת יומי, ככל ששנאתי אותם יותר כך הרגשתי יותר נוח להיות בחברתם. התחלתי להשהות את השעה בה יצאתי מהדירה וליהנות מהשיחות איתם. בעיקר מצאו חן בעיניהם ההסברים הארוכים והמלומדים על המצב בישראל. הייתי מתעדכן באינטרנט על כל מה שקרה בארץ ומרצה להם על כך.
בשיחה הבאה שלנו סיפר לי לפתע שהוא יהודי, כלומר חצי יהודי. אמו יהודייה. "אה", אמרתי בפליאה, "מה אתה אומר. אתה יהודי?" ומיד השתתקתי. מה בעצם אני אמור להרגיש עכשיו? האם אני אמור לחבקו כאח אובד, לומר לה שאנחנו חייבים להזמין אותם לארוחת ערב? "טוב לדעת שאתה יהודי", אמרתי לבסוף, "ניפגש מחר". לקחתי את חפצי ויצאתי מהבית.
בערב פגשתי אותה במסעדה יפנית בסוהו בחברת שתי חברות אנגליות שלה והחבר לשעבר של אחת מהן, זה שהכיר את חברי הכמיקל ברדרס, שלא פגשתי כלל מאז. חיי החברה שלה התגלו כמצומצמים למדי ושוב ושוב פגשתי את אותן שתי חברות ומדי פעם הצטרפו עוד דמויות ומכרים של השתיים. האחת היתה נורווגית והשנייה אנגלייה. אל האנגלייה לא נקשרתי במיוחד, אך מצד הנורווגית התחלתי להרגיש קרירות וסלידה. נראה היה לי שהיא חושבת שאני גס וחסר טקט. היו לה את כל הסיבות לחשוב כך, כי בתקופה שבה שהו הצבעים בבית באמת הייתי חסר סבלנות ונרגז בשל מחסור בשעות שינה. האמת היתה שארוחות הערב החלו משעממות אותי. הן נהפכו לטרדה, מס אותו נאלצתי לשלם ולשתוק. לא היו לי נושאי שיחה שעניינו מישהו. בכלל, כל חיי החברה שלה סבבו סביב הארוחות המייגעות הללו. כבר בארוחת הבוקר החלו דיונים מפרכים שנמשכו אל תוך הצהריים בהם התלבטה עם חברותיה באיזה מקום נסעד את ארוחת הערב. מדי פעם אכלנו ארוחות וולגריות וצפינו בסרטים, אך למעשה אלו היו תפאורה פסאודו אינטלקטואלית לדבר האמיתי, שהיה ארוחת ערב. למעשה, היה מעין קאדר של מסעדות אופנתיות שממנו ראוי לבחור. המחירים במקומות האלה היו אסטרונומיים והיא נאלצה לשלם עלי בסוף כל ארוחה.
כשנכנסתי אל המסעדה הם כמעט סיימו את הארוחה. היא העירה לי בפני כולם על כך ששוב איחרתי להגיע ולכן הם החליטו הפעם להתחיל בלעדי את הארוחה. היא אמרה, במילא אתה משוטט ברחובות במשך כל היום ולא עושה כלום, לפחות תלמד לעמוד בזמנים. שתקתי וספגתי את ההשפלה בשקט מכיוון שידעתי שהיא צודקת, שאני לא בסדר. איחורי הזכירו את כל התכונות הלבנטיניות שאני שונא. תירצתי לעצמי את האיחורים בכך שאני חדש בעיר ואיני יודע לאמוד את המרחקים במדויק. באוטובוס חזרה בדרך הביתה כמעט ולא החלפנו מילה. רציתי לספר לה שהצבעי הוא יהודי, אך במקום זה אמרתי לה כי מעולם לא נתקלתי בזוג שכל הזמן נמצא אחד עם השני בכזו אינטנסיביות יחד. תחשבי על כך לרגע, הם עובדים זה עם זה ואחר-כך אוכלים יחד, הולכים הביתה וישנים זה לצד זה. אני בטוח, אמרתי, שכשהכירו אחד את השני לא היה לה זקן. אני משוכנע בזה. הזקן התחיל לצמוח רק אחרי. בגלל שהם כל הזמן ביחד הוא בכלל לא מבחין בזה, הוא לא רואה, את מבינה? "כן, אני מבינה".
"אתה מקנא בהם כי הוא לפחות מסוגל להירדם לצידה בלילה, דבר שאתה לא מסוגל לעשות משום שאתה לא אוהב לישון לצדי. חמוד, אתה לא מרגיש טוב בבית שלי בלונדון. אתה מתגעגע לבית שלך, לחברים שלך, למזרח התיכון עם המתנחלים והערבים שרודפים אחד אחרי השני ביום ובלילה".
זהו, חשבתי לעצמי, היא מעלה את הנושא. אין דרך להתחמק. "אני לא מצליח להירדם", אמרתי לה, מנסה לחשוב על תירוץ. "אני לא עושה את זה בכוונה. מה אני יכול לעשות?"
"אבל זרקתי את המיטה בשבילך. מה עוד אתה רוצה שאני אעשה?"
"אני לא הייתי בא לפה אם לא הייתי אוהב אותך, חמודה", הבטתי אחזתי את ידה ולא הרפיתי ממנה גם כשירדנו מהאוטובוס ופסענו במעלה רחוב אוקסטון. כל אותו הזמן לא החלפנו מילה אחת בינינו. אחרי שנכנסו לבית ותלינו את המעילים, הוצאנו מיץ תפוחים מהמקרר, מזגנו לכוסות שקופות וגבוהות ולגמנו לרוויה. ואז אמרה לי, "נמאס מכך שכל פעם שאנחנו נפגשים עם אנשים אתה לא מפסיק לדבר על זוג הצבעים. אחרי הכול הם בסך הכול זוג ממעמד הפועלים ואתה קצת מפריז ביחס אליהם. קשרים איתם לא יובילו אותך לשום מקום. השיחות שלך איתם מעכבות את העבודה שלהם ואני מתה שהם יעופו לי מהבית".
"על מה את מדברת, את מתה שהם יעופו מהבית? הם הרי הורסים לי את החיים, שני הצבעים המחורבנים שאת הבאת לפה. לפני שהם הגיעו עוד הייתי יכול להשלים את שעות השינה. את מבינה, בגללם אני לא ישן. מתי אני דיברתי איתם?"
"למשל אתמול בבוקר כשעבדתי מהבית. המונולוגים שלך הפסיקו את העבודה שלהם לשעתיים."
ניגשתי אליה ונישקתי אותה כך שלשוני השתיקה את תלונותיה. אחר-כך שכבנו ולאחר שסיימנו היא הדליקה את האור והחלה קוראת את ה"ניו יורקר" כמו שעשתה בכל לילה לפני שנרדמה. הפעם לא חיכיתי לרגע שבו תירדם. יצאתי מהחדר ונשכבתי על הספה כשראשי מופנה לתקרה. היא ניגשה לספה והתיישבה על הקצה, אספה את ראשי אל חיקה, ליטפה את פני ושמה את ידה בתוך שערי, ואמרה, "אני אוהבת אותך, חמוד, אתה יודע את זה. אני יודעת שקשה לך עכשיו אבל זאת רק ההתחלה והתחלות תמיד קשות. אתה נמצא במקום הנכון ביותר שאתה יכול להיות. זה הצעד החשוב ביותר בחיים שלך, ואני יודעת שקשה לך אבל אתה צריך להבין שזה זמני, ולהתגבר. אתה צריך ללמוד את הכללים בהם אנשים מתקשרים. כאן יש כללים קצת שונים מהמקום שממנו אתה בא."
אם הייתי מקשיב לתוכן דבריה הייתי מבחין כי החלה להכיר בעובדה שאיני כלל אותו אדם שתיארתי את עצמי באמריקן קולוני, אלא מישהו ששאף להיות מה שהוא מציג את עצמו. כעבור שבוע עזבו הצבעים ובבקרים הבית חזר להיות שלי. התענגתי על האפשרות שניתנה לי שוב להשלים את שעות השינה שכה חסרו. תרומתם המהותית של הצבעים לחיים לא היתה רק עצם עזיבתם שאפשרה להשלים שעות שינה, אלא הצוהר אותו פתחו בחיי לפתע. הבנתי שמצאתי לעצמי נישה ומומחיות חדשה בהם הייתי מפליא בשיחות עם המכרים בארוחות הערב. הבנתי שיש לי טיקט חדש. הפכתי למומחה לענייני ישראל. כמובן שהזדהיתי עם סבלם של הפלסטינים וגיניתי בכל צורה ודרך אפשרית את החזיר הבהמי שרון. דברים שנראו בעיני האחרים כתגובות אנטישמיות היו בעיני לגיטימיות ומוצדקות. זה לא שפתאום מצאתי עצמי מחובר אל האוריינטליות שכה סלדתי ממנה, להפך, נשארתי נאמן לעצמי. הפלסטינים הפכו עבורי לסמל מופשט, דמויות חסרות פנים וקווי אופי, בשונה כל כך מגישתי הקודמת – אז ראיתי אצלם רק את המנטליות ממנה כה סלדתי. ישבתי שעות בסניף סטארבקס שבחנות הספרים בורדרס שבצ'רינג קרוס וקראתי ספרים בנושא הסכסוך, עליהם הרציתי בפניה כשהיתה חוזרת מיום עבודה מפרך במשרד. נדהמתי לראות את הסבל שגרמו הציונים לפלסטינים. נחשפתי לעובדות רבות שאותן לא ידעתי, כי היסטוריה מעולם לא עניינה אותי ונראתה לא רלוונטית לחיים שלי. אבל בלונדון היה בה תועלת כלשהי.

עזיבתם של הצבעים השאירה חלל ריק בחיי. כמה זמן יכולתי לשוטט לבדי ברחובות ובחנויות הספרים? אחרי כל שעות השינה הפכתי ערני מאוד בשעות הלילה ולא מנומנם ונפול כפי שהייתי בתקופת הצבעים. אז איכשהו הצלחתי לנקר על הספה במצב של תרדמה חלקית.
בלב כבד החלטתי להפר את שבועתי לא ליצור קשר עם ישראלים. ידעתי מניסיון של אחרים שמעשה כזה יוביל אותי למעגל אינסופי בו אני עלול למצוא את עצמי בשלב מסוים מוכר תמונות מדלת לדלת. אך במצבי הנוכחי לא היתה לי ברירה. הבדידות שיגעה אותי והובילה אותי לעשות את הצעד התבוסתני. היו באמתחתי כמה כתובות של ישראלים, רובם אמנים ומוזיקאים אך איתם לא רציתי בשום פנים קשר. לבסוף החלטתי להתקשר לטיפוס העונה לשם בכר אותו הכרתי מהימים העליזים בפרילנד. בכר הוא מעין ערס לייט בעל חוש הומור מפוקפק ויכולת נפלאה ליצור סיטואציות מצחיקות.
בתקופת הפרילנד איש מעולם לא ידע במה בדיוק עסק או איפה גר, אבל כשפגשתי אותו תמיד היה מצליח לעלות בי בת צחוק לעגנית. מעולם, מן הסתם, לא הייתי מתחבר אליו באף צורה שהיא בישראל, אך זכרתי כי באחת הפעמים בהם ביקר בארץ, סיפר לי שהוא חי בלונדון מזה כשנתיים ועובד בבר מועדון ג'מייקני שהוא מעין דרך חוקית למחצה למכור אלכוהול גם אחרי שעת סגירת הפאבים.
וכך מצאתי לי יקום שהפיג את בדידותי בלילות. החברות ביני לבין בכר התהדקה. התיידדתי גם עם כמה מיושבי הבר הקבועים, הג'מייקנים והקריביים, וגם עם עוד כמה ישראלים, חבריו של בכר. בהתחלה ביקרתי במקום אחת לשבוע אך עד מהרה לא הסכמתי לפספס אף יום. לעתים הייתי עוזב מוקדם בטרם הספקתי לפגוש אותה אך גם היא החלה יוצאת לבלות בלעדי בלילות עם חברותיה.
הימים חלפו. מערכת היחסים שלנו התייצבה במעין דפוס קבוע שחזר על עצמו. לפנות בוקר, הייתי חוזר מהפאב, רובץ על הספה עד לרגע בו היתה מתעוררת ומכינה עצמה ליום עבודה. לפני צאתה, הספקנו בדרך כלל ללגום קפה חפוז של בוקר. ברגע שטרקה את הדלת הייתי מזדחל למיטתה ונרדם עד שעות הצהרים. בסופי השבוע היה קצת שונה. סעדנו ארוחות בוקר גדולות, היא היתה יוצאת לשעורי יוגה ואני הייתי זוחל למיטתה וישן. כשהיתה חוזרת היתה מעירה אותי, בדרך כלל לבילוי משותף שכלל את החברים שלה, אך בסוף היום מיד אחרי שהיתה נרדמת, הייתי לוקח אוטובוס לילה לבריקסטון.
לפני בערך יומיים או שלושה, חזרתי מהפאב בשעת בוקר מאוחרת, כרגיל, והיא כבר היתה במקלחת. פתחתי את דלת חדר הרחצה, ניגשתי למקלחת ונישקתי את צווארה. היא עשתה פרצוף ואמרה שאני מסריח מבירה וביקשה ממני להתרחץ לפני שאכנס למיטה. שתינו את קפה הבוקר סביב השולחן בסלון, היא בחלוק רחצה לבן ואני בבגדים מטונפים ומצחינים מעשן סיגריות ואדי אלכוהול. ישבנו ושתקנו בלי לומר מילה. ואז, אני לא יודע מאיפה יצאה לי ההבלחה הזאת, אמרתי לה שאני ובכר רוצים לפתוח חומוסייה.
מה חשבתי באותו לילה, מאיפה צץ הרעיון הטיפשי הזה בראשי, אני לא יודע. מילא בכר שכל הזמן חיפש להקים מיזמים ועסקים מפוקפקים, אבל איך באותו לילה הבן זונה הצליח לשכנע אותי אפילו לחשוב על מיזם כזה, אני ממש לא זוכר ומנסה להדחיק את זה אפילו עכשיו.
"מה אתה רוצה לפתוח?" שאלה אותי שוב בטון מופתע.
"אני רוצה לפתוח חומוסייה", אמרתי.
"אתה הגעת לכאן כדי לפתוח חומוסייה? זה מה שאתה רוצה לעשות פה, חומוסייה?"
"כן", אמרתי. "זה פאקינג כסף מעולה. אין כמעט הוצאות והחומוס תופס עכשיו. בארצות הברית יש כבר כמה חומוסיות".
"ומי יעשה את החומוס, אתה?"
"נראה לך? אני אביא איזה ערבי מהשטחים".
"מי, אחד כזה שאתה כל כך שונא את המנטליות שלו, ומגנה את הסבל והניצול שלו בכל מפגש עם החברים שלי. ועכשיו אתה רוצה לפתוח חומוסייה? מה אני אגיד לחברים שלי? שהחבר שלי פתח חומוסייה? אתה מוזיקאי, לא?"
"אין לי כסף לחיות כאן. אני מוכרח לעבוד במשהו".
היא הודיעה לי שאם אפתח חומוסייה, אז מבחינתה אני מוזמן לעזוב את הבית שלה, ובנוסף לכך היא ביקשה לבוא איתי הערב לבר הג'מייקני. אמרתי שאני ממש לא מעוניין שהיא תבוא איתי. היא שאלה אם יש לי רומן עם מישהי. האמת היא שהתחיל להתפתח איזה משהו, אבל זה לא היה רציני. סיפור שמקסימום היה מגיע לכדי מציצה. אני יודע לשים גבולות, במיוחד אם מדובר בישראליות. אמרתי שאין שום דבר עם אף אחת ושאלתי אותה אם נראה לה שאני הייתי מגיע לאנגליה לגור איתה כדי לזיין מהצד. יותר מכול, לא רציתי שתכיר את החברים הישראלים החדשים שלי, כאלה שגם בישראל לא הייתי מסתובב איתם. אבל היא התעקשה להגיע.
כל אותו יום, ניסיתי למצוא דרך לשכנע אותה שאין צורך בביקור. אפילו הגחתי לארוחת ערב עם החברות, שם קיבלו את פני בחום רב כחבר ותיק ששב מהנכר. אולי אני מעט מגזים, אך נראה היה שהן מאוד שמחו לראות אותי כך סתם במפתיע. אפילו קניתי לה פרחים ברחוב. בבית עשינו סקס, שמנו מוזיקה ושתינו יין מצוין שהבאתי. אך היה בה משהו מאוד אדיש וקר. לפני שנרדמה, ביקשה כי מחר אשאר ער בבוקר כדי שאוכל לקבל את פניהם של הסבלים שאמורים להביא את המיטה החדשה שכל כך חכתה לה.
באותו בוקר לאחר שיצאה מהבית המתנתי משועמם לסבלים שהתמהמהו והגיעו רק בשעות הצהריים. המיטה החדשה היתה גדולה מדי. לא ידעתי מה לעשות, אם לזרוק או לשמור את המזרן הישן שכה שנאתי. צלצלתי אליה כדי להתייעץ והיא אמרה שהיא מעוניינת שאשמור אותו לזוג חברים שמגיע להתארח בשבוע הבא. בקשתי מהסבלים להניח את המזרן בצמוד לקיר וכדי שלא ייפול הם הצמידו אליו את המיטה כקונטרה.
יותר מאוחר הנחתי את שמיכת הפליז האפורה מהספה בסלון על המזרן. הסבלים עזבו ואני נשכבתי על המיטה ונרדמתי. התעוררתי מהשינה בשעות בין הערביים. כשהיא חזרה הביתה היתה מאוד נלהבת מהמיטה החדשה אך לא ממיקום המיטה בחדר. היא היתה מזועזעת מהימצאותו של המזרן בצמוד לקיר. "מה חשבת לך שהנחת את זה שם? ומה לכל הרוחות עושה פה הפליז של הכורסה? זו מעין הצהרה אסתטית שלך, או סוג של פרפורמנס ארט?" הצעתי שאולי נישאר לסדר אך היא אמרה שאין לה חשק לזה עכשיו והיא מעדיפה שנצא לבר הג'מייקני של החבר שלי.


חלק 3 מתוך 4.

לקריאת חלק 1
לקריאת חלק 2


"מיטה" התפרסם במעיין – כתב עת לשירה, ספרות אמנות ורעיונות המופץ בימים אלה יחד עם "מערבון – מגזין חדש לקולנוע"

ארי ליבסקר, ''מעיין''

נולד בחיפה ב-1972. מתגורר בתל אביב, אמן ובמאי ("ברית מילה" ו"הפואמה הביתית")

1 תגובות

  1. אורית

    כמי שחייתה בלונדון תקופה ארוכה, אני יכולה להעיד שמאוד קשה להתחבר לאנגלים, אלא אם אתה מבין ומאמץ את המנטליות שלהם, שהיא בוודאי שונה מאוד מזו הישראלית. פלא שחזרת בסוף לחומוס?
    הגאווה שחשת על שאתה חי בלונדון ועוד מכיר מוסיקאים אנגליים יכולים להגיע לדעתי רק מרגשי שנאה עצמיים. ועוד אגב: כשהייתי בבריקסטון, גם אני הכרתי את הבלונדיני מהכמיקל בראדרס. קצת צנון, לא? (-:

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *