מישהו טוב בשבילי

"יש לי מישהו בשבילך", הודיעה לי אימי בקול המיוחד שהיא שומרת לאירועים, קול שגורם לי לפקפק תמיד בכנות הכוונות. פיהקתי מהצד השני של הקו, משתדלת להתאפק ולא לנתק. היא כועסת כשאני מנתקת.
"גיבן?" שאלתי.
"את, את והחוש הומור הלא מצחיק שלך, בסוף תשארי לבד", התרגזה עלי.
"טוב בסדר, לא גיבן. מה הבעיה איתו?"
"למה שתהיה בעיה", היא חזרה לקול הדבש המזויף, "את באמת חושבת שאני רוצה את רעתך?"
"הוא בחור נורא נחמד, המשיכה, בן של חברים".
"את לא צריכה להיות כל כך שלילית. כל החברות שלך כבר התחתנו, ורק את יושבת בבית לבד, מה יקרה אם תיפגשו, מה?"
והיא ממשיכה. אני מרחיקה את השפופרת מהאוזן ומתפנה לסקור ערימה של חשבונות שמונחת בתמימות על שולחני. אחרי שלוש דקות שבה אני מדי פעם מקרבת את השפופרת לאוזן לוודא שהיא עדיין שם, מספרת לי בפרוטרוט על מידותיו הטובות של המיועד ומונה בדרך את כל מה שהיא ואבא עשו למעני עד היום, ובאמת מה, לא מגיע להם קצת נחת? אחרי כל זה היא נזכרת לשאול ואני מסכימה. כמו תמיד. ההצגה הפרטית שלנו שחוזרת על עצמה במרווחים קבועים של ייאוש, שלי ושלה.
אני מתרצה. היא בכל זאת אמא שלי.
"טוב, אז אני נותנת לו את המספר שלך", היא מתרה בי וממהרת להיפרד לפני שאתחרט.
ואני נשארת עם השפופרת ביד ומתעצלת להחזיר אותה למקום, וככה היא מונחת בידי עד שהצליל הצורמני קוטע את המחשבות ואני מחזירה אותה על כנה וממתינה.

יומיים אחר כך הוא מתקשר. אני יושבת מול הטלוויזיה, מכורבלת בחולצה ענקית וגרביים, בוהה בתוכניות אירוח ושאריות הפסטה ברוטב קנוי קרושות על הצלחת שמולי. בקול מהוסס, שמנסה להישמע בטוח, הוא מסביר לי מי הוא. אני כבר יודעת. שיחות טלפון הן מצרך נדיר בחיי. אני מזהה מיד כל קול זר ויודעת להבדיל כבר היטב בין המקצוענים שרכשו את המספר שלי בין אלפי מספרים אחרים כחלק ממאמצי השיווק שלהם. טלפניות מנומסות שמנסות לשדל אותי לקנות כל כך הרבה דברים שאין לי צורך בהם. אני לא מתפתה בדרך כלל.
הפעם זה בחור טוב. בשבילי. אמא שלו ואמא שלי עובדות ביחד כך הוא מסביר לי אחרי שעברנו את משוכת המה את עושה? מה אתה עושה? והבענו ענין מנומס איש ברעותו ולהיפך.
אנחנו קובעים להיפגש – מחר. אני מעבירה בראש רשימה שלמה של בגדים שאפשר ללבוש למחר. לא משהו מפואר, רשמי, מחייב. אני מודעת למגרעותי. שלא אראה כמו דודה חביבה ומצד שני מכנסי ג'ינס יתאימו אולי לשכנה ממול על ישבנה הצר ופניה החלקים. לא. בנות כמוני צריכות להשקיע. להתאים.

אני נרדמת מול הטלוויזיה והחתול מלקק שאריות רוטב מהצלחת ואני עייפה מלקום וללכת למיטה, ישנה שנת עיוועים על הספה הגבשושית. וככה אני מתעוררת מוקדם מאוד כשאור הבוקר החיוור צורב בעיניי מבעד לחלון הסלון ומאיר באור חורפי, אור לא מחמיא, אור שמחפש ומוצא את כל המגרעות הקטנות. מאיר את הדירה המוזנחת שרצפתה משוועת למטלית לחה, את הארגז של החתול בפינה, את הפרחים משבת שנובלים באגרטל עכור. את הבהונות שלי הנטולות טיפוח ואת השערות הדקות שמצמחות במעלה שוקיי מתחת לשמיכה הקצרה.
אני נאנחת ומתעוררת ונזכרת בשיחת אמש. אני לא מחייכת, כרוניקה של אכזבה ידועה מראש.
לקראת ערב אני מוצאת את עצמי נוברת בארון שלי בחמת זעם כמו כלב שחופר על מנת להימלט מהחצר. כל הבגדים המקופלים שלי מושלכים על הרצפה והמיטה, כביסה נקיה מתערבבת במלוכלכת ואני ממשיכה לחפש.
רק כשהצלצול בדלת מגיע אני רוכסת עלי זוג מכנסיים אחר, מסדרת את השיער, קיצרת נשימה.
הוא בדלת, מעביר עלי מבט חטוף ומחויך, אני נבוכה, מזמינה אותו להיכנס לרגע בזמן שאני אוספת את המפתחות, התיק והמעיל ומקללת את עצמי שלא השכלתי לפחות לנקות את הארגז של החתול בבוקר שריחו, כך נדמה, לי ממלא עכשיו את חלל החדר.
אבל לא נראה שזה מפריע לו. וכשהוא מציין שהדירה שלי נחמדה מאוד, אני לא מזהה שום ציניות בקולו וגם לא רצון למצוא חן והמתח האצור בתוכי מתפורר קצת. ואנחנו הולכים.
ורק כשאנחנו מתיישבים ברכב שלו, אני מתפנה לסקור אותו. בחור טוב. והוא דווקא נחמד. הפנים שלו מבהיקים מגילוח טרי מאוד ולחולצה שלו יש ריח נעים של מרכך כביסה.
אנחנו נוסעים לבית הקפה במושב הסמוך. מקום שקט, נעים, לא יקר. אני תמיד משלמת את חלקי, מנסה.
הבחור הטוב ואני פוסעים במעלה שביל החצץ הנגרס מתחת לרגליים אל המרפסת ומלצרית חביבה מדי מקבלת אותנו בפתחה. כמו זוג מתורגל לחלוטין, אנחנו מתיישבים בדיוק בשולחן שבו הייתי מתיישבת לבד. מתואמים. אני והבחור הטוב.
השיחה קולחת, ופתאום כבר אחרי חצות ועדיין אנחנו צוחקים ביחד. והמלצריות ממתינות ליד הדלפק. ואנחנו כמעט אחרונים כשאנחנו, אני והבחור הטוב, קמים ללכת.

אנחנו נוסעים הביתה והפעם אין שתיקה דמומה ברכב. ולא תחושה חמוצה של כשלון.
אנחנו נפרדים והוא מבטיח להתקשר. אני מאמינה לו, לבחור הטוב. ושנינו מצטערים קצת שנגמר כל כך מהר. אבל הוא נוסע ואני עולה למעלה. וחדר המדרגות נראה לי קצת פחות אפל וישן והדירה שלי נראית לי כמעט חמימה ומזמינה, והחתול מקבל אותי בגרגור. אני מתפשטת ומתכרבלת בשמיכה שעליה מוטלים הבגדים שהשלכתי בתחילת הערב וכל החששות האלו נראים לי פתאום רחוקים רחוקים.
למחרת בצהריים הוא מתקשר, אני עונה בקול מתפנק, קול שזר לי כאילו מצאתי חולצה חדשה שמעולם לא לבשתי בתחתית הארון דווקא כשהייתי משוכנעת שאין לי דבר ללבוש. מתמתחת כמו חתולה על המיטה לכל האורך, מערסלת את השפופרת קרוב קרוב. הוא מציע סרט. אני נענית. זה ככה קל.
והנה שוב הערב והמכונית שלו אוספת אותי לתוכה. הוא קונה כרטיסים, אלף ילדות במכנסיים נמוכים סוקרות אותי בתור לשירותים. או שאולי זה רק נדמה לי. אני ממהרת לחזור למושבים שלנו. שלנו. שלי ושל הבחור הטוב. נגמר הסרט והוא לא רוצה להיפרד עוד, גם אני לא. הבר השכונתי קרוב מאוד. אנחנו משתרעים על הספות הנמוכות באור הזה, הנמוך, המתעתע.
אנחנו שותים המון, אנחנו שותים הכל, אנחנו משתכרים. נדמה כאילו עברה רק שעה כשאנחנו מגלים את הבוקר מעבר לשמשות המואפלות.
והבחור הטוב מתקשר למשרד ומשקר שפעת איומה. אני שומעת את המזכירה מתיפייפת לעברו בטלפון. יכולה לדמיין אותה בלי מאמץ כמעט. יפה, צעירה.
ושלוש דקות אחרי אנחנו שקועים אחד בשניה עד כמה שערפל האלכוהול מאפשר. ונרדמים כשבחוץ כבר היום פורש את כל הצבעים שלו. אנשים הולכים לעבודה, ילדים לגן, משאית הזבל עוברת בטרטור. אנחנו ישנים. ביחד. בחושך.
החתול שלי מילל במחאה, מנסה להסביר משהו ארוך על קערות אוכל שהתרוקנו או משהו אחר אבל אני לא קמה, בסוף הוא מתייאש ונרדם בקצה המיטה, מתמכר לחמימות כמוני.
הטלפון מצלצל, גם הנייד שלו, שלי, שלו, לא עונים. מתחפרים עמוק יותר בכרית, היד שלו מונחת על שלי. ישנים. אני לא חושבת על הירכיים שלי, על הבטן שלי, על השיער שנמעך על הכרית או על האיפור שלא היסרתי. ישנה בשלווה ליד הבחור הטוב. הבחור הטוב נוחר קלות וזה לא מפריע.

מתישהו בצהריים המאוחרים אנחנו מתחילים לזוז במיטה, בהתחלה משנים תנוחה, מתכרבלים בשמיכה, מתמתחים קצת. מתעוררים לאט לאט, גבר ואישה. כמעט זרים מוחלטים אבל לא. הראש כואב לשנינו. בדרך כלל אני מתעוררת זועפת ומרירה אחרי לילה של שתיה. אבל לא היום. היום אני מתעוררת לאט, מפויסת. אני קמה והולכת לשירותים בלי לטרוח להתעטף בשמיכה או להתלבש בבגדי אמש. למרות שהבחור הטוב כבר ער. אני לא ממהרת להתקלח ולעטות על עצמי שריון של איפור אלא מצחצחת שיניים בעצלתיים, מתלבשת בקושי בתחתונים וחולצה ומוצאת את הדרך למטבח להאכיל את החתול ולהכין קפה, לי ולו שמתעורר עכשיו לגמרי ומגיע אחרי למטבח. השתמשתי לך במברשת שיניים הוא מודיע לי בחיוך חצי מתנצל ומשום מה זה מצחיק אותי. אנחנו שותים קפה. אני רעבה וכנראה שגם הוא.
במקום להתלבש וללכת הוא נשאר. מזמין לנו פיצה בטלפון. אנחנו משתרעים על הספה שלי ורואים סרטים בטלוויזיה. בנחת. אמא שלי מתקשרת. אני רואה את המספר שלה על הצג ולא טורחת לענות בכלל. שקט. טוב לי.
אחרי כמה שעות כשערב שוב יורד אנחנו מתנתקים מהספה ששוב מונחים מולה צלחות קרושות ברוטב עגבנית אבל הפעם זה לא רוטב של עליבות ובדידות, הפעם אלו שאריות של ארוחה זוגית. שלנו. שלי ושל הבחור הטוב הזה. בן של חברה של אמא שלי. למה אני כזו שלילית תמיד.
הבחור הטוב שואל אם הדירה שלי שכורה. אני מהנהנת. עד מתי החוזה הוא מתעניין. אני כבר רגילה לשאלות כאלו. כל פגישה דומה לראיון עבודה. בדרך כלל. הפעם לא.
תעברי לגור איתי או שאני איתך? שואל הבחור הטוב ששרוע על הספה שלי בלי למצמץ אפילו.
תעברי לגור איתי, הוא שואל. כבר עכשיו, כאילו לא עברו פחות מיומיים מאז היינו זרים.
הבחור הזה. בחור טוב בשבילי.

אמא שלי. זו כאילו נקודה בשבילה בחשבון שהיא מנהלת בשבילי עם העולם. לא ממש חתונה, עדיין הן משיגות אבל הפער קצת מצטמצם בכל זאת. כן אני אומרת לו. אפילו שמעולם לא ראיתי את הדירה שלו. כן. כמה אומץ נדרש. וכבר אני מתחילה לחשוב איך. מונה בראש את כל החפצים שאגרתי בדירה שלי במהלך השנים. ואני מחייכת.
בשבוע שעובר אני עסוקה באריזה. מפרקת את כל החיים שלי ודוחסת אותם לתוך קופסאות קרטון גדולות שהביא לי הבחור הטוב מהמשרד שלו. על כל קופסה אני צובעת בטוש שחור עבה את תכולתה. הנה הבגדים, הנעליים, המגפיים שקניתי בפריז, הנה כל החומר לתואר הראשון בתיקים קשיחים, הנה הספריה שלי נעלמת לאט לאט לתוך האריזות. כל הספרים שאספתי, קניתי, השאלתי, קיבלתי. המון ספרים. אני מנסה לא לדחוס יותר מדי לתוך הארגזים – שלא יהיו כבדים מדי.
שמיכת הפוך והמצעים. הכל. העציצים שלי ניצבים בשורה, מוכנים לעבור דירה.
בין הארגזים משוטטת בעלת הבית שלי עם זוג צעיר, סטודנטים, עוברים לגור ביחד, פעם ראשונה. מתרגשים. היא בוחנת את הטחב באמבטיה והוא מברר את גובה הארנונה, בעלת הבית שלי שולחת אלי מבטים חמוצים ומנצלת רגע פנוי להזכיר לי שאני משלמת לה עד סוף החודש ולא משנה לה שאני עוזבת מחר. הזוג הצעיר סמוק ונרגש ואוהב. החתול שלי חבוי עמוק בארון המתרוקן ומילל בבעתה מדי פעם. אני אוספת את כלי האוכל שלו והצעצועים. הכל נארז ונחתם. פרק חיים שלם. ימים של בדידות ואושר, מסיבה אחת לא מאד מוצלחת, כמה רומנים קצרצרים, אהבה אחת , בגידה אחת, שברון לב חד וכמה אכזבות. חברות. ארוחת ערב משפחתית, עשרות סרטים מול הטלוויזיה על הספה השחוקה. הכל מתקלף לאט לאט מהקירות.
מחרתיים יעבור לכאן הזוג הצעיר. יקנו ספה יד שניה, הוא יצבע את המטבח, היא תקרצף את האמבטיה. ישנו במיטה הישנה על מזרון חדש. לא המזרון שלי שמכיל כל כך הרבה עצב ואכזבה. אני מקווה שלא עליו. שלא יחלחל משהו ממני לתוך החיים שלהם.
בשישי בבוקר הם יסעו לאיקאה לקנות וילון לאמבטיה וכריות, אולי גם שטיח לרצפה השחוקה. והם ינסו. ינסו לשוות לדירה שלי עם המרצפות הישנות והטחב תחושה של בית. ואולי זה יצליח להם. ואולי לא. ואולי בעוד שנה אני אעבור כאן ברחוב במקרה ואראה אותם מוציאים בארגזים את כל החפצים שלהם, שלו שלה. מי יודע.

אני כמעט מסיימת לארוז והוא מתקשר. אני משדלת את החתול להיכנס לכלוב שלו בקושי וגוררת אותו למטה, הבחור הטוב עוזר לי להוריד שני תיקים נוספים ואת הארגז של החתול. ואנחנו נוסעים. אני והבחור הטוב, והחתול.
לאט לאט אני מתמקמת בדירה שלו. העציצים שלי במרפסת הקטנטנה שלו, הארגז של החתול במרפסת באמבטיה. הבגדים שלי במדפים שפינה לכבודי בארון בחדר השינה. צנצנות התבלינים שלי על השיש. הספרים שלי עדיין בארגזים.
הבחור הטוב נותן לי את הזמן והחופש להחליט בעצמי איפה להניח מה. הוא לא מתערב כשאני משנה את הסדר בבית, ונראה שמח לחזור כל ערב הביתה, אלי.
ערב אחד הוא חוזר עם כוננית ספרים שקנה באיקאה, מרכיב אותה עבורי ועוזר לי לסדר את הספרים במדפים. אנחנו עושים קניות יחד בסופר. הוא מוסיף לעגלה פחיות אוכל יקרות לחתול שלי וקונדישנר עבורי.
עובר כמעט שבוע, אני מבשלת ארוחת ערב והוא מזמין זוג חברים. קונה לי פרחים.
החברים שלו בוחנים אותי, בעיקר היא. בודקים אם אני טובה מספיק, יפה מספיק, רזה מספיק. אני משתדלת להבריק. מגישה עוגת שוקולד מסובכת שעמלתי על הכנתה שעות.
החבר נלהב, היא קצת עצבנית. הם הולכים. אנחנו שוטפים כלים ביחד. מתכרבלים ביחד במיטה.
הוא מזמין מייבש כביסה שלא איאלץ לתלות כביסה בחוץ. מנסה להנעים לי בכל דרך אפשרית את השהות בדירה שלו. מרפד לי כל יום קצת יותר את הדירה. כל יום הפתעה קטנה חדשה. מסדר לי את המחשב, מתקין עליו תוכנות חדשות ומתלהב כמו ילד להראות לי עד כמה המחשב מהיר יותר עכשיו.
אנחנו מוזמנים להורים שלו. משפחה גדולה. חמישה אחים ואחיות, כמעט כולם נשואים, המולה גדולה, ילדים וכלבים. אמא שלו בודקת אותי, מראיינת קצת. הוא ממהר להגן עלי מכל שמץ של שאלה שנראית לו אולי פולשנית מדי. אנחנו חוזרים הביתה, אני נרדמת בדרך. עוד יום עובר.
אנחנו הולכים לסרט, למסעדה, לחברים שלו, לחברה שלי. אני אופה עוגה, אנחנו רואים סרטים מול הטלוויזיה, מטיילים בשבת, נוסעים ביחד לשטוף את האוטו. חיים.

הכל רגיל לגמרי. אני מחליפה מצעים כל שבוע. החתול שלי מתרגל לדירה החדשה וגם אליו. הוא רוצה שנאמץ כלב. אמא שלי מרוצה. מאוד. אנחנו הולכים לארוחת ערב אצל ההורים שלי.
הוא לא מאיץ בי למצוא עבודה, משלם את כל החשבונות, אני עובדת בעבודות מזדמנות. כותבת, מתרגמת, ישנה.
עוד יום ועוד יום. אנחנו יוצאים לסרט, זוג, אני והבחור הטוב, בחור טוב בשבילי.
אני עוברת לבקר במשרד, לוקחת את המכונית ממנו. אוספת אותו בסוף היום. עוד יום.
חברה שלי, הוא קורא לי בשיחת טלפון עם חברים. אם היא תרצה ,הוא עונה להורים שלו על הזמנה לשבת, היא ישנה, הוא מדווח בעליצות לאחי ומנהל איתו שיחה ארוכה על מעבדים ושרתים. אני מקשיבה מהצד.
הבחור הטוב רואה סרט בטלוויזיה. בשקט. שלא אתעורר. אני ישנה.
אנחנו שוקעים בשיגרה כמו לתוך כורסה רכה וישנה בסוף יום ארוך. מזכירים אחד לשניה דברים קטנים. מצמידים פתקי תזכורת צהובים קטנים למקרר. תקנה חלב, תעבירי את הכביסה למייבש.
אנחנו מאמצים כלב, בוקר אחד הוא מאחר לעבודה ואנחנו הולכים למכלאה של צער בעלי חיים. שם בין הכלובים המסורגים מציץ לברדור שחור עצוב. הוא משלם את האגרות הנדרשות ואנחנו הופכים להיות הבעלים החוקיים של הכלב. בדרך הביתה הוא עוצר בחנות החיות וממלא את המכונית בצעצועים, רצועות, קערות ועוד אלף ואחד פריטים לא הכרחיים.
החתול שלי מתקמר, נושף, בורח. לאט לאט הוא מתרגל ונרגע. אני מטיילת עם הכלב בערב, הוא מטייל איתו בבוקר, מבריש אותו, מחפש ומוצא בעיתון שיעורי אילוף בפארק הקרוב ונרשם. פעמיים בשבוע הם מתייצבים בלעדי לשיעורים ארוכים של ארצה ושב. הוא רוכש לו חברים חדשים מהפארק, הם עורכים דיונים ארוכים על וטרינרים וסוגי מזון.
אני סוגרת את דלת חדר השינה, מניחה לי ולחתול מקום משלנו בדירה. הוא לא מתנגד, גם לא הכלב. אנחנו מסתדרים. חברות שלי באות לביקור. מתפעלות מהדירה, ממנו. אנחנו יוצאים לבר הקרוב ומעבירים ערב שלם באכילת בוטנים.
אני שוכחת, כאילו שוכחת. לא באמת שוכחת. נוח לי. כמו לחזור מהעבודה בתום יום עמוס ולהיכנס למיטה באותם הבגדים בהם הלכתי למשרד. בלי לצחצח שיניים אפילו.
אני לא מתאמצת. לא מרשימה. הוא מרוצה. לפעמים אני מסתכלת עלינו מהצד. זוג, כאילו אלף שנה ביחד. סתם זוג בשנות השלושים. כמו כולם. עוד אחד. אני בחורה נחמדה, הוא בחור טוב. גרים ביחד. יש להם כלב וחתול.

אמא שלי מחייכת אלי חיוך משומן ושואלת אם אנחנו עושים תוכניות. אני שותקת. אמא שלו מחייכת אלינו ושואלת מה קורה, אני שותקת, הוא מחייך. בדרך הביתה, הוא שואל אותי למה לא בעצם. אני שותקת. למה לא בעצם. למה לא.
אנחנו מגיעים הביתה הוא מתקשר להורים שלו ושלי. מעביר לי את השפופרת. אני שותקת. מבול של ברכות ניתך עלי. למה לא בעצם. למה לא.
אמא שלי יושבת מולי. מחברת עבה מונחת בינינו על השולחן במטבח. בעט אדום היא מסמנת עיגולים סביב הצעות מחיר ושמות מוזמנים. קטלוג עבה של שמלות כלה מבריק לו בצד.
אמא שלו רכונה גם היא על רשימת מוזמנים משלה. כאילו כל החתונה הזו נערכת לכבודם. אני מובלת לערבי טעימות בחתונות של אחרים. שם מנהלת מכירות מתאמצת להישמע נלהבת , מתארת את הגן או האולם בצבעים זוהרים. גדולים מהחיים. מרעיפה מנות קטנות על צלחתי שטעמן נבלל בפי לאחד. הוא משווה מחירים של תקליטנים. אחותי משדלת אותי לתפור שמלה אצל התופרת שלה. כל יום מתמלא בהמון מטלות קטנות וגדולות שלא היו שם קודם. מילים חדשות מרחפות לתוך חלל הדירה שלנו, משכנתא, צמוד קרקע, צ`קים ומתנות ועוד, נדחסות לתוך החלל עד שאי אפשר כמעט לנשום – עד שאני כמעט נחנקת.

בלילה אני ערה, מעבירה את הלילות בשיטוט חסר תכלית באינטרנט, מנקה ארונות שכוחים, מכינה רשימות. אמא שלי מתקשרת כל יום ולעתים גם פעמיים להזכיר לי מטלות ולסכם, מעבירה חוות דעת על אולמות שראינו ומנות שטעמנו ונשמטו מזכרוני ברגע שעזבנו.
הוא מאושר. שקוע כל כולו בעשיה הזו. מכיר לי דודים ישישים שמנשקים את לחיי בריח פודרה ונפטלין. מכסה את השולחן בסלון בחוברות צבעוניות מתוכן קורצים אתרי נופש בעולם בכחול וירוק של ים.
כל בוקר הוא יוצא למשרד ואני מגיפה את התריסים וחוזרת לישון. מתעלמת מצלצולי הטלפון. ישנה עד שעות הצהריים המאוחרות, שינה כבדה, נטולת חלומות. מתעוררת רק לדקות ספורות.
אני מודדת שמלת כלה שעוצבה לטעמה של אחותי. אמא שלי מוחה דמעה. אני בלבן. הבחור הטוב ואני מתחתנים. בקרוב. בית צמוד קרקע בפרברים, משכנתה וכלב.
הוא שוכר עוזרת שתנקה את הדירה כדי שאוכל לפנות זמן להכנות לחתונה, היא מגיעה מדי יום חמישי ומגלה אותי בריח אקונומיקה לבית הקפה השכונתי שם אני מעבירה כמה שעות עם העיתונים, שותה ספל אחר ספל של קפה.
בלילות אני מקשיבה לו מתאר את החלומות שלו. הבחור הטוב הזה. החלומות שלו. של כולם אולי. בית. ילדים. אני מקשיבה. בית . ילדים. מקשיבה. אני והבחור הטוב. בחור טוב בשבילי. אוהב אותי. מאד מאד אוהב אותי הבחור הטוב.

היום זה היום שלך, אומר לי הספר, היום את מלכה, מתוקה. תעשה לה תסרוקת גבוהה , מצווה -מבקשת אמא שלי. החופפת מכינה לנו קפה. אני משאירה את הכוס שלי מיותמת.
המאפרת גוררת פנימה את התיק הכבד שלה. נחמדה, בחורה צעירה, כבדה במקצת. מחייכת חיוך מתנצל. רואים עליה שהיא עוברת את החיים בהתנצלות תמידית. מפספסת קצת, חיה ליד. רואים עליה שהיא בטוחה שרק עודף המשקל שלה מפריד אותה מהחיים שמצטיירים לה מהטלוויזיה. היא מלטפת אותי במכחולים שלה, מורחת אותי בצבעים, פוסעת אחורה לבחון אותי בשפתיים מצומצמות. מוסיפה עוד משיכת מכחול אחרונה.
אני עומדת מול המראה הגדולה בסטודיו לכלות, מישהי נשקפת אלי ממול. בשמלת קצפת לבנה ושיער אסוף ומוגבה. מישהי אחרת.
היא מוסעת במכונית מקושטת בלונים לאולם, והיא מנושקת והיא צועדת על השטיח הפרוש עד לחופה , בדים לבנים ופרחים ארוגים זה בזה. היא עומדת שם לצידו של הבחור הטוב, בחליפה ועניבה. הוא חוזר על מילותיו של הרב ושובר את הכוס. היא חבוקה בזרועותיו על הרחבה. היא שותה, היא חוגגת, אמא שלה קורנת, מלוטפת במבטי השכנות והחברות. נקודה נוספת במאזן החשבונות לטובתה. הבחור הטוב נישא על כתפי החברים שלו, מאושר. מחייך אליה, מחייך אלי. אמא שלו מאושרת, עטופה באורחים ובני משפחה.

אני מתעוררת בין סדינים זרים במלון, הבחור הטוב ישן לצידי, שמלת הכלה שלי מונחת כמו תלולית קצפת על הכורסה. אני קמה, יחפה, מסיטה את הוילון ויוצאת למרפסת, הים נשקף מולי, כחול, אדוות קלות נעות בו ועל החול משכימי קום מותחים איברים לעבר השמש. אני נשענת על המעקה, מתבוננת למטה, רוח קלה מנשבת.
רוח קלה מנשבת, אני מצטמררת, לבושה רק במכנסיים קצרים וחולצה. יחפה. קריר בגובה כזה.
הבחור הטוב עדיין ישן. הלום אלכוהול. אני מנסה להיזכר בשעה בה עזבנו את האולם לבסוף. מובלים על ידי חבריו השתויים והורי והוריו. עמוסי מתנות וצ`יקים.
אני יודעת שהם מרוצים עכשיו. אני מסתכלת לכיוון העיר ויכולה לדמיין אותם מכורבלים במיטותיהם אחרי הלילה הארוך, איש איש בדירתו, ברחבי העיר הגדולה שמאחורי שעדיין לא נחלצה מתרדמת הלילה.
עוד מעט יקומו כולם. הורי יספרו את הצ`קים ואבי יפקיד אותם עבורינו בתוכנית המתאימה ביותר, שתניב את התשואה הגבוהה ביותר עד למועד שנשתמש בכסף, למשכנתה, לריהוט, לחדר הילדים. אמי תתאפק להתקשר אלי, מניחה מן הסתם שאני עסוקה עם הבחור הטוב. אחר כך היא תישבר ותתקשר לוודא שאנחנו מאושרים. אנחנו מאושרים. אנחנו נאכל ארוחת בוקר בחדר, נלך לבריכה, נתעצל במשך סוף השבוע. החדרניות ימלאו את החדר שלנו בתשורות קטנטנות לזוג הטרי. מצחקקות בינהן. כאילו אנחנו זוג צעיר. כאילו אין ביננו שום אכזבות ואהבות קודמות. זוג צעיר. בשבוע הבא נמסור את הכלב לפנסיון, נוודא שבן השכנים יעבור מדי יום להאכיל את החתול ולהשקות עציצים וניסע רחוק מכאן. לירח דבש הרפתקני כמקובל. לא בית מלון אירופי אלא טרק ארוך בתאילנד שם בילה הבחור הטוב אחרי שחרורו מהצבא ולשם הוא נחוש לקחת אותי כדי שאיהנה באמת ובתמים מהחוויה.
ניסע, נחזור. נתחיל במסע לעבר יעדים אחרים.
הוא ישב עם אבי מול תוכניות משכנתה. יקמטו מצח ויחשבו החזרים חודשיים. אנחנו ניסע בשבתות למושבים הסמוכים לעיר לחפש לנו בית. בית עם מטבח חדש, רצפה חלקה, גינה גדולה מספיק לכלב ולאוסף מתקני משחקים מפלסטיק מבריק לילדים שיבואו. שימלאו את הבית בריח שלהם, בחיתולים, בדאגה האינסופית הסובבת אותם. נקנה לי מכונית גדולה ובטוחה, להסעות לגני ילדים, חוגים, חברים. פתקים קטנים על המקרר יודיעו על אסיפת הורים ותור לרופא שיניים. חיים שלמים.
הכלב שלנו יזדקן, החתול ימות. הילדים יאמצו לברדור בהיר וגדול. ככה נחיה. לבחור הטוב יהיה קידום בעבודה. נטוס לחו"ל פעמיים בשנה או יותר. נחסוך. נשקיע. נתכנן. יהיו לנו חברים. זוגות זוגות כמו לתיבת נוח הם יעלו אלינו בימי שישי. נתווכח על המצב, נחליף מתכונים. נזמין לשמחות. ננהל פנקסנות קטנה ומכאיבה. למי יש יותר. יותר גדול. יותר מוצלח. נעביר ימים שלמים, שבועות, חודשים. חיים. ככה.

מאחורי הוילון מתנופף ברוח, מחוץ לחלון הפתוח. הבחור שלי, בעלי, ישן שם בשלווה. אוגר כוחות לקראת הבאות. חיים שלמים שיבואו. אני מביטה למטה.
הנה כאן מתפצלת לפני הדרך. ואני יכולה לראות אותה מולי ממש. יהיה לי טוב איתו. כל כך טוב. רגוע. הספינה שלי תעגון לבטח בנמל הזה. בחור טוב בשבילי. באמת בחור טוב. חיים שלמים שם מאחורי. מאחורי.
ואני נשענת על המעקה ונותנת לרוח ללטף אותי, לעטוף אותי. אני נשענת על המעקה, נמתחת קדימה, על קצות האצבעות. עוד מעט הכל יתחיל בשבילי, עוד רגע, אני בוחרת. אני בוחרת אם להמשיך מכאן והלאה את שארית חיי. או אולי לא. אם להיות אשתו של, הבת של, השכנה של, האמא של, או לא להיות.
אולי לא הייתי צריכה להתחיל הכל מהתחלה. הבחור הטוב היה ישן עכשיו בשלווה לצד מישהי אחרת. לא אני.
כמה טוב לי. יש לי הכל. הכל.
כל מה שרוצים כל מה שאפשר לרצות ועוד. כל מה שאפשר לרצות? כל מה שמוכתב לרצות. כל מה שנכון לרצות, כל מה שאפשר לקבל. הוא לא יודע. הוא לא ידע. הוא לא אשם.
הוא משתדל כל כך לשמח אותי, המחוות הקטנות, בחור טוב. בחור כל כך טוב.
למה אני כל כך שלילית. מה אני רוצה. בחור טוב, אוהב אותי, מקפל כביסה, עושה קניות, מאזן את חשבונות הבנק, מתכנן חופשה משותפת.
מה זה שגועש לי בבטן. יכולתי עכשיו לחזור אל מתחת לשמיכה. להתכרבל בתוכו. להפיג את הקור מכפות הרגליים. להתנמנם עוד קצת.
והכל היה מתחיל. כמו שדמיינתי, כמו שהוא חולם, כמו שהיה תמיד.
כל זה בהישג יד. במרחק של שלוש פסיעות.
אני עומדת על קצות האצבעות. יד אחת אוחזת במעקה, רק יד אחת. כמה הכל קרוב. כמה הכל רחוק. כל הצבעים נבללים לאחד והרוח מכה בחולפי.