מי את עכשיו? מה את רוצה להיות אחר כך? עד כמה את משועבדת למרכזי כוח, שקובעים עבורך את גורלך? מבט עמוק לתוך המראה

מי אני?


"אומרים שאני אינני, אז מי אני בכלל, כי אם אני אינני אני אז מי אני בכלל"

(מתוך הסרט "קונילמל")

האפשרות לקבוע עבור עצמנו את זהותנו ולהחליט מי אנחנו עכשיו ומה אנחנו רוצות להיות אחר-כך איננה דבר פשוט. מצד אחד, נראה שהיכולת שלנו להחליט מי נהיה במסע החיים הקצר הזה מוגבלת: לא רק שגורמים כמו מיננו, מוצאנו, דתנו והמשפחה אליה נולדנו הינם דבר נתון, אלא שאנו מתקיימות ביחס לעולם, שפה ותרבות שהיו קיימים לפנינו ויהיו (נקווה) קיימים גם אחרינו. בנוסף, נראה לעיתים כי קיומנו מוגדר עבורנו על ידי גורמים חיצוניים, בהיותנו חלק מחברה, משפחה ותרבות המקרינים עלינו את תפיסותיהם, ערכיהם ורצונותיהם ללא הרף. מצד שני, אם לא נתעורר ונחליט על איך יראו חיינו, נהיה משועבדות למרכזי כוח שינווטו ויקבעו את גורלנו עבורנו. בימים אלו של מציאות חונקת, מובאות לפניכן ארבעה סוגי תפיסות של זהות שניתן אולי למצוא בהן משהו מכל אחת מאיתנו בתקופות שונות של חייה:


התפיסה הכוחנית:
לפי תפיסה זו העולם הוא שדה כוחות שבו עליך לנסות להשיג את המירב בתחום עליו החלטת להתביית. בדרך כלל ההתמקדות היא בתחום ראשי אחד כגון קריירה, או כל תחום מסוים אחר שבו את משקיעה את מירב מאמציך כדי להצליח. אולם לעיתים תמצאנה נשים בעלות תעצומות כוח ונפש המתמקדות בהצלחה במספר תחומים במקביל. לפי תפיסה זו, מידת הצלחתך בתחום הנבחר תמדד תמיד ביחס להצלחתם של האחרים העוסקים או נמצאים באותו התחום. התפיסה הכוחנית מתמקדת בדרך כלל בתחומים כמו קריירה או הצלחה כספית, אבל גם בנושאים כמו יופי, פופולריות, השכלה וכדומה. נקודת הזכות של שיטה זו היא שהכול בה ברור: יש מטרה, יש מוצלחים יותר ויש מוצלחים פחות, ועם קצת כשרון, הרבה מאמץ, הקשרים הנכונים והתזמון המתאים ניתן בדרך כלל להצליח ולתפוס מקום של כבוד בין האחרים, או עדיף לפניהם. נקודת התורפה היא שקיומך יהיה תמיד תלוי ביכולות ובכוחות של האנשים סביבך.
מקרה מבחן – את עורכת דין מהממת וגרה ברמת-אביב. את הקפה את מעדיפה לשתות ב"שיין" עם כפית סוכר, תודה.

התפיסה האקזיסטנציליסטית:
לפי תפיסה זו מתלווה לקיומנו בעידן המודרני, הניהיליסטי ועקור השורשים תחושה מטרידה ולא נוחה של חרדה, שנובעת מההרגשה שאין טעם לבחירות שלנו, להתנהגויות שלנו ולמעשים שלנו בעולם. ישנן שתי דרכים להתמודד עם החרדה; הראשונה היא להפוך לקונפורמיסטית. במילים אחרות, עשי כפי שהאחרות עושות, התנהגי כמו שמצפים ממך, כמו שלימדו אותך וכמו שנדמה לך שמישהי אחרת הייתה נוהגת במקומך. הקפידי להיאחז בנורמות החברתיות המקובלות בכדי להוריד מעל עצמך את האחריות על מעשייך וקיומך בעולם. נקודת האור בתפיסה זו היא השלווה הקיומית, שמקורה בכניעה למוסכם והורדת נטל החרדה. נקודת החובה היא ההפיכה לרובוט קיומי או יצור בלתי-אותנטי.
מקרה מבחן – התחתנת ויש לך שני ילדים, את גרה בראשון ליד חמתך ומרגישה ממש ממש טוב, תודה.
הצורה השניה של התמודדת עם הקיום מערבת את ההבנה והקבלה שמה שאנחנו עושים הינו חסר משמעות ותכלית. קבלה שכזאת של מצב הדברים מאפשרת סוג של שחרור מהתנהגות לפי המקובל או/ו המכובד. במידה והצלחת לקבל את העובדה שאין משמעות טוטלית לבחירות שלך, הדבר מאפשר לך להשתחרר ולראות את האפשרויות הנוספות הגלומות בכל רגע ורגע. את אולי לא הופכת ליצור אקסצנטרי, אבל את מרשה לעצמך להתנהג כפי שליבך חפץ בתווך האפשרויות שמזמן כל רגע. ניתן להניח שאת אפילו מצליחה להינות מעצם קיומך בחיים, וזאת על אף שאינך מוצאת במה שאת עושה משמעות עמוקה ונשגבת. נקודת האור היא שאת תמיד מודעת לכך שאת חיה ויש לך בחירה. נקודת התורפה היא שאת מרגישה שאת חיה באבסורד.
מקרה מבחן – נסעת להודו וחווית חויות מרגשות ומדהימות; יש לך אומנם רגעים של יאוש טוטלי אבל כשזה טוב זה ממש נהדר, תודה.

תפיסת הסיפור:
לפי תפיסה זו העולם נברא בידי הבורא וקבוצת יצורים נשגבים לשם מטרה מסוימת, שלך, כמו לכל אחד אחר כאן, יש בה חלק. לפי הסיפור יתכן שאף בחרת להיוולד למשפחה, לארץ, לדת ולחברה מסוימים בכדי לעשות תיקון, ללמוד כיצד להתמודד עם רמות נמוכות של אנרגיה, להתגבר על השלילה ולשחרר את האור הגנוז לעולם. זו תפיסה המחזיקה באמונה שהעולם כולו צועד לקראת אחרית הימים שבה העולם יכונן בידי ממשלה כלל-עולמית, ירושלים של מעלה ומטה יאוחדו והזאב והכבש יגורו אצלך בסלון ויאכלו לך מכף היד. נקודת האור היא שאת חשה שיש לך יעוד ואת מרגישה את קיומך כאן ועכשיו כחלק מסיפור היסטורי כלל-עולמי (וקוסמי), שמטרה בצידו. נקודת התורפה היא שאת בקטע הכי נורא בסיפור – את כבר ממש לא בטוחה אם הוא יגמר בטוב או שתאלצי לעזוב אותו בקטע הכי נוראי ועצוב.
מקרה מבחן – אומנם לא יצאת מהבית כבר שבוע, אבל את מרגישה שאת, בעזרת השם, ממש קרובה לרגע ההארה, תודה.

ללא קשר לאופן שבו את מרגישה את זהותך ולצורה בה בחרת להגדיר את עצמך, ניתן להעיף מבט על חייך בכדי לראות אם ההחלטות שלך, המעשים שלך ותחושת הזהות שלך מגיעים ממקום אותנטי, או שהם תוצר של ברירות מחדל, אימוץ חסר דעת וראשוני של "תוכנה-חברתית" עם הגדרות שלא את סיפקת ושאינן פועלות לטובת המימוש האישי והחברתי שלך כאן.
מצד שני, את משוכנעת שבאמת בא לך לבחון את דמותך הניבטת מתוך המראה?

שלומית ליר

אשת מחשבים ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב

תגובות

  1. האדם הוא יצור גיבורי והוא ואושרו הם תכלית חייו.

    • שלומית

      אני חושבת שבצורה ישירה או עקיפה כולם מונחים על ידי עקרון האושר.
      אבל יכול להיות שתחשוב שלתרום לאחרים יעשה אותך מאושר או לנצח אותם או להיות כמותם. בתקופות שונות דברים שונים.
      ויש כמובן את האושר הרגעי לעומת אושר עתידני.

      • כל הוריאציות שהעלית נכונות,
        ומי שפועל לפיהן אינו נזקק לאקזיסטנציאליזם ושאר ירקות שרק מרחיקים אותו מהאושר.

  2. המגיב ראשון

    יש בנישואין מעבר למוטיב העדר (לא הרבה אבל יש).
    ופספסת את נקודת האגוצנטריות, הידועה יותר בשמה "אני ואני ואני"
    לפיה אדם חי כדי להינות מכל רגע, לאכול לשתות ולזיין כי מחר ימות.

    בטח יש עוד כמה

    • שלומית

      גם אני היתי נשואה שנים רבות ואני לא מזלזלת בנשואים. אבל גם לא נותנת לזה יותר מדי כבוד.
      לדעתי מוטיב העדר חזק מאוד מאוד בארצנו הקטנה.
      בהרבה מקומות בעולם אתה רואה אנשים צעירים שחיים את חייהם לבד ואילו כאן יש לחץ עצום להתחתן ולהביא ילדים (לא שזה רע כשלעצמו).
      ישראל היא לא מקום שמעודד חשיבה, שמעודד יצירתיות. הדבר מתבטא בכול התחומים ויש הרגשה של הגמוניה מעיקה במרכזי הכוח העיקריים במדינה.
      בזמנו קלוד ללוש עלה לארץ וגר בדימונה. מה היה יוצא ממנו אם היה נשאר כאן?

      תפיסה המקדשת את הרגע היא ורסיה אקזיסטנצילית שלפיה אין לחיים משמעות ולכן כדאי לנצל כל רגע עכשיו.

  3. שפרה הצולעת

    שכחת את התפיסה המעיקה – לפיה הכותבת מעוניינת לשתף אחרים בתובנות המגובבות שהיא המציאה דקה לפני כתיבתן.

  4. תולעת מפהקת

    כביכול מעמיקה וחדשנית, שתיתן לנו מימד נוסף לבחון לפיו את חיינו. למעשה אוסף הבלים לא ממוקד ושטחי שאין בו שום מסר.

    שלומית, תודי שנרדמת באמצע ושכחת מה רצית להגיד. זה מה שקרה לי…

    • שלומית

      בגיל העשרה, בטיול לנחל תנינים, באמצע הלילה ליד המדורה סיפר המדריך ציזבט מעורר אימה שבו, לאחר פיתולים וסכנות רבות נגלת לגיבור התשובה האולטימטיבית לחיים. וכך צעק לנו מתי באמצע הלילה:
      ~כל אישה יודעת למה — כל אישה קונה רק אמה! ~
      כמובן שבאותו הרגע הבנתי שזהו מסר חיים חשוב ולעונג הוא לי לחלוק אותו אתך בהזדמנות זו.

      עכשיו ברצינות, לדעתי, כתיבה שאינה נושאת מסר, (גלוי לפחות) מאפשרת לך לחשוב את הדברים לעצמך. אולי אתה מורגל לסוג של כתיבה גברית הנושאת תמיד איזה מסר בצידה. אם אתה ממש חייב איזה מסר אתה מוזמן להתיחס לאין מסר כמסר.
      בסופו של המאמר שעבר עריכה הייתה פיסקה שהתיחסה בהומור לעובדה שדברי נכתבים מתוך שינה. במצב זה של זהות מתוך חלום, הכול מתרחש בתודעת החולם וכול שנותר לעשות הוא לייחס לדברים המתרחשים את המשמעות שלהם. זהו מצב מחייב ביותר כי כל הדמויות הם אתה. השנאה והאהבה שתיחס לאנשים בחלומך יהוו את השנאה והאהבה שלך כלפי עצמך: כשתרמה ותבלף תרמה בסופו של דבר את עצמך, וכשתתן כבוד ואהבה זה יהיה בעצם כלפי עצמך. וכך הלאה. זה כמובן הרבה יותר מורכב אולם מאחר והמאמץ המחשבתי עלול לפגום בשנת היופי שלי ושל הקוראים נעזוב את זה ככה.

      • עוד גבר

        דהיינו זה "מבחן השלכתי"?

        • שלומית

          הכוונה היא ליכולת דיוק במה שאתה רואה סביבך.
          כאשר אתה מדביק לאנשים תוכנות הפוכות לאלו שהם בעצם משדרים ואתה מחליש את האחר לשם חיזוקך העצמי, אתה בסופו של דבר נתפס במערכת מחשבתית שקרית שאינה מאפשרת לך להיות במקום טוב עם עצמך.

          • עוד גבר

            לגבי מה שכתבת:
            אני מסכים שמהצד של _נותן_ הביקורת,
            אם הוא/היא במודע נותן/ת בקורת
            שקרית רק כדי "חיזוק" עצמו/ה הרי
            זה פסול (בוודאי בעיני).
            אני לא בטוח שהצד ש_מקבל/ת_ הבקורת
            בהכרח יכול/ה לדעת אם הבקורת
            שקרית או לא. אולי, צריך לשמוע
            בקורת מקבוצה _מייצגת_ של אנשים?
            בקשר לדיוק שהזכרת, הזכרתי את
            "תורת היחסות הפרטית" למטה, ונדמה
            לי, אם אנ'לא טועה, שיש דברים שהם לא
            אבסולוטיים (למשל ה"זמן") כך
            ששני אנשים יראו דברים שונים ושניהם
            יצדקו, לכן גם לנקודת המבט יש
            חשיבות.

            • שלומית

              כמובן שכל אחד רואה דברים אחרת. כאינדיבידאלים בעולם רב תופעות יש לנו בחירה במה להתמקד, במה לא להתמקד, יכולת להרגיש, יכולת לנתח ועוד. כך שאיך העולם הפרטי נראה תלוי בשכל, ברגש, ברצון, בזכרונות ובעולם הדימויים של כל אחד.
              מצד שני, 2+2 הם 4 אם אתה מקבל את כללי המתמטיקה. ויש נתונים רבים נוספים שיש עליהם הסכמה כללית, לפחות זמנית.
              אדם פוליטי יציג את המציאות באופן שתתאים להשקפת העולם שלו ותשרת אותו. אם הוא מקצין את זה סופו שיפסיק לחלוטין לראות ועולמו יהפוך לכזב, מגדל קלפים שיקרוס על ראשו יום אחד.

              יש על זה אין סוף סיפורים על תופעות כאלו בארץ אבל למה ללכת קרוב? ארתור מילר במחזה בו האב מספק חלקי חילוף פגומים למטוסים ובנו מתרסק במטוס שכזה.
              במידה מסוימת יש בכוחנו ליצר מציאות, זו תהיה מציאות טובה ועובדת אם תעלה בקנה אחד עם עובדות הבסיס בשטח.
              לגבי תורת היחסות הפרטית -^לו רק היתי שען^ אמר איינשטיין…
              ואילו קנט דיבר על כך שהתודעה שלנו בנויה לקלוט את העולם דרך פריזמה של זמן ומרחב. כאשר אתה מתחיל לשחק בתודעה אתה מצליח במובן מסוים להזיז את הזמן קדימה ואחורה. כמו פרוסט או אליס למשל…
              המעבר דרך המראה הוא הצעד ראשוני….
              : )

              • עוד גבר

                ראשית, אני מסכים מאד עם רוב דברייך.
                שנית, הביטוי 2+2=4 נכון כששיטת הספירה
                היא לפי בסיס גדול מ-4 (למשל בסיס עשרוני)
                לפי שיטת ספירה בבסיס 3 לדוגמא (27,9,3,1…)
                יוצא ש- 2+2=11 🙂
                שלישית, הלכתי כעצתך למראה וראיתי
                שאני זקוק דחוף לדיאטה 🙂 🙂

              • מפוהקת

                חוץ מלצטט אחרים – מה בדיוק את מסוגלת לעשות?
                מאוד מעיק: תחפושת של "מאמר" לאוסף סיכומי שיעור שנה א' בחוג לפילוסופיה-בגרוש.

      • תולעת

        זוכרת את הפרסומת: "ננס, ננס, אל המטבח נכנס, עושה לך טוב, עושה לך טוב ננס, ננס".
        כמה תמימים וחמודים היינו פעם…

        אני דווקא לא מכורה למסר (שימי לב, *מכורה*, לא *מכור*). טוב לי גם שמשאירים לי לעשות את העבודה. תולעת חרוצה אני.

        ראית איך עליתי על זה שכתבת תוך כדי שינה? אכן רבת תובנות אני היום.

        דווקא חשבתי שכשאני חולמת, אני מרשה לעצמי להרגיש מה אני חשה לגבי אנשים אחרים, בלי אילוצי ה"פוליטיקלי קורקט" האישים שלי.

        • שלומית

          אני חושבת שלהרשות לעצמך להרגיש את רגשותיך לגבי אחרים זה דבר נפלא, אבל להגיד לאחרים מה שאת חושבת ומרגישה לגביהם זה כבר דבר אחר לגמרי….

          לגבי הג'ינגל האלמותי, בילדותי הסתובבה ורסיה הרבה פחות תמימה שלו שבה מבצע הננס מטלות אחרות בתכלית.

  5. לצערנו או לשמחתנו יש בכל אחת ואחד מאיתנו את כל הצדדים הללו, אין שחור או לבן ובשלבים שונים בחיים אנחנו מתנהגים ומתנהלים בצורות שונות, הכל תלוי בסדרי עדיפויות, ואין שום דבר רע בלהביט במראה מדי פעם ולשאול האם ככה אני רוצה להראות, האם ככה אני רוצה להיות, יש מקום לשינוי, בכל עת ובכל מצב והוא תמיד מבורך.
    אני מרחמת על מי שלא רוצה להביט במראה מחשש שמה הוא יראה שם לא ימצא חן בעיניו, השינוי תמיד מגיע מהתבוננות.

  6. ‏‏‏B.J.Mccay‏‏‏

    אהבתי את משפט הפתיחה, שהזכיר לי את אחד הסרטים החביבים עלי מילדותי, אם כי נדמה לי שכותבת המאמר טעתה קצת בציטוט.

    ובקשר למאמר עצמו: חביב, אם כי קצת ארוך, לטעמי. ניתן היה להביע את אותם הרעיונות בצורה קצת יותר קצרה. בנוסף לכך, אני לגמרי לא בטוח שחלק מן התפישות השונות אינן חופפות בחלקן.

    לילה טוב.

    בברכה,

    ‏‏‏B.J.Mccay‏‏‏

    • משפט פתיחה חזק ביותר וסרט מתוק ממש.
      ההמשך של המאמר קצת פחות טוב, אפילו די משמים, אבל בכל זאת אולי אני מפהקת בגלל השעה.
      בכל מקרה הבאת רשימה חלקית ביותר של תפיסות ולא ממצה, אם כבר אז כבר…

  7. פינקס

    מי אני, מה אני, מה מה מה?

  8. עוד גבר

    מעניין ומעורר מחשבה אבל פה נשאלות
    שאלת ה"אובייקטיביות" של ראיית חיינו
    ושאלת היכולת לשנותם ובאיזו עלות.
    חלק מהדברים, לדעתי, יכולים לפנות גם
    ללשון זכר.
    תודה…

    • תולעת סקרנית

      איזו מחשבה בדיוק עורר בך המאמר?

      • עוד גבר

        עד כמה משפיעה "בחירת התבוננות"
        (לווא אלא שהוזכרו) על ראית המציאות ומה
        יכולות להיות, אם בכלל, ההשלכות של זה
        לאורך זמן.
        אני, אישית, לא כל כך משוכנע במידת החופש
        ל"בחור התבוננות" לאורך זמן. יש כאן להבנתי
        המאד הדיוטית, גם דברים "טריוויאליים" כמו
        מצב ביו-כימי של המוח, הורמונים וכד'. 🙂
        אבל אלא רק הרהורי…

        • תולעת

          לא רואה צורך לבחור דרך התבוננות לאורך זמן. אנשים שנותנים לחיים להגיע אליהם מתפתחים ומשתנים כל יום, בלי להגביל את עצמם בתפיסת מציאות זו או אחרת.

          אהבתי את שדות הכוח. אולי היה עדיף לכותבת לכתוב ספר מדע בידיוני?

          • עוד גבר

            אכן, "תולעת" דברי טעם בטיעונך…
            ב-"צורך לחפש משמעות" בעזרת
            תפיסה כזו או אחרת יש עדות לאולי:
            א. עודף זמן למחשבה (איש/ה
            שעסוקים בעשייה היומיומית
            לא תמיד מוצאים זמן (או צורך)
            בחיפוש משמעות).
            ב. נטיה לחוסר שביעות רצון.
            אני מכיר אנשים שללא קשר
            למה שקורה להם (כמעט כמובן) הם
            שמחים בחלקם/ן ובמהופך יש כאלה
            שלא מרוצים/ות כמעט תמיד.
            וכמובן, ישנן עוד אפשרויות…

            • תולעת

              הרבה יותר כבד מהתבוננות. עדיף לאדם שירגיש שיש משמעות לחייו. אבל משמעות לא חייבת לנבוע מניתוח אנליטי של המציאות.

              בקשר לאי שביעות רצון – אנשים שיש להם נטיה לשאול שאלות קשות ולשנות את חייהם לפרקים, הם אלו שבסופו של דבר מקדמים את האנושות.
              רק לא ברור לאן. 🙂

              • עוד גבר

                "תולעת",
                במאמר, כפי שהבנתיו ביכולתי
                ובמאמצי הדלים, יש הצעות
                להתבוננות לפי אחת מהתפיסות
                הנ"ל שבצידן תיתכן "משמעות"
                לעשיה, כך שלמרות השוני(הנכון)
                יש כאן קצת מזה וקצת מזה.

                אכן, מסכים איתך שאנשים ששואלים
                שאלות לא פשוטות או בעלי חשיבה
                לא סטנדרטית יכולים לעיתים
                לקדם את האנושות. לדוגמא, פצצת
                האטום שהיא, להבנתי הדלה
                בפיסיקה (ייתכן שאני טועה),
                תוצאה _גם_ של תיאוריה מהפכנית
                ("היחסות הפרטית" של איינשטיין).
                הפצצה עצמה היא אמצעי. השימוש
                שניתן לעשות בו הוא המכריע.
                השימוש השלילי המוכר לנו, הוא
                חלילה ככלי נשק שעלול להשמיד,
                (שוב חלילה) את כל/חלק האנושות
                _אבל_ ייתכן שניתן להשתמש
                בפפצה כזו (ורק בכזו?) גם כדי
                להרחיק גוף שמימי גדול מאד
                שעלול להתנגש בכדור הארץ ואז
                אולי יש בכך דווקא להציל את
                האנושות. כך שהערכת ההתקדמות
                ותוצאותיה היא אכן סוגיה לא
                פשוטה.

                • תולעת

                  🙂

                  היחסות הפרטית מדברת, בין השאר, על האפשרות להפוך חומר לאנרגיה, אבל אני לא בטוחה שזה קשור לפצצת אטום. לביקוע גרעיני אתה צריך אנרגיה חשמלית שגורמת לשחרור של אנרגיה גרעינית, כשאטום אחד הופך לשניים. יש רעיון אחר לשימוש באנרגיה גרעינית בצורה מבוקרת, והוא רעיון המיזוג הגרעיני, בו שני אטומים יהפכו לאחד וישחררו על ידי כך הרבה מאוד אנרגיה שאפשר יהיה לנצל למטרות שונות. (נדמה לי שתחנות כוח גרעיניות פועלות על העקרון הזה, כי מביקוע הרבה יותר קשה להפיק אנרגיה בצורה מבוקרת, ראה מקרה הירושימה).

                  כמובן, עוד גבר, יקירי, שלכל התקדמות יש צדדים אפלים. לכל אמצעי כוח נוסף שהאדם צובר יש אפשרות לניצול לרעה. אבל לא על זה דיברתי כששאלתי "לאן?". לא שזה מחייב אותך, אבל אני הרהרתי בשאלה – האם זה עושה אותנו יותר מאושרים זה שיש לנו מיליון ערוצים בטלויזיה ועוד אלף דרכים מתוחכמות לברוח מעצמנו. מצד שני, נרות זה מלכלך וחשוך, אז עדיף שהמציאו את החשמל.
                  🙂

                  • עוד גבר

                    היי "תולעת", עדיין לא הבינותי אם זו את או
                    אתה 🙂
                    אבל לעצם העניין. מעבר לבגרות 5 יחידות
                    בפיזיקה, הידע שלי בתחום הנ"ל הוא באמת דל
                    ובאופן אישי הנושא, בחלקו, לא מאד מושך אותי,
                    אבל לא מזמן עלעלתי בספר בנושא, ומה שזכור לי
                    הוא שפצצת אטום משחררת אנרגיה שמצויה בחומר.
                    כמדומני, הרבה יותר מהאנרגיה שמושקעת כדי
                    להפעיל את תהליך הביקוע לכן לדעתי זה בהחלט
                    קשור ל_רעיון_ של התורה הנ"ל. כמו כן, נדמה לי
                    שהבקוע מתחיל (יכול להתחיל?) ע"י "ירי"
                    ניאוטרונים (שעד כמה שאני מבין, _אין_ להם מטען
                    חשמלי) לעבר הגרעין של האטומים. כמו כן בפיצוץ
                    ("תגובת השרשרת") להבנתי, לא כדברייך "אטום
                    אחד הופך לשניים" אלא להיפך גרעין אחד שמתפרק
                    (ומשחרר אנרגיה ובכך בעצם "נעלם" האטום) משלח
                    ניאוטרונים אחרים שמפרקים עוד אטומי_ם_,
                    לכן דווקא מתרחש תהליך של פירוק ולא הרכבה.
                    אבל אם יש אי-דיוקים בדברי, אשמח לתיקון של
                    בר/ת-סמכא בתחום.

                    • עוד גבר

                      "תולעת" עוד נקודה,
                      במחשבה נוספת, אם התכוונת שאטום אחד
                      גדול הופך לשניים קטנים זה נשמע לאוזני
                      ההדיוטיות הגיוני ואם כך, לא הבנתי נכון את
                      דברייך לגבי נקודה זו קודם לכן.

                    • תולעת

                      *תולעת* ולא *תולע*? מה זה, אני לא מספיק נשית?

                      בדיוק לזה התכוונתי, אטום גדול ולא יציב (=רדיואקטיבי) שהופך לשניים קטנים ויציבים (כמו שקורה בגירושין). זהו ביקוע, בניגוד למיזוג או היתוך.
                      ניוטרונים הם אכן נייטרלים חשמלית, כמו שמעיד עליהם שמם.

                      ומה עם האושר, מה?

                    • עוד גבר

                      טוב… אם את נשית, אז זה יופי (באמת) 🙂

                      בעניין האושר, גם הוא (כמו כולנו) ניאוטרונים,
                      פרוטונים, אלקטרונים וכאלה…
                      לא כך?
                      אבל קצת ברצינות, "שאלת האושר" היא שאלה
                      לא פשוטה…

                    • תולעת

                      *תולעת* ולא *תולע*? מה זה, אני לא מספיק נשית?

                      בדיוק לזה התכוונתי, אטום גדול ולא יציב (=רדיואקטיבי) שהופך לשניים קטנים ויציבים (כמו שקורה בגירושין). זהו ביקוע, בניגוד למיזוג או היתוך.
                      ניוטרונים הם אכן נייטרלים חשמלית, כמו שמעיד עליהם שמם.

                      ומה עם האושר, מה?

                    • Bad Arse

                      למה קראת לעצמך דווקא תולעת? אני מתה לדעת. פרוייד יושב לי על הכתף ומציק….

                    • תולעת מנסה לשחזר

                      חמוד וארוך שנראה כמו תולעת כשהיה מתכופף. מאוד חיבבתי אותו. ואני ובן זוגי, שיחיה, פיתחנו לנו הומור תולעי כזה. כך ש"תולעת" עם הדגשה נכונה של האותיות, היא מילה שמאוד חביבה עלי.
                      מה פרויד היה אומר על זה?

              • שלומית

                The reasonable man adapts himself to the world; the unreasonable one persists in
                trying to adapt the world to himself. Therefore, all progress depends on the unreasonable man.
                George Bernard Shaw

            • שלומית

              יש הגיון במחשבה שלאנשים הנלחמים על קיומם אין זמן להתחבטויות נפש ושאלות של זהות אולם ההיסטוריה מעלה דוגמאות הפוכות לכך כמו למשל במרד העבדים, המהפכה הצרפתית או התנועות לשיוויון השחורים בארה"ב (שצברה תנופה כששחורה אחת קשת יום לא היתה מוכנה לעבור לסוף האוטובוס).
              חוסר שביעות רצון מוליך לעיתים לפעולה ולשינוי. אולם זה דורש מחשבה ראשונה והכרה שהזהות שהחברה שבה אתה חי מלבישה עליך אינה הולמת אותך. מי יודע אולי גם אנשי התקווה והדרום כאן יתעוררו יום אחד ויבינו שדופקים אותם?

              • עוד גבר

                אכן, את צודקת בדוגמאות שנתת
                וזה מעלה אצלי מחשבה, או הסתכלות
                שונה קצת על אותה בעיה.
                במקרים שתיארת וברבים אחרים יש
                קבוצה שמקופחת.
                נשאלת השאלה למה הקיפוח?
                לעניות דעתי בגלל שהיא מיעוט ו/או
                שהיא פועלת בנחיתות ארגונית
                ביחס לקבוצה המקפחת. לאור זאת
                (מבלי להתייחס לשום מקרה ספציפי)
                אפשר, בין היתר:
                א. לשנות סביבה, למשל נניח שיש לי
                עיניים בצבע כתום ועל רקע זה
                מקפחים אותי, אז אולי כדאי שאעבור
                לגור בחבל כתומי העיניים, שם לא
                יקפחו אותי ואוכל, אולי, לשגשג
                (זהו פתרון שלא תמיד אפשרי או
                רצוי).
                ב. לנסות לשפר את ארגון הקבוצה.
                רואים את התופעה במדינות שונות.
                ישנן מדינות עשירות בשטח, מחצבים,
                כוח אדם משכיל וכד' והם נחשלות
                כלכלית, לעומתן יש כאלה שלא תמיד
                מבורכות בכל הנ"ל ובכ"ז משגשגות.
                כאן באה לידי ביטוי תרבות הארגון
                והסדר החברתי/קבוצתי שמצליחה
                ליצור איזון נכון (וצודק) בין
                צרכי הפרט וצרכי הכלל.

  9. פשטני. פשטני מדי. מתחיל עם הבטחה ("אם לא נתעורר.. מרכזי כוח שינווטו …") ונגמר באנחה רופסת. באמצע- הקאה אחת גדולה. מממ.

  10. לא הצלחתי להבין מה רצית לומר, ובכל זאת חשבתי על זה כמה שעות (אז בכל זאת יש אפקט).
    אבל יותר מכל חייכתי כי באיזשהו שלב ניזכרתי במערכון של הגשש ושיר אומנותי במיוחד
    "מי אני? מה אני? מי אני? מה מה מה …." וכן הלאה וכן הלאה.

    • שלומית

      וואלה…
      בשאלה הזאת יש מוטיב קומי אבל גם טראגי. היא לא תמיד איזה משהו מנותק וענייני.
      למשל לשאול את השאלה הזאת אחרי שעולמך מתמוטט עליך אינו משחק חשיבה, אלא צורך שההתעסקות בו מגבירה ומעצימה את התחושה של אי הכרת העצמי ולגיהנום קיומי.
      ברגע שלא מבינים את עצמנו התמודדות עם אנשים אחרים למשל, היא חוויה קשה שמעורבים בה אלמטים רבים כמו הנוחות של האחר עם עצמו מול אי הנוחות שלנו עם עצמנו, הפחד מפני החשיפה של החולשה ועוד.
      ההתעסקות בזה היא קומית, אבסורדית ומשעשעת כל עוד מסוגלים להסתכל על זה ולהגדיר את זה. יש אין סוף יצירות אומנות שנוגעות בזה מהרבה כיוונים שונים. כל אחת מהיצירות האלו יכולה לעשות משהו אחר אבל בעיקר לספק סוג של מראה.

  11. מגיב, לא לגופו של עניין

    אני מסתכן בעובדה שאקבל, בתגובה לתגובתי, ספקטרום רחב ומרשים של שיטות התמודדות של כותבים עם ביקורת, כפי שנוסחו על ידי סארטר וחבריו המשכילים, שכביכול נותנים לגיטימציה אקדמית למה שקורה פה. וזה לא מעניין אותי. מעניין אותי האקטיביות הבעליל לא בריאה שהכותבים פה נוטלים במערך התגובות; אקטיביות שמתיימרת להעיד על איזשהו עניין אותנטי בביקורת עצמה, אך לא כן הדבר, כי אם הפעלתנות הטוקבקית הזאת מסגירה, יותר מכל, מגלומניה, התעסקות עצמית, והעדר יכולת חיונית (וגם חיננית) מצד הכותב להתבונן מהצד לאחר שסיים את מלאכתו.
    ותהא המלאכה עמוקה או מרתקת אשר תהא, ודי לחכימא ברמיזא.
    המסך ירד על עבודתך, שלומית, דפקי כרטיס, צאי החוצה, ותני לקוראים, ולהם בלבד, להתבוסס בתגובות מבלי להידרש בקטנוניות חנוונית לכל שמץ הערה, הגם שאת, באופן חריג, מגיבה כלפיהן בסובלנות יחסית.

    • שלומית

      כפי שאמרתי לשירלי, אני חושבת שזה הישג גדול ליצור אתר שמאפשר לנשים מקום ביטוי ומחשבה.

      אני מאמינה בחופש הביטוי ובחוסר הכפיה ולא מוצאת לנכון לגזור על עצמי שתיקה, גם כאשר יש כאלו החושבים שזו צורת ההתנהגות הנכונה והנאותה, תודה.

    • תולעת

      אז זה הרעיון של האתר הזה. מישהו משרבט הגיג, וכולנו פוצחים ברב שיח. למה ההוגה צריך לסתום? יש לו זכות לפטפט כמו לכולנו.
      חוץ מזה, לא הבנתי – מה נרוויח משתיקת המחברים?

      • מגיב, לא לגופו של עניין

        כן מותק. על דיון שמעתי. ואפילו גם לחשו לי ברחוב איזה מלמול לא ברור על עקרונותיו הנשגבים וכוחו הדמוקרטי של חופש הביטוי. וכן, החופש הזה צריך להיות מוגן בכל מחיר, והוא גם אבן היסוד של הדמוקרטיה. ביום טוב, אני יכול אפילו גם לצטט מפסק דין 'קול העם'. נכון שזה מיותר?
        אוי! מצאתי עוד דבר מיותר בשיח הזה – להתחבא מאחורי טיעון חבוט של סתימת פיות ולייחס לי מן אג'נדה טוטאליטרית. זה הרי לא ממש העניין פה.
        תולעת – הרעיון של האתר הזה, לדידי, מורכב לא רק משרבוט הגיגים, אלא גם בדיונים תרבותיים קולקטיביים. ההוגה, מטבע הדברים, פיו לא נסתם – שהרי ניתנה לו כאן במה ראויה ונאה לפרוס את משנתו, סדורה ככל שתהא. ובמאמר מוסגר, שרבוט הגיגים – כהגדרתך – ראוי יותר לדיונים בפורומים, ובאשר לשם אכן אין לי כל טענה.
        דיון תרבותי, ספרותי או וואטאבר קצת יותר משודרג מוצא את ביטויו בפרסומי הדגל של האתר, כגון פרסום זה. וכך גם ראוי שהתגובות אל אותו מאמר תשתדרגנה. לא באתי לקרוא לסתימת פיות, בטח שלא באתר שמגלם באופן כה מקסים אי-סתימת פיות, ממש כמדיניות.
        שלומית לא פרסמה את המאמר בפורום. שלומית רצתה במה רצינית יותר. שלומית קבלה במה כזו. כעת, על שלומית להבין את המשמעות הכרוכה במסגרת הפרסום שלה – מסגרת פרסום שהיא לחלוטין לא פורום – עליה לקחת את עצמה ברצינות כפי שהיא מצפה שיקחו אותה, ולא לשעוט על כל תגובה, איזוטרית ככל שתהא, שמופיעה פה.
        שוו בנפשכן צייר שיושב במחיצת קומץ מבקרים במוזיאון המציג את עבודותיו שלו, ומנהל דיון – ביקורתי! לא דיון קונטקסטואלי – על יצירותיו.
        להיות חשוף לביקורת הכלל זו לא תמיד חוויה אורגזמית, אבל זה מחיר מסוים של היחשפות. יוצר שחושף את עצמו – גם אם זה במסגרת החופשית של האינטרנט – לא צריך ליטול חלק בדיון על היצירה שלו. אין לזה כל כך טעם, ומעט הטעם שיש לזה הוא חיוור, קטנוני ומר.

        • תולעת מוקסמת

          תן לי להתענג על זה כמה שניות.
          הנה, עבר לי.

          אתה נשמע לי מוכר, מגיב.

          ועכשיו לעיקר התגובה: כשמישהו מגיב כאן וטען שמאמר מסויים מחורבן והמחבר נזעק להגן על יצירתו ואומר, זה דווקא מאמר מאוד מוצלח לדעתי, זה באמת אידיוטי ומיותר. אבל אם מישהו מביע עמדה מסויימת ובתגובות יש ביקורת על האמירה עצמה ולא על אופן ביטויה, לגיטימי בעיניי שהכותב יגן ויחזק את עמדתו. דיון כזה תורם לעיניין שיש באתר כזה. במילים אחרות, אין מקום לויכוח על טיב יצירה זו או אחרת כשאחד הצדדים הוא היוצר עצמו. לעומת זאת יש מקום לדיון בעמדות שהובעו במאמר, ואז הכותב מעמדו זהה למגיבים האחרים.

  12. שיחקת אותה !ממש לקחת את העולם והסברת אותו בכמה שורות בצורה נפלאה ומדוייקת איזה כייף !לי יש משהו להוסיף בעקבות הארה שהיתה לי היום(אני מאלה שיש להם הארות בעזרת השם)-לקבל כל אדם שמולך לפי הקבוצה לה הוא שייך ולהתנהג איתו בהתאם- איש באמונתו יחיה.

  13. זהו יום שקט יחסית, ובו כדאי להתמקד במה שיש ולא במה שאין. מאפשר לכם להתמקד במסלול חשיבה רגוע יותר, ללמוד אולי משהו חדש על עצמכם או על הסביבה, ולחשוב על נסיעה רחוקה. זהו זמן שבו כדאי לתת לרעיונות חדשים להיכנס למערכת, אך עדיין לא ליישם אותם

  14. ג'ינג'ית

    הבעיה העיקרית ברוב התפיסות הקיומיות, ובעיקר אצל נשים, היא מה שמכונה "אימוץ נקודת המבט של האחר" ואני מתנצלת מראש על הפדגוגיות… נשים מסתכלות על עצמן במבט של אחרים, המבט של אמא, של הבחורים בים, של החבר, החברות ועוד ועוד. מזה חייבים להשתחרר. אצל גברים זה פחות, אולי בגלל הבטחון העצמי הגבוה יותר שנובע ממיקום חברתי בטוח יותר. מכל מקום, הפרסומות עובדות על הפער הזה בדיוק ועל השרשת נקודת המבט של האחר בנשים. תשאלו למה אני מספרת את כל זה? כי הייתי בים וראיתי גברים שבאים בבגד ים וגופיה, משחקים כדורעף וכדורגל בלי חולצה(…) ובעיקרון עושים יותר כיף מהנשים שבאו לבושות במיטב קולקציית הים שלהן, בגדים לבנים שולטים והעבירו את רוב זמנן בלהשוות אם הן יותר או פחות שמנות מאחרות ולתהות מאיפה לעזאזל באו כל הכוסיות האלה ואיך עדיף להשתזף כך שיראו פחות את הטיירים… אני החלטתי למרוד והצטרפתי למשחק כדורעף, גם בנות רוצות להנות! אבל בשביל לשחק הייתי חייבת לשים חולצה שחס וחלילה לא יציץ לי איזה ציץ כשאני מתרוממת להנחתה…

    • בפעמים האחרונות שהיתי עם חברות בים עברתי חוויות מגעילות. חברה אחת ניהלה איתי תחרות סמויה על מי יותר מושכת אחרת היתה עסוקה כל כך באיך שהיא נראית עד שכל הספונטניות והכיף נשאבו ממני וכשהיתי עם חבורה של בנות "הבילוי" התמקד בניתוח משפחה שוודית שישבה לפננו ובגוף המוזר והחשוף של אם המשפחה שישבה עם הבנות שלה, בעלה והחתנים (ניתוח מעמיק זה היה).

      ולעומת זאת אני רואה הרבה פעמים בנים שבאים לים תחלס לשחק ולהנות. גם אני רוצה.

  15. שלומית שלום,
    הייתי מעוניינת לשאול אותך מספר שאלות בנוגע לכתבה שאני עובדת עליה.
    אשמח אם תצרי איתי קשר באי מייל-
    ed@mynetwork.co.il

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *