גדלנו איתם, יש לנו מטען גנטי משותף, והיום? מיה סלע על הזיכרון המהלך של הילדות שלה שאיתו הכי ברור והכי נוח, ויש מטען. בטח יש מטען

מסע אל הילדות

מי יותר דפוק?

מי מכיר אותנו באמת, עד כמה שאפשר להכיר? אנחנו מכירים את עצמנו? לא תמיד. נעים מאוד אני מיה. נעים מאוד, גם לי. גם אני מיה. תשאלו מה פשר פיצול האישיות הזה, או מה פשר הפחד, או מה פשר הכעס. זה כעס זה? נראה יותר כמו זעם. טוב, אז מאיפה הוירוס?
כל פסיכולוג בשקל ישלח אתכם אל הילדות. אני לא זוכרת הרבה משם. בשביל זה יש לי אותו. הזיכרון המהלך של הילדות שלי. כל התיקים מתועדים אצלו. זה פשר הקשר הזה. הוא מכיר אותי כמו שאף אחד לא מכיר. גדלנו ביחד. הוא מכיר את הילדות שלי ואני את שלו. איתו זה תמיד יהיה הכי נוח והכי ברור. אין צורך להסביר. אין מבוכה. ויש מטען, בטח יש מטען. לי יש עליו תיק גדול.
הילד הזה שבא אחרי שנתיים וחצי של שלטון יחיד, של נסיכות, ואיים לגנוב לי את הכתר. חצוף כזה. וגם לו יש את התיק שלו. איך בא והיה כזה קטן, תמיד הכי קטן (גם עכשיו), וחטף הוראות, והערות, והתעמרויות וניצול של ילדים קטנים. ואיך תמיד היה צריך לעמוד באיזה תקן. תמיד היתה איזה נסיכה מפונקת לפניו שכולם כל כך התפעלו ממנה, ופתאום הוא צריך להדביק את הקצב. לעמוד בתקן הנסיכותי שהיא קבעה. והוא? לא התאים לו התקן הזה. והיא פה תגיד שאיך עשו עליה את כל הטעויות ואיך ציפו ממנה כל כך הרבה והוא יכול היה ללכת בדרכו, הרבה יותר ממה שהיא.
וחברה אחת שלי, אחרונה בסבב הילדים במשפחתה, תגיד :"די נמאסתם כבר, בכורים. תמיד מתלוננים שלכם הכי קשה. אתם קיבלתם הכל ומקבלים הכל. אנחנו הכי דפוקים". ואיך אני אביט בה ואראה אותו.

היינו ילדים וזה היה מזמן

ואני אתקשר אליו באיזה לילה קר מאוד, עד לניו יורק ואני אבקש ממנו לספר לי על הילדות שלי. והוא ישתוק. למה אתה מחביא ממני את הילדות שלי. הא, ילד? למה? מה אתה מסתיר ממני?
ואני אדע שהוא רחוק עכשיו כל כך, ושהוא לא יכול לספר לי מרחוק. כשהוא יהיה קרוב הוא יספר לי. ואז הוא יבוא קרוב. ולא יספר לי. יהיה עסוק באהבה שלו, ובמפגש המחודש שלו עם הילדות שלו ועם הנעורים שלו. ואני רק אחשוב לעצמי שזה לא הוגן זה, שהוא ככה מחזיק את התיקים של הילדות שלי קרוב לליבו. מחזיק הרבה על הגב בשביל שנינו.
איך התהפכו היוצרות פתאום עכשיו. ואולי זה היה תמיד ככה? אני עושה את הרעש והצילצולים והוא בשקט סוחב על הגב. לא מגלה לי באמת מתי פגעתי בו כי הוא חושב שזה יהיה לי קשה לדעת את זה. כי הוא יודע שאני אוהבת אותו. מגן עלי מפני עצמי.
ואני יכולה לגלות לו את כל הסודות שאני לא מגלה לאף אחד. כי הוא הילדות שלי. הוא משם. הוא מהטיולים ליער, כשעוד היה נראה לנו כמו יער, לפני שהפך בעינינו הבוגרות לחורשה העלובה שהוא. חורשה? היו שם בערך חמישה עצים ושבעה שיחים. וזה היה בשבילנו היער הקסום. הוא היה איתי ביער ההוא. ובלי מילים אפשר היה שאדבר איתו. רק הבטתי לו בעיניים. רק הוא הביט לי בעיניים. היינו משא על הגב, הוא בשבילי ואני בשבילו. משא מתוק. נטל אהוב.
והוא יכול לכעוס עלי עד מחר, על שהייתי מה שהייתי, ואני יכולה להצטער על זה או להצטדק על זה. אני בחיים לא אבין מה זה להיות אח שלי. הוא לא יבין מה זה להיות אחותו. הוא היה ילד ואני הייתי ילדה, אבל אני הייתי אחראית לו. ככה הרגשתי. כמו בתמונה ההיא שצולמה בים. שני ילדים ערומים עם הגב למצלמה הולכים אל עבר הים. אני מחזיקה לו את היד. אי אפשר לטעות בזה. אני מחזיקה לו את היד. שלא יפול. שלא יפחד. אני מוליכה אותו. אני מראה לו את העולם. איכשהו זה התהפך מתישהו . אולי זה היה בפעם הראשונה שמישהו בא אלי בבית הספר שואל אותי: "את לא אחות של?" ואני לא יכולתי לענות מרוב הלם. את זה אני זוכרת. אחות של? אני אחות של?

כשגדלים ומבינים

ואז הוא נסע רחוק רחוק. לתמיד לתמיד. ואני התהפכה לי הבטן מזה. התהפכה לי הבטן מזה שהוא צועד שם לבד ברחובות. בודד וזר וקר. לא יכולתי לדמיין איך הוא מסתדר. גם לפני זה כשהיה בא לבקר אותי בדירה שבה גרתי בדרום תל אביב, והיה יוצא בערב והייתי נותנת לו מפתח ועושה לו שיחה כי הוא קטן ולא מבין. למרות שכבר היה חייל וכבר השחיתו אותו בשכם והוא כבר ראה הרבה יותר משיכולתי לדמיין. הוא היה קטן בשבילי. אחי הקטן. והוא לא השתיק אותי. הקשיב וחייך חיוך קטן בזווית הפה. "אל תדבר עם זרים", "תזהר זה איזור עם מופרעים", "יש פה כל מיני אנשים". ושתק וחייך וחייך ושתק. והלך. ואחר כך נשארתי עם החיוך שלו תקוע לי בזיכרון. וניסיתי לפענח אותו. זה היה חיוך עצוב מעט. הוא לא סיפר כלום – רק ששכם עיר מאוד יפה. אבל בחיוך שלו, היה העצב ההוא על זה שלא באמת יכולתי לשמור עליו ממה שראה שם. ואת מה שראה שם לא רצה לספר, כי הוא שמר עלי. שמר עלי ממה שהוא ידע. הוא ידע שאני לא אוכל לחיות עם מה שהוא ראה. שוב הוא שמר עלי.
אחר כך הוא שמר עלי ממה שהוא ראה באמריקה. ממה שהוא ראה. כי המציאות אף פעם לא היתה גליק גדול בעינינו. זה היה העיניים שלו והעיניים שלי. ושנינו ידענו שזה העיניים שלו והעיניים שלי. עכשיו עמד שם האוקיינוס בינינו. אז מה. עמד. חשבון הבנק המדולדל שלנו אף פעם לא הפריע לנו לדבר שעות רבות ולהמציא מציאויות. חשבון הבנק שלי וההגיון הבריא גם לא הפריע לי לארוז את עצמי באמצע החיים ולסוע אליו לכמה חודשים. זהו. שנתיים היה יותר ממה שיכולתי לסבול. הייתי חייבת לבוא קצת אל המציאות שלו. כי זה תמיד היה שתי מציאויות. ארבע עיניים. הייתי צריכה לראות בעצמי כדי שאוכל להמציא את המציאות שלו בעצמי.
עכברים רצים בדירה שצבועה בהמון צבעים בשכונה של מהגרים. ושני אחים. אוהבים ורבים. אוהבים ולא מסתדרים. פתאום זה היה ברור שהוא החזק ואני החלשה. ואני אחותו הגדולה. והוא לא הצליח להסתיר את זה ממני עוד. אולי היה מאוכזב ממני. אולי בכל זאת ציפה שאהיה מה שהיה התפקיד שלי כל השנים. ולו כמס שפתיים, שאהיה החזקה.
ואני ציפיתי שיהיה מה שהיה התפקיד שלו כל השנים. קל. שיהיה קל. ואני הייתי חלשה וקשה והוא היה חזק וקשה. ולא היה מקום בשבילי שם. ושוב זה היה כמו תמיד. כמו שהיה שהיינו קטנים כשהייתי בטוחה שאותו אוהבים יותר משאותי. היה יותר קל לאהוב אותו. היום זה ברור לי. גם היום יותר קל לאהוב אותו. והוא חשב שאני המוצלחת. היפה. החכמה. מהירה כזאת. שיותר קל לי.

הוא זה אני, אני זה הוא

ובאמת אנחנו מאוד מאוד שונים. אבל גם דומים. בסופו של דבר האופי שלנו מנוגד לגמרי. אבל זה רק על פני השטח. אנחנו אוהבים אותם דברים, נמשכים אל אותם סיפורים. ויש את העוד משהו הזה שאי אפשר להסביר. את האהבה הזאת שאי אפשר להסביר. את הנוח הזה שאי אפשר להסביר. כי את הסוד הכי כמוס, זה שאני לא אגלה לאף אחד בעולם, אני אגלה לו. כי הוא יבין והוא לא ישפוט אותי. כי הוא הילדות שלי. כי במקום שבו לכל בנאדם יש עדיין את אותו ילד קטן בפנים (הילד שאנחנו רוב הזמן מחביאים, כי אנחנו כל כך צריכים להלחם, ולהיות צודקים וחזקים ומנצחים), לי יש שותף שם. אני יכולה להיות לידו הילדה הקטנה ההיא. והוא גם יכול. בעצם אני לא יכולה אחרת. איתו אני הילדה הקטנה והוא הילד הקטן ואני מחזיקה לו את היד ואנחנו הולכים בשפת הים עם התחת הקטן שלנו בחוץ. זה חוף שיורדים אליו במדרגות אבן ישנות. והכל מלא זפת וזקנים כי מוקדם בבוקר ורק הזקנים המתעמלים ואני והוא שם. ואת כל זה אנחנו מקיימים בינינו, ולא יכולים להינתק. גם בכעסים הכי גדולים. גם כשנעלבים. זה הוא ואני. כי הוא הילדות שלי. כשהוא מסתכל עלי אני יודעת מה הוא רואה. כשאני מסתכלת עליו הוא יודע מה אני רואה.
וכמה אנשים יש שכשהם מסתכלים עלינו אנחנו יודעים בדיוק מה ואיך הם רואים אותנו? וכמה אנשים כשמסתכלים עלינו אנחנו אוהבים את איך שהם רואים אותנו? ועם כמה אנשים אנחנו מרגישים ככה בטוח? ולכמה אנשים אנחנו לא צריכים להסביר את עצמנו? מעט אם בכלל. ואת מי אנחנו יכולים לשאול על הילדות שלנו ולקבל תשובה אמיתית? רק מעצמנו.
והוא זה אני ואני זה הוא, כי הוא הילדות שלי.

מיה סלע

!

תגובות

  1. רגע של חידוש

    ואיזה כיף לך, מיה.

  2. יפיפה ושוב יפה יפה.
    אחותי הגדולה היפה הבוגרת
    באמצע הלילה הגיעה
    היא פשטה מכנסיי בתנועות של חתול
    את תחתוניי הורידה
    בוא נשחק
    היא אמרה
    רוצה ללמוד
    על ילדון ונערה?
    הסמקתי כמעה והשפלתי מבט
    והיא נצמדה אט אט אט
    כשאשמורת הגיעה
    השחר הפציע
    ואני הבוגר
    היא הבינה…………….
    דוק-2000.

  3. רגיש וחרמן

    אני אהיה כנה איתכם, לא הצלחתי לקרוא את הטקסט הזה,
    פשוט לא. זה כנראה כתוב מאוד לא טוב וגם נורא משעמם.
    ואני לא אחד שבא לעשות דווקא.

  4. אינדי_גו

    כי אין לי מקום אחר כרגע להגיב ממנו.
    פגעת ישר בנקודה מבחינתי.
    כתבת את אחי ואותי בצורה מדויקת כל כך.
    אוףףף.

    • בועז כהן

      אני רוצה להמליץ לכל מי שאהב את הטקסט המקסים של מיה סלע לקרוא את הספר "מלכת ממטרות" של נטלי פיק, שיצא לפני שלוש שנים בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" – ועוסק ביחסי אח ואחות, בנתניה של שנות השבעים ובפאריז של שנות התשעים. ספר שלא זכה לכבוד שהגיע לו

      • נסטסיה פיליפובנה

        אז כמובן הסרט "אחות קטנה". סרט מצוין! הלכתי עם אגלאיה איוואנובנה לראות אותו במוזיאון לפני כמה שנים כשהוא הוצג. שתינו יצאנו נבוכות מאד. לשתינו יש אחים. אף פעם לא העזנו לחשוב עליהם כ כ ה…
        ופתאום בא הסרט הזה ואיכשהו מראה איך זה קורה בין אחים כאילו זה דבר מאד טבעי. איך האהבה כבר מלווה בקנאה, וזו לא רק האחווה התמימה שכולנו הורגלנו אליה כשאנו חושבים על הקשר שלנו לאחים שלנו. בהחלט סרט שגורם לחשוב על מה שהכי פחות היית רוצה לחשוב.

        בועז, אתה בטח יודע- מי עשה את הסרט?

  5. I live in London and miss my sister who lives in Tzahala
    and it's Friday and on Friday it gets even worse. thanks for your lovely writing. It was comforting to read, thanks again
    Rakefet

  6. בת יחידה
    כמה רציתי אח גדול
    כמה נידנדתי לאמא שלי
    אולי בכל זאת…אח גדול?
    טוב אז קטן..קטנה…משהו
    להקל
    ותמיד שאלתי..אבל למה?
    ואמא אמרה
    אחרייך אי אפשר עוד
    ולפעמים זאת היתה מחמאה אדירה
    ולפעמים עלבון צורב

    מיה …יפה הכנסת אותי לעולם שלך
    תודה

  7. בועז כהן

    אוי, מיה…איזה צביטה בלב הבאת לי, ככה בערב שבת, כש – 88 אף אם ברדיו ויש עכשיו בדיוק את "סוויט ג'יין" ואני קורא את הטקסט שלך בפעם השניה ומתרגש עוד יותר, עד דמעות ופתאום טלפון…
    אחותי הקטנה חזרה מלונדון לפני שעה! אני נוסע להורים לראות אותה!

    מיה, כמה מקסים כתבת וכמה אני, כבכור שהיה "נסיך" במשך שבע ומשהו שנים, בן יחיד שהפנים את כל הקשיים והמצוקות של ההורים, יכול להבין אותך…

    כמה יפה כתבת

  8. מגלה האריות

    השוכבת עם אחי אנוכי ?

  9. הצמחוני השמייח

    אני לא כל כך מבין למה אחיך רק מחזיר אותך לילדות, מאיה.
    לא התבגרתם יחד? איך את נזכרת דווקא בנערותך ולא בתקופה אחרת איתו? אני יש לי הבדל של 6 שנים עם אחותי הקטנה, והיא לא מזכירה לי את הילדות, אולי אותה בתור ילדה אבל לא אותי. מעניין שדווקא זה הטריגר שלך לנוסטלגיה

  10. אין לי הרבה מילים לתאר את מה שכתבת, שזהו בעצם התת מודע שיושב אצלינו בכל רגע וברור עצם קיומו כאילו ברור מאיליו.
    נורא יפה כתוב.
    אני כל כך אוהב את אחותי, וזה התעצם והתחזק יותר בשנים האחרונות.
    היא היתה כמו תמיד שם, אבל כמו פתאום שכזה, מתוך הקיים תמיד, היא היתה לי יותר מאי-פעם ובמיוחד לאחר שנפרדתי מאהובת ליבי האישה לשעבר.
    הבינה אותי ועמדה לצידי כמו שאי אפשר להבין שהיא שם כל הזמן,
    ורק שאגיד והיא תבוא ותשמע.
    אחותי

  11. מגלה האריות

    תגידו לעזאזל…….רק לי זה קרה, או שאף אחד לא מעז לדבר על זה ?

  12. היה לי נעים לקרוא. תודה.
    גם לי יש אחד כזה, אבל הוא רק בדמיון שלי ולמדתי לפני כמה שנים לא לדבר איתו בקול רם ליד אנשים אחרים.

    בעצם בטח לא קוראים דרך האנדר-סטיטמנט שלי. אז יותר בבוטות – התרגשתי ממה שכתבת ורציתי גם כל כך. ואפילו היה לי אחד כזה פעם אבל הוא הלך ולא חזר.

    איזה כיף לך שמה שאת כותבת נקרא כל כך זורם וקריא ושוטף ומכוון וברור ומקרין וצלול ועוד כמה דברים. ואיזה כיף לי שיוצא לי לקרוא מזה. להתראות.

    • מיכל עלק

      גם לי היה שהלך ולא חזר, והמאמר הזה נשאר מחוץ אלי, עד שבאת וביטאת בפשטות כזו איך שאתה רוצה כל כך גם.

  13. הכבשה השחורה

    אבא, אמא, ילד, ילדה, ילדה.
    אני באמצע. ילדת סנדוויץ'. הכבשה השחורה במשפחה. לפחות כך הרגשתי. שאותם אוהבים יותר, שלהם נותנים יותר. והאח הגדול והאחות הקטנה היו חברים טובים. ואני, רבתי עם כולם, התווכחתי עם כולם, שנאתי את כולם.

    • ג'וליה

      נו, ומה עכשיו? משהו השתנה מאז?

      • הכבשה השחורה

        אה, זה פרק ב'. הכעס והזעם יצאו גם למקומות אחרים. בגן, בבית-הספר, בתיכון, בצבא, במכללה, בעבודה. היום כבר התנקיתי. כמה שאפשר.

        • ג'וליה

          איך, ובאיזה מובנים, הוצאת את הכעס והזעם? והאם זה עזר לך? ומה זאת אומרת "התנקיתי", ואיך את והאחים שלך מסתדרים היום, אם בכלל?

          • הכבשה השחורה

            ככה אמרו לי פעם 'ילדים כועסים הופכים לאנשים מאושרים. ילדים מאושרים הופכים לאנשים כועסים'. מתהפך. מגלים, מבינים, מקבלים ומתנקים. הפנים הכועסות הופכות לברק בעיניים. מבינים שהמשפחה הכי חשובה.

            • ומה אם האחים לא משתפים פעולה עם הניקוי, גילוי, קבלה, הבנה. מה אם זה לא מעניין אותם?
              מה אם הם מסתדרים מצוין בלעדייך. מה אם גם אחרי כל השנים והכאבים הם עדיין לא מפנים לך מקום, מבינים שהמקום הזה אצלם אכן נחוץ לך וחסר לך. מה אם הם עדיין עיוורים. מה אם אין להם כח בשבילך. מה?

              • ג'וליה

                באמת, לכל סיפור יש שני צדדים. נו, כבשה שחורה וצמרירית, האחים שלך, שיתפו פעולה?

                • הכבשה השחורה

                  האחים שלי שיתפו פעולה. לא הפכנו לחברים הכי הכי קרובים (עשר שיחות טלפון וכו'), אבל בהחלט נהפכנו לקרובים יותר. ההגנות והמחסומים נפרצו ועכשיו יש שם הרבה אהבה.
                  להדס: כל מקרה לגופו. אני לא יודעת מה קרה אצלך, אבל התהליך שלי עם עצמי עזר לי עם הסביבה הקרובה אליי, וגם עם זאת הרחוקה.

  14. אלמוני

    הוא גר בלונדון כבר שלוש שנים הוא החבר
    הכי טוב שלי,בנפש,אתמול הוא אמר לי פעם
    ראשונה מזה 23 שנים שהוא אוהב אותי,
    בכיתי.
    תודה לך מאיה.

  15. בלגניסטית מהעבודה

    יש לי אח , צעיר ממני בשנה וחצי . מאז שאני זוכרת אותו מאז שאני זוכרת את עצמי . הזכרון הראשון שלי הוא של עצמי עטופה בגבס שלא מאפשר לי לזוז , ואחי מביא לי את הצעצועים למיטה , אני גם זוכרת את אחי יורד מהעגלה כדי לאפשר לאמא שלי לסחוב אותי עם הגבס , והוא קטן קטן ורציני רציני . חוטיי הזיכרון הבלתי נראים האלו הם אלה שגרמו לנו לפלס דרך אחד לשני , לפני שלוש שנים .
    שנים של תחרות אכזרית השאירו משקעים של חוסר אמון וכאב , שונים ! כנראה שאנחנו מאוד חשובים אחד לשני , כנראה שזה מאז שהיינו בגן הילדים , אני בחלק של הבוגרים ואחי בחלק של הקטנים, היה שער מפריד בין שני חלקי הגן , אבל בהפסקה הגדולה היו פותחים אותו , ואז כולם יכלו לשחק עם כולם , ואני עם אחי . אמא שלי סיפרה לי שכשהיו סוגרים את השער בשעת ריכוז , אני ואחי היינו בוכים , ואז כדי שנרגע היו פותחים את השער , והיינו נרגעים אחד בזרועות השני . .

  16. גאמי זי

    למיה . קראתי ובכיתי. שניכם אנושיים ועמוקי מחשבה ורגש . האהבה מנצחת.

  17. יש לי אחות קטנה שאני מאד אוהב. צעירה ממני ב-4 שנים. הבעיה שהיא קנאית לי, זאת אומרת מקנא בחברות שלי.

    בכלל החברה תמיד התלוננה שהיא חשה איזה רכושנות כלפי, היא ואמא שלי ביחד. כשהיא בסביבה אסור לאף אחת להתקרב 'אלינו'. עד היום הכל היה נראה לי נורמלי. אולי בגלל שהיתה לי חברה אחת רצינית.

    ארבע פעמים ביום היא מתקשרת וצריכה ממני דברים, ומנסה לדחוף את האף לכל מקום שהיא רק יכולה. אני אוהב אותה, רק שהיא מתמחה בנודניקיותה.

  18. מיה, אני בוכה.
    כל-כך… כל-כך נכון ונוגע. אני גם מתגעגעת לשלי, שהלכה ועדיין לא חזרה. משהו הכאיב לה מספיק שהיא בוחרת לא לחזור.
    נפש תאומה שלי – בבקשה תירצי לחזור…

  19. מיה יקרה. כתבת מאד יפה.
    והילדות. הילדות ההיא הרחוקה. ואח שלי ואחותי ואח שלי הבכור שמת
    והתום ההוא שלא יחזור כבר
    אפילו התום בפנים המתוקות של האחיינים שלי נראה שונה.

  20. מינו ראלי

    העצב הגדול בחייו של אדם
    הוא לגלות
    שאת כל הקשרים בנה
    במקומות הלא נכונים
    הסתובב
    ראה
    טעם
    הלך וחזר
    ונסע גם מעבר לים.
    דג דגים, אכל סרטנים, וזיין אברים מכל הצבעים.
    ואז – שרצה כבר לחזור –
    פשוט לא היה לו לאן
    לא אבא ולא אמא
    ורק קיר אטום חיכה לו
    בדמות אח ואחות.
    טוב שכן קרוב מאח רחוק
    או בערבית: ג'ארכ – קריבכ
    (שכנך – קרובך).

  21. דניאל

    "היה לי חבר
    היה לי אח
    הושט לי יד בעת צרה
    היה לי חבר
    היה לי אח
    אני אחיך אל תשכח…
    היה לי חבר היה לי אח."

    • אמא שלו

      רק לפני כמה חודשים, ביומולדת 26 שלה, נשואה כמעט שנתיים , עקרת בית למופת,אקדמאית,(ואני אז בהריון ובלגניסטית כתמיד) הבנתי שהיא כבר לא אחותי הקטנה אלא אדם מבוגר.
      כל השנים- אני החכמה, המוזרה, שרבה עם ההורים, שכותבת שירים רגישים, שממריאה לקריירה אקדמית , מן מוצלחת שאף אחד לא מצליח להבין, והיא ילדה רגילה, "הילדה הטובה שלא עושה בעיות"
      היא קינאה נורא "למה אני לא כזו מוצלחת", אני קינאתי בנורמליות.
      עברו שנים- פתאום התחיל להיות לי כבד בנשמה. היא הייתה שם כמיטב יכלתה,טובה ונדיבה אבל לא מבינה עד הסוף. אבל זה עזר. לשתינו. הבנו (לאט לאט) שגם האחות הגדולה והחזקה יכולה להיות חלשה לפעמים, וגם היא כבר יכולה להסתדר לבד.
      וגם היום היא מתקשרת אלי בכל צרה ומצוקה, רק שהיום אני קצת פחות פנויה (תינוק, אתם יודעים). רק שהיום שתינו יודעות שטוב שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו, רק בלי תלות, שכל אחת היא אדם בזכות עצמו.
      ועד היום, עם כל החשבונות והכעסים על הורינו המופרעים, הדבר שאנחנו הכי אסירות תודה כלפיהם הוא שהם נתנו לנו זו את זו. אני לא יודעת איפה הייתי היום בלעדיה

  22. הכבשה השחורה

    הסרט האחרון של דיוויד לינץ' 'סיפור פשוט' עוסק ביחסים בין אחים זקנים שלא דיברו במשך עשר שנים. אחד האחים עושה את דרכו מאיווה ל..לא זוכרת על מכסחת דשא רק כדי לפגוש באחיו שעבר שבץ. מסע הכרה והשלמה…מרגש (לא כמו שאר סרטיו של לינץ' אבל עדיין).

    • באמת סרט נפלא ומרגש מאד.
      ( מאיווה לוויסקונסין, נדמה לי…) ועשר שנים זה באמת הרבה זמן בחיים של בן אדם אבל ביחסים בתוך משפחה יש משהו כזה ש"הזמן עומד מלכת".

      כל מיני קונפליקטים מן הילדות נשארים ברקע או אפילו בתוקף גם שנים רבות אחרי…

  23. ויינברג

    מיה נגעת .
    תודה.

  24. ביסטי בוי

    יש לי שבעה אחים וארבע אחיות. אנחנו סופר מגובשים . הכי קטן בן 11 הכי גדול בן 29 אני רביעי.
    סתם רציתי שתדעו שיש גם אפשרות לעושר באהבת אחים.

  25. נורית

    חוץ מזה שזה סיפור מרתק ומרגש- ראיתי אותי ואת אחי- ופעמים אני תוהה אולי הייתי מאוהבת בו שהייתי קטנה- ולפעמים אני מתבלבלת בשם שלו במקום השם של בעלי(וזה קצת מלחיץ..)
    ורק בסיפור הזה הבנתי למה הוא כ"כ משמעותי בשבילי יותר מכל האחים- הוא היחיד שמכיר את הילדה שבי בצורה הכי אותנטית!

    תודה מיה

  26. לפיצקי

    לפעמים גם אני רוצה לצאת למסע מהגליל לוויסקונסין. אחותי שם כבר המון זמן…יחד עם זכרונות ילדותנו, התבגרותנו, הגברים שבחיינו, וילדינו המופלאים מכל. לבני בכורי אח חדש והקשר בינהם מדהים בעוצמותיו, ואם יש מתנה משמעותית שאפשר להעניק לילדים זה אחים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *