סיפור קצר: "זה מסתדר מעולה עם קרני השמש מתחת לחופה בצהריי יום שישי בקיסריה, חשבתי לעצמי"

מעלית

כבר ברגע שנכנסתי ולחצתי על הכפתור, הרגשתי את ייסורי המצפון מתחילים להציק לי בדגדוגים קטנים על העורף. זה היה עוד יום מסוג הימים שאת רק רוצה לסיים ולהגיע הביתה כמה שיותר מהר. זה בכלל לא משנה ששום דבר לא חיכה לי בבית, חוץ מאולי הקקטוס שקניתי אתמול כדי שיהיה לי קצת ירוק. אבל חוץ ממנו כלום, אפילו משהו שווה בטלוויזיה לא היה אמור לאושש את מצב רוחי. רק לא להיות כאן. לא רוצה לראות עוד פרצוף אחד שקשור לעבודה המזורגגת הזאת, לא לשמוע שום קול שבכלל מצייץ כמו טלפון, פקס או עוד אחד מהמזויפים שעובדים איתי. רק לעוף ומהר.
הבטתי בדמותי שבמראה. גם זה לא ניחם אותי. דמות עייפה, פנים חיוורות, עיניים טרוטות, שלא לדבר על השיער שנראה היה כאילו חתול מת, מצא מקום משכן מעולה על ראשי. הג`ינס הצמוד התרחב לו במהלך היום ונראה כעת כשק לא מחמיא בעליל, ומיותר להזכיר את כתם הקפה שנח לו בדיוק מעל הברך. כנראה שלעולם לא אלמד ללגום מכוס קפה חם כמו שצריך.
בנוסף לכל, המחשבה ששוב ויתרתי לעצמי על ירידת ארבע קומות ברגל, שזה בסך הכל 32 מדרגות, רק חיזקה את עייפות החומר.
בתקופה האחרונה אני מנסה להפעיל את מקצת השרירים שעוד נותרו פעילים לפני ניוון סופי. נינה משומרי משקל תמיד אומרת: "ספורט, ספורט, ספורט" רגע אחרי משפט הקסם שלה: "רבותיי, שוקולד זה כמו חבר מביא חבר מביא אויב", אז בין ספינינג להליכה, הלכתי על ירידה במדרגות. אולי אני גם אצליח בסוף לרדת באמת. לעת עתה אני סופרת נקודות ומפנטזת על ביקיני כתום. היום, תסלח לי נינה, באמת לא היו לי כוחות.
המשכתי להביט בהשתקפותי במראה ומדי פעם הרמתי עיניי לכיוון צג הקומות. במעלית כזו איטית לא הייתי מאז שביקרתי בפעם האחרונה בבית החולים, רק שכאן לא מציינים בכל קומה לאיזו מחלקה הגענו וטוב שכך. לא רציתי לשמוע כל איזכור על הבניין המאוס הזה עם האנשים האלה שקוראים לעצמם בוסים. אנשי עסקים. שואפי סיגרים. סוגרי עסקאות. זה לא בשבילי השטויות האלה.
המעלית הזו לוקחת את הזמן. חיה בעולם משלה. כאילו מקניטה אותי על העצלנות שלי. בסוף היא נעצרה.

מבלי להרים מבטי, התחלתי לנוע לכיוון הדלת הנפתחת באיטיות אופיינית. הוא חסם אותי בדרכו.
"זה קומה שלישית כאן," נשמע קול גברי, מלטף להפליא. קול שהצליח להבריח אפילו את ייסורי המצפון. הרמתי עיניי ומולי הוא עמד.
סוג של אל יווני. גבוה, לפחות בראש ממני, גוון עורו שחום, אך לא מדי, בדיוק כמו שתמיד ייחלתי. זה מסתדר מעולה עם קרני השמש מתחת לחופה בצהריי יום שישי בקיסריה, חשבתי לעצמי. עיניו הבהירות רק הדגישו עד כמה עורו השחום כמו יצא מקטלוג לא ערוך. הוא לא צריך ליטוש הבחור הזה. שלמות. לבוש בג`ינס מרופט אך מונח בדיוק כמו שצריך, חולצת טי פשוטה עם הדפס צבעוני וחיוך צחור ורחב. חששתי שמא הוא מסוגל לשמוע את פעימות ליבי מבעד לגופיה הלבנה, שלצערי לא חשפה דבר.
"אהה, תודה," זה כל מה שיצא מפי ועוד ברעד בלתי נשלט.
טיפשה! נזפתי בעצמי וחזרתי לעמדת המוצא מבלי להוריד מבט מפניו. נעמדנו שנינו כאשר גבי למראה וגם גופו שלו. הבטנו לכיוון הדלת.
בחור ובחורה זרים, עומדים בקוביה של מטר על מטר ומביטים ישר. אוי, הפוטנציאל. מבוכה גדולה.
שונאת שתיקות. שונאת. שתיקה היא האויב מספר אחד. זיעה קרה שטפה אותי.

מה להגיד? איך להגיד? לא התאפקתי וכל שיכלתי זה להביט בו בשנית. חיוך קטן בצבץ. נמסתי. נהיה לי חם. נהיה לי קר. יכולתי לשמוע את הנשימות שלנו, שלרגע נדמה היה לי כי התאחדו לשאיפה ונשיפה מתואמת ומדהימה. המעלית המשיכה באיטיותה וכל כך רציתי להודות לשרת הבניין שלא טיפל בה קודם לכן. אוסקר הוא צריך לקבל על עבודה איטית, לא ראויה ולא הולמת למשרד פרסום. אני אישית אעצב לו את הכרזה. לפתע נשמעה חריקה ועצירה פתאומית. נצמדתי לקיר המעלית בבהלה. האור כבה. חשתי שהיווני-מרוקאי שלי מתקרב לכפתורים ולוחץ על מה שרק אפשר. כשהבנתי מה נפל בחלקי, צרחתי בשקט לעצמי. יששששששש. סוף סוף משהו טוב קורה לי. היום הזה עוד לא אבוד.
"נראה לי שנתקענו," אמרתי בקול. "יחד" המשכתי בלחש לעצמי.
"כן, אהה?" ענה.
רחשים קטנים של תזוזות נשמעו בחלל הקטן. כתפי נגעה בכתפו וצמרמורת עברה בי. יכולתי להריח את הארומה של גופו. ריח אגסים עם קורטוב של זיעה. גברי ומעלף. גם אם היו רוצים, לא היו מגיעים לנוסחה כזו מושלמת לבושם. כבר יכולתי לדמיין אותו בריצת הבוקר על חוף הים עם כלבו, מה שלא יהיה. אפילו עם חמוס הוא ייראה לי סקסי.
אני רואה אותו רץ לו, גופו מוצק, שריריו נראים לעין כל עת שמזיז את רגליו. מעט שערות בחזה, לבוש ברמודה בהירה וגופיה לבנה והכלב קופץ עליו והוא מחייך ושיניו מבריקות תחת השמש המטפטפת. ייחלתי שלא יבואו להציל אותנו. לעולם.
"אתה יודע, המעלית הזו כל כך ישנה שזה ממש מפתיע שזה קורה רק עכשיו," ניסיתי לפתח שיחה.
"זה שהיא נתקעה כלומר, אתה יודע," קול ילדותי וצחקוק מגוחך יצא לי בסוף המשפט. מפגרת. ילדותית. משעממת. הלקיתי עצמי.
"וואללה," ענה לי באגביות כובשת.
כמה לקוני, ככה גברי. חשבתי לעצמי. בטח שומר את המילים השוות לאירועים אינטימיים יותר. יש למה לצפות.
"כן," המשכתי באותו טון נמרץ כאחת שעומדת לכבוש עכשיו את העולם בנאום לאומה.
"כן, אבל בטוח ניסים יבוא לשחרר אותה."
"ניסים?" שאל באותה נונשלנטיות. הוא מתעניין. הוא רוצה לפתח שיחה. הוא בקטע. רציתי לענות לו, לספר לו כמה שהוא מדהים, כמה שהוא מתחשב בי, בשיחה שלנו, בנו, בעתיד שלנו. להגיד לו שיש לו קול מדהים ופוטנציאל אדיר לאבהות.
"השרת," עניתי.
"אוקיי," ענה בהסכמה.
"אז כן, ממש עניין של כמה דקות."
"תשמעי…," אמר.
כל גופי המתין למוצא פיו. רק שיגיד משהו. אני שומעת. לא סתם שומעת. מקשיבה, מאזינה, מסכיתה. אילו יכולתי להיות רק אוזן עכשיו, הייתי. כולי אוזן בשבילך, רציתי לצעוק. רק שכבר יגיד משהו, הגבר שלי. שישמיע את קולו. שיגיד כל דבר ואני אסכים.
אבל הוא שתק ולא נראה היה שעומד להגיד משהו, בקרוב או בכלל. רק "תשמעי" תלוש, סתמי. כאחד שאין לו דבר להגיד, אז פשוט פותר עצמו ב"תשמעי".
"שומעת," עניתי. מנסה להיות מתוחכמת.
לפתע האור חזר והמעלית שבה לתנועה. אותה תנועה איטית ואני רק קיוויתי שזוהי גסיסתה האחרונה והיא תשוב להיתקע. כמו גוסס בדמי ימיו שמתעורר לחיים לעוד רגע קטן והולך לו. לעד. אך מעליות, ישנות ככל שיהיו, הן כמו חתול. גם אם תזרוק אותן מקומה שביעית, הן תמיד תיפולנה על הרגליים וישובו לתחיה.
הבטתי בו במבט מבויש, הוא השיב לי מבט כחול-ירוק וחייך חיוך קטן.
"ניסים, אה?" אמר.
"כן, ניסים," עניתי.
מקורי. יצירתי. תקשורת מדהימה. משהו משהו. מעל למצופה. הרגעתי עצמי שדי לי שאני דברנית, אני אקבל אותו גם אם אוצר מילים של "תשמעי" ו"כן, אה". לא צריך יותר.
המעלית התקרבה לקומת הכניסה. השקט המופתי רק פינה מקום לצליל העדין, אך הברור שהפציע לאוויר. חשבתי לרגע שזו הסוליה שלו שמתחככת עם הרצפה, אך כאשר זה לווה בריח עז שיצא מבין איזור האגסים שלו והתפזר לו במרווח הקטן עם המתח הגדול, כבר הבנתי.
הבטתי בו בגועל, באכזבה, בשנאה. איך הוא עשה את זה ועוד לי? אחרי כל מה שעברנו על שפת הים, בחופה ביום שישי, עם ניסים השרת?
אבל הוא המשיך בפוזת האל שלו שלפתע נראתה דלה יותר. אפילו אליל לא הייתי נותנת לו. כשהדלת נפתחה, הוא פשוט יצא. מבלי להביט לאחור. כאילו לא קרה דבר. כאילו לא הטיל פצצה לפני שניה.
יצאתי מהמעלית אחריו. מותשת ומובסת. נשבעתי לעצמי שממחר אני מתחילה להשתמש במדרגות. על כל מקרה שלא יהיה.

תגובות

  1. ללא שם

    רימונה גבעון די-נור כתבה שיר נפלא שהלחין משה וילנסקי ושרה חווה אלברשטיין "כל יום אני מאבדת".
    למי שלא מכיר אז הנה מילות השיר שכל כך מתאימות לסיפור הקצרצר והחביב הזה.

    *כל יום אני מאבדת/רימונה גבעון די-נור*
    כל יום כל יום בכל רחוב

    כשהוא עובר קרוב קרוב

    לרגע קט ואווילי

    אני שלו והוא שלי

    אני כבר חשה את שפתיו

    ומלטפת פאותיו

    הוא כבר שלי, אך תוך שניה

    הוא נעלם כלא היה

    כל יום כל יום אני מאבדת

    בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב

    צמוד אלי מבלי לזוזו

    הוא לצידי באוטובוס

    ואנוכי בחלומות

    כבר מנקדת לי את שמו

    שלשום היה הוא מתולתל

    אתמול- מצחיק ועגלגל

    היום הוא דק ושחור שיער

    נראה את מי אמצא מחר

    כל יום כל יום אני מאבדת

    בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב

    עיני פחם איזה חיוך

    כזה רציתי בדיוק

    כמוהו רם ומחוטב

    יהיה ילדנו המשותף

    כל כך גבוה קצת תמים

    הוא לצידי לעולמים

    אבל גם הוא כמו כולם

    פשוט עבר ונעלם

    כל יום כל יום אני מאבדת

    בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב

  2. גילת

    כותבת מקסים! כ"כ שנון..
    לילי בטח יום אחד תחתמי לי על ספר שלך בחנות נחשבת..

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *