מכירות את ההרגשה שהוא קבור עמוק בתוככן גם כשהוא רחוק? שהלילות שלכן מלאים בו? שרק איתו אתן מוכנות למות ורק איתו אתן מוכנות לחיות? על אהבה טוטאלית לאחד שהלך

נגועה

אהובי,
האם איננו מועילים עוד זה לזה, אתה תוהה. המלצת היום שלך הייתה שכל אחד מאתנו ילך לדרכו המיוסרת ועוד נשוב וניפגש, אם נידרש. סוף ציטוט. בוא נראה: אולי, באמת שכל אחד ילך לדרכו. רעיון מצוין, דביל. אולי אתה יכול ללכת. אני לא. אתה קבור עמוק בתוכי גם כשאתה רחוק ממני, ויש לי את השנים שעברו עלי כדי להוכיח שאכן כך. אני לא שוכחת דבר. הפנים שלך חיים בזכרוני, בניגוד לפנים של כל האחרים, גם אם אני לא רואה אותך שנה. לא הפנים האלה שאתה לובש על עצמך כרגע, אלא פני הנצח שלך, הפנים שכוללים את כל מה שאתה, שהם הרבה יותר זקנים ממה שהם נראים כלפי חוץ. פנים שאתה רואה אולי בהבהוב הנר מול המראה כשאתה בוהה בעצמך ושוכח לפחד. אני לא יכולה ללכת לדרכי. וזו כבר לא בחירה, כי אם גזירת גורל שהדיה העמומים עדיין שמורים בזכרוני. לעולם לא אשכח איך הרגשתי כשנגעת בי.
אז תלך אתה. לך לדרכך המיוסרת, ואין לי ספק שאכן מיוסרת היא. יכולתי להמתיק לך אותה, לחבק אותך בחלק מהזמן, להשפיע על ליבך הדואב ממגעי המרפא, ולא כי ניחנתי בסגולה מיוחדת אלא כי לאהבה סגולות מרפא מיוחדות, והן הושאלו לי לתקופת חיים זו, שנגועה בך.
אם אני גוף, אני חולה בך. אם אני נפש, אתה הדיבוק שלי. אם אני ישנה, אתה בחלומי. אם אני ערה, אתה בכל עצם, בכל סרט, בכל איש.
אני כאן, אתה שם. ישנם רגעים בהם אני יודעת שאתה מרגיש את מה שאני מרגישה. הרגעים האלה נמשכים כמה שעות לכל היותר, או עד שאתה מחליט ללכת בתואנה הישנה שזה יותר מדי בשבילך, שמגיע לי משהו טוב יותר ממך, מישהו שיכול לתת לי את מה שאני צריכה. הטרגדיה הגדולה שלנו שנמשכת כבר שנים, היא שאתה, מתוך אהבה אלי, מחכה שאני אמצא את המישהו הזה שייתן לי את מה שאני צריכה, ואני, מתוך אהבה אליך, מחכה שתבין שרק אותך אני צריכה, ושאותך אף אחד לא יכול לתת לי.
תבין, אהובי, איתך אני מוכנה לחיות בחדר שיש בו רק מזרון, מים וסיגריות. איתך אני מוכנה לעשות ילדים, להזדקן, להתכער. רק איתך אני מוכנה למות. רק איתך אני מוכנה לחיות.
אין אדם אחר בעולם הזה שמדבר את שפתי כפי שאתה מדבר. אין אדם אחר בעולם שיודע אותי כפי שאתה יודע, שרואה אותי כל כך ברור וצלול. ואין אדם בעולם שמפחד ממני כפי שאתה מפחד.
גם אני מפחדת, נשמה שלי, אולי אפילו יותר ממך. אולי אם תדע את זה זה ירגיע אותך ותבוא אלי. תבוא אלי בלילה, כשכולם מפחדים, ואז הפחד שלנו יהיה פחות בולט. תבוא אלי ותחבק אותי כפי שאתה רוצה וצריך לעשות, תבוא ותממש את הברירה היחידה שעומדת בפניך.
זה לא יקרה עכשיו, אני מניחה, ולא עוד חודש.
האנשים שסביבי, שלא חיים בזמני האוהבים שנמתחים כרצונם, שדורשים מהחיים שלהם חיבוק מיידי תלוי גיל וסיטואציה, שהפסיקו לחלום חלומות ילדותיים על אהבה לא מבינים מה אני אומרת כשאני מדברת על משהו כל כך טוטאלי. הם צוחקים עלי כשאני אומרת להם שלידך אני לא מפחדת, אני, שמפחדת תמיד. לא מבינים מה זה אומר לדעת, לא להניח, לא לחשוב, אלא לדעת שכל עוד אנחנו באותו חדר, בטווח מגע, שום דבר רע לא יכול לקרות לי. לא מבינים מה זה אומר שיש אדם אחד בעולם כולו שלגעת בו גורם להרגיש שהגעתי סוף סוף, אחרי שנות נדודים ארוכות ומפרכות, הביתה.
לוותר עליך הם מציעים לי. להיות מעשית, לעבור הלאה. ואני ניסיתי בכל כוחי. שנים עברו, התחתנתי, התגרשתי, הזדיינתי, עשיתי כל מה שעושים אנשים שעוברים הלאה, מכרתי את נשמתי לשטן והוא הבטיח לשחרר אותי ממך, ולא קיים (מגיע למי שעושה עסקאות עם הסיטרא אחרא). כלום לא עזר לי למחות אותך מתוכי. עדיין, אין לילה שבו אני לא חולמת עליך, חלום אחד לפחות, שבו אנחנו מתקיימים ביקום מקביל שבו הכל נראה כפי שהוא צריך להיראות. בחלומות האלו אנחנו יושבים בצריף על הים, מחובקים, כילה מגינה עלינו, אור עמום מאיר את ביתנו ואנחנו אוהבים.
הימים שלי מוקדשים לך, הלילות שלי מלאים בך, ובשארית כוחותיי אני ממשיכה הלאה. הולכת דרך החיים כאילו אני צועדת בתוך ים שמגיע לי למותניים, בצעדים כבדים, עומדת כל רגע ורגע בפני הדילמה האם להמשיך ללכת, לתפקד, לחייך, לעבוד, להתקיים בעולם הזה שהוא כל כך עקר בלעדיך, או להיכנע, לרדת על ברכי כשראשי מתחת למים ולתת לגאות לשטוף מעלי, לקחת אותי איתה.
אני עדיין כאן, כך שמן הסתם אני מחליטה כל יום מחדש להמשיך לחכות. לחכות, ואל תיתן לענייני הישרדות בסיסיים להטעות אותך, זה כל מה שאני עושה. לחכות לך, שתבוא אלי, כי כשאני שומעת צלילים מסוימים, רואה תמונות מסוימות, מריחה ריחות מסוימים אין ספק בליבי שיום אחד אראה אותך, כפי שאני רואה אותך כל יום, נסתכל אחד על השני ואני אגיד לך "בוא" ואתה תבוא.

האהבה היא סובלנית,
האהבה היא נדיבה,
האהבה תסבול הכל,
האהבה תקווה לנצח.
האהבה לעולם אינה נכשלת,
היכן שנכשלו הנבואות,
נאלמו הלשונות והידע נמוג.
ועכשיו, היה נחוש לסבול
כי אמונה, תקוה, אהבה
בסבל ייקנו
והאדירה מכולן, אהבה, בסבל גדול.

תגובות

  1. הג'ינג'ית

    פירפור לב….
    הגרון נלחם בגוש העומד להתפרץ.
    כמה החלטות , הגיוניות לכאורה, יכולות להיות אדיוטיות לפעמים.
    המחיר הוא במטבעות כאב…
    כמה כמיהה.
    כמה כאב מיותר.
    שיבוא בחזרה, הוא הרי באותו המצב, שיחזור….
    המציאות, כמה שתהיה טובה, מפנקת, מלאה בטוב(והיא לא) לעולם לא תשכיח אותו .
    איתך
    הג'ינג'ית

    • סתם אישה

      הייתי רוצה להמליץ לך להמשיך הלאה, נראה לי שכך הכי בריא. אבל מהמשתמע מדברייך כבר עשית זאת בכל מקרה ניסית ולא ממש עלה ביידיך.
      לבי לבי איתך

      • הג'ינג'ית

        יעבור!
        בסופו של דבר זה יעבור, הלא כן?( מכירה מישהו שלא עבר לו מעולם?- בעצם, אני מכירה , אבל לא נרחיב כאן בריכולים)
        ובינתיים, כאב עצום, חנק, ואקום, מירמור על החלטה ( הגיונית, בטח שהגיונית )שבעיניי בכל אופן היא שגויה.
        המטרה? המטרה היא להגיע כבר לשלב הזה של הdelete
        שיגיע כבר, בינתיים הכל טרי מאוד…
        חן חן על ההשתתפות.
        הג'ינג'ית

      • לנגועה: ליבי איתך וסיבלך הזועק מכל אות ושורה גרם לי להזיל דמעה. אם הדברים יצאו מהלב אזי את כשרון סיפרותי מבוזבז, אך מכל הזעקה הזו לא כתבת ולו מילה אחת למה נטש אותך
        אהובך לאנחות ? מה גרם לו לוותר על אהבתך הגדולה ? האם היה בינכם חוצץ ? אין לי תשובות לשאלות האלה, אבל דבר אחד אני בטוח שאין גבר שפוי שיזרוק את המעטפה והאושר שאת עטפת ונתת לו. אני מציצ שתאספי את השברים שלך תמצאי אהבה חדשה וצאי לדרך החיים קצרים מדי. ודבר אחרון לי אליך: "אין אף גבר ששווה את דימעותיך, ואם יש אחד כזה הוא לעולם לא יגרום לך לבכות"

    • שטרודל

      כמה נכון לעזאזל!!!!!!!
      זה גורם להבין כמה החיים טרגדיים,
      כמה האהבה שאמורה לרומם אותנו יכולה גם לגרום לנו להתרסק בשניה.
      האם זה הוגן, לברוא אותנו כך שכל מאווינו יהיו נתונים לאחד?
      זה מסוכן, הרי, להניח את כל הביצים בסל אחד…
      ואני מפחדת, אני מפחדת למצוא אהבת אמת.
      כי ייתכן שהיא לא תאהב אותי בחזרה.

      מה עדיף,ת לחוות את אחד הרגשות הכי טוטאלים, ממכרים ומדהימים, אך גם לסבול?
      או לא לדעת, ולא לכאוב?

      לנגה ליבן:
      קראתי את הכתבה ואני בהלם מעוצמת הרגשות המחלחלים על הנייר.
      מותק, אם לא יצא לך עם הבחור,
      לפחות תעלי את האנרגיות והתשוקות שלך לכתיבה, יש לך את זה!!!

  2. עורך לשוני

    מין זכר. לילות *מלאים*.
    תודה.

    • איש אחד

      את זה יכות לכתוב למערכת, ככה מאחורה, בשקט בשקט.

      על המאמר- במילה אחת: מרגש

      • מה גם שזה לא נכון, היא כתבה לילותי מלאים בך וזה נכון תחבירית. ממתי אנשים שלא יודעים לקרוא אומרים למישהו אחר איך לכתוב??

        • עוד גבר

          בלי ל"נקוט" עמדה,
          רק להעיר, כפי שרבים/ות וטובים/ות עשו:
          _פשוט כתוב יפה ונוגע ללב_
          (וכל הכבוד לכותבת)

          האהבה, בד"כ, מנצחת
          (אין לה ברירה אחרת…)
          אבל לא מזיק, לפעמים, קצת,
          לעזור לה לנצח…
          (די עם ה"פסיביות" הזאת…! 🙂

          "עוד גבר" יוצא לחפש אהבה (עוד מעט…:-)

          • נערה בהפרעה

            ובפשטות-
            you go boy!

          • אלמוני

            לצערי האהבה לא תמיד מנצחת וזה אחד המיתוסים שכן רציתי שיישארו לי

            • עוד גבר

              נכון, האהבה, לצערנו, לא תמיד מנצחת
              לכן כתבתי: -בד"כ- (בדרך כלל) מנצחת…

              אבל גם כתבתי על עניין הפסיביות של
              _חלקנו_.

              כדי שאהבה תנצח, צריך, לעיתים,
              להשקיע בה:
              בחיפוש אחריה: זה יכול להיות,
              לעיתים, חיפוש "אינסופי", מתסכל
              ומייגע (אני יודע מניסיון אישי)
              וכמובן זה יכול לבוא בקלות…

              וכשמוצאים (אם זה קורה):
              בטיפוח שלה –
              לעיתים, תוך ויתורים (שהם,
              כמובן, עניין אישי של כ"א)
              ולפעמים, כמעט, בלי ויתורים…

              אמנם, אכן יש מציאות, אבל, לנו
              בני האדם (לרובנו) יש אפשרות,
              לעיתים, _להשפיע_ עליה במידה
              כזו או אחרת
              ול"שפר עמדות" לטובת האהבה שלנו
              ולא תמיד אנו עושים זאת…

      • אחותך

        נגה יקירה שלי את צריכה להאמין שאם זה הזיווג שלך משורש נשמתך זה שאיתו את מיועדת לעבור את החיים האלה הוא יחזור. את מתארת אהבה יפה כ"כ שלא תלויה בדבר ואני יכולה להבין לליבך,רוב הגברים נבהלים מאהבה כזו ובורחים אבל אני מאמינה שחלקם מגיעים לרמת רוחניות כזו שכבר לא מפחיד אותם להתמסר,יש המון זוגות כאלה שגברים מה לעשות לקח להם קצת זמן להבין אבל שווה לחקות על רגש כזה לא מוותרים.

  3. מה הטעם לסבול? אם את נגועה באהבה כזו טוטאלית והיא לא ממומשת, אז לחכות לא בדיוק יעזור. אז כדאי שתבחרי ובהקדם אם להתמכר לסבל, או להתקדם הלאה. וחוץ מזה- את באמת מאמינה שמושא אהבתך נותן לך לסבול כי הוא כל-כך אוהב אותך? תאמיני שמגיע לך יותר מזה.

    • מבקרת איכות

      צריכה להגשים את עצמה, לעשות מה שטוב לה וכן הלאה בלה בלה בלה. יפה שעקרונות תאגידיים של מה צריך להיות מנחים אותך, יפה גם שאתה מייעץ לה. אני הולכת להקיא.

    • נערה בהפרעה

      כולם מוותרים על אהבה, וכמעט שאף אחד לא מאמין בה.
      נגה, את מצאת אותה- אסור לך לוותר עליה. על אחת כמה וכמה אם ניסית שוב ושוב וללא הצלחה. אם היית אמורה לשכוח, ואם זה לא היה אמור להתממש, הכל כבר היה קורה.
      אנשים כמוך, בן, חושבים שהם יודעים הכל…
      מה אתה יודע? ולמה אתה חושב ש"להתקדם הלאה" מהווה את התשובה האולטימטיבית?
      אני חוזרת ואומרת כמו שתמיד, ברגע שתאהב אהבה אמיתית, אהבה כמו שתיארה כאן נגה באופן כל כך נוגע ללב-
      אז, ורק אז, תוכל להעניק פתרונות.
      ובעצם גם אז לא…

      • ולמה את חושבת שאת כן יודעת מה טוב?
        אם את יוצאת נגד נחרצות, איך את יכולה להיות כל כך נחרצת?
        ועוד לקשקש כזה קשקוש רומנטי, שאולי לך קל להגיד, אבל לא בטוח שלה יהיה קל לחיות.
        לא "חייבים" לעשות שום דבר ולא "אסור" לעשות כלום. הכותבת היא היחידה שיכולה להחליט מה יהיה טוב לה.
        חוץ מזה אחלה מכתב אהבה, קורע לב (בלי ציניות).

        • נערה בהפרעה

          מממ… יש משהו בדבריך.
          אתה צודק, אין זה מתפקידי להחליט אם זו האהבה האמיתית ואני חוזרת בי מאמירה זו.
          עוגי- לא ניסיתי לייעץ לנגה. בעצם, דיברתי בעיקר על עצמי ועל האידיאולוגיה שלי, שאם יש לך ביד משהו טוב, אל תיתן לו ללכת ולא משנה באיזה מחיר.
          כעת, כשניסחתי את עצמי מעט טוב יותר, אני יכולה לסיים ברוגע כשאומר-
          שהקשקוש של אחד, הוא האמת של אחר.
          יום טוב עוגי,
          ממני- קיפי קיפוד(ית).

      • יש אהבה שהיא נעלה,נשגבת,עמוקה מכל אהבה, טוטאלית. זאת האהבה המתוארת כאן, ואני מניח שרובנו חולמים על כזאת לפעמים, אם גם לא זוכים בה.

        אבל יש עוד הרבה אהבות אחרות, ומגוחך בעיני שאת מגדירה את האהבה הנ"ל "אמיתית".

        ומה אני יודע? שלסבול זה לא טוב בדר"כ. ומכל המאמר הזה מזדקר סבל אחד גדול. אני חוזר בי ממלותי "להתקדם הלאה" שהן אכן נבובות, אבל לא מהדעה הכללית.

        ותקני אותי אם… את לא במקרה קצת התאהבת באהבה של נגה?

      • הוא הוא שהוא כל כולו
        הוא עזב
        הלך
        וזהו

        אמיתי עד כאב עד כ"כ כואב

    • מסכימה איתך. למה לסבול?

  4. רוז מרי

    יווו, איזה כיף, אני השביעית!!!!!!!!!!!!

  5. היה נדמה לי כי שתי הפיסקאות הראשונות יצאו מפי… ההמשך קצת פחות. אצלי זה קצת אחרת, אחרי 3 וחצי שנים הבחור אמר שהגיע הזמן וכל אחד יילך לדרכו ואם ירצה הגורל אולי עוד ניפגש שוב. ואני שהבחור היה בדמי, היה חלק ממני, לא הסכמתי להתנתק ובמשך חצי שנה המשכנו בקשר לא קשר (ניסינו להישאר ידידים). התוצאה: הלב שלי נשבר כל יום מחדש (אז מי שחושבת שהיא יכולה להישאר ידידה של האקס – אל!). אחרי חצי שנה חתכתי לגמרי. כבר חודש שאני שואלת את עצמי עם עשיתי את הדבר הנכון. לא דיברנו חודש שלם. אני עוד לא יכולה לחשוב על עצמי עם מישהו אחר, אבל אני יודעת שהזמן יעשה את שלו… אני מקווה

  6. אריאלה

    ששוברת את שרשרת האמפטיה הנפלאה, אבל מה שמתואר פה נשמע לי בדיוק כמו אובססיה. הרבה יותר קל, למרות שכואב, לשקוע בזכרונות אהבה מושלמת ומתוקה, שעכשיו, אחרי כל המיתולוגיה שהועמסה עליה, אף אהבה אחרת לא תשווה לה; ולא להחליט לחיות שוב.

    וסתם דוגמא קטנה מעולמי הקטן: נפרדתי מהמיתולוגי לפני שבע שנים, מאז, כל פעם שמישהו היה שובר לי את הלב מייד הייתי שבה להגות בו באובססיביות ולקונן למה נפרדתי ממנו, שהיה הו כה מושלם. אנושי לנסות לחזור לתקופות טובות יותר, לא חכם לתת לזיכרון של אותן תקופות להרוס לנו את החיים.

    • מיתוסים נבנים מאגדה ודימיון.
      וזה בדיוק מה שבחרה המספרת לעשות.
      על גבו של בחור (אולי מקסים כשלעצמו) היא רקחה סיפור אהבה של אישה לבן האלים.
      ובאמת, איזה בן אנוש יכול להשתוות לו, או אפילו לא לעמוד לצילו?
      לצערה של נגה, גם אותו בחור נערץ לא מסוגל כנראה לעמוד בנטל.

      כדי לשים לב לפיסקה לפני האחרונה, בה נכתב: "אני מחליטה כל יום להמשיך לחכות…".
      והדגש הוא על ה"אני מחליטה".
      כשזאת ההחלטה, לא יעזרו מחזרים, בני זוג חדשים ומאהבים.
      אולי רק אלוהים.

    • ואם זה לא דקה ואפילו לא חודש וגם לא שנה
      זה לא אובססיביות

      זה האחד שעשה את זה

      וכבר חמש שנים שזה לא קרה שוב

      אז מה ? מה נהיה?
      .
      התרגשתי הבנתי זה היה קשה
      זה היה יפה
      עוד כאלה בבקשה

      • אריאלה

        אחד לא עשה לך את זה, אז את בבעיה, אבל הבעיה היא שלך. זה לא שאין גברים אחרים, זה שאת לא מוכנה לראות אותם, בגלל סיבות שידועות, או אולי לא ידועות, לך.

  7. הדבורה

    נגועה יקרה,
    אני נורא מקווה שאת קוראת את המכתב הזה עכשיו. כי מה שיש לי להגיד לך הוא באמת מלב אל לב. גם לי היה פעם נסיך, וחשבתי שהוא האחד. אף מערכת יחסים לא הצליחה להתקרב אפילו אל אותו משהו מיוחד שהיה שם. גרתי עם בחור שנתיים, וחשבנו להתחתן, וגם אחרי שנפרדתי ממנו, כי ידעתי שהוא לא האיש שיוכל להגשים איתי חלומות, חשבתי לעצמי, איפה הוא, למה הוא לא לידי.
    כמעט 15 שנה עברו מאז. תמיד חשבתי עליו ברגעים שהייתי לבד. חיפשתי עליו מידע, וכשראיתי חברים שלו ברחוב, הלב שלי דפק כמו משוגע. רציתי לדעת מה איתו, האם התחתן, ואיפה הוא היום. לפעמים גם קיבלתי תשובה והלב נחמץ לי.
    אבל יום אחד החלטתי שהחיים עוברים לידי. הלכתי לפסיכולוגית, שנתנה לי את הכלים להבין למה הוא הפך למיתוס בחיי, למה הוא משאיר בצל את כל האחרים, ואיך מתקדמים הלאה. ביליתי איתה קצת זמן, עשיתי עבודה עמוק פנימה, והגעתי להמון תובנות, שפשוט לא יכולתי להגיע אליהן לבד. בטח לא בגיל צעיר, כשהחיים נראים לך דבר גדול וענק מכדי להבין אותם.
    מאז חציתי את השלושים. יש משהו יפה בשינוי הקידומת הזה שגורם לך להבין שהחיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על מקסמי שווא ועל מיתוסים שכוחם במיתוסיותם. בגיל שלושים וקצת את מבינה שאם אפספס את כל החוויות שהגיל שלי טומן בחובו, אפספס את החיים – החיים שלי! לסיפור שלי יש מסר בשבילך: בשנה שעברה התחתנתי עם נסיך אמיתי שפגשתי אחרי שנים של נדודים וכאב לב. הוא נסיך אמיתי, בשר ודם, לא מיתוס, והוא עולה בכמה דרגות על הנסיך ההוא, שמעולם כנראה גם לא היה כזה גליק. אני מקווה שיום אחד גם יהיו לנו ילדים. שיום אחד שאממש לעצמי את הסרט שחלמתי עליו,זה שמשלב בעל אוהב, ילדים מוצלחים וקריירה.
    ולא אשקר. לפעמים אני עוד אוהבת להזכר בימים היפים עם ההוא, שהיה לי האהבה הראשונה, הבוסרית והמייסרת, אבל יודעת היום שזה כל הקסם באהבה ראשונה – הזכרונות שהשאירה כשהלכה מאיתנו.

    • אריאלה

      מה הרעיון בלחפש נסיך? למה לא סתם גבר פשוט, שיודע לאהוב ולקבל אהבה? מאיפה מגיעות כל הנטיות המונרכיות האלה?

      • הדבורה

        היי, לא באמת התכוונתי לנסיך מבקינגהם פאלאס. כולנו נסיכים ונסיכות, ובהחלט התכוונתי לבחור פשוט, מישהו שאוהב אותך ואת אותו ושנותן לך להרגיש כמו נסיכה. קצת הומור, בבקשה. או שעליי לומר, קצת דימיון?

      • איש אחד

        כי נסיך, כל אחד יכול להיות. אבל גבר פשוט? אופס, זה מסובך. פשטות היא המינון המדוייק ביותר והאסטטי ביותר. כל כך פשוט, כל כך קשה להשגה.

      • די אריאלה !
        למה לא נסיך ?
        למה לא מישהו שמתיחס אליך כאל נסיכה ?
        למה לא?

        זה אפשרי
        בכולנו יש אצילות
        יש אנשים שמחמיאים לך
        הם מוציאים ממך אצילות
        ולכן הם נסיכים
        ואת נסיכה

    • מה שכתבת, דבורה, נגע לליבי.
      אני עברתי ועוברת בדיוק את אותם הדברים (כולל מציאת נסיך פרטי ונפלא).
      תודה רבה על הכנות והיופי.
      אכן, יש דברים שניתן לראות רק בפקספקטיבה של זמן.

    • תמיד טוב לקבל פרספקטיבה ממישהו בוגר ומנוסה יותר. כשקראתי את הסיפור הרגשתי שהכותבת חולמת ומבזבזת זמן ואנרגיות במקום לא נכון. מצד שני, הרגשתי אשמה על הרציונליות שלי ועל חוסר הרומנטיות.
      מה שאת כתבת עזר לי להרגיש כמה הרומנטיקה מצויה דווקא במציאות.
      כשקראתי את הכתבה נזכרתי בחבר שהיה לי ונפרדתי ממנו. במשך שנים הוא כבר אומר שלא אהב עוד מישהי כמוני וגם לא יאהב, ושאנחנו נתחתן. אמנם אף אחד מאיתנו לא נשוי ואין לדעת, אבל אם לא יקרה שינוי דרסטי ברגשות שלי אז זה לא יקרה….
      לפעמים הצד הנאהב כ"כ רחוק ברגשותיו מהרגשות הרומנטיים, מהפנטזיות של הצד המאוהב….
      כותבת יקרה, אלא אם כן את מוצאת הנאה בלחלום חלומות רומנטיים על האקס, כדאי לך למצוא אהבת אמת חדשה במקום שגם תקבלי אהבה חזרה.
      בכל מקרה מאחלת לך הצלחה ואושר.

  8. חיננית החרון

    זה רגש על זמני, היא עשויה מהחומר שממנו עשויים החלומות. אבל צריך לזכור שאף חלום, מושלם ככל שיהיה אינו דומה למציאות, בדיוק להיפך הוא נוצר מתוך הניגוד אליה. אני לא יודעת באיזה מצב את נמצאת עכשיו, אני משוכנעת שיש לך חיים מעבר לאותו חלום קסום, אבל את לא מעריכה את העוצמה והכח שיש בהם דווקא בזכות הממשות שלהם. ההאחזות באהבה לא ממומשת זה להחליף תסכול בתסכול.

  9. אותי היה מפחיד אם מישהו היה אוהב אותי ככה.
    יותר מדי אחריות.

    • או קיי כבר הבננו – את מזדיינת חסרת רגש.
      אחריות ממך והלאה…

      והלאה מאיתנו אחותי

      לא מתאים

      • אריאלה

        לומר שהיא מזדיינת חסרת רגש. אולי לא הבנתי נכון, אבל נראה לי שהכוונה שלה הייתה שמאוד קשה לשאת על גבך עומס ציפיות כל כך כבד. אני לא רוצה להיות הדבר היחיד בעולמו של אהובי, אני לא רוצה שאם אני לא אהיה לידו הוא יהיה אומלל או מיואש. אני רוצה אהוב שיש לו חיים בלעדי, לא מישהו שבא אלי בציפיה שאהיה הכל בשבילו. נורא גדול עלי להיות הכל בשביל מישהו.

        • תודה לך אריאלה, בדיוק לזה התכוונתי.

          ולאל- קצת תרבות דיון, כל הרעיון של המקום הזה הוא לחלוק דעות בצורה עניינית.
          כשזה גולש להעלבות אישיות בכל פעם כשמישהו אומר משהו שלא לטעמך אין לזה טעם.
          הגישה שלך באמת לא מתאימה.

        • והתגובה שלי מתיחסת על בסיס יותר רחב של תגובות עבר הנכתבו ע"יה.

          • על סמך מספר מועט של תגובות קצרות את מתיימרת לעמוד על קנקני וקובעת נחרצות בדבר תכיפות משגלי וטיב הקשר בו אני מעוניינת.

            מגלומניה של פסיכולוגיה שנה א' או פזיזות?

            בכל מקרה, לא יכולת לטעות יותר.

  10. איזה דיבור מוזר אני מנהלת עם האהבה הרומנטית.
    רוב הזמן אני לא קשורה אליה. בכלל.
    שנים חשבתי שאני חכמה מדי בשבילה. וגברים לא היו עד כדי כך חשובים.
    מה שהיה חשוב באמת זה אני וחיי.
    בנזוג צריך להיות איש יקר אוהב ואהוב שמצטרף לחיי. בלי למרר אותם.

    אבל אז התגלתה התשוקה וכוחה
    אחר כך היתה אהבה שהיא בית. כמו שכתבת כל כך יפה, האיש שאיתו את סוף סוף, אחרי נדודים ארוכים – בבית.
    אבל התשוקה והבית לא באו יחד… מי שהיה חבר בנפש לא היה החבר הנכון בגוף…
    אחר התברר שגם להתאהב במבט ראשון אני מסוגלת
    ולקנא
    ולהתייסר
    אם כי רוב הזמן העדפתי להיות בסביבות בטוחות, כאלה שבהן המושכות בידיי.

    ועכשיו נפרדתי מאיש שבלבל אותי מאד. חמישה חדשים נזהרתי לא להתמכר,
    לא לצלול, מנגנוני ההגנה שלי היו בהיכון כל העת. את הפערים בינינו זיהיתי בתחילה,
    אבל בכל זאת נולדה לה אהבה. כמעט מתאימה. כמעט נכונה, הכי נכונה.
    כמעט אבל לא, קרוב אבל לא, וזה, בעיקר בגלל דברים שבינו לבינו.

    נשארתי בלי כלום. ועכשיו אני מנסה להביט מלמעלה ולהחליט אם להתמכר לגעגוע או באמת להמשיך הלאה. ואין לי תשובה.

  11. רק אני

    כל מילה שלך כאילו באה מהלב שלי
    חברה טובה אמרה לי השבוע שהגיע הזמן לקחת את האהבה היפה הזו איתי בלב ולהמשיך הלאה, בלי לוותר עליה וכך עשיתי.
    עכשיו אני כאן קצת איתו קצת בלעדיו.

  12. אהבות באות והולכות, יש חזקות יותר ויש שפחות אבל בישביל שיוהבו אותך את צריכה ראשית לאהוב את עצמך.
    תשאירי בצד את ריגשי ההסטריות והתלותיות ואל תשכחי את האני שלך.

  13. נסיכה

    נגה יקירתי
    אני יכולה להבין את צערך, אבל נראה לי שזו דרכך שלא להתמודד עם החיים- מצאת לך תירוץ נהדר למה לא להתקדם… תחתכי את זה נקי וזהו, ברור שזה ייקח זמן, תצאי עם אחרים ולא תרגישי כלום,תבואי הביתה אח"כ ויבוא לך להקיא מהם, כי איפה הם ואיפה הוא…
    שלא לדבר על הזיון הראשון אחריו!
    אבל תכירי בעובדה שהוא לא אוהב ואי אפשר לשנות את זה, את יכולה לשנות רק את הגישה שלך למצב- לכי לטיפול, תתעמתי עם הכל,והעיקר- תתבגרי, אין רק סיר אחד לכל מכסה – יש אי אלו.
    אני מדברת מנסיון , לא מנסה לבקר אותך , פשוט ממרומי גילי ונסיוני- את נשמעת כמו מישהי שעושה דרמה כדי לא להתמודד באמת. אז זה ירגיז אותך, אז מה??
    go get yourself a life
    בהצלחה

  14. אינדי_גו ידוע ידעתי

    מרגישה בדיוק על מה את מדברת. למעשה, לולא היית מזכירה סיגריות, הייתי חושדת בעצמי ש(בשינויים קלים) אני כתבתי את זה.
    האין אהבה סוג של נוירוזה? בתקופות הורמונליות/כימיות ורגשיות שונות של חיי, חשתי אותה בעוצמות משתנות, מספיק כדי שאדע היטב עד מה קשור מצבי הנפשי אל עוצמת הרגש, וגם בכדי לדעת שלרוב זה לא חודר כל כך חזק וכל כך עמוק, אלא, למרבה המזל, רק פעם פעמיים בחיים. וזו התמודדות קשה, עם כאב האובדן, עם החור שנשמתו של האחר חרכה בשלך, עם הידיעה ש(במקרה שלי), אהבתי לבדה אינה מספיקה (לו), ושממילא לעולם לא ירצה בה.
    נדירה, נדירה האהבה (אהבה? וסימן השאלה לא מתוך זלזול ופקפוק. מתוך הצורך להגדרה עצמית מחודשת, מפוכחת יותר) הזו שאת מתארת. והרסנית. אם אפשר היה להטות אותה, כמו נהר גדול.. ניסיתי, אני תמיד מנסה. זה לא עובד. בריחה, לפעמים, עוזרת. קצת. אבל אי אפשר לברוח כל הזמן, זה גומר את הדפים הפנויים בדרכון. מה נותר? לנעוץ חזק את הציפורניים בכפות הידיים, ולשאת את הכאב. יום אחד, בעוד זמן כזה או כזה (אל תתני לאף אחד, ובמיוחד לא לעצמך, להאיץ בך. כשמאיצים, חלקים ממך עלולים להישאר שם דבוקים ולהיקרע. יש לקלף כמו במדבקה ישנה, לאט לאט, שלא ייקרע הנייר), אבל פעם, מתישהוא, אולי תגלי, שחלקו התפוגג. שאפשר לפתוח את האגרופים ולהושיט אותם ללטיפה. של מישהו אחר.

    • וואלה

      ויש סוג מסויים של גברים, סוג חולני במיוחד, שלא ראוי לאהבה אמיתית ולא יודע איך לעורר אותה או לשמור עליה, אבל פיתח איזו מומחיות לגרום לנשים להגיע למצבים בהם הן מתנהגות כלפיו כאילו הן במקום שתיארת.
      למרות שהן לא באמת. לפרק זמן מסויים, בעזרת טריקים אוניברסליים המשתכללים עם השנים, הוא מסוגל לחלץ מהן סימפטומים התנהגותיים של אוהבות-עד-כלות. מה שנותן אישור מעוות ושקרי לקיום שלו או לערך הגברי או האנושי שלו.
      (הקטע המדהים הוא האופן בו סביבות מסויימות משתפות פעולה עם החולניות הזו. הקלות בה מייחסים לאשה אובססיית אהבה. לפעמים היא סתם הלומת-שקר או מגיבה לטריקים שלו באופן רפלכסיבי. אבל הסביבה "יודעת". הסביבה מחליטה בשבילה שהיא "שם". במקום הנשי "ההוא". )

      • אינדי_גו אין דיטיילז

        להפריד בין מה ש"מחליטה הסביבה" עבור אותה מאוהבת, לבין מה שהיא עצמה מחליטה. נכון, שבדיאלוג שלה עם הסביבה היא משתמשת כדי להעצים בתוך עצמה את תחושת ההתאהבות, על מנת שיהיה קל יותר להכיל אותה. אבל, תגידי לי, איפה בדיוק את שמה את הגבול בין מה ש"באמת" מרגישה המאוהבת, לבין מה שאת קוראת "הלומת שקר או מגיבה לטריקים שלו באופן רפלקסיבי"? אני חושבת שההתנהלות של "אהבה", במובן הזה, היא כמו תגובה פסיכוסומטית. מחלה פסיכוסומטית נובעת מסיבות נפשיות ולא גופניות. הסימפטומים, עם זאת, הם סימפטומים פיזיים ואמיתיים. כלומר, אם יש לך כאב בטן פסיכוסומטי, זה לא כואב פחות מאשר כל קלקול קיבה כשר. ואז, לפחות במובן התסמיני, מה זה משנה? הבטן כואבת.
        כנ"ל המאוהבת (או המאוהב. הפניה בלשון נקבה, מטעמי נוחות וסימפטיה). היא כואבת. זה משנה אם מדובר במניפולציה? זה ישנה, נראטיבית, מאוחר יותר, עת יתפתחו יחסים (או לא יתפתחו). זה לא משנה בשלב ה-יש או אין.
        אם כי נכון הדבר, שיש מרווח מניפולטיבי לא קטן בכלל שניתן לרכוש את מיומנות השליטה בו במעט אימונים או פשוט להיוולד עם הכשרון.
        ועדיין, הכימיה של האהבה היא קודם כל אלכימיה. כי היא קסם, כי היא נס, כי היא פרח לב הקסמים, כי היא נדירה. כי היא חמקמקה מאוד ושברירית מאוד. כי חיים בלעדיה אינם חיים (ואני לא מדברת פה על צורה אחת ויחידה של אהבה)

        • וואלה

          אני אגיד לך מה ההבדל. כשמדובר במניפולציה, אותה אחת יודעת שלפני ואחרי המניפולציה, לא היה גליק גדול.
          לפני המניפולציה היה אולי עניין מסויים, משיכה כלשהיא, וזהו. אחרי המניפולציה, כשמפענחים אותה, נשאר בדרך כלל גועל נפש גדול. תוך כדי המניפולציה, יש תחושה קשה של עינוי-נפש. זה הסיפור.

          וכל זה לא דומה לאהבה אמיתית, שבה לפני אחרי ותוך כדי מרגישים דברים באיכות אחרת לגמרי.

  15. ורונה

    אני.. אני יודעת שכולן כבר כתבו את זה אבל באמת שאני יכולה להזדהות.
    אני חושבת כמו שמישהי כבר ציינה כאן שזוהי בהחלט סוג של אובססיה. לי אישית עוד לא היה קשר רציני..קטונטי מלהבין אותך. אבל הייתי בטוחה במשך שלוש שנים שאני מאוהבת לחלוטין בבן אדם שאיך אומרים.. פספסתי. מן אהבה שהחמיצה את עצמה, אני פספסתי אותו והוא אותי, הפרטים אינם חשובים למען האמת. מה שחשוב זה שעכשיו אני באמת יכולה להגיד שהתגברתי, בלי אגו, ובלי לנסות להאמין אני באמת באמת התגברתי עליו. כן, זה עדיין עושה לי משהו כשאנירואה אותו במפגשיםחברתיים. אבל עבר לי, אני לא רוצה יותר להיות איתו (לא במובן מיני כמובן). אני חושבת שכל זמן הזה אני בעצם התקדמתי קדימה יסית אבל נפשית לא. נשארתי בידיוק באותו מקום אבל השלתי את עצמי שאני לא. זה כאילו שכל הזמן הסתכלתי אחורה. פתאום ביום בהיר אחד (זה היה תהליך של בערך חודש) הבנתי את זה, ופשוט הצלחתי להמשיך הלאה. באמתשזה משהו כל כך אישי, לכל בןן אדם יש שיטה אחרת. אבל רק שתדעי שלכל מכה תרופה ושאת לא תשארי אומללה לנצח. אל תמשיכי קדימה עם רגלייך ותסתכלי אחורה עם עינייך, זה מה שאני עשיתי וזו הטעות הכי גדולה שלי. עזבי אותך מזיונים חסרי משמעות ומדברים חיצוניים שנראים כמו התגברות (כמו חתונה למשל). לכי לבד לאיזה מקום, סעי למזרח, תנקי את הראש שלך, לבד, רק לבד את תצאי מיזה.
    בהצלחה בהמשך…
    ו.. תחזרי אלינו עם צרי הגלעד..

  16. קבלי את כל האמפטיה. אהבתי ככה מישהו לפני 13 שנה, ואני אפילו לא יכולה להתרפק על העובדה שזה היה הדדי. גדלתי, התפתחתי, התחתנתי וילדתי ילדים. יש לי חיים טובים.
    אפילו ניסיתי ליצור איתו קשר וקיבלתי בעיטה בפרצוף. התבגרתי אבל לא התגברתי. שכלית, אני מבינה שלעולם לא יגיע ל"הארה" שתחזיר אותו אלי. אבל הלב… לא כ"כ מעניין אותו מה אני חושבת. רק אני יודעת שאיבד את החברה הכי טובה שהייתה לו אי פעם. גם אני מחכה. עד בוש.

    • וכן, גם אני מצטערת להיות זו עם דלי המים הקרים. אבל מכל התגובות המרגשות למאמר המרגש לא פחות, שכל אחת (ואחד) מאיתנו יכול למצוא בו הדים למשהו שעברנו – כאבה לי ביותר תגובתה של אשרת.

      13 שנים. 13 שנים, אלוהים!! ונישאת מאז. מתוך מה? פשרה? הבאת ילדים לעולם עם מישהו שאינו בחירתך הראשונה? אני מודה – לא מצליחה להבין את זה. אני כן מצליחה להבין אהבה כל כך גדולה, שאולי לוקח זמן רב להתגבר עליה. אבל מתגברים בסוף. אי אפשר אחרת. אלא אם את ממשיכה לחיות בחלומות שלעולם לא יוגשמו, ולפיכך הם הטובים ביותר. ומדוע שלא יהיו? הם לעולם לא יעמדו במבחן המציאות. איך אמרה מישהי כאן למעלה? לרקום רגשות ל"בן אלים" ולתלות בו ציפיות כאלה, שאפילו הוא, "בן האלים", לא מסוגל לעמוד בהן. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.

      ולכן – מה שאני לא מבינה זה את מה שאמרת בסוף – שאת עדיין ממתינה. עד בוש, לא פחות.
      את חיה חיים טובים, את אומרת. ועדיין מחכה לו? אלוהים.

      ובאשר ל"הארה שתחזיר אותו אלייך" ולידיעה שלך (!) שהוא איבד את החברה הכי טובה שהייתה לו. ואולי לא? חשבת אולי שזו רק דעתך? ואולי היית, אגב, לתקופה מסויימת.
      אבל האם עלה על דעתך, בכל אותן שנים, שאם באמת – אבל באמת – היית חברתו הטובה ביותר (ושאין, גם כיום, מישהי שתפסה את מקומך ואולי אף עלתה עלייך) גם הוא היה מרגיש באובדן ועושה הכל על מנת להחזירך אליו?

      כולנו חושבים שה"אחר" מרגיש אלינו מה שאנחנו מרגישים אליו. לבני המזל שבינינו – זה גם נכון (כמובן, בשינויים המחוייבים מהיותנו אנשים שונים). אבל שוב, אם זה היה נכון, אם הייתה הקבלה שכזו בין סוג ועוצמת הרגשות ההדדיים, לא היו כל כך הרבה פרידות.

      אבל את – את מנסה לשכנע את עצמך שהוא פשוט לא מודע, לא יודע מה כבר לא שלו (ושוב – אחרי 13 שנים!). ושיום אחד "תואר" נפשו והוא יבין, הו כן, מה הוא איבד.

      ואת עדיין מחכה.

      עצוב.

      • אחד אלוהינו

        לחכות עד בוש , זה כל כך שונה מאשר לחכות עד כלות. היא חיכתה, ואולי במובן מסויים מחכה. אבל היא מחכה עד בוש. שכן את חייה היא מנהלת, לפי עדותה, הם חיים טובים. היא הביאה לעולם ילדים עם מי שלא היה בחירתה הראשונה. נו, אז מה?! האם היא צריכה לכלות את עצמה על כך שבחירתה הראשונה אינה חפצה בה? הרי חלק מהעניין הוא להבין שלא כל מה שרוצים מקבלים, ובחירה שנייה, אינה בהכרח בחירה רעה. היא בסך הכל הבחירה האחרת.
        ובעניין הציפייה. הציפייה הזו היא הרי מין פנטזיה. ופנטזיות הן לא מדריך לחיי היום-יום, הן אולי, לפעמים, מה שמאפשר להעביר את היום יום.
        ברור שנוח יותר להשתחרר מהאהבה, ברור שהמצב של "הנגועה" הוא מצב קשה. הוא מאיים על חייה וגם על חייו. פסיביות מוחלטת וכניעות עד אין קץ, בעיניי, זה סוג של אגרסיביות.
        אהבתי פעם אשה אהבה גדולה. נפרדנו מכיוון שהנסיבות לא אפשרו לאהבה הזו להמשיך בדרכה. אהבתי אותה אחרי הפרידה, עוד עת ארוכה. אהבתי וכאבתי. אהבתי ולעסתי חצץ. אחרי האבל, באו החיים לנגד עיני. אהבתי שוב. אהבה אחרת, לאשה אחרת. היא לא הייתה בחירתי הראשונה. אבל היא הייתה בחירתי היחידה, לאותה העונה. שמחתי באהבתי זו, וכשהיא הסתיימה, ידעתי אהבה נוספת. אף אחת מהאהבות האלה לא היו תחליף. הן עמדו בפני עצמן. הן מילאו אותי שמחה ועונג. מעולם לא ראיתי באהובותי תחליף נחות לאותה אהבה גדולה. הן לא. הן היו אהבה כשהיא לעצמה. ראויה. יפה. מרגשת.
        לעולם לא אחיה עם אהובתי ההיא. לעלום אשמח באהבה שידעתי ובכאב. ובאהבתי הנוכחית, אני שמח ומלא. והיא. היא אהבה שלמה בפני עצמה.

        • אחד אלוהינו

          מומלץ מאד לקרוא את ספרו של דוד גרוסמן: "בגוף אני מבינה". בספור הראשון – גיסתו של המספר מגלה לנו שגם היא נושאת בתוכה אהבה נכזבת שטרם נשכחה. גם לה הייתה בחירה שנייה, שבסך הכל הייתה בחירה טובה, עם אהבה. גם אצלה, לא נשכחה האהבה הגדולה, גם אצלה היא עולה ועולה. והיא חיה לצידה חיים מלאים. הבחירה השנייה בהחלט יכולה להיות בחירה בחיים, בחירה בעצמך.

  17. סתם אישה

    לפני 11 שנים התאהבתי כך גם, לצערי גם אני לא יכולה להתהדר בעובדה שהחזירו לי אהבה. בכל מקרה בהתחלה, בשלוש שנים שאחרי לא הפסקתי להרוס את עצמי מהכאב, הכמיהה והגעגוע. אחרי כ – 3 שנים הכרתי מישהו אחר אבל כנראה שדי היה לי מאהבות גדולות, חייתי איתו, התחתנתי איתו העברתי איתו 8 שנים מחיי ולרגע לא הפסקתי לחשוב על זה שבחר ללכת…
    אחרי באיזשהו שלב החלטתי (באופן מאוד לא מודע) להחזיר לעצמי את חיי, עזבתי את האחד שחלקתי איתו את חיי אבל לא את לבי ופשוט הפסקתי לחלוטין להתרגש מהאחד שכיכב בעולם הפנימי שלי במשך כל כך הרבה שנים. אני לא יודעת אם הוא באמת היה בן אלים או שרק שודרג לדרגה כזאת על ידי אבל האמת היא שהייתי כל כך שקועה באהבה לכאורה שלי כלפיו עד שלא ממש טרחתי לברר זאת. מעבר לכך עכשיו, אחרי הרבה שנים של חוסר נחת, אני מאוהבת בבן אנוש – כזה שיודע לגרום לי להרגיש, כזה שיודע לעשות לי הרבה טוב.
    באופן אישי אני יכולה רק להמליץ

  18. חובבת

    באמת, כל האנשים האלה! הלא רק את יודעת מה זאת אהבת אמת!
    האם יכול להיות שאת מאוהבת בפנטזיה כדי להמלט מן המציאות? השטות הזאת, לחשוב שבן אדם אחד יפתור לך לתמיד את כל המצוקות והפחדים…האהבה יכולה לשכך, לעזור, לעודד, לא להשכיח! חוץ מזה, מה שווה האהבה הזאת שלך אם את רק סובלת ממנה? מרוב אהבה את והבחור הזה לא מסוגלים להיות ביחד. טיפול ומיד.

    • קארין

      אדם אחד שאני מאוד מעריכה ואוהבת הביא לתשומת ליבי לאחרונה את הענין הבא- "אהבת אמת" הוא מושג פראדוקסאלי שעצם השימוש בו מבטל את האמונה הטוטאלית שמושג האהבה מבקש לעצמו. הוא טוען שמתוך ההוספה של המלה "אמת" בעקבות המלה "אהבה" מעידה על הטלת ספק בקיומה של אהבה. בקיצור, אדם שמאמין באהבה לא יוסיף לה סופרלטיבים כי היא מכילה בתוכה את כולם. אימצתי את זה מיד- יש בזה הרבה- הרי אנחנו לא יכולים להניח שאהבה יכולה להיות דבר אחר מלבד אמיתית, טהורה ומדהימה, לא?

  19. זה יעבור, זה יעבור, אלוהים. תאמיני לי.

  20. אגמית

    נגועה יקרה,

    הרי רק מהשם שנתת למאמרך המרגש ניתן להבין, כי אין בזאת להועיל לך, שהרי כשאומרים על מישהו שהוא "נגוע" בדבר מה (מחלה, בדרך כלל) זה תמיד בהיבט השלילי ואני חושבת שאת מבינה זאת היטב, אך עדיין מניחה לעצמך להתמכר לאותן מחשבות הרסניות שמאכלות כל רגש וכל רצון לאהוב, עד כי לא נותר מהן דבר לעצמך או למישהו אחר.
    בלא מעט מן התגובות שנכתבו כאן ניסו לנחם אותך במשפט הנדוש "זה יעבור" ואני מעדיפה להשתמש במשפט הנדוש לא-פחות "הזמן יעשה את שלו", כי עד כמה שמדובר בקלישאה, יש בזה לא מעט מן האמת.
    והזמן יעשה את שלו במובן של לא לשכוח אותו ולהפסיק לאהוב אותו, שהרי כשבאמת אוהבים, לא מפסיקים לאהוב, אבל לומדים לנצור את אותה אהבה בלב – היא תמיד תהיה קיימת, אבל היא לא תמנע ממך לחוות אהבה נוספת, כי הלב אינו צר מלהכיל רגשות וסוגים שונים של אהבה.
    רק תראי כמה את סובלת – אם את מבקשת להאחז בתקווה שהוא ישוב לזרועותייך, עשי זאת מנקודת מבט אופטימית, מתוך חיוך וידיעה שאם נגזר עליכם להיות ביחד, זה יקרה בסוף ובינתיים המשיכי לך בחייך ודאגי להייטיב עם עצמך – וכך, הזמן יעשה את שלו ומה שצריך לקרות פשוט יקרה.
    אני יודעת שזה לא פשוט (גם לי היו שברונות-הלב שלי, כמובן), אבל את חייבת לאסוף את עצמך ולתת לעצמך את הזכות הבסיסית שמגיעה לך כאדם – לחיות .
    את מוצפת בים של רגשות שמאיים להטביע אותך בכל רגע ואת פשוט תאבדי את עצמך.
    ובכלל – יש משהו מאוד רומנטי בלשזור אהבה בסבל נפשי (הרי עולם הקולנוע, ספרים ומחזות מוצפים בזה), אבל באהבה אמיתית לא צריך לסבול ולקמול, אלא רק לצמוח ולפרוח, וכשזה כבר לא קורה, בין אם זה תוך כדי קשר או לאחר ניתוקו, הרבה טוב לא יוצא מזה.
    את מצטיירת לי כאדם מאוד רגיש, עם יכולת רבה לאהבה – תאהבי קודם כל את עצמך (זה השלב הראשוני בהחלמה, כי אז תרצי שיהיה לך טוב) ואחר כך, פתחי את ליבך גם לאופציות אחרות של אהבה, כי זה מגיע לך.
    אל תשמרי את כל הדברים הטובים שמצויים בנפשך, ליבך וגופך למי שאינו חפץ בהם יותר.
    אוף, אני יודעת כמה זה קשה (מפלס הרגשנות שלי גבוה מעל המותר…(: ) וזה דורש עבודה קשה ומאומצת, כמו לעשות דיאטה, רק שבמקום פיזית היא נפשית.
    אבל אפשר לעשות את זה – את רק צריכה לרצות.

  21. וואו..
    כתוב נפלא ואומר הכל
    למרות הסבל.. כייף לך..

  22. קורדליה פיצג'רלד

    חבר הנפש שלי ואני נפרדנו. זו הייתה מערכת יחסים טוטאלית של התמכרות הדדית זה לזו. בלי להתחייב הפכנו למרכז החיים זה של זו. במשך כמעט שנה של קרבה מטורפת, שיחות אינסוף, התמוגגות הדדית וחיבור רגשי וגופני הגיע הקץ המר,הכואב והצפוי.
    לראשונה, במסגרת האהבה הזו הקשבתי לבטן. הראש(והחברים שתמיד, משום מה דווקא בצד שלו) אמר לי שזה מסוכן, שזה נידון לכשלון, שאני נחשפת ומתקלפת ומגע על עור מקולף וחשוף שורף הרבה יותר.
    הבטן,לעומת זאת, גרגרה בהנאה, שדרה חמימות ושובע והיה לה טוב.
    ממתי מתווכחים עם הבטן?
    לאהוב עמוק ובלהט זה מסוכן, אבל כדי לחיות את החיים בצורה המדויקת, החריפה והמספקת ביותר צריך לקחת סיכונים. זו הנחמה הגדולה ביותר.
    אהבות גדולות וחברויות נפש, גם אם אינן עוד, יכולות להותיר מכוות אש של געגועים אך גם חותם אישי, ייחודי ומובהק.
    עכשיו נותרנו שנינו כואבים, סעורים וזכרון הימים והלילות עדיין לוחץ על הנפש והגוף.
    כמו שיכור שמתעורר מליל גילופין עם הנגאובר עצבני, כל צליל עדיין צורם והכל עדיין בוטה כ"כ ומכאיב אבל לפעמים ההקשבה לבטן משתלמת והידיעה שאת מסוגלת לחוש בעוצמות כאלו יכולה לעודד ולרמז על עתיד טוב יותר.
    אני עדיין לא יכולה לשאת את המחשבה של חיים בלעדיו,של מגעו של אדם אחר,של אובדן. לצערי, הוא לא הותיר לי ברירה, והידיעה ששנינו מעונים,מתייסרים ומשתוקקים מקשה על ההשלמה. אני מנסה להשתדל ליישם את המשפט "אל תבכי שזה נגמר, חייכי שזה קרה" נכון שכל רגע במחיצתו היה נפלא ומשאיר לי זכרון מתוק ,אבל מפלס הלחות של הכרית שלי יעיד אחרת. אני יודעת שמה שכתבתי נשמע כמו שמאלץ סמי-טראגי נטול ציניות של מישהי שמאמינה עדיין באהבת אמת (יותר מידי "הנסיכה הקסומה") דבר שלא הולם כלל ועיקר את אישיותי הנשכנית, העוקצנית והבועטת אבל האהבה כוחה להמיס, לרכך ולערפל.
    כמאמר המשורר (אלתרמן):
    "אל תכבי את העבר
    נרו יחיד וכה רפה
    אם לא הייתה זו אהבה
    היה זה ערב סתיו יפה"
    ננסה להתעודד בזכרון ערב הסתיו היפה, המסעיר והסוחף ועם הזמן להתגבר, לסמוך על עצמינו ועל היושב במרומים, ולהשלים.

    • מאדאם ג'י

      "איש אינו יכול להרגיש טוב יותר מזה שנסחף. להיות אינטילגנטי זה אולי חסד, אך לבטוח לחלוטין, להיפתות להאמין עד כדי טיפשות, להיכנע ללא סייג, זוהי אחת ההנאות הגדולות של החיים."

      סקסוס/ הנרי מילר

      • קורדליה פיצג'רלד

        ואכן, סחוף נסחפתי ונהנתי מכל רגע. מומלץ רק לאנשים עם נטיה למזוכיזם ו/או אישיות של שאהיד כי הסוף מגיע והוא כואב מאוד מאוד.

  23. טלית שכולה תכלת

    די טפשי מצידי ככה לקרוא דברים כאלה באמצע יום העבודה. אחרי פצצה כזאת עוד יצפו ממני להמשיך לעבוד בלא עזרת חומרים כימיים. נו באמת.

    לפעמים אמפתיה היא מילה כל כך קטנה. אפשר לומר שהייתי שם אבל זה לא לגמרי יהיה נכון כי כמה שלא התרחקתי וכמה שלא אשכנע עצמי שהכל מאחורי – שהתגברתי, אחרי כמעט שנה מהפעם האחרונה שדיברתי איתו, ושנתיים מאז שזה נגמר רשמית, אני יודעת שזה לא נכון, לפחות לא לגמרי. אבל what can a girl do? עושה מה שיכולה ממשיכה לצוף את חיי, מקווה לא לראות אותו ברחוב ומנסה לחייך – כמה שיותר.

  24. אריק סגל

    גם כשאני בלעדייך
    אני מדמיין שאת צופה בי
    ומביט על עצמי בעינייך

    כשאני בבית
    אני רואה את פנייך בחלון

    כשאני ברחוב
    אני רואה את עינייך בשמיים

    גם כשאת נעדרת
    את משקיפה על חיי
    כמו על סרט

  25. מנחשת

    ואני מנחשת שגבר כתב את הקטע הזה. גבר שחושב שהוא יודע משהו על משהו.

  26. קודם כל, לך, לכל הנגועות ואלו שאינן: יש הרבה הנאה (מזוכיסטית מעט, אמנם) בלהחזיק בזכרון של מישהו שאת מרגישה שנגע לך בלב החשוף (סליחה על התאורים המליציים, אבל ככה אני מרגישה). גם אהבה משתנה עם הזמן. את בעלי אני אוהבת מאוד, והוא לא פשרה, אלא מציאות.
    את ה"הוא" אהבתי כ"כ הרבה זמן (בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי) והוא פשוט חלק ממני.
    אני ילדה גדולה וכבר מבינה ש"בן אלים" זה בוודאי שופץ על ידי במשך השנים (עד בלי היכר, הייתכן?) ודמותו ייתכן ויותר שאולה מיצירות רומנטיות מאשר מבשר ודם. כבר הפסקתי לתת לעצמי דין וחשבון על זה. הוא מאוד חסר לי בחיי. אין לי ספק שלא "נתאחד" לעולם.
    זה לא משנה כלום לגעגועים שהלב מרגיש. ייתכן ומי שלא חווה אהבה כ"כ חזקה (ולאו דווקא אמיתית…) יבין.
    שווה להרגיש, גם אם זה אומר לסבול לפעמים. אפשר למצוא הרבה נחמה בחלומות (שהם בדיוק כמו זכרונות, לצורך העניין).

    • מאדאם ג'י

      יש כאלו רוחות רפאים שילכו איתך לנצח,
      אנשים שנכנסו פנימה ונגעו בחיים שלך ונשארו לך בלב,
      בינם ובין המציאות אין כל קשר הכרחי,
      הם הכוכבים של החלומות בהקיץ,
      הם ילוו אותך לכל מקום שתלכי.
      אולי הפתרון הוא לקבל את חוסר השלמות של החיים האלו שהם בסך-הכל רק סקיצה.
      לחבק וללטף את הזכרונות האלו ולהניח אותם בצד.
      זו תהיה אובססיה דון-קישוטית להלחם בהם (אלא אם כן את מצליחה להגיע להארה),
      פשוט לנסות לקבל אותם בלי לסבול,
      זה קשה נורא,

      אחת מרוחות הרפאים שלי נתנה לי את העצה הזאת:
      תלטפי ותניחי בצד
      כבר אז היא מצאה חן בעיני וגם היום אני נזכרת בה בחיוך

  27. כמו שאומרים:
    כמה נכון, ככה יפה…
    ניצוץ של הערה/הארה: להשלים עם החלומות לא פחות חשוב מאשר להשלים עם המציאות.

  28. תקווה

    גם אני, כרבות אחרות (ואולי גם אחרים), יושבת וקוראת את הספורים, השירים, ודברי הנחמה, והלב פשוט נצבט. כל- כך הרבה אהבה יש בעולם הזה, אהבה כואבת מיוסרת ומאכלת, אהבה שנדמה כאילו בהעדרה אין תקווה.
    לחיים יש מחיר, ואחרי הפסגות באים העמקים. אבל בהתאם לשמי, יש עוד תקווה, תקווה שנמצא את אותה אהבה שלא רק תייסר, אלא גם תהא מזור למכאובינו.

  29. אגמית

    התגובות כאן פשוט מרגשות, אחת-אחת.

    בלי התחכמויות, בלי ציניות .

    כיף לקרוא אותן !

  30. המתמודדת

    ואגיב.
    אם זה היה דבר כ"כ גדול, הרי שגם נשוא האהבה מרגיש אותו הדבר. משהו "אמיתי" סוחף את שני הצדדים. ומשהו לא קשור- בקשר צריך להרגיש בטוח ומוגן לא רק בחברת בן הזוג, אלא גם, ואולי אפילו יותר, בהעדרו.

  31. ירדנה

    מה שמתואר במכתב הזה ובדי הרבה תגובות כאן זו התאהבות.
    התאהבות היא מחלת נפש פשוטה ובה ניתן לטפל בקלות רבה וחינם אין כסף, וזה גם לוקח בדיוק כמה דקות.
    אפילו אינדי, שלפעמים נדמה שהיא מתקרבת להשלים את מעגל החרטא של הלבשת אידיאולוגיה ילדותית על כל כישלון, מעדה כאן – "האין האהבה סוג של נוירוזה?" היא שואלת וכולן משום מה, ממהרות להסכים.
    אז זהו שאהבה היא לא נוירוזה. היא רחוקה מאוד מזה.
    האהבה היא כולה טוב. ככה מזהים אותה.

    ההתאהבות, לעומתה, היא זיקה חולנית לאדם שתכונתו הדומיננטית היא שהוא לא סובל אותך. זה הכל.
    מקובל, וגם פה נכתב שסוג כזה של התאהבות אופייני לנשים חסרות "ביטחון עצמי". כולנו מכירות בעל פה את הדיקלום – אם רק תאהבי את עצמך בלה בלה בלה.
    זו לא רק טעות. זה בדיוק, אבל בדיוק – ההיפך.
    המתאהבת הטיפוסית היא מישהי שמאוד אוהבת את עצמה, אבל לא בצדק.
    סוג כזה של יחסים, אם אפשר לקרוא לזה יחסים, הוא נחלתן של נשים עם דימוי עצמי מאוד גבוה, שיש תהום עמוקה פעורה בין הדימוי הזה לבין ערכה של האשה במציאות. ואיכשהו היא יודעת את זה מצויין.
    ההתנהלות של אשה כזאת היא כשל אנלפבית שעשה מכה בלוטו ועכשיו הוא מיליונר. אז הוא קונה פסנתר כנף ונדמה לו שהוא תרבותי עכשיו. טבעי שהוא מזלזל בכל אלה שמקבלים אותו לקהלם, והוא נדבק כמו קרציה דווקא למי שרואה אותו נכון ולא מעוניין בחברתו.
    הוא מרגיש שמי שמקבל אותו הוא כמוהו. מי שלא מקבל אותו מייצג בעיניו את כל מי שהוא תמיד חלם להיות.

    גם המתאהבת טועה לחשוב שבזכות זה שהיא מבינה טרגדיות ספרותיות וקולנועיות שונות, החל מהראשון במחזותיו של שייקספיר וכלה באחרון סרטי הבורקס – היא כבר נטע זר בקהל הצופים, היא, לדעתה, יותר מהם.
    גבר שלא רוצה אותה ממלא לה שלוש פונקציות חיוניות – א.הוא מאשר את זה שהיא לא מציאה גדולה, בהיותו המועדון שלא רוצה לקבל אותה אל בין שורותיו. ב.הוא מנציח את הסנוביות שלה בכך שהיא בתהליכים – לפעמים נצחיים – להתקבל אליו. ג. התהליכים עצמם מרמזים לה שהיא מורמת מעם, שהדברים אינם כשם שהם נראים, שהיא אינה מי שחששה שהיא, הכל מיסתורי מאוד, למבינים בלבד. לכאורה היא סתם מסכנה שעורגת למישהו שזרק אותה – אבל אהה! האם מסכנה אמיתית הייתה מעזה להודות שזרקו אותה? לא ולא! רק מישהי מאוד מוצלחת תרשה לעצמה תפקיד אופי שכזה. רק שחקנית יפיפיה וחטובה מסוגלת להתראיין על חלומה הכמוס לשחק בתפקיד חסרת-בית זקנה ומוזנחת. והדברים ידועים.

    לפיכך תמיד יכונה האהוב המתנכר בשלל סופרלטיבים חסרי פרופורציה, על גבול הגיחוך.
    זה מתחיל להיות עצוב כשמכירים אותו, למשל.
    והפיתרון הוא פשוט מאוד: צניעות.
    לא לצווח כמו טיפשה: אני נהדרת! אני נפלאה! אני אוהבת את עצמי!
    שבי קצת בשקט, תעשי חשבון נפש. תסתכלי קצת סביב. הדברים הם תמיד בדיוק כמו שהם נראים. הבן אדם ראה אותך, דיבר איתך, שכב איתך. בילה איתך זמן. לא מתאים לו. מה זה אומר לך בדיוק?
    אז נכון, פה ושם יש כאלה שלא שווים אותך, כי קורה בחיים לפעמים שהריצפה באמת עקומה. אבל אחרי כמה לפעמים כאלה, כדאי שתשאלי את עצמך אולי כדאי שתלמדי קצת לרקוד.

    • מושלמת

      look who knows so much…………
      את כנראה מאוהבת מותק.

    • ירדנה, את גאון. הזדהיתי עם כל מילה.

    • אינדי_גו אין דיטיילז

      את מציגה כאן פירוש מעניין של תפיסת הסובייקט המאוהב את עצמו. כתרגיל תיאורטי, זה יכול אפילו להישמע משכנע, אלא שהמציאות הפשוטה מוכיחה ההיפך. מעטים האנשים ש"סובלים" מהערכה עצמית גבוהה מדי לעומת ערכם במציאות. רוב רובה של האנושות לוקה בבעיה ההפוכה בדיוק, ולהערכתי, גם במקרה של "התאהבות" (שחשוב ונכון להפריד אותה מאהבה, ואני מפרידה עוד דרגה, נחותה אף יותר, של "קראש"), מדובר בתהליכים של חיפוש אישור לתחושת ערך עצמי שהיא גדולה יותר מזו של הסובייקט, בבחינת, אם האיש הזה, הראוי בעיני, חושב שאני ראויה, הרי שכנראה אני ראויה. האני מודד את עצמו בראי האחר, ולא מיהירות הוא עושה כך. התאהבות, בכללה, מקורה בחסר ולא ביתר. ואיך מבדילים בין הקראש, ההתאהבות, והאהבה? להגיד "אם זה אמיתי/הדדי/נכון, זו אהבה", זה פספוס בעיני. אהבה יכולה להיות אמיתית גם כשאינה הדדית. אני בדרך כלל מציינת את ההבדל, לפחות סכמטית, במבחן תוצאה מסוג מסוים – ע"י הערכת הזמן בו לוקח לאותו רגש להתפוגג. כלומר, בהיעדר האובייקט. קראש הוא עניין של שבוע שבועיים. מקסימום חודש. התאהבות, נגיד, חודש עד שלושה חודשים. (על הבערך, ו"לפי העין"). אהבה – כל פרק זמן שהוא בין שלושה חודשים לנצח. אל תתפסו אותי במילה. ויותר מעניין אותי לשאול, האם מלבד מדד כמותי, אפשר למצוא גם מדד איכותי? (ואני מדברת על מצב שבו האובייקט עצמו נעדר).
      ועוד משהו. העניין הזה, שאת מפרשת כ"סנוביות" של הסובייקט המאוהב – אני חושבת שפירושך מוטעה. נדמה לי שאת מתכוונת לתחושה שנניח אפשר לקרוא לה, תחושת הסינגולריות. תחושה של "כזה עוד לא היה". אהבה כזו, ייסורים כאלו, סיפור כזה, אובייקט כזה – כל אלה טרם היו בעבר, איש לא מבין ולא יבין, כל זה חלק מהתפיסה הבנאלית של הסובייקט המאוהב, שאולי היא בלתי נמנעת, ויכולה בהחלט להידמות לסוג של יהירות, אבל בעיני מדובר בהעצמה של חרדה גדולה, בעיקר. בטח ובטח לא משהו שנובע ממקום של בטחון עצמי מופרז.

      • למה לדבר בכלליות?! כל אדם יודע רק את האמת של עצמו. ויש אמיתות ששותפים להם אנשים לא מעטים. לאמת של ירדנה, למשל, אני שותפה לחלוטין. מה שהיא כתבה הדהים אותי בדיוק שלו. פשוט בינגו. גם החלוקה לפרקי זמן כמדד להגדרת ההתרחשות נראית לי תמוהה. "כמה זמן לוקח לשכוח" מאד תלוי במה שקורה בחיים שלך אחרי שאותו אדם מתרחק. מי פגשת מייד אחריו. איפה היית ומה עשית. מה מיקד את תשומת הלב שלך. אלף ואחד דברים, ולא הגיוני שהם יהיו אלה שיגדירו את ההתרחשות שקדמה להם. כי אם כך, שנה אחרי כן אותו סיפור יכול להיראות אחרת. ושנתיים אחרי, אם נניח פגשת אותו שוב – אותו סיפור יכול להיראות שוב אחרת. בכל נקודה של הזמן – העבר נשפט לפי ההווה, מוגדר וממופה מחדש בהתאם לראייה העכשווית שלנו את עצמינו, את העולם, את החיים. אבל כל זה לא אומר שבזמן אמת, אותו אירוע היה או לא היה מה שחשנו לגביו בזמן אמת.

      • ירדנה

        אינדי היקרה,
        את מדברת על אהבה גם כשהאובייקט במקרה נעדר, בעיקר מפני שהוא לא רואה אותנו ממטר, ואני אומרת שזו בדיוק נמרץ הלהטוטנות הלשונית הבלתי נלאית, שגורמת לנשים לקרוא לרע "טוב". ואז רע להן, משום מה.
        בתגובה הן מגוננות על הרע הזה בגופן, כפי שאת יכולה לראות דוגמאות בשפע בדף הזה, אבל רק מטומטם יגן בגופו על דבר רע, נכון בנות? – אה, אז במקום למגר את הרע בואו נכתוב לו כתב הגנה נרגש ונוציא אותו זכאי. מה זכאי? – קורבן! צדיק תמים בדורותיו!
        באותו הגיון פתלתל נוטות נשים רבות מאוד לחשוב שהן אובר קווליפייד לזוגיות עם כל מי שבליגה שלהן.
        מי שלא רוצה את חסדייך מעמיד אותך אוטומטית במצב של מוכרים בלבד.
        ככל שהתעקשותך גוברת – המחיר שלך יורד.
        ולא, זה שתגידי שזה לא עניין של מחיר – לא ישנה את העובדה שזה עניין של מחיר. כל בחירה בחיים היא עניין של מחיר.

        אני מסכימה איתך שתחושת ההתאהבות בכללה מקורה בחסר, אבל זה בעיקר חסר של הערכה עצמית *ריאלית*. מי שיש לה הערכה עצמית ריאלית מתחתנת עם מישהו ששמח מאוד שהיא מעוניינת בו. היא גם לא עושה אידאליזציה של כל פלצן שבעט בה. כי – שימי לב – זה לא נעים.
        זה כואב וזה משפיל. זה לא סתם לא נעים, זה פשוט עינוי.
        האורגניזם האנושי מתוכנת להרתע מגירויים לא נעימים, לטובתו הוא.
        כשעכבר מעבדה, או פרה ברפת, מתעקשים לקבל את מזונם במקום נתון, גם כשמלווה לכך זרם חשמלי, אנחנו טוענים שאין להם אינטליגנציה.
        כשאשה מתעקשת לקבל את מזונה הריגשי במקום שמשפיל אותה – היא סתומה.
        כל אחת מאיתנו יכולה להרשות לעצמה להיות סתומה בשביל הקטע, נגיד 10 שנים. בהנחה שאנחנו מתחילות להתאהב בגיל חמש עשרה, בערך.
        טוב, נעגל. 15 שנה להיות סתומה. מחיר אחרון.
        אבל כמה אפשר ראבק? לא חבל על הזמן?

        לי אישית כואב הלב על נשים שמתעקשות לכלות את חייהן במסע של ניסוי וטעייה ופירוק חייהן לגורמים כדי לראות ממה זה מורכב, עד שהן מגיעות – לרוב מאוחר מידי – למסקנות האקסיומטיות שהגיעה אליהן האנושות כבר לפני כחמשת אלפים שנה.
        ראוי שתעמוד האשה על דעתה בגיל סביר ותשתמש כבר במשאבים המועטים שיש לה, במקום לתת לזה להרקיב, כדי שהיא תוכל להשלות את עצמה שיש לה המון. לאף אחד אין המון. כולנו בני אדם. ורובנו המכריע נודניקים גדולים.

        למרות כל מה שנכתב כאן, עם כל הסימפטיה ליסורים שמתייסרות כאן המאוהבות, יש בכל ההתעקשות על "חוויית" המאוהבות, מעין ניסיון להצדיק שנים, וזה תמיד שנים, של סבל טיפשי ומיותר לחלוטין. בדיוק כמו המחוכים שוברי העצמות שלבשו נשים פעם, כדי להתאים את עצמן לאידיאל יופי שנחמד לגברים להסתכל עליו. בשביל מה זה טוב? – אז זהו שזה לא טוב והגיע הזמן למצוא להתאהבות פיתרון יותר אלסטי וידידותי למשתמשת.

        אני מסכימה איתך שהמאוהבת מרגישה ייחודית, גיבורת דרמה וכדומה. וכמו שציינתי, היא מזדהה עם דמויות ספרותיות או קולנועיות. אמר כבר מישהו, וכרגע אינני זוכרת מי – אלמלא ידעו הבריות לקרוא, אך מעטים היו מתאהבים.
        המאוהבת שקראה את אנה קארנינה, מאדאם בובארי ויצירות מופת דומות, תעשה לעצמה חסד גדול אם תקרא רק עוד מילה אחת על כריכת הספרים הללו, את שמו הפרטי של הכותב. כי מי שכתב את הדברים הללו היה גבר. וכן, זה מאוד משנה כי יצירות של גברים, נא הציצי בערוץ האופנה, מחייבות את המחוך שדיברנו עליו קודם. זה שאי אפשר לנשום בתוכו.

        את כותבת – "להגיד אם זה אמיתי/הדדי/נכון, זו אהבה, זה פספוס בעיני" – אני חושבת שאני מבינה איפה הפספוס – בדפיקות הלב וההתרגשות וחוסר הוודאות. במקרה כזה אני מציעה לך לריב איתו….:)
        ואגב – הביטחון שהוא נשאר, גם אחרי שאת עושה לו את המוות – זו האהבה.

        • ירדנה, ירדנה, ווואאווו. את ענקית. כל מילה בסלע. מי את? אולי תעשי שם אדום (תכתבי את האימייל בשורה מתחת לשם בחלון שנפתח לתגובה). כמה את חכמה ומדוייקת ואיפה הסתתרת עד עכשיו?!

        • רעיותייך

          לא ידעתי…
          ירדנה, מעניין אותי מאוד איך היית מגיבה אם בחור היה אומר את זה על בחורה מאוהבת – "הביטחון שהיא נשארת, גם אחרי שאתה עושה לה את המוות – זו האהבה". כנראה שהיית מעתיקה את הקטע שכתבת הרגע, משמיטה את השורה האחרונה ואומרת שוב את אותו הדבר. טו באד שכמה חדי אבחנה בעולם עשויים להבחין בסתירה ובשקר, ידידתי היקרה.

          • ירדנה

            בתור תגובה ספונטנית הייתי אומרת שהוא לא גבר.

            לאחר מחשבה הייתי תוהה מה טיב היחסים שלהם ומה עוד הוא עושה חוץ מלעשות לה את המוות.

            ואני גם אגיד לך למה: כי אם בחורה הייתה מתחתנת עם אהוב ליבה, ואז פתאום נשבר לו, אז גם לה יש מילה בעניין. או שתיים. ואם אחרי זה הוא עדיין מתעקש לעזוב אז זה לא שהיא יוצאת מהקשר הזה בלי כלום.
            כל פירוק של זוגיות הוא תהליך כואב מאוד, פירוק זוגיות רצינית שהצדדים שבה טרחו להתחתן קודם הוא עניין המחייב דיון רציני בארכאות. זה לא שהבן אדם החליט יאללה ביי והלך.
            גם בקשר לא מחייב זה כואב אותו דבר. אבל אם האשה הייתה מאוד נחמדה ולא טרחה להתחתן איתו, כדי שיהיה לו קל ופשוט לברוח – אז שלא תתפלא.
            את רואה פה בעצמך בדף את ההשלכות הרגשיות הקשות של סיום הקשר. החוק נתן את דעתו על כך והקשה על התהליך – ובכוונה. כדי שאדם יחשוב טוב טוב לפני זה. אז נכון, אולי זה לא מאוד מנחם את הרעיה הנטושה, אבל מה – זה קצת יותר טוב ממישהו שבא, עשה קצת ליכלוך ועצבים, והלך.

            אני גם חושבת, לאור תגובתך, שלא הבנת אותי כראוי, ולכן אומר בפירוש : כל הביקורת שיש לי על נשים המאוהבות במישהו שלא רוצה אותן, היא ביקורת בונה שבאה ממקום טוב.
            היא נובעת מכך שיש לי חברות פנויות, אני רואה את ההתנהלות שלהן בחיים ואני רואה את ההתקעות במעין גיל התבגרות ניצחי, על שלל מאפייניו.
            זה מאוד נחמד לכשעצמו, אבל כשהן עומדות על דעתן זה מאוחר מידי. וזה מאוד חבל. ואז בגיל ארבעים וחמישים באות החרטות על חיים שבוזבזו על "חוויות" נטישה חוזרות ונשנות.
            זה אתר לנשים שמסתמן בו קהל יעד של נשים חושבות על משמעותה של הנשיות כיום. נוצר פה מעין קול אחד הקורא להשליך את כל המורשת הנשית לפח ולהתחיל הכל מהתחלה, עם חוקים חדשים לחיים. לדעתי – החוקים החדשים האלה ברובם לא מחזיקים מים.
            לדעתי גם להתחיל הכל מהתחלה זה טיפשי. זה כמו שמישהו יכלה את חייו בניסיון להמציא את הגלגל שוב פעם. המציאו כבר, אפשר להשתמש בזה כדי להתקדם הלאה.
            אז המציאו כבר שגבר ואשה זה לא אותו דבר. אל תזרקי את זה לפח כדי לכלות שלושים שנה בנסיונות כואבים שיביאו אותך בדיוק למסקנה הזאת.

    • כולי קנאה בך שאינך מכירה את הזן ההוא של הגברים,שעליו דובר באחת ההודעות הקודמות- ברת מזל אהובה שכמוך.
      אהבו אותי,ועזבו אותי. גם ההוא שעזב,מוכן להשבע שאני "מדהימה" (ציטוט שלו),הוא רק חושב שאיננו מתאימים,ומה קשים החיים בלעדיו…
      אם את לא מבינה על מה מדובר- עדיף שלא תגיבי,ותיאוריות טיפשיות כשלך-עדיף שלא יפורסמו.
      ובקשר למאמר- מקסים,אמיתי ונוגע. באמת שחוץ מהסיגריות הזדהתי עם כל מילה,אך אני כנראה עברתי את הגבול,כי הנסיך שלי כבר לא מוכן שנדבר או נעביר הודעות דרך הסלולרי המלכותי.

      באמת מקווה לטוב עם הנסיך ההוא,ובו זמנית מאחלת לעצמי שאוהב את עצמי יותר,כדי שכשיגיע נסיך אחר-אדע לזהות אותו.

      יום מצויין לכולכן!

      • ירדנה

        מי אמר לך שאני לא מכירה? – ואם אני כיום ברת מזל ואהובה אז זה רק מפני שאני מבינה טוב מאוד על מה מדובר ואני גם יודעת איך לצאת מזה.

        חבל לי שאת חושבת שהתיאוריות שלי טיפשיות. למה, בעצם? – התגובה שלך מאוד מוזרה. את מתארת מצב מאוד מתסכל שלפי מה שנראה מכאן – את לא רוצה לצאת ממנו.

        מתאים לך מישהו שמחרטט לך כמה מילים אבל לא מוכן לשמוע ממך ולא רוצה להיות איתך בשום קשר? כדי שמישהו יזכה בתואר נסיך הוא צריך להתייחס אלייך כמו כלב שנטפל אליו ברחוב? – אז יופי לך, אולי לך זה מתאים.

        אבל יש כאלה שזה לא מתאים להן והן מרגישות שהן מצויות במצב הזה בעל כורחן, בלי שום יכולת לצאת ממנו, והן רוצות מאוד לצאת ממנו.
        אז יש לי כמה תיאוריות טיפשיות שמאוד יעזרו להן. ואם אני ארצה – הן תפורסמנה.
        מצד שני – החופש בידך לפרסם תיאוריות חכמות שיעזרו לקוראה להגיע למצב שלך.

        • את אינך יודעת מה אני עושה או לא עושה כדי לצאת מהמצב,שבאמת גרוע ובלתי אפשרי.
          גם לא אמרתי שאיני רוצה לצאת ממנו (אני מנסה לעשות את זה בדיוק בתקופה זו של חיי),אבל אני יודעת,בפיכחון גדול, שגם אם יגיע בחור חדש-חלק מליבי יהיה שייך תמיד לנסיך-צפרדע הקודם.
          חבל,אבל….

          וחוץ מזה,לא שבא לי להיות מורה ללשון או משהו,אבל אומרים קוראת…..

          [יום נעים,והרבה אושר

          • איילה

            ירדנה. אני לא יודעת אם את קוראת את ההודעה הזו, אבל לטעמי ההערות שרשמת כאן על מהות ההתאהבות ועל המהות הרגישה רכה של הנפש הנשית, הן המדוייקות זהירות ומרשימות ביותר שקראתי באתר הזה אי פעם.
            יכול להיות שאיזה פסיכולוג כתב את זה בספר שלו ושהושפעת ממרצים טובים במיוחד בפקולטות הנכונות. אבל עדיין, הקרדיט שלך.
            היכולת לדייק בפרטים בייחוד כשזה מגיע לאנשים ליצורי אנוש, לפעולות לאמונות ולרגשות שלהם, היא מורכבת עד מאוד. את עמדת בה בהצטיינות.

            סייג. אני חושבת שהתגובה שלך לא יכולה לכלול חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה הנשית עליה דיברת. לא לכל הנשים יש בעיות בטחון. להרבה כן, אבל לא לכולן.
            לכן חלק יתמרדו בשאט נפש כשהן תקראנה את תגובתך ואת התגובות לתגובתך, המהללות אותה. לי יש בעיות בטחון, ולכן אני חושבת שהכריכה שעשית, את ההתאהבות לאגו היא מדוייקת נכונה וצודקת. את מדברת על תת קבוצה של נשים מאוהבות. לגביהן מה שכתבת נכון.

            חבל שהגברת ליבן בחרה להעלב מהתגובות שלך, שלטעמי יותר משהן נכתבו ביהירות (כמו שהיא ציינה למטה) הן נכתבו בסוג של בטחון, אגב אותו בטחון שחש כל יוצר כשהוא עושה משהו שבאמת חשוב לו. אי אפשר להימנע מהיהירות הקלה, מהגאווה ומהטון המוחלט. לא צריך לקחת ללב את הדברים, צריך לקחת לראש, ולחשוב עליהם טוב טוב.

            יום טוב, אשמח מאוד לשמוע אותך בעוד מאמרים. נראה שיש לך כשרון אמיתי .

    • ירדנה התגובה שלך מדוייקת להפליא.
      אני מסכימה עם כמעט כל מה שכתבת. הבעיה היא שהרוב לא יבינו כי הם יטו להכחיש, לרומם, ולהדחיק.
      מה שכתבת הוא אחת ההגדרות הטובות ביותר שנתקלתי בהן, להתאהבות.

  32. ירדנה, ירדנה, ירדנה…
    מצטערת לבשר לך שאת ממש לא מבינה על מה את מדברת.
    אני לא אפול לבור הכוללניות ולכן אדבר רק בשם עצמי: כמה שאת טועה…
    כשמישהו לא רוצה אותך, את לא חושבת שאת נפלאה, אלא שאת שיא התחתית של הזבל.
    זה לא כמו מסכן שזכה בלוטו, זה יותר כמו אדם שחשב שיש לו הכל אבל פתאום גילה שהוא עני מרוד. לכמה צניעות את בדיוק מצפה ממשהו עם כ"כ הרבה רגשי נחיתות?
    תחילת ההתגברות היא דווקא להבין שאת כן שווה משהו, ואם הוא לא רואה את זה, אולי תמצאי מישהו שכן?
    אך טבעי הוא שכל דבר בלתי מושג מקבל פרופורציות מעט (או הרבה) שונות מהמציאות: זה בדיוק כמו לדמיין שאם נזכה בלוטו כל בעיתינו יסתיימו (או אם נקום פתאום במידה 36, למי שזה מדבר אליה). המימוש, בתחילה, הוא חלומי, אך מן הסתם גורר עימו בעיות משלו. בהמשך ייתכן ונגלה שהחלום הוא לא עד כדי כך מדהים. אולי. ואולי לא.
    אבל בינינו – מי לא רוצה לנסות?
    וכמה מהאנשים שרואים מולם טופס זוכה, לא יעשו ככל יכולתם לממש אותו?

    כשאת בשיא ההתאהבות (או איך שלא תקראי לזה) את שופטת את עצמך דרך העיניים "שלו".
    ואם הוא לא אוהב אותך, גם את לא אוהבת את עצמך. תאמיני לי, הייתי שם כמה שנים טובות.
    אהבה "טובה", מציאותית, שאותה אני מכנה שאיננה פשרה, היא אולי לא דומה בעוצמה, אך היא שגורמת לך להסתכל על עצמך בצורה חיובית.

    ועוד דבר להעיד שאת לא מבינה מה זה להיות נגועה: חולים בזה רק פעם אחת. ולא נרפאים מזה לעולם. אבל אני לא מצפה ממי שלא חווה את זה להבין. לייעץ לנגועות למינהן זה בדיוק כמו שתייעצי עכשיו לאיזה מולטי מיליונר איך להשקיע את כספו (בתקווה שאת לא יועצת השקעות ותהרסי לי את הפואנטה). קצת צניעות…

    • אם להמשיך בפיתגמים: אלו שני צידי המטבע.

      אנחנו הרי לא מדברים על החוויה (הידועה) של איסוף השברים ותהליך ההחלמה מאהבה שנגמרה (ועל כך מדברות רוב המגיבות מעל), אלא באהלהת האהוב והאהבה האחת הנצחית.
      התאהבות חסרת בקרה עד אובדן מוחלט של העצמי, היא דפוס של מי שמרגישה חצי מהשלם – ובלעדייו אין טעם לחצי שנותר לשרוד, או של מי שהיא כל כך "שלם" עד שלא נותר יותר מקום – ופנטזיה לא ממומשת עדיפה על הצורך להצטטמצם.

  33. אן.איי

    נשמע כמו משהו שילדה בת 14 הייתה כותבת, מיוסרת מהעובדה שאהובה החליט, יום אחרי שהיא פגשה אותו, שמישהי עם גשר על השיניים לא טובה מספיק בשבילו.
    חדר שיש בו רק מזרון מים וסיגריות? המקוריות נשפכת לך מהאוזניים. וגם ההקרבה. אפשר להפוך אותך לקדושה מעונה? אפשר להעריץ אותך?

    גם אני עברתי חוויה של התאהבות ואובדן חושים, אבל בכל סיטואציה יש מקום לחשיבה עצמאית והסקת מסקנות. איכשהו, נראה שהתפיסה שלך היא כל כך "זורמת", הייתי אומרת אפילו "נגררת", נתלית במשהו גדול יותר ממך, שנראה כאילו איבדת את היכולת להחליט בעצמך מה טוב או לא טוב בשבילך, וחבל.

    את התפיסה שכל אהבה כרוכה בסבל גדול, אחרת היא לא אהבה גדולה אפשר לראות המון אצל זוגות "טריים", עם לא הרבה ניסיון בעניין, שחווים מה שנקרא "אהבת נעורים" , או אצל אנשים שמכורים לטלנובלות ומיישמים אותן בחיים.

    אפשר להקים באתר הזה סדנה למקיאים (כולל תחרות "המקיא השבועי").

    • מושלמת

      מצטרפת למקיאים. גבר שלא רוצה אותי לא שווה אותי. סוף דבר.

    • לחשוב שהמחשבה שיש דבר כמו אהבה גדולה, אמיתית, נצחית היא מחשבה של ילדה בת 14 או לחלופין אחת שמכורה לטלנובלה- זו חשיבה בינונית ומרירה.

      לא נגיע לדבר בחיים אם לא נשאף לכבוש את הפסגות הגבוהות ביותר, אין כזה דבר אהבה בינונית- זה נוחיות, הרגל, הכרות, ידידות. אהבה? זה בא בעצמות ופרפורים- גם אחרי שנים. אולי לא כל יום, אולי לא כל רגע, אבל זה שם. "תתבגרי זה לא ככה" זו שאיפה לחיים של פרווה, אם אתה רוצה לחיות ככה זו בעיה שלך.

      ולמושלמת- רק מהניק שלך אני כבר מבינה כמה הדחקות מטיילות אצלך עמוק עמוק- ביום שתדעי מה נכון לך *באמת* או אז תחליפי ניק ותקראי את הטקסט הזה שוב.

      אחרונה חביבה- הנגועה- לפעמים יש דברים שהם אמיתות אבסולוטיות. נראה שלך יש אחת כזו בחיים. לא מוותרים על זה. גם אם לא תהיה איתו לעולמים, גם אם הוא לא יבין את אותם דברים שיש לו להבין, גם אם הכל היה ולא יהיה- יש לך את זה בתוכך- יש לך אמת שלך וידיעה ברורה. תשמרי עליה מכל משמר.

      • לפעמים מה שנדמה כ"אהבה אמיתית" הוא בעצם דיבוק.

      • מושלמת

        "מה נכון לך באמת"?
        אז זאת את שמחזיקה את האמת אצלך בכיס ?
        ומה האמת הזאת ? להגיד לבחורה שאוהבת מישהו שלא רוצה אותה שתמשיך ככה כי זה מה שיש לה, זאת האמת ? ממש עצה מעולה. איזה מזל יש לחברות שלך שיש להן עם מי להתייעץ.
        ללא ספק יש לך תפיסה מאוד רומנטית של החיים, אינפנטילית אפילו. מי יתן ולא תתבגרי אף פעם, כי זה יהיה כואב.

        • אני עם האמת שלי, את עם כל העניינים שלך. מפתחות יש אצל ההוא מפלדלת והחברות, תודה שהתעניינת, לא מתלוננות.
          למה את חושבת שהבנת בכלל במה מדובר?
          ולמה לכל הרוחות, למה את קוראת לעצמך המושלמת?

          • מושלמת

            אני קוראת לעצמי איך שמתחשק לי, וכך אעשה גם בעתיד. האם היה עוזר לך לו הייתי מוסיפה מרכאות ? זה היה יותר ברור ? אז הנה לך "מושלמת". מכירה את סגיא נהור ?
            אני מבינה שלך יש את המפתח לחיים הטובים. מתי הסרט ? שתפי אותנו.

      • ילדה בת 16

        אני ילדה בת 16.. כרגע כנראה באותה אהבה גדולה שלי.. כביכול עונה לכל מה שאני רוצה.שואפת.חלמתי. הוא תמיד שם תמיד אוהב.. סובל את כל החרא שלי וכל השגעונות שלי .. ועדיין מחייך..
        ואני לא מאמינה שאין כזה דבר התאהבות.. אבל זה לא יכול להיות טוטאלי עד כדי כלות חושים. יש יותר בחיים האלה מאותה אהבה זוגית ואני ביגל הצעיר לשי לא נאיבית מידי לראות את זה.. יש חברים, עבודה, לימודים .. הכל
        ואני אוהתב אותו כל כך.. הוא בראש לשי ובמחשבות ובלב שלי ברמה כלשהי כל הזמן.. אבל זה לא בריא ואני לא מרשה לעצמי.. ונפרדנו ואז זלזלתי בזה אבל זה כנראה אמיתי כי אחרי פרידה של חצי שנה בכל זאת חזרנו- וזה היה חזק יותר מתמיד.
        הוא לא היה הפעם הראשונה שחשבתי שאני "מאוהבת", אין שום ספק כי אני עוד אתאהב, ואזרוק, אולי גם פעם ראשונה אזרק.. ובסופו של דבר הכל בהרגהש הזאת השברירית והזמנית של כמה שטוב לי ורק כי הוא שם איתי. אני יכולה לכעוס, להשמין, לבכות, לגנוב, לריב, להפגע, לשנוא, להעלב, לשקר.. להיות הבנאדם הכי לא טוב והכי רחוק משלמות- אבל הרעיון שאני מתקרבת לזה בעיניו.. הופך את השבריר שניה של "האהבה" שלנו לשווה את זה.. מעבר לשווה את זה. אני איתו והוא איתי כל עוד זה מתאים לשנינו, וגם בגיל 16, החיים לא כאלה פשוטים. מה שכן ברור לו ולי, שאנחנו לא נהייה מאלה שחורטים על השולחנות והעצים שאהבתנו היא לנצח נצחים.. תמיד יהיהו כאלה.. ואצלם זה תמיב לא אמיתי.. אנחנו יחד כל עוד זה טוב, עובד, מתאי.. כל עוד אני יכולה להיות שם בשבילו כשרע לו ולעזור לו.. והוא יכול לחבק אותי ולהגיד לי שיהיה טוב.. בסופו של דבר

  34. גם אני

    הייתי, חויתי ועדיין …
    התרגשתי כשקראתי
    מזדהה עם הכתוב בכל ליבי.
    איחולי החלמה ממני אלייך
    אכן, נגועה.
    נגועה באהבה עצומה, חסרת מרפא.

    • תקיאו חופשי.
      אבל תרשו לי לתקן אתכם תיקון קטן (למרות שזה כמובן לא ענייני, ואתם יודעים יותר טוב ממי שעובר את החויה מה הוא צריך לעשות ולמה הכל קורה לו)- אני יודעת בדיוק כמה אני שווה, אני מתפקדת מצוין, יש לי אחלה עבודה, אני אוכלת בריא, אני לא על כדורים, אני צוחקת, אני נראית מצוין ומרוצה מעצמי, אני מסופקת מהיום יום שלי בדרך כלל, יש לי חברים טובים ואני חיה חיים מצויינים. אפילו היה לי חבר עד לא מזמן, שהיה לי לא רע איתו. גרנו יחד.
      כל התיאוריות על אי אהבת עצמי לא מתחברות אלי כל כך, וגם האובססיביות לא מי יודע מה.
      ולא ניסיתי להיות מקורית, אלא כתבתי את רחשי ליבי, אם זה בסדר מצידכן, בנות חזקות וקשוחות שלי.
      אני לא מבינה איך קרה שלאהוב מישהו , גם אם הוא לא רוצה, הפך לקללה. ממתי? ממתי אהבה שאינה תלויה בדבר הפכה מחלה? ממתי לב קשיח ושריון קשקשים היא הדרך הנכונה לעבור את החיים? ממתי "מי שלא רוצה אותי לא שווה אותי"? ככה פותרים את זה? "הוא" לא שווה? מה הקשר? לא יכול להיות שהוא לא רוצה ועדיין שווה לגמרי? האמונה הזאת, שנובעת לגמרי מרגשי נחיתות ואין בה אפילו ניצוץ של התמודדות, היא מה שאתן קוראות בריאות נפשית?
      הוא לא רוצה, הוא הכי שווה בעולם, גם אני מאוד שווה, שנינו יודעים את זה אחד על השני, ועדיין זה המצב.
      לא מתאים לתיאוריות הפסיכואנליטיות של מישהו? בוקר טוב. התיאוריות האלה כוללניות ולא תמיד מתאימות, הגיע הזמן להבין את זה כי אני רואה שפסיכולוגיה בגרוש זה חומר שנשפך פה כמו מים. נסו להישאר קצת פתוחים לדברים, ולא לחשוב שאתם יודעים הכל- סתם, כי לא מעניין לחיות ככה ובטח שלא מתפתחים לשום מקום עם כזאת סגירות.

      • בין תגובתך ובין מה שכתבת אי שם למעלה…
        למעלה הצגת אישה שהתחתנה, ילדה, התגרשה – בקיצור עשתה הכל, ועדיין מבכה אהבה הרחוקה שאף בן אנוש לא יוכל לה.
        ובתגובתך כאן – או.קי, עוד סיפור אהבה שנגמר ויקח זמן (ארוך יותר או פחות – כל אחת לשיטתה) להתגבר.

        יחי ההבדל!

        בוטן,
        אישה באזיקים של שני גרוש וחצי

        • פשוט מאד בוטן- כאן היא סיפקה תשובה ברורה ואמיתית לכל אנשי הברזל למיניהם. כתיבה מוציאה צד מאד עדין ואישי אצל אנשים, והאנאליזות בגרוש כאן מזלזלות בה ובגדול.
          במיוחד שיש אנשים שברור להם לחלוטין מה עבר לכותבת בראש ומה היא צריכה לעשות כדי שהחיים שלה יראו וורודים ומהנים. מנסיון, אין יותר מרגיז מחכמים גדולים עם ניקים קצרים.

          • אף אחד (שלא מכיר אותך)לא יודע מה עובר לך בראש. אף אחד לא יודע מה יעשה לך טוב.
            אולי תלכי צעד אחד קדימה, ותביני שככל שהתגובות יותר נחרצות, הן יותר מעידות על כותב התגובה מאשר עליך? וגם אם כל העולם נותן לך עצות, קבלי אותן בסלחנות (כל עוד אף אחד לא כופה עליך אותן). ובמקום להתרגז ולפרש אותן כזילזול, מקמי אותן אצלך באיזור הנייטרלי, ומי יודע, אולי הן גם יהיו לעזר.

            בן, מתמחה לפסיכולוגיה בגרוש.

          • הנביא יחזקאל

            מרבית התגובות תמכו והזדהו עם נגה.
            חבל להרוס עכשיו

          • נוקו,
            מניסיונך את הרי כבר יודעת, שאף אחת לא מפרסמת מאמר/הגיג/סיפור בבננות ומצפה שלא נגיב.
            זה ה"תפקיד" שלנו כאן (וגם שלך, יקירתי).
            ובתגובה כמו בחיים – כל אחת מגיבה עפ"י ניסיונה, חוות דעתה, טוב ליבה, נחרצותה…

            נדמה לי שיחסית קיבלה נוגה תגובות אמפטיות מעל הממוצע, וגם הביקורת (ברוב המיקרים) הייתה מעודנת יחסית.

            בוטן,
            מגיבה לא קטנה (עם ניק קצר)

            • קודם כל- אני מסכימה עם בן, אכן, אני משתדלת למקם תגובות כאלו באזורים הניטרליים שליץ מה לעשות שאני בחורה עם כמות מצומצמת של אזורים כאלה- אבל זה לא העניין כאן, נכון?
              אז כן, ניטראלי- אבל למה? וזה לבוטן היקירה, למה להגיב מתוך מקום של התנאות? יש כאן פלטפורמה מצויינת לספר את הגיגי נפשך ואיך זה מתקשר אליך, יש כאן גם מקום להביע התנגדות מסגנון או נושא הכתיבה. יש מקום ל*הכל* אבל עצות? ורדה רזיאל ז'אקונט שיק? זה יש ערוץ שניים ורדיו אזוטרי שאני לא ממש זוכרת את שמו אבל יש לו מספר מעל למאה. אני משוכנעת, מהכרותי עם הניק הקצר והחינני שלך, שאת יכולה להבין בדיוק על אילו תגובות אני מדברת.
              או בקיצור, כפי שורדל'ה כל כך אוהבת לנבוח "תזרקי אותו" לא ממש לעניין במקרה שאתה לא ממש יודע, מכיר ואין לך פי אייץ' די בפסיכו כזה או אחר- גם אם כן יש לנו את ורדה שתוכיח שתארים זה לא הכל- ככה קטעים- בשביל החבר'ה.
              מה עוד?
              סופשבוע מבורך לכולם )גם לאלה בגרוש(

              • נוקו חביבתי,
                תרשי לי להגיד כמה טוב שאין לך יותר מידי אזורים ניטרליים. את בטח מבינה למה אני מתכוונת.
                תגובתי (לגם לדברייך) נמצאת קצת למטה – אחרי תגובתה של נוגה.
                ותוספת אחת: גם אותי לפעמים מעצבנות תגובות של רזיאלות, ז'קונטיות ושות', אבל מצד שני, זה ה"קסם" של המקום. אם כולן יהיו כאן רק תומכות ונחמדות תוך יומיים נאבד עניין.
                וכמובן, בהתאם למצב רוחי, אני אבחר אם לצעוק על תגובה מרגיזה במיוחד, או סתם להתעלם.

                בוטן,
                מאחלת שבת נפלאה
                והולכת לסדר לאחת כזאת גם לעצמה : )

        • למה בכלל לעשות השוואה? חלילה לא התכוונתי לבקר אותך או מישהו אחר, רק שנראה לי שחלה פה טעות בסיסית. אני לא זאת מהכתבה או זאת מהתגובה. אני שתיהן, ואין פה סתירה.
          האם לא יכול להיות שאני גם כזאת וגם כזאת? גם אוהבת מאוד, עד כלות, וגם חזקה, חיה טוב ומנסה להתמודד בדרך הטובה ביותר שאני מסוגלת לה? הרי למעשה אני עושה כבר את מה שכולם הציעו לי לעשות והרבה לפני שהם החליטו בשבילי מה טוב לי. יש לי בעיה עם ההחלטיות של האנשים כאן, עם השחצנות שבה הם משיאים את עיצותיהם לפעמים.
          הבעיה שלי היא לא עם מה שאמרת או עם מה שמישהו אחר אמר. זה הכל נכון, אבל לא רק, אלא גם.
          גם הם צודקים וגם אני צודקת וזה לא סותר, עובדה, אני גם פה וגם שם. הרי לא יכול להיות שאני כל הזמן אהיה במצב רוח משתפך ופתאטי של מאוהבות, נכון? אחרת הייתי מאושפזת- לא הייתי מצליחה לעבור ככה יום אחד ובטח שלא כמה שנים כאלה. אני שפויה לחלוטין, תאמיני לי, ועדיין יש לי אהבה כזאת בלב לבן אדם אחד, שלא רוצה אותה. זאת העובדה. עכשיו מה, אני אמורה לקחת ברצינות כל מגיב ומגיב שנותן פה תורה שלמה מבחינתו שנוגעת למה שאני חייבת מיד לעשות עם עצמי, כאילו אני לא יודעת, מנסה את השיטה הזאת וכל שיטה אפשרית, מתוך הנחה שאני חולת נפש שמתרפקת על אובססיה כדי לברוח ממשהו או ווט אבר?
          מצטערת נורא אם אני לוקחת בערבון מוגבל מאוד את העצות, ומנסה להזכיר לעצמי שבדרך כלל התגובות שכותב אדם מיועדות בעיקר לשכנוע עצמי ולא קשורות אלי, במיוחד אלה שחוצבות להבות, כמו זו של ירדנה.
          אני בסה"כ כתבתי משהו שיצא לי מהלב, נכון לרגע הכתיבה. היום, למשל יש לי מצב רוח מעולה, אני הולכת לרקוד אחר כך. תירגעו בבקשה. אני אוהבת מישהו, אני לא חולה בסרטן. אני לא צריכה רחמים ולא הפניות לרופא, וזה שאנשים מפענחים את מה שכתבתי כקריאה נואשת לעזרה מעיד לא עלי, אלא עליהם. אולי הם זקוקים לעזרה. אני בסדר. רק רציתי לפרוק ולשתף. לא שום דבר אישי נגד אף אחד.

          • נוגה,
            ההשוואה לפעמים מתבקשת.
            בעיקר כשמדובר בסיפור המציג מצב כל כך טוטאלי.

            נכון, צודקת נוקו, יש בבננות מקום לתגובות אישיות, לספר על עצמך (זה קל יותר תחת ניק).
            אבל יש מקום לכמעט כל תגובה. גם להיות ז'אקונט לרגע.
            ושוב, כמו שאמרתי למעלה, בטח קראת קצת תגובות לפני שבחרת לפרסם כאן, והכרת את מגוון הנפשות הפועלות. והמגוון הזה מחבק, מייעץ, מתפלץ, מתנשא ולפעמים מקיא (או סתם בתחילת הריון). מגוון רחב המאפשר לבחור מה שנעים לך.

            ואם את שואלת אותי (ואת באמת לא חייבת), כדאי לשים לב דווקא לתגובות או עצות שפחות ממיסות את האוזן.
            נכון, תמיד קשה לקבל ביקורת על "איך אנחנו מתנהגות", ותמיד יותר נעים לקבל תמיכה וקשב, אבל ביקורת מחלחלת, ולפעמים אחרי מספר ימים פתאום קולטים שהיא אולי אכזרית, אבל יש בה משהו.

            בוטן,
            מגוון של נפשות

      • לגבי "פתיחות… לא מעניין לחיות ככה…לא מתפתחים לשום מקום עם כזאת סגירות"…. לי מדגדגת שאלה על קצה הלשון: *לאן בדיוק קיבעון האהבה* (האמיתית והגדולה מן החיים, בלי שום ספק, אני לא מזלזלת) – *מאפשר לך להתפתח?*

        כמה באמת באמת מעניין לחיות ככה? אולי מאד, כי החלק המסעיר הוא פנטזיה. והחלק הממשי?
        מה קורה עם המימוש? ואיפה באמת נמצאת הסגירות (לגבי אפשרויות חדשות ואנשים חדשים, למשל).

        לא יכול להיות שאי-שם או אי-פה, יש גבר מופלא אחר שאיתו יכולת *לממש* חיי אהבה מסעירים ומציאותיים? אולי אם תהיי פתוחה לאפשרות הזו, היא תקרה לך. ואם לא תהיי פתוחה אליה, היא לא תקרה לעולם?

      • מסכימה עם כל מילה.

        אותי,לפחות,ריגשת עד מאד,ולצערי הזדהתי כמעט עם כל מילה….

        רק אושר!

        שרון

      • האם אני היחידה ששמה לב לאירוניה: שם המשפחה של נגה הוא lieben, שזה בגרמנית: אהובה.
        כמה אירוני.

  35. רק לזכור:
    הדרמה הגדולה מתקיימת בעיקר בראשנו.
    ואת הרי יודעת כמה את חזקה באמת.
    ואם בחרת בדרמה כנראה שיש עוד כמה שלבים שאת צריכה לעבור
    כדי להבשיל באמת לקשר בריא ומאוזן.

    נסי להנות, אפילו מהסבל- את הרי בחרת בקשר שמביא אותך למקומות האלו,
    ובשלב מסויים כבר לא תרצי להיות שם, פשוט כי עברת עוד שלב.
    אז אל תדאגי כל-כך, תחיי, תפלי ותקומי ותעברי את השיעור שלך בדרך שלך.
    ואל תפחדי.
    הכל יגיע כשבאמת תהיי מוכנה שיגיע.

  36. כל כך יפה וכלכך עצוב
    מצד אחד משמח לשמוע על מציאת אהבה שכזו ומהצד השני עצוב נורא לשמוע שהיא חדלה להתקיים לפחות מצד אחד של המערכת.
    אין עצה שבעולם לתת לכותבת .
    רק לומר לה אולי שזה לעולם לא עובר ורק הזמן מעמם קלות את תחושת החנק בגרון.
    היי מסופקת כי מצאת את נפשך התאומה בעולם והיי עצובה כי לא תוכלו להגשימה בחיים אלו
    החיים חזקים מהכל.

  37. רדגסט

    קראתי את הכתבה ולא יכולתי שלא להשות את זה למצבי, מצב שהוא כה דומה אבל קצת שונה,
    גם אני מתייסר בגעגועים,ספקות,זכרונות מכרסמים ושאר ירקות למרות שעברו כבר יותר משנתיים מאז 'ההיא', אותה אחת שהדליקה בי את ה'ניצוץ' שאף בת לא הצליחה להדליק מאז,

    "ומה השוני פה לעזעזאל?"

    השוני הוא שהיא לא הייתה יפה במיוחד, מצחיקה בטירוף, אפילו נחמדה היא לא הייתה ממש, אני לא זוכר שהיא הבינה אותי והייתה כאוזן קשבת לבעיותי וכשאני מתחיל לחשוב עליה יותר ויותר אני אפילו שונא אותה. אבל רק קצת.
    אבל עדיין,
    אבל היה בה משהוא שאני לא יכול להגדיר, המשהוא הזה שהדליק את ה'ניצוץ'
    משהוא שגורם לך להתגעגע למישהוא.

    משהוא שאני מקווה שאני ימצא יום אחד.
    ואני מקווה שגם את[

  38. אלונה

    האם עצרת לחשוב, יקירתי, שעל אדם את מדברת? סה" בן אדם.
    נשמע תמוה? גם לי.

  39. הדבורה

    בלי להרגיז אף אחת:
    כדי להשתחרר, צריך פשוט פסיכולוג טוב. כזה שישב לך על הנשמה וינקה אותה מכל הסיבוכים. כי מאחורי הסיסמאות על "אהבה גדולה מהחיים", מסתתרים דברים עמוקים יותר.
    אבל כמובן, יש כאלה שפשוט לא רוצות להשתחרר באמת, ובוחרת בלשקוע. ואולי נהנות מזה.
    בקיצור בננות יקרות, אם אתן רוצות לעזור לעצמכן, השקיעו בנפש קצת כסף.
    הנפש שלנו היא ענין קצת יותר מסובך מלדבר עליה רק ב"בננות"!!!!
    אז קדימה, להסתער על ספת הפסיכולוג!!!

    • ככה את חושבת. בעיני ללכת לפסיכולוג זה לא "להשתחרר", זה מקסימום לסדר את החדר והרבה פעמים זה לקבל התניות חדשות שנחשבות ליותר "בריאות".
      לפני חמישים שנה רק הליכה לפסיכולוג נחשבה להודאה במחלת נפש ולמות משברון לב עם ערימה של קמליות על החזה היה מעשה נאצל ומקובל לחלוטין. אז מה?
      מה השתנה? אותו עדר, רועה אחר. וזו בוודאי ובוודאי לא, עם כל הכבוד לך, התשובה לכל דבר בחיים. יש מליון דרכים לעבוד על עצמך, כמספר האנשים, למעשה, והסגידה הזאת לטיפולים פסיכולוגיים שמנהלים אותם בני אדם כמוני וכמוך עוברת כל גבול לטעמי. אני לא נגד, במיוחד אם מצליחים לשלות מהערימה פסיכולוג באמת מצוין שזה לכשעצמו דבר מסובך מאוד, אבל לא לכל אחד ולא לכל בעיה זה מתאים, וזה בסדר גם לא לרצות פסיכולוג- ממילא עוד עשר שנים יהיה טרנד אחר שימליצו עליו כאן ובכל מקום אחר בחירוף נפש.
      כל מה שאני מבקשת זה די עם הטון ההחלטי הזה, במיוחד כשזה קשור אלי, אני יכולה? הייתי מעוניינת לנהל דיון אבל זה לא דיון, זו אודיסאה של זריקת אקסיומות, ועוד על הראש שלי.
      ביטחון מופרז שולט בכל הדף הזה. אף אחד פה לא יודע כלום על אף אחד אחר, ובטח שאין לו מונופול על האמת. הבעיה כאן היא לא מגוון הדיעות אלא שכל אחד כאן סובר שהוא יודע הכל והוא המדד לכל בן אנוש אחר.
      אנחנו לא יודעים כלום על כלום.
      קצת צניעות, ראבק, לא תזיק.

      • לא יודעת למה, אבל את באמת לוקחת קצת כבד כל עצה.
        גם אם לא מתאים לך, שימי לב שדבורה באה להגיד כאן משהו על עצמה.
        לה הפסיכולוגיה עזרה, ולעוד לא מעט בננות אדומות, ירוקות וצהובות.
        (ואין ספק שאם רק תבקשי תקבלי כאן מספר לא מבוטל של פסיכולוגיים/יות מצויינים/נות…)

        רוצה לשתף אותנו בטיפול אחר שעזר לך בחיים? אנחנו נשמח להקשיב (וכמובן גם להגיב : )

        • עברתי את הגבול. מצטערת מאוד. אני מבינה עכשיו את יחסי הכוחות- לי אסור לבקש שירדו ממני ויהיו עדינים איתי, אבל לכל אחד מכם מותר להתמרמר כשאני לוקחת לא נכון את אחת העצות. אני פה רק כדי שתוכלו להשחיז עלי את הלשונות שלכם ולבדר אחד את השני בטקסטים שנונים. מעולה. צודקת, אני באמת לוקחת כבד.

          • נוגה,

            אם תגובתי נשמעה לך בוטה, אז באמת בואי נפסיק כאן.

            בוטן,
            מעדיפה לנוע ברכב ולא על הגב של אף אחד

            • כי גם אני יכולה.
              לא אמרתי שהיית בוטה, בוטן. ובכלל, דיברתי לכל מי שנתן עצות סרק ואמר לי מה אני צריכה לעשות. לא אלייך במיוחד. את פשוט הכי מתקשרת וענית לי באופן רלוונטי לכן זה יצא דיאלוג בין שתינו. תסכימי איתי שהתגובות פה הן יומרניות בצורה נוראה ואיומה ושבאמת אין מקום אחרי תגובה כמו של ירדנה לדיאלוג (למרות שהיא כתובה בתורה מבריקה והאמת שאפילו צחקקתי כשקראתי אותה). מה שמציק לי הוא דבר אחד- השחצנות והפסקנות שבצורת ההתבטאות, וכמובן שאם מישהו אחר היה כותב משהו על עצמו והייתי רק מגיבה זה היה נראה לי פחות נורא. העניין הוא, שיש לי המון מה להגיד כמעט לכל אדם שכתב תגובה אבל אני מרגישה שאם אענה להם אני אכנס לתוך התנצחות, ושאין פה אוזן קשבת חוץ מכל אחד לעצמו, וזה מה שמאכזב אותי. לא רציתי התנצחות על דבר שכל כך חשוב לי לשמור על הנקיון שלו. אני לא רוצה להזנות את מה שאני מרגישה בעזרתם של כל מיני אנשים שלא יודעים על מה הם מדברים, ומצד שני יש לי דחף לתקן אותם כל הזמן, להסביר להם למה הם טועים, לשאול אותם למה הם מתכוונים. בקיצור זה מצב לא נוח שלא צפיתי אותו. אם הייתי יודעת שזה מה שיהיה, אולי הייתי חושבת פעמיים אם בכלל לכתוב את זה כאן, דבר שבזמנו זה היה נראה לי רעיון נפלא. מה שכן, כשאני אגיב בעתיד אני אזכור את התחושה הזאת ואנסה להיות מאוד עדינה. אז אולי יצא מזה דבר טוב.

              • אין לי בעיה עם כותבות המגיבות, מתנצחות ונאבקות על דעתן.
                אינדי ואריאלה עושות את זה כל הזמן.
                לפעמים נדמה שהן גוררות את הדיון למקומות לא מוצלחים במיוחד, אבל זכותו של כותב/ת להגיב כרצונו.
                מה שהפריע לי בתגובתך הוא הסיגנון, שהיה בו, אם יורשה לי, משהו מתנשא.
                הזילזול בעצות שלא נראות לך, המסר של "מי שלא הייתה שם לא תבין", ומי שרואה את הדברים אחרת לא ראויה לתגובתי.
                את לא חייבת ללכת לפסיכולוג אם את לא מאמינה בשיטה, אבל בתגובתך יש לעג למי שכן הלכה וקיבלה עזרה, ושהמלצתה באה ממקום וכוונה טובה.
                נכון שיש גם תגובות מעצבנות, קנטרניות, קטנוניות, ולא לכל דבר חייבים להתייחס. אבל אם כוונתך הייתה רק להרחיב את מעגל האימפטיה, כנראה שבאמת טעית בכתובת.

                אני די בטוחה שאם תחזרי ותקראי את התגובות הללו בעוד כמה חודשים, תגלי שהן הרבה פחות מאיימות וקשות ממה שנדמה לך היום, ואולי אפילו נכונות.

                בוטן,
                מעורב ים תיכוני עם נשמה פולנית

                • זה פשוט לא נכון.
                  נראה שאת שופטת אותי בחומרה הרבה יותר גדולה מאשר את חברותייך המגיבות. אולי תקראי גם את את התגובות שלהן שוב ותמצאי שם את ההתנשאות שדימית למצוא אצלי. הרי לא יכול להיות שרק בגלל שאני לא מתוך הקליקה המאוד סגורה של המקום הזה אמות המידה שלך לגבי יהיו כל כך מעוותות עד כדי כך שרק את "ההתנשאות" מצידי תסכימי לראות ומשאר האנשים שהתנשאו לא פחות ולדעתי אפילו הרבה הרבה יותר תתעלמי לנוחותך. ומה יותר מתנשא מלהגיב על הצהרת אהבה ב"את כנראה חולת נפש פרוורטית, תלכי לטיפול"? ואגב התנשאות, הרמיזה הבוטה לגבי כוונתי, היחידה כביכול, "להרחיב את מעגל האמפטיה", והאמירה שאני נמצאת במקום הלא נכון היתה לא נעימה לאוזן, בלשון המעטה.
                  בכלל, לאנשים שכל כך קל להעביר ביקורת חסרת אחריות על בני אדם אחרים צריכה להיות קצת יותר פתיחות לתשובות שהם מקבלים, אבל התחושה שאני מקבלת היא שכל מאמר שמתפרסם מקבל מיד מעמד מאוד מסוים שהגדרתו העיקרית היא "או, הנה עוד אחד שלא יודע מה ייפול עליו עכשיו, יללה, עליהום". אם משהו ממה שאני אומרת כאן יש לו איזה תוקף בעיניך ולו רק כי אני אדם מן החוץ אני מציעה לך לבדוק שוב את התגובות, גם את שלך ולחפש בתוכן משוא פנים. אני מבטיחה לך שתמצאי.

                  • מלכישוע דיגלר

                    אבל במקום למצוא לכן אויב משותף להתנפל עליו, מיי איי סאג'סט אה ליטל מאד ראסלינג?

                  • נתחיל בהערה. אף אחת מהמגיבות כאן אינה חברה אישית שלי (אלא אם אני לא מזהה אותן תחת הניק). את חלקן מכירה מתגובות בעבר, עם חלקן יצא לי לנהל דיאלוג כזה או אחר פה ושם, מכמה אני מתרחקת כמו אש, ותמיד יש חדשות או בעלות ניק נוסף, שזו הפעם הראשונה שאני קוראת את תגובותיהן.

                    להגיד שהגישה כאן היא "הינה חדשה, בואו נתנפל" באה מתוך רגישותך האישית, ולא מתוך קונספרציה בננית-נשית.
                    אם תרדי קצת למטה, לכתבתה של אינדי, תמצאי שם תגובה שלה שבה היא מודה שהיא מקצינה את הדברים כדי ליצור דיון מעניין.
                    והיא צודקת!
                    צודקת, ומובילה אותי לעניין המרכזי:
                    את כל כך טועה בפרשנותך שקשה לדעת מאיפה להתחיל.
                    אז אולי אתחיל בהמלצה (לא יהירה, בחיי) להכנס ולקרוא תגובות בפורומים אחרים, בהם לא מופעלים רגשות אישים, כדי שתראי מהי דינימיקה של פורום, וכמה משעמם פורום של דעה אחת.
                    החלק המרכזי בכל פורום הוא הדיון, התגובות, הדעות השונות, ולפעמים גם מלחמות עולם קטנות. ובמובן זה, הכתבות והסיפורים בבננות הן הבסיס.
                    כשכותבת מצטרפת לדיון זה אחלה. הדיונים היותר מעניינים, אהובים, מצחיקים ומרגיזים שהתקיימו כאן, נוצרו גם בזכות פתיחותן של הכותבות, ומוכנותן להיכנס ראש בראש במגיבות (או.קי, אל תצעקו, גם במגיבים).
                    לעומת זאת,כשכותב בא ממקום של עלבון ותחושת "כולם כאן רוצים ברעתי" הוא פשוט פוגע במהות הפורום.
                    זו גם הסיבה – ולא יהירות כפי שטענת – שכתבתי שאת במקום הלא נכון (והכוונה באמת לא הייתה להעליב או לפגוע).
                    כי מי שאינו מוכן לפתוח את כתיבתו לדעות שונות ומגוונות ולפעמים גם בוטות, רצוי שלא יכנס ללועו של שום פורום.

                    והערת סיום על קליקות.
                    במרבית הפורומים תמצאי קליקות של מגיבים שמתארגנות לפעמים סביב הסכמה זמנית, ולפעמים מהכרות ארוכה (בפורומים פוליטים זה בולט במיוחד, אבל גם בפורומים מקצועיים).

                    ועד כאן הבוטן,
                    ברגע של רצינות

                    • מן הסתם אני רגישה באופן אישי יותר ממך או מכל אחת אחרת (או אחד) לגבי הדבר הספציפי הזה, והייתי מעזה אפילו לאמר שמדובר בתופעה טבעית בתוקף הנסיבות, אבל השאלה החשובה היא לא האם אני טועה בפרשנות שלי, או האם דיון של תגובה אחת הוא מעניין פחות או יותר מאשר דיון שיש בו תגובות מסוגים שונים, כי בוודאות התשובה תהיה שבוודאי דעה אחידה הינה פחות מעניינת, ללא ספק. אינדי לגמרי צודקת.
                      לא מתוך רגישות אני מעירה את הערותי, האמיני או לא, אלא מתוך סלידה נקיה לתופעת חוסר הענייניות המוחלטת והטוטאלית שמאפיינת את רוב התגובות. הפורום הזה ואחרים (שאגב, עברתי עליהם בהמלצתך) מצטיינים בנימה אישית שלא במקומה, ומצד שני בהתמקדות מוגזמת בנקודות חולשתם של אנשים שמעזים להיחשף ולא, כפי שהיה ראוי להם, בשימוש בנימה אישית איש איש לעצמו ובתרומה של דעות ענייניות או אוהדות או אפילו מועילות, לשני. אני כמובן מכלילה, אבל אני מאמינה שתסכימי איתי שעל פי רוב זהו בדיוק מה שמתרחש כאן, שם, וגם בכל פורום אחר. ברור לי שאלטרואיזם חסר פניות הוא הרבה יותר מדי לבקש מבני אדם, ולכן חשבתי שדווקא בזכות תרבות הניקים המשוכללת, בתוכה אין אף אחד יודע את זהותו של איש שיחו, יהיה לו סיכוי לפרוח, אפילו קלוש- אם טעיתי, זו הטעות שלי, ולא בפרשנות זו או אחרת.
                      כמו כן, מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסידה גדולה וגם לא קטנה של הקצנה לשם הקצנה אלא אם כן היא בהומור. הקצנה, כמה שהיא יכולה להיות מעניינת, כאשר היא מאולצת ומטרתה אך ורק העלאת רמת העניין להנאת הקהל אינה מוצדקת בעיני בשום אופן אלא אם כן מדובר בסיפור בדיוני או יצירה תלושה, או שהיא נעשית על ידי האומן עצמו. קצת דומה לאופן שבו אנחנו מגיבים כשמישהו מקלל את אמא שלנו למרות שאנחנו מרשים לעצמינו לעשות כן בכל הזדמנות. מבקרי ספרות בארץ עושים את הטעות האיומה הזאת תמיד- שוכחים שאדם כמוהם נתן את נפשו על דף בשביל להוציא תחת ידו את הדבר שהם ללא יסורי מצפון, קוטלים, שוחטים ורומסים, לרוב שלא בצדק, במקום להעביר ביקורת עניינית ולהדגיש גם כמה דברים טובים, בלי לחטוא לאינטגרטי המקצועי שלהם או לאמת הפנימית (ואני בטוחה שלרובם אני מחמיאה כרגע מחמאה עצומה) שמובטחני שאפשר למצוא אפילו בספרים של רם אורן או בטור רכילות, ואת הדברים ה"רעים" תמיד אפשר לאמר בצורה שאינה מעליבה, אינה מתנשאת והיא הרבה יותר מדוייקת. בוטן, יקירה, את אדם מאוד אופטימי כנראה, שזה מקסים בעיני, אבל אני חושבת שאת משלה את עצמך אם את מאמינה שאת האנשים שאני מתכוונת אליהם עניין לרגע אחד דבר מלבד כמה הם נראים שנונים בעיני האחרים ותחושת הפורקן הרגעית שנוצרת אחרי אמירת דברים שלא היו מעזים לאמר לאף אדם בפניו, וודאי שלא בניסוחים הללו.

  40. קרועה

    מדהימה היא התחושה שאת כלואה בעולמך ואין איש שיכול לגמרי להבינך, ולפתע מן השחור צצו להן המילים המתארות את עולמך שלך…
    מזדהה עימך בלב שלם ויודעת שאף עיצה/קלישאה/הדחקה או ד"ר זמן לא ירפאו את הנגע.
    ליבי איתך!

  41. עצה ממישהי שעברה משהו דומה – החיים מנצחים. האהבה שלך לעצמך צריכה לגבור על הכל. האהבה שלך לעצמך היא לדעת שאת האיכות הנדירה שמצאת בו את בעצם יצרת, ואת, היוצרת, יש לך את היכולת ליצור את האהבה הזאת מחדש בדמות אחרת. להתבגר, להשתחרר מהפאטליזם הזה ולהבין שאין אחד ויחיד שמושלם בשבילך, אין מושלם, רק הבלתי מושג הוא מושלם מעצם זה שאת לא יכולה להיות איתו, מעצם זה שהוא לא צריך לעמוד במבחן המציאות, להפנים את זה ולהמשיך הלאה.

    עוד עצה – תמיד תאמיני לו. כשהוא אומר לך שמגיע לך משהו יותר טוב, אל תחשבי "הוא אוהב אותי עד כדי כך", תאמיני לו. כשהוא אומר לך שהוא לא טוב בשבילך, אל תגידי "אני אוכיח אחרת", תאמיני לו. אם זה היה צריך לקרות זה היה קורה. אם הוא היה רוצה בזה זה היה מתקיים.

    כל התשובות נמצאות בך, לא בו. גם הסיבה שבגללה את מכורה לו, נמצאת בתוכך, לו בו. הוא רק שלוחה של הפחדים שלך, החרדות שלך, התשוקות הבלתי ממומשות שלך והדברים שעדיין לא הצלחת לפתור בינך לבין עצמך.

    תאמיני בעצמך מספיק, תאהבי את עצמך מספיק כדי לטפל בעצמך. אל תתמכרי לסבל.

    • עזבי, זה לא יעזור. יש אנשים שהסבל בשבילם הוא המנוע של החיים
      שהיסורים הם אבות המזון שלהם ושהפסיכולוגיה היא מוקצה מחמת המיאוס
      משום מה, זה קורה בדרך כלל לנשים
      רוב הגברים כבר היו מתקדמים הלאה
      ובטח מתחתנים

  42. סוסונית ים

    לא הגבתי קודם נגה, כי הייתי עסוקה בויכוח מטופש במאמר אחר, אבל רציתי להצטרף לכל התגובות האוהדות ולומר שהמאמר פשוט מדהים.
    אני בטוחה שכמעט כל אחד יכול להזדהות איתו, לי באופן אישי אף זלגה דמעה בעת הקריאה.
    לדעתי המאמר אינו משקף כלל חולשה, התחושה שקיבלתי הוא שמצאת את האחד שלך, את זה שחיכית לו, מעין חצי שני שכולם חולמים עליו, והעובדה שאתם לא יכולים להיות ביחד קורעת את ליבך.
    אני הרגשתי באופן דומה מאד למה שתיארת כלפי מישהו שבסופו של דבר אנחנו לא ביחד, ואני חושבת שגם אם על פני השטח אנחנו עכשיו ידידים – אני יודעת שתמיד אתגעגע למגע ידו על גבי ובטני, למגע שפתיו על שפתי, ויותר מכל לתחושת הבית שחשתי בהיותי חבוקה בחיקו.
    טוב, את יודעת מה אומרים – "עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל".
    ובנימה אופטמית זו…

  43. מתוך הכאב לב הפרטי שלי, שהתחדד והתנשף תוך כדי קריאה
    וגם צחקק לכמה מהתגובות…
    תגידו, יש גם אהבות ( באמת אהבות, לא פשרות של "משהוא סביר כזה")
    יש גם אהבות שמחות??
    אני מחפשת אחת…

  44. מיטלי

    כאחת שנמצאת באותו מצב כבר במשך שנה שנראית כמו נצח
    אני מאוד מקווה שבעוד כמה שנים (גם לא בעוד חודש) אני לא אמצא את עצמי עדיין מחפשת את אותו נסיך שאמור להשכיח את אהובי לשעברררררר
    אחרי תקופה ארוכה של בדידות ותסכול
    את היית אמורה להגיע למסקנה
    שהחיים כל כך קצרים
    שלא שווה לבזבז אותם בציפייה למשהו שאת לא יודעת אם הוא יגיע בכלל
    וגם אם הוא יגיע מי מבטיח לך שיהיה לך טוב כל כך
    מה שווה אהבה אם היא לא הדדית?
    למה שהוא ימשיך בחייו
    ואת תחיי, תבלי ותזדייני
    רק בשביל להרגיש שאת חיה
    ובעצם את לא נהנית מכלום כי הכל תמיד נגמר באשליה
    ש"הוא יחזור בסוף"…
    בקיצור כמו שה"חכמים" אומרים:
    IF YOU CAN BE WITH THE ONE YOU LOVE
    LOVE THE ONE YOU WITH

  45. טריניטי

    כתיבה יפה ומרגשת. תגובות – אפילו יותר יפות ומרגשות, לעיתים.
    אבל מה? עצוב.
    כי בסופו של דבר, כמו שאמרו חכמות ממני (ותגובותיהן נמצאות למעלה…רחוק…) – מדובר בבחירה שלך. את בוחרת לחיות עם התחושה שאף אחד אחר לא "יעשה את זה" כמו שההוא, המיתולוגי, וגוזרת על עצמך חיים של התפשרות. אין דבר כואב יותר מהתפשרות, כשזה מגיע לאהבה.
    כי הרי כל החיים את תשאלי "למה", איפה אני לא הייתי בסדר, שבגללי הוא עזב.
    לא יכולה לחשוב על פתרון. אולי, אם הייתי במצבך, כשמישהו שאני הכי אוהבת וכבר החלטתי לחיות אתו והאמנתי באמונה שלמה באהבה שלנו – מחליט שזה לא זה….כואב. אבל הייתי סופגת את הפגיעה, ומדממת מתוך ידיעה שזה לא יכאב לנצח, אבל בינתיים מתמכרת לכאב.
    ואחרי הרבה זמן מחליטה לקום, באומץ, ולחיות, ולהיות מאושרת.
    פסיכולוג יהיה דבר טוב. לא בציניות. כנראה קיימים דברים לא פתורים ביחסים בינכם. צריך, כמו שרייצ'ל אומרת, "קלוז'ר"… צריך להיות לבד, ללמוד על עצמך יותר, לא לפחד, לבכות הרבה.
    להחלים.

    • רייצ'ל

      סיקרן אותי לאיזו רייצ'ל את מתכוונת…
      האמת, לא התכוונתי להגיב למאמר מכיוון והוא מתייחס לתקופה בעבר שלי, ומספיק עצות נזרקו פה לאוויר, כל אחד מנסיונו הכואב שלו.
      כל התגובות רק חיזקו את המשפט שאמרה לי אמו של אהבתי הראשונה (שהייתה גם הפרידה הכואבה היחידה):"תמיד זוכרים רק את האהבה הראשונה והאחרונה (= זה שמתחתנים איתו)". קרי, פעם אחת שוברים לנו את הלב וזה תמיד האהבה הראשונה שלנו, הכי קשה לנו לשכוח אותו (לי לקח שנה ושלושה חודשים ), וכל מי שבא אחריו לא יכאיב לנו בעזיבתו/עזיבתנו אותו כמו הראשון. אבל אח"כ כשפוגשים את האדם שאיתו רוצים לחלוק את חיינו בעתיד אז נותנים לו שוב את כל הלב. וכן, האדם הזה מגיע בסוף.
      לגבי לשכוח, אף פעם לא שוכחים את האהבה הראשונה (ובקריאתי לה כך אין כוונתי לאהבת בוסר אלא למישהו הראשון שאיתו רצינו לחיות לנצח) אך בשלב מסויים היא הופכת לזיכרון מתוק, שמעלה חיוך על השפתיים. והכי טוב זה לראות בו אדם מקסים אך לדעת שלא איתו אני רוצה לחיות, הוא לא מה שאני מחפשת היום.
      נגה, באמת שאינני מתיימת להבין מה עובר עלייך, אך חלק מהעצות שניתנו כאן הן באמת טובות, אבל אחזור על המשפט האלמותי "הזמן יעשה את שלו". מקווה שהוספתי משהו חדש.

      • מזדהה ומסתייגת

        יש משהו שצריך להטמיע חזק חזק וזה קשה
        אם הוא לא רוצה אותך אז סימן שהוא לא ה מישהו בשבילך מובן?
        גם לי הייתה אהבה או אובססיה כזו ודווקא לחבר של אחותי. ועיוורת ומטורפת
        הלכתי אחריו בשנה של טירוף חושים בלילות קמתי בזיעה קרה ולא הבנתי איך אחיה אי פעם בלעדיו חרדות מטורפות לא ראיתי את עצמי חיה בלעדיו בלעדיו זה היה מוות לא שאני הייתי עושה את זה זה היה קורה לבד הרגשתי שאהיה מוכנה לעבור את החיים כצל העיקר להיות על ידו אתם קולטים על ידו!!
        לי היה מזל גדול ונהדר ולפני שהפכתי לסמרטוט ולצל של עצמי אני עצמי הפכתי להיות מושא של אהבה מטורפת כזו של בחור שבזכותו אני אדם מלא עכשיו בזכות הטירוף שהוא הפגין כלפי וברור שזה החניף לאגו שלי ולאט לאט שיקם את נפשי המיוסרת וסילק אט אט את הטירוף שהיה לי היה לי מזל גדול ואני מודעת לזה שלא לכל אחד יש את המזל הזה אבל אם אני יצאתי מזה לגמרי אחרי שלא האמנתי שאוכל לחיות לנשום בלעדיו לא ראיתי את עצמי אותי בלעדיו אז כל אחת יכולה השאלה היא איך זה קושי עצום זה טירוף שאוחז בך מבפנים ומשתלט ואתן חושבות שהוא נסתר מעיניו הדבר? ההפיכה לסמרטוט וההתדרדרות מאדם לתת אדם בשל הסערה המתחוללת בך בפנים זה הדבר הכי קשה שיהא עלייך להתמודד עימו בחייך אבל זו גם המתנה הכי גדולה שתוכלי לתת לעצמך לחזור שוב להיות אדם שלם אם לא מושלם אבל שלם ויכולת לחיות ולנשום ולבנות את חייך לבדך או עם אחר יש רגעים של התפכחות פתאום את קולטת במודע שאת אדם שלם ויכולה לקחת אחריות על חייך ולהחליט ושזה בעצם את והיכולות שלך בלתי מוגבלות קשה אבל אפשרי טמונים בך כוחות שלא ייאמנו רק תאמיני בעצמך וגמדי אותו הוא הרי לא רוצה אותך אז מה הוא שווה עבודה פסיכולוגית עצמית מאוד עוזרת והעלאת האגו את יפה חכמה ומחכה לך עתיד נהדר הכל פתוח בפנייך עצתי היא להציב מטרה מול עינייך המטרה היא לחיות ולהשתחרר ממנו. האמצעים עבודה פסיכולוגית בניית העצמי ושיקומו התענינות ופיתוח תחומי עיניין ופיתוח עצמי וכל זאת בליווי בחור על ידך אחד מאלו שיסתכלו עלייך עם עיניים כלות ואם אין כזה ניתן גם לבד אל תשכחי מי את ואת החוזק שיש לך לעבור כל דבראם עזרתי רק לאחת קיבלתי את שכרי
        ולעצות דלתי תמיד פתוחה באי מייל

      • טריניטי

        האמת היא שהתכוונתי לרייצ'ל גרין, ההיא מ"חברים", אבל אני שמחה שבאת…..(-:
        איזה קטע, שהאמיתות הכי פשוטות ובסיסיות מגיעות מהאמהות של החברים (או האקסים)… לאחד מהאקסים שלי, שהיה, אפעס, לא טיפוס חם, אוהב ומעניק במיוחד, היתה אמא מדהימה שעזרה לי להתמודד עם כמה פלונטרים.
        לילה מקסים שיהיה לכולנו, והמון אהבה.

  46. רציתי להגיד שאני ממש מבינה אותך ומי כמוני יודעת כמה קשה להתגבר על אהבה…
    כי גם כשמנסים להמשיך יש תמיד זכרון ממנו שהולכים איתך לכל מקום אם זה ריח מוכר, שיר אהוב, מקום בילויי או סתם משהו כשעכשיו כשזה נגמר מייחסים לזה חשיבות. וגם אני לאחר זמן רב עדיין מחכה לסימן ממנו רק שיגיד לי ואני יבוא, רק שיראה נכונות, רק שיתקשר ואני יראה על צג הטלפון את השם שלו עם הצלצול הייחודי רק לו עם הלבבות. זה בהחלט קשה אך צריך לעבוד על עצמך ולהפסיק לחכות… כי אם תצפי רק תתאכזבי.

    • דבורה

      תות יקרה,
      כשאני החלטתי לצאת סופית מהאהבה הישנה והלא ממומשת, עשיתי בשלב הראשון – החיצוני, ולא הנפשי – כל מה שאפשר כדי לא להזכר שוב ושוב, כי זה, כך הסבירו לי, עלול לעורר שוב ושוב את הענין. לכן בשלב ראשון, וזו עצתי הצנועה (כי אני באמת לא רוצה להמע כמו מישהי שיודעת הכל) תמחקי אותו מהזכרון של הסלולארי שלך. בטח הוא לא צריך להיות שם מעוטר בלבבות. אם הוא יחזור, ואת עדיין תרצי אותו, תמיד תוכלי להחזיר את הצלצול המיוחד. בשלב השני, למחוק אותו מספר הטלפונים, ואת התמונות המשותפות – לבוידעם (לבנתיים).

      ולך נוגה,
      רוצה להמליץ על הספר של הפסיכולוג האמריקאי-יהודי ד"ר זאב וונדרר "איך לרפא לב שבור". הוא מתורגם לעברית, ויש שם עצות, שחבל על הזמן. לי הוא עזר להבין איפה אני יכולה להקל על עצמי את הסבל ואיך להשתחרר

      • לדבורה…
        זה לא שלא ניסיתי ואני עדיין מנסה אם לאכסן בקופסה את כל המתנות, הברכות, הדברים הקטנים שהביא לי, החזרתי לו את הבגדים והחפצים שהיו אצלי ודרשתי את שלי בחזרה ואפילו את כל התמונות. אבל זה לא עובר!!! אולי כי עדיין בשל ידידינו המשותפים והקשר שנשאר לי עם משפחתו ולו עם משפחתי לא בדיוק מקל על ההתגברות. כי אני עדיין רואה אותו לעיתים חולף במכונית או באיזה מסיבה או בית קפה שהיינו רגילים לצאת אליו. חיצונית נראה כי התגברתי אך לא כך הדבר. כי בפנים יש חור ענק ושחור שממש לא עובר ולמרות כל ניסיונות ההתגברות גם לצאת עם אחרים עלו בתוהו… אבל אני מאמינה שרק הזמן יעשה את שלו.
        אין יום שאני לא חולמת, אין יום שאני לא מזילה דמעה או שתיים אבל לפחות אני אופטימית…

    • המזדהה והמסתייגת את כל כך צודקת! גם לי זה קרה פעם לפני כמה שנים שהייתי מאוהבת עד מעל הראש באיזה בחור ולא יכולתי להוציא אותו מהראש והדבר היחידי שהוציא לי אותו מהראש לגמרי זה שבחור אחר הפגין כלפי את אותו יחס,והבנתי פשוט הבנתי איך הדמיון שלנו עובד שעות נוספות כדי שנוכל להינות ממה שעומד מולנו וזה הרי סתם בחור רגיל ואפילו פחות מזה! ומושא האהבה אף פעם לא יודה בזה באמת, אף אחד לא יגיד לך: "את בטוחה שאת באמת אוהבת אותי?" הם רק ישמחו על המזל שנפל בחלקם שאת רואה אותם ככה, בצורה כזו שמאדירה אותם, ואת רק סובלת סתם! לחינם! ואני ממליצה :נסו לתת אהבה למי שבאמת צריך, לא לתת על מנת לקבל, לתת למי שצריך אתכן, למי שאתן בשבילו "וואו, איזה כייף לי שהיא מתייחסת אלי" ולא למי ש "וואו, איזה כייף לי שהוא מתייחס אלי" ותראו שגם אתן וגם הסביבה יוצאות נשכרות.רווח ענקי במאמץ אפסי .

  47. אני רק יכולה להגיד ואוו !!!!!

    מדהים לגלות כל פעם מחדש שיש מישהו שכותב את מילות ליבך

  48. שלפעמים

    זה יעבור
    העולם לא יחזיק מעמד עם כל הכאב הזה
    אם הוא ימשיך ככה, בעצמה הזאת
    זה יעבור

    • הג'ינג'ית

      יעבור
      הכאב יעבור
      אחר כך?
      אתה יודע….
      המחיר, ומי ישלם אותו גם את זה אתה יודע.
      אסור לותר, דביל.
      בלי גירגור, בלי ליבידו-חה הצחקת כאן מישהי.
      חברים ודיבורים יש לי מספיק-מכיר בודאי את המשפט הזה.
      תגרגר….
      תיגע…..
      במידה, רק במידה.
      מההיא שאגו זה לא בדיוק הצד החזק שלה.

  49. את כול החיים לבזבז על גבר? לא חראם?

    • רעיותייך

      יכול להיות ש"חראם" לבזבז את החיים על גבר, במיוחד אם הוא מדבר שטויות רבות בטון כה החלטי, כמו שאתה נוהג לעשות.

  50. אין מילים לתאר את המאמר המדהים הזה. כתיבה זכה, כל מילה נחצבה בסלע של דמעות וכאב. וגם אם הכותבת היא נאיבית ואובססיבית, וגם אם היא עדיין ילדותית ומאמינה בלהט עיוור בדבריה, הרי שזה יפה לה ואנושי מבחינתי.

    ליבי יוצא אלייך, ומכיוון שהייתי שם – אני יכול ולו במעט, להבין אותך.

    • קורדליה פיצג'רלד

      האם זהו אותו יואב המוכר לנו כיואב מניו-יורק, זה שכתיבתו כה חריפה, שנונה ומוקפדת? ברוך שובך לארץ זבת חלב דבש ובננות, ובאשר למאמר- אני בפירוש מסכימה ואף הגבתי ארוכות למעלה
      ,ברכות ושלומות
      קורדליה פיצג'רלד
      …כרגע במצב של בננה ספליט 🙂

  51. כן, זה זה.
    ולא הרבה יבינו.
    זה יכול להיות לגבר, לילד, לחבר או חברה.
    האהבה הטוטלית (לא ההתאהבות!!!)
    ללא התנאים ועם כל הפשרות.
    אם שורדים אותה…
    ונשארים שלמים מספיק כדי להבין שזה עדיין "אני" ולא פחות מ"אני" אלא יותר!
    אז גדלנו.
    כאבנו…
    וזה זה.
    לא לגדול במקום או על חשבון אלא לספח, לצרף.
    לא מתוך כפיה אלא מבחירה.
    מבחירה,
    גדלנו
    וכאבנו,
    אחרת.

  52. פנלופה

    נשאר לי רק להגיד לך תודה על מה שכתבת.
    ולחבק אותך, ואת עצמי, כי הוא לא מחבק אותי.
    איך הגיע בדיוק בזמן המאמר הזה.
    תודה.

  53. חולת אהבה

    נגועה יקרה
    קטונתי מלייעץ לך מה לעשות במצבך הנוכחי.
    אין לי ספק שברגש ושמו אהבה ישנה תמיד מידה מסויימת של אובססיביות.
    באופן אישי, גם אני כמו רבות מן המגיבות לפניי חוויתי אהבה מהסוג שאת מתארת.
    אני מוצאת את עצמי יום יום מנסה לשכנע את עצמי שחדלתי מלאהוב אותו.
    אך בטוח תוכי אני יודעת שתמיד אוהב אותו. אפילו שבחיים לא אסכים לחזור אליו, כמו בפעמים קודמות שנכנעתי למשיכה, לאהבה, לעצמי ולו.
    כל הסובבים אותך מייעצים ומייעצים, אבל אף אחד שלא היה ביניכם בתקופה ש"צייצו הציפורים"לא יודע מה היה לכם. לכן קחי כל תגובה בערבון מוגבל,לא בגלל כוונות זדון ולא בגלל רוע אלא אך ורק מחוסר ידיעת העובדות .
    אני מאחלת לך למצוא בעצמך את הכוחות להפסיק לכאוב ויותר מזה, את האהבה השניה והטובה יותר שרבים הזכירו כאן.( ובאותו זמן מאחלת זאת גם לכל שאר המגיבים שסוחבים אחריהם/אחריהן שובל ארוך של דמעות לא יבשות, ובמאמר מוסגר-גם לי.)

  54. ניצולה בקושי, אבל ניצולה

    נגועה חומד,
    בתור אחת שעברה את זה, וקיבלה את זה בתור סטירה מאוד חזקה לפרצוף, אני יכולה לומר לך, בוודאות, שעד כמה שאת בטוחה כרגע שזה לא יעבור- זה כן. היה לי אחד כזה, חיכיתי לו וחיכיתי לו, ונחשי מי לא בא? נכון!
    אמרתי לעצמי- הוא אוהב אותי (וזה היה נכון לאותו הזמן, נפרדנו בשל סיבות אחרות), הוא לא יהיה מסוגל לחיות בלעדיי באיזשהו שלב- הוא יחזור!
    אז זהו, שלא. הייתי בטוחה שאין חיים בלעדיו, ללא נוכחותו, אין טעם לתפוז. לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי, "שמרתי" את עצמי , למקרה שהוא יחזור. בסופו של דבר, התחלתי לקרב אחרים, אבל עדיין, הייתי בטוחה, שאף אחד לא ישווה לנסיכי מהאגדות. ואת יודעת מה? בלי כוונה, התאהבתי עד מעל לפופיק שלי במלאך, שלא רק שהמיתולוגי לא משתווה לו, אני עד היום לא מבינה, איך לא יכולתי להבין, שיש יותר טוב אי שם, יותר מתאים לי, יותר יפה, הרבה יותר.
    אל תאמרי נואש!
    תמיד יש יותר טוב, ואם לא יותר טוב- תמיד יש יותר ועוד באופן כללי…
    אהבה לא מוצאים רק פעם בחיים. אפשר לאהוב המון אנשים בתקופות שונות, וזה לא נכון לומר, שיש רק מכסה אחד לכל סיר. חוץ מזה- תמיד אפשר לאלתר..
    ניצולת המיתולוגי.

    • תודה על העידוד. קראתי כאן דברי טעם רבים (וגם דברי בלע, קטנוניות והתנשאות), תגובות קצרות שגלגלו חיים שלמים, חלקן משמחות. את הצלחת לעודד אותי. בראציו ברור לי שהרגשות יקהו. אולי יתקהו, מלשון 'התפעל', אם אנסה מספיק.
      לראשונה זה שנים אהבתי (בשנים ההן הייתי מאוהבת לרגע, אבל לא אהבתי ולא הכנסתי איש לחיי). חשבתי שגם הוא אוהב. חשבתי שחיינו השתרגו (ולרגע קצר נדמה היה שכן) וטעיתי.
      מפחיד. עצוב. מתגעגעת לרגעים הטובים, כמהה לו. הייתי רוצה לחכות לשובו, אבל עובדת קשה על עצמי שלא לעשות זאת.
      תודה לך, ניצולה. בקרוב (יותר או פחות) אצלי, הלוואי.

  55. Song of songs….

  56. אני מרגישה יום יום את מה שאת חשה.
    וגם אני כמוך החלטתי להמשיך הלאה ולא לעצור את החיים בגללו.
    החיים שלי נעצרו בזמנים הכי קריטים בגללו ואני לא בטוחה אם אני מתחרטת על הרגע שהכרתי אותו.
    אני חושבת שמבלי להכיר אות חיי היו נראים אחרת לגמרי ואפילו די משעממים.
    אני מרגישה שהנפש התאומה שלי הלכה ממני ןאני בטוחה שגם הוא מרגיש כך ולכן הוא דואג להופיע מידי פעם ושואל לשלומי.
    הוא כבר נשוי ואב לילד, אפילו נפגשנו ערב לפני חתונתו בידיעה שאנחנו מאבדים אחד את השני.
    ברור לי שהוא מרגיש את אותה תחושת החמצה שיש לי ואין ספק שהוא מכה על חטא.
    הפחד הגדול שלי שהוא יופיע לי באמצע החיים כשאהיה נשואה עם ילדים והוא יבוא ויאמר לי בואי
    אני לא בטוחה שאסרב.
    אני בתוך תוכי יודעת שבסופו של דבר ניהיה ביחד-אין סיבה שלא הרי זה ברור כלכך שאנחנו נפשות תאומות.
    איתך עם כאבך
    ג.

  57. ממש יכולתי להתחבר למה שכתבת….במיוחד בתקופה הנוכחית….אולי לא בכזאת עוצמה אבל היו שם כמה קטעים שממש הייתה לי צמרמורת כשקראתי אותם.
    בילבול יכולה להיות מילה מתאימה לתאר את המצב שבטח את נמצאת בו, בילבול וכאב…

    אני לא יודעת מה באמת לא בסדר
    אם שני אנשים שאוהבים אחד את השני לא יכולים להיות ביחד…
    והצד השני שעושה 'over thinking' על כל דבר…למה אתם חייבים להיות כאלה ?
    למה לא לזרום עם מה שמרגישים…?
    נכון, זה מפחיד, אבל זה הכיף שבחיים לא? לנסות דברים ולא לבטל אותם לפני שמנסים בגלל שאולי לא רואים סוף טוב בגלל גורם כלשהו שהוא לא רגש…אלה מחשבתי…
    אולי זה מיתוס כזה שנוצר אצלי בעקבות דברים שקרו בזמן האחרון, אבל תקנו אותי אם אני טועה שיש לבנים את הקטע הזה של לעצור ולשים את הרגש בצד ולתת למוח ולהגיון להשתלט?

    • אגמית

      את לא טועה בכלל, כי יש לא מעטים כאלה.

      יש להם תמונה בראש איך ה"אחת והיחידה" שלהם צריכה להיות ואם את לא מתאימה לה, יתוחלל בגופם מאבק איתנים בין הלב והרגש לראש ולהגיון.
      יש כאלה שיקשיבו להגיון ויתנו לו להשתלט על הרגש, אבל מנסיון, הם אחר כך יתחרטו וזה עלול להיות מאוחר מדי עבורם…

  58. אמא'לה!
    כל כך נכון. כל כך ברור. הכי אמיתי שיש, נכנס לורידים.
    אין לי המלצות, או לחילופין ביקורת.
    רציתי רק להגיד שהזדהיתי. הבנתי. הפנמתי.
    החיים כאילו ממשיכים, אבל בפועל הזמן עוצר מלכת, כל הסיטואציות שהזכרת, כל הנסיונות הפתטיים לעתים לשכוח, למהול את הזכרון והכאב, מובנים, כאילו דברו אליי ורק אליי.
    צרת רבים…
    נתקלתי במאמר במקרה, ולמרות שהוא נכתב לפני הרבה זמן, אני מניחה שדבר לא השתנה מבחינתך.
    יישר כוח!

  59. אהבה לא מנצחת ! הוא לא יחזור ! והכאב לא עובר !
    אני מבינה אותך אולי יותר מכל אדם אחר ! כולם חושבים שאני משוגעת החברה הכי טובה שלי לא רוצה לדבר איתי אבל אני בשלי רוצה אותו ! רק אותו ! לתמיד !
    זה משגע את השכל והוא לא רוצה והוא לא יחזור והדמעות לא נפסקות !
    ואין מה לעשות צריך לחות ! מקווה שה שאת לא לבד ישפר לך את ההרגשה 🙂

  60. נגה – תודה על מאמר מרגש ומקסים, נדיר בניואנסים הקטנים שבין שניים ובעיקר מבטא אותנו – הבנניות.

  61. נפעמת

    לא יכולתי להתעלם מן הכתובים הללו,
    כל מילה כתובה בדם,
    הדם הזה שהינך קיזה מליבך בכל רגע-
    מקיזה גם אני,
    כל מילה שלך- כאילו שאני כתבתי,
    כמו שאני חשבתי,
    כמו שאני, בדרכי הכואבת שלי, יודעת לנסח,
    את חושבת כמוני, זה כל כך מפחיד,
    הכתיבה שלך כמו שיקפה אותי,
    כמו קראה את מחשבותיי, את שחרוט על ליבי, על גופי, על פניי,
    הכאבה שלך – כמו הכאב שלי,
    אלוהים, כמה צורב הוא,
    כמה צורב…..
    גם אני כמוך- עוד מחכה,
    כואבת,
    נשברת,
    בוכה,
    מתייסרת,
    מקווה,
    שואלת את עצמי לא פעם- מה יוצא לי מזה?
    ייתכן שאנחנו נהנות מהדרמטיות הזו? מהטוטליות?
    מכורות לאהבה לא ממומשת,
    מכורות להרגשה הזו של כל תא בגוף שנושם בקושי,
    שאוכל בקושי, שתפקידו היחידי הוא להתייסר ולייסר,
    להכאיב……
    אני תוהה- האם הוא באמת שווה את זה?
    ברור לי הרי שלא, אך אם כן, למה זה כך?
    למה לא הצלחנו להשתחרר?
    למה?

    • מרגש, כמה יופי יכול להוציא הכאב ,בהבעה בכתב . לדעתי אהבה טוטלית היא אהבה שלא בהכרח צריכים לצפות לאהבה נגדית . את אוהבת במלא ליבך , ןאם את אמיתית אל תצפי לתודה להכרה . אם אהבה היא דו כיוונית זה הרבה יותר נעים מתוק ומהנה ,אבל זו אהבה שתלויה באהבה הנגדית ,אולי פילוסופי , אבל אמיתי .

  62. מאוהבת

    אבל אני מרגישה בדיוק ככה… עכשיו… וזה ממש נראה לי כמו גורל שיצא לי לקרוא את הכתבה הזו עכשיו והעניין הוא שהיא לא גרמה לי להרגיש שיש איתי עוד אנשים בעולם וזו לא רק אני שמחכה ומחכה לאהבה הראשונה שלה… הכתבה והתגובות די גרמו לי להרגיש כאילו יכול להיות שזה לעולם לא יעבור וכל העצות האלו של "הזמן יעשה את שלו" אולי לא באמת עובדות!!! בתור בנאדם אופטימי מטבעו אני משתדלת להאמין שזה לא כך, ומנסה לקוות שאולי יום אחד אני אוכל לאהוב מישהו אחר והכי רוצה להאמין שאולי יום אחד המלאך שלי יחזור…
    ולכולכן- תהיו חזקות ותאהבו את עצמכן!
    באהבה…

  63. גם אני נגועה וכואבת יחד איתך…לא לאבד תקווה, אל יאוש!!!!

    מ-ה-מ-ם !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  64. אולי זה המצב הטיבעי שלנו הנשים,כל פעם נגועות,כל פעם במישהו אחר.אותה מחלה,וירוס אחר שגרם לה.
    קצת נמאס לי מהמעגל הזה,אותו כאב שחוזר על עצמו,אותה אכזבה. רק שעם השנים היא הולכת ופוחתת,כאילו נעשיתי אדישה,מיומנת,מאומנת.
    והכאב הופך להיות עמום יותר.
    ההתפכחות המחודשת הזו מעציבה אותי,מכעיסה למען האמת,פתאום שזה נגמר(או קצת לפני) באות כל ההבנות,התובנות,איך הוא בכלל לא מתאים לך,איך איבדת את עצמך בקשר הזה,איך עשית דברים רק כדי לרצות אותו,איך היית שם רק שהוא רצה… ואיך לא הבנת את זה עד עכשיו.
    ופתאום הכל הגיוני וברור,ובצורה שכלתנית את מבינה שהקשר הזה הוא לא מה שאת רוצה,הוא לא נכון לך.
    אבל אני אוהבת אותו,אוהבת אוהבת אוהבת. והאהבה שלי לא מקשיבה לשכל ולהגיון,היא מקשיבה ללב,והלב כואב ומתגעגע,חושבת עליו כל היום ,משחזרת,ממחזרת,חיה על תמונות,משפטים שנאמרו,מעלה את העבר לתחייה. מה ההבדל בין זיכרון לדמיון? איך אני יודעת שהזכרונות האלו אכן אמיתיים,אולי דמיינתי הכל?
    מעסיקה את עצמי כדי לא לחשוב עליו,מעסיקה את עצמי במישהו אחר,בהרבה אחרים,ונגררת לטעות חדשה.
    ואולי הפעם זו לא תהיה טעות,ואולי למדתי והחכמתי ובגרתי עם הזמן,ואני לא אאבד את עצמי,ואני לא אקריב מעצמי,ואני לא אוותר ולא אאעלם. פשוט אוהב אותו,והוא אותי.
    אני אחלה בו והוא בי. ושנינו נהיה נגועים אחד בשני ולא נרצה להירפא מהמחלה הזו לעולם.

    • מאמינה בכוחה של אהבה

      אני לא יכולה לתאר עד כמה הזדהתי עם מי שכתבת.
      אני הכרתי את הנפש התאומה שלי לפני שנה וחצי. טעות במספר הפגישה בינינו, נפגשנו רק פעמים עד ששנינו נהבלנו וברחנו. לקח לי בערך חצי שנה להודות ברגשות שיש לי אליו ועוד חצי שנה לומר לו שיש לי רגש כלפיו. הוא כבר היה עם אחרת ואמר לי שטוב לו אבל לא לפני שאמר לי שגם הוא מרגיש כלפיי ושלעולם אשאר בזכרונו.
      זה היה לפני חצי שנה ומאז יצאתי עם מישהו מספר חודשים אבל אף לרגע לא שכחתי מהחצי השני שלי. נפרדנו לפני כמה ימים ומאז כמובן שהכמיהה לחצי השני רק גדלה וגדלה.
      אני לא מפסיקה לחיות אבל זה ברור לי שיום אחד נהיה ביחד. קראתי פה את התגובות שטוענות שאין טעם לחכות והאהבה לא מנצחת. מי שטוען את זה הם בדרך כלל אנשים שוויתרו על האהבה שלהם ומנסים להתמודד עם זה על ידי איבוד האמונה בכוחה (האלוהי) של האהבה.
      ברור לי שאת החים שלי אני אעביר איתו והניתוק הזה בינינו הוא זמני. צריך זמן להודות ולקבל אהבה שכזאת, היא מפחידה בעוצמתיות שבה, גם לי לקח זמן והוא מעצם היותו גבר (לא שיפוטית חלילה, לגברים לוקח יותר זמן להתמודד עם הרגשות שלהם) צריך יותר זמן.
      אני לא מפסיקה לחיות אבל אני מחכה ליום שבו נהיה ביחד. וברור לי שהיום הזה יגיע בדיוק כמו שאני יודעת שהשמש תזרח מחר.
      השמש נועדה לזרוח ואנחנו נועדנו להיות ביחד.

  65. מתעוררת

    תודה לך, בשביל אותם רגעים שהפרקטיות עזבה את מוחי לעוד כמה דקות. היא עוזבת כבר ליותר מכמה דקות, זה ברור, כמו שזה ברור לכל מי שכתבו לך.
    איך אפשר לוותר, זו לא שאלה. זו פשוט הברירה היחידה.
    לבגוד בלב? את זה כבר עשינו. להתמלא בסבלנות?! – זה נעשה יותר קל עכשיו, עכשיו זו השקעה שחוזרת אלינו מעצמה.
    אלו הרגעים ש"אנחנו" עושים את ה"דרך" שלנו עד לרגע המתאים, וזה לא משנה איזה רגע זה יהיה בעצם. אולי הציפיה, זו הדרך, עד לרגע שהכל יתבהר, ומטרת האמונה תתגלה באופן בלתי תלוי בכלום. מה יותר חשוב, לדעת את הסוף או לדעת מה נשיג עד לרגע שבו הלב יתמוסס מטוב?
    כנראה שהובלתי את עצמי בשיטוט באינטרנט עד לפה מבלי שידעתי בעצם שאני מחפשת. אבל חיפשתי, שלא בידיעה מראש. זה לא אותו הדבר?!- זו המהות וזו הצורה.
    תודה לך על הרכות, על הכנות, על הליטוף ועל הנתינה. ועל האומץ.
    אין ודאות בחזית העתיד, אבל מה שיש לאסוף בדרך, זה מה שמרפא אותי, מחזק אותי.
    לא יכולה לוותר על הדרך הזו. לא צריכה לוותר.

  66. אני רוצה להגיד שזהו המאמר הכי מרגש שקראתי ואפילו התחלתי לבכות שקראתי אותו…..

  67. אוייי אוייי אוייי בא לי לבכות
    כל מה שיש בתוכי פשוט את לקחת וכתבת!!!!!
    כל כך נכון כל כך טבעי כל כך טהור
    אבל מההההההההה מההההההההה אפשר לעשות כבר
    הבחור הלך בקושי שומעים ממנו ואת מתה מתה שיתקשר שיתיחס לדעת
    מה עובר לו בראש ואי אפשר
    אם רק היתי יכולה לצרוח לו את זה שידע שיבין בעצם אני חושבת שהוא יודע
    אז מה להתקע על הבחור לחיות בחלום שיחזור? או להמשיך?……….
    יקירתי תמשיכי אבל אל תאבדי תקווה לעולם!!!!!!!!

  68. חסויה

    אולי אתם לא תאמינו אבל אני ילדה בת 12
    אני אוהבת ילד שלא אוהב אותי ואני לא יודעת מה לעשות
    זה כואב לראות אותו עם מישהי אחרת אם אני אגיד לו שאני אוהבת אותו אני יעשה ממני צחוק
    אני לא יודעת מה לעשות אני שומרת את זה המון זמן בבטן אז בבקשה עזרו לי כל מי שחושבת
    שהיא יכולה לתת לי עצה אז הדואר שלי פתוח רק בבקשה עזרו לי!

  69. אני מזדהה לחלוטין….. אין לי מילים פשוט… הוצאת לי את המילים מהפה.. מהלב.. מהנשמה.
    בוכה איתך. מזדהה איתך.
    שיהיה רק טוב………….

  70. נגה
    מה שכתבת יפיפה. והאמת היא שתמיד הוא יישאר
    שם, במקום שלא תוכלי למחוק אותו ממנו.
    וציטוט משיר צרפתי לא פחות יפה ומאוד קשור לעניין:
    tu peux toujours croire"
    que les petites cases de la memoire
    peuvent s'ouvrir comme des tiroirs
    et laisser partir les souvenirs
    tu sais: je t'aimais tellement fort que je t;aime encore"

    המבין יבין.
    באהבה והזדהות רבה, יעל.

  71. איך אתחיל….??
    נכון, אמת, כל מילה שרשומה, זוהי אהבה בתוך הבטן , מבפנים, אהבה שכל היום מדברת אלי בראש, ולא מפסיקה, כ"כ טוב, אבל גם בלתי אפשרי, אולי נהיה ביחד בגלגול הבא?? מה שכן אני אוהב אותו עד הסוף , לא משנה אם אתחתן, הוא תמיד בתוך הנפש, הלב , והריאות…

  72. מתוקה

    נגה מילותי נעלמו רוצה ולא יכולה, את פשוט לקחת את כולם וכתבת את העניין בצורה כל כך מדויקת.
    כל מילה שכתבת יותר נכונה מהשנייה ,לא חושבת שההיתי יכולה להוציא את הרגשות בדימוי כל כך מושלם על המצב הזה.
    ואל תחכי כי איין למי.

  73. המזדהה

    לא הייתי יכולה לנסח את זה יותר וטוב.
    כבר שלוש שנים עברו מאז הפרידה שלי ואינני יכולה לשכוח אותו, האם גם אני אנסה למחות אותו ממני ולא אצליח לעולם??

  74. נגה היקרה, אכן גרמת לי הזיל דמעות ועדיין קשה לי לפרק את הגוש שהצטבר לי בגרון…
    אני חייבת לציין שעל אף שלא עמדתי במצב כזה מעולם,קראתי את המאמר ואני פשוט פוחדת.
    פוחדת מהרגע שזה יקרה גם לי (לאחד האנשים הכי חזקים באזור…).
    כי אני שתמיד הייתי עמוד התמיכה של כל חברותיי וחבריי,שסיפקתי את כל העצות הכי רציונליות -פתאום מאוהבת. מאוהבת עד כלות הנשימה.
    זוהי הפעם הראשונה שמישהו באמת מצליח לגרום לי להרגיש כך ולכן זו גם הפעם הראשונה שאני פוחדת מזה כל-כך…
    מקווה וכואבת בשבילך ובשביל כולן…
    לי.

  75. אקסית מיתולוגית

    אוליי במקום לבכות תגרמי לו לרצות אותך?

  76. גילי (בת)

    אם יש לך את האפשרות ואת הטלפון שלו את לא צריכה לשמור את זה בלב או לרשום את זה באתר אינטרנט הדרך הטובה ביותר לגרום לו להרגיש את מה שאת מרגישה זה לדבר פשוט לדבר איתו וגם כנ"ל בשביל לקבל תשובות לכל השאלות (למה? איך? בשביל מה? וכו'.)
    היא פשוט לדבר אם הבן אדם תאמיני לי אני עברתי חצי ממה שעברת אני לא אגיד שהכל ויותר גרוע כי ביני לבין חבר שלי אנשים מבחוץ ניסו להפריד וכמעט וזה קרה אבל לא יכלתי אז דיברתי איתו על הכל מה שעברנו ומה שאני מרגישה ושאלתי מה הוא מרגיש לזה אלוהים עשה לנו פה כדי שנוכל לתקשר עם אנשים ולהוציא את מה שבלב. אז בהצלחה מכל הלב.

  77. אלמוני

    ישנן אהבות טובות ושקטות ויש את אלה שהן כמו מחלה לכן המילה "נגועה" כלכך מתאימה כאן. ומתי האהבה לא טובה? כאשר לא ממצאים אותה ונפרדים בשיא, וכאשר מפחדים ממנה, זה כמו למות צעיר או לאכול רק ביס ממה שאתה כלכך רוצה וזה רודף אותך תמיד הרצוון למצות לנגוס ולבלוע בתאוה גדולה…אני חווה עיכשיו פרידה מגבר שכלכך כמהה אליו ואני יודעת שזה הדדי,
    אבל הוא מפחד ואני מנסה להמשיך הלאה והכל נראה כלכך טפל בלעדיו, כל מפגש עם משהו שהוא לא אהובי הופך לסבל אחד גדול. אני קמה בבוקר איתו והולכת לישון איתו ומחכה ומחכה
    ומחכה….מאוד מזדהה איתך נגה

  78. הכי כואב: כשמכורח הנסיבות האהבה הלכה. לא בגלל שהיא נגמרה, להפך. בגלל טמטום שלי- בגלל קושי לחיות בארץ זרה…. הרבה יותר קשה לחיות כאן, כשהאהבה שם… ושנינו אוהבים עדיין… אבל מפרידים אוקיינוסים בינינו- ואנו חיים חיים אחרים- כל כך שונים….וחייבים להמשיך הלאה- אבל איך? את כל התמונות שלך זרקתי, עם כל החברים המשותפים ניתקתי קשר- אבל האהבה חזקה מזה- וכל דייט שמגיע לא משתווה לך…. האם נגזר גורלי להיות לבד בלעדיך? עד מתי אמשיך לבכות כל לילה? עד מתי אמשיך לקום בבוקר לעוד יום שאתה לא לצידי? אני רוצה לחזור אלייך ולא יכולה לעזוב, ואני יודעת שאתה לא יכול לבוא… הלוואי והחיים היו פשוטים ויכולנו לאהוב ולחיות ביחד. נורא נהנינו ביחד…עד כמה החיים יכולים להתאכזר למי שמאמינים באהבה? האהבה שלנו כ"כ יפה וטהורה…. למה? למה?

  79. אלמוני

    ואווו , זו הפעם המליון שאני קוראת את זה ורק הפעם בחרתי להגיב , בכל פעם שקראתי את ז דמעות מילאו את עיני , הלב התחיל לדפוק בקצב היסטרי ופשוט החסיר מס' פעימות בניסיון להשתלט על עומס הרגשות שהציפו אותי , המילים כל כך יפות וכל כך חודרות , כל כך נוגעות …
    פשוט מדהים .
    מקוה שליבך יחלים במהרה .

  80. זה כאילו שחפרת למעמקי נפשי והוצאת את המילים החודרות משם.
    כל מילה מיותרת.
    יש אפשרות ליצור איתך קשר?? בצורה אישית יותר.

  81. ליהיא

    מקסים, מקסים, מקסים.

  82. ליאור

    את מפספסת את הנקודה,נגועה יקרה.
    ציטוט משיר של ברי סחרוף:
    "אל תחפש רחוק
    תסתכל קרוב
    כן ככה זה
    לאהוב את עצמך
    לא מול המראה….."

    כל דבר בחיים הוא בר חלוף
    חוץ מהעצמיות
    באושר הפנימי אף אחד לא יכול לפגוע
    כי הוא נצחי
    צריך רק ללמוד להכיר אותו

    מומלץ לכולם לראות את הסרט:"what the bleep do we know"
    המציג שאלות קיומיות מהזווית המדעית

  83. פעימה חסרה

    אהבה טוטלית או אהבה גדולה, ההגדרה מביעה פרשנות על פי הניסיון האישי. אם לבני הזוג אין תובנה משותפת לגבי הערך הנדיר והשווה הגנה שיש באהבה הזאת, או אם היא מלכתחילה בלתי הדדית, אזי הסבל של אחד מהם הוא אדיר. לעומת זאת, בני זוג הקשורים זה בזו ברמה רגשית מופלאה שכזאת, הם ברי מזל, שהרי החוויה הקיומית שלהם עמוקה יותר, עשירה יותר, ממוצה יותר. כשמאבדים גישה לחוויה הקיומית ברמה הזאת , בהחלט אפשר להרגיש סכנת חיים של ממש.
    ישנן בעיות הרבה פחות קשות וטראומטיות שהחברה ערוכה כדי לסווג כמחלות או סינדרומים, אך שברון לב, מתקבל כחולשת אופי. שברון לב זה מחלה קשה שללא ספק מדרדרת את איכות החיים, ואפילו מעמידה את הסובל ממנה בסכנת חיים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *