נדבר מחר?

ממרום 31 שנותיי למדתי מספר שיעורים ועובדות על החיים. אני יודעת שלעוגת שמרים לוקח שלושים דקות להיות מוכנה לפני שהיא מתחילה להתייבש בתנור, אני יודעת שלמחזור שלי לוקח שלושה ימים להעלם אבל עדיין לא הצלחתי להבין כמה זמן אני צריכה לחכות עד שאבין שהוא כנראה כבר לא יתקשר.
הכל התחיל לפני שבוע. הוא התקשר, קיבל את הטלפון שלי מחברה, ולמרות שנשבעתי כבר מליון פעמים שאני עם בליינדייטים כבר סיימתי, כנראה שהגמילה גם הפעם לא הייתה סופית. שכנעתי את עצמי שזאת חברה ויש לי ערבות מלאה שלא מדובר ברוצח סדרתי, ומה כבר יכול לקרות? מקסימום נשתה איזה דרינק קטן וזהו.
קבענו שנפגשים.
פצחתי בסדרת ההכנות הרגילות. רצתי לקנות חולצה חדשה, שחורה כמובן שתסתיר את הגרם וחצי שנוספו לי מהקניידלאך של החגים (אז מה אם עכשיו דצמבר), הלכתי לכוהנת השכונתית, למריטת שערות מרגלים-שחי-שפם. ויאללה גם מפשעה, כי מי יודע? אף פעם אסור לוותר על האופטימיות. צבעתי, גיוונתי, פיספסתי ופינפנתי. נפרדתי מ-400 שקלים. התאמתי חזיה ותחתונים, התאפרתי התבשמתי, הברשתי את נושאי השיחה המרשימים שלי ויצאתי אל הקרב.
הוא היה נחמד, בהייטק, לא חתיך מדי לא מכוער, קצת חוש הומור. הוא אמר שאני מקסימה וכיף לדבר איתי, שאל מה אני עושה בהמשך השבוע, שזה סוג של קוד שיש מצב להמשך. אני לא יכולה להגיד שהתעלפתי ממנו, אבל בימינו למדתי להסתפק גם ב"בסדר".
הדייט נגמר לפי הספר – נשיקה חמודה, שלוש וחצי מחמאות, הוא אפילו שאל אם נהנתי (כזה מתחשב מצדו) ו"נדבר מחר, נכון?" "נכון" אמרתי, משננת לעצמי את הבחנותיהן של חברותיי שאני בררנית מדי ושצריך לתת צ'אנס. והאמת שהוא בסך-הכל היה חמוד.

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו

ובעוד אני משננת ומשחזרת, מנסה להסיק מסקנות מכל פיסת התנהגות שלו, שמתי לב שכבר מחר, אפילו ממש מחר, כבר צהריים והוא עוד לא התקשר. אני מזכירה לעצמי שגברים בטח לא רוצים להראות להוטים מדי ולכן, הוא בטח ברגעים אלו ממש קושר לעצמו את הידיים ומנסה בכוח לחכות עד הערב לפני שיתקשר אליי. ואני הרי לא לחוצה, אפילו לא החלטתי בעצמי, אך אני נהיית יותר ויותר קשובה לצלצולי הטלפון. אמא שלי מתקשרת ולא מצליחה להבין למה אני נשמעת מאוכזבת כשאני עונה לה. לקראת הערב אני כבר מתחילה לקחת איתי את הטלפון לכל מקום, גם לשירותים ומגניבה מבט אל צג המכשיר בממוצע כל שתי דקות. אך כלום. שקט.
אני נזכרת כי חברותיי המנוסות ממני בסצינה הרווקית אמרו פעם שלא מקובל להתקשר ביום למחרת וכי הרבה גברים מעדיפים להמתין יום נוסף (ציטוט מדוייק מפרק תושב"ע הרווקות), והבחור שלי, שכמובן מת להתקשר אליי, גם הוא בטח שמע על החוק הלא פורמלי הזה ומכיוון שכל-כך מצאתי חן בעיניו (שהרי אמר שאני מקסימה) הוא רוצה שהכל יהיה מושלם כבר מההתחלה ולכן עדיין אינו מתקשר. מסכן הוא בטח מתייסר.
בוקר. יום חדש הגיע. עכשיו הוא בטח בעבודה מחכה להפסקה הראשונה שתהיה לו כדי שיוכל להתקשר. זמן המענה שלי לשיחות הצטמצם לשניה וחצי, ועדיין כלום. בטח יתקשר כשיחזור מהעבודה, כי עכשיו הוא מוקף באנשים והוא רוצה להקדיש לי את כל תשומת הלב (חמוד). אני כבר מתחילה קצת להתאכזב. למה הוא עוצר את עצמו? בערך בשלב הזה אני מתחילה לעכל את האפשרות שאולי הוא כבר לא יתקשר. אני מנסה לשחזר כל פרט מהפגישה שלנו, אולי לא הבנתי, הרי הוא אמר שנדבר, לא אני.

צדק צדק תרדפי

אמא שלי אומרת שכששני אנשים רצים אחד ליד השני, הם פשוט רצים ביחד, אבל ברגע שאחד מחליט שהוא לא סתם רץ אלא בורח, השני הופך אוטומטית לרודף גם אם כלום בריצתו לא משתנה. וממש כך, בלי שאעשה דבר, הפכתי לרודפת. כבר הספקתי לגמרי לשכוח את הלבטים שלי והמניה של הבחור עלתה כהרף עין. ועדיין אין קול ואין צלצול. אני מתחילה לחשוב שאולי הוא איבד את המספר שלי (למרות החברה המשותפת). אולי הוא פשוט מת? עצבות גדולה שוטפת אותי. אבל סוף השבוע מתקרב, יתכן והוא ממתין לפגישה שניה בשבת. רק למקרה ש אני מחד מתכננת לי המון פעילויות לסופשבוע – גם כדי לא לחשוב עליו וגם כי תמיד טוב להיראות עסוקה – ומאידך כל התוכניות טנטטיביות לחלוטין, כי אם הוא יהיה ממש חמוד כשהוא יתקשר אולי אסלח לו.
במוצאי שבת אני מבינה שכנראה שהוא כבר לא יתקשר. ואני עדיין מנסה לנתח, איזה מסר שלו לא הבנתי ומה לעזאלזל קרה שם. אני קוברת עוד חתיכה קטנה מהאמון שהיה לי בגברים, מזמינה בדואר עוד מדריך להבנת מוחו של גבר ומשריינת מקום נוסף במכון הגמילה מבליינדייטים – "כולנו אוהבים אותך בע"מ".
חברותיי מיידעות אותי בפרק נוסף בתושב"ע רווקות. מסתבר שאחרי דייט אחד אין חובת הסברים, ולא חלה עליו חובת ההתקשרות (כן כן עליו ולא עלייך, שהרי הפמיניזם נבהל ממפח הנפש ולא עשה דרכו לעולם הדייטינג). והן מוסיפות: "אם הוא לא התקשר, את כבר תביני לבד". כי זה ממש אכזרי לצפות מבחור לעשות את שיחת הטלפון הלא נעימה הזו, שהיא גורמת לחוסר נוחות ומדגדגת את גבולות האינטיליגנציה של המין אותו אני מייד עומדת להשמיץ.
אז כדי לחסוך לבחור את עוגמת הנפש גוזרת התושב"ע הרווקית עליך 3- 6 ימים של חוסר ודאות ואובססיה מחשבתית (תלוי ברמת הנרבוזה), שהם מחיר פעוט לתשלום ורק שהבחורצ'יק שלך לא ידרש לגמגם בטלפון.

לא מתאים

אז זהו, עד כאן! אני קוראת לכן לסדר, כולכן השתגעתן. אני לא יודעת מי הסכימה לחוק המטומטם הזה, או באיזה קריאה הוא עבר אבל אני קוראת לכן לעמוד על שלכן ומיד!
1. לאף אחד לא מגיע לעבור ימים כאלה. ואל תקלי ראש, הבעיה היא לא אצלך. זה טבעי שתחכי כשבחור אומר לך שתדברו. יותר טבעי להיות נאיבית ולחכות מאשר להיות שבעת דייטים צינית שכבר לא מצפה לכלום ומופתעת כל פעם שמישהו נוהג בטיפה דרך ארץ (וזו לא מילה גסה).
2. מפגש אחד זה לא דבר לזלזל בו. התאמצת, התחתכת, מרטת. מגיע לך.
3. אל תרחמי עליו. אתמול בערב הוא הרגיש מספיק נוח לדחוף את הלשון שלו לעומק ענבלייך, הוא צריך להרגיש מספיק נוח להתקשר. זאת אמנם שיחה לא נעימה, אבל גם למרוט שערות מהמפשעה זו לא חוויה מרנינה.
4. לא יתכן שלהגיד לבחורה שהיא מקסימה וכובשת יהיה יותר קל מלהגיד לה ש"לא מתאים".
ולכם הגברים, הנה מספר דברים:
1. יש ביננו בחורות טובות, עם אמון בבני-אדם. כשאומרים לנו "נדבר" אנחנו מאמינות. בשם המין האנושי אל תגזלו מאיתנו את הנאיביות. אל תהפכו אותנו לציניות. קחו בחשבון שבפגישה הבאה תוכלו להתקל במתוסכלת שכמונו.
2. אנחנו מחכות. זה לא נעים אני יודעת אבל אל תעשו מזה יותר ממה שזה.
3. אם קשה לכם הנה מספר דרכים איך לעשות את השיחה. אם ממש קשה לכם תקראו מהדף:
– היה ממש נחמד אתמול, אבל לא היה קליק. (קליק זה מין דבר כזה שאף אחד לא יודע מהו או איך להגדיר אותו אבל משום מה כולם מסכימים כי אי אפשר לעשות כלום אם הוא לא שם).
– רציתי להודות לך על אתמול אבל אני חושב שזה לא יקרה (אל תדאגו אף בחורה שמכבדת את עצמה לא תדרוש הסבר נוסף, אנחנו לא מזוכיסטיות).
– אם כנות ממש גדולה עליכם, אז פשוט תזכרו בארסנל התירוצים הלא אמינים בעליל שלכם. "מגיע לך יותר טוב" (תמיד מתקבל בברכה). אני בדיכאון, חזרתי לאקסית והכלב אכל לי ת'טלפון. הכל הולך, העיקר שהכוונה תהיה ברורה.
עד כאן היה מקסים. אתם קוראים מצויינים. נדבר מחר?