נדמה לי

אני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה ארוך, כעבור כמה דקות גם אתה מגיע, אומרים שלום, נותנים נשיקה מנומסת, מקשקשים על הא ועל דא. אני על העבודה, אתה על היום שעבר עליך.
יושבים מרוחקים קצת זה מזו, אתה מחפש את קרבתי, את החום שלי, מנסה להתקרב, אני עדיין טרודה בעינייני עבודה. מחממים מרק, זה מזכיר לנו תחושה של בית.
אני שוב יוצאת מהבית, ואתה חוזר לעיניינך. כשאני חוזרת, אני אוספת אותך, ושוב אנחנו ביחד, משוחחים על הבעיות בשיניים, קוראים, שותים, רואים טלויזיה. בימים טובים, אתה מצפה לי במיטה, אני נכנסת, אתה מחבק, מנשק, מפשיט אותי, חודר אלי וגומר בתרועה רמה. ביום פחות מוצלח, אני נכנסת למיטה, כל אחד מאיתנו בעולמו, קורא ספר, אנחנו סוגרים את האור, מסובבים את הגב והולכים לישון.
אני קמה בבוקר. אתה מנסה להמשיך בשינה, אבל אני מתקלחת, נכנסת יוצאת, מתלבשת, מתאפרת. אתה מנסה לגנוב עוד כמה דקות, רואה שאתה לא מצליח אז אתה מנסה אותי, שוב אתה תופס אותי, מפשיט מהר, נכנס מהר. אני, אני בכלל לא שם, כבר טרודה בכל הפגישות שמצפות לי, ליום שמחכה לי, ואני מחכה שתיגמור כבר. התרועה כבר לא כל כך רמה.
אני ממהרת ויוצאת, אתה נשאר בביתי. קם באיטיות, מתקלח, מסדר את המיטה, נועל את הדלת וחוזר לביתך. כך פעם פעמיים בשבוע, אנחנו משחקים בנדמה לי. מתגעגעים למשהו שאף פעם לא היה לנו.