נערות עבריות

את המכתב הבא כתבה לאה גולדברג ביום הולדתה ה-21. היא למדה אז לתואר דוקטור בבלשנות שֵׁמית בסמינר האוריינטלי של אוניברסיטת בון; מינה לנדוי חברתה למדה אז לתואר דוקטור בהיסטוריה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין.

1932.V.29

מינה חביבתי!

אני מודה לך על מכתבך וברכתך. אמנם צדקת שיום הולדת אינו נבדל בשום דבר מ"כל הלילות", אך האנשים הקרובים של אדם עושים אותו משום מה לנבדל מהם, וה"בעל שמחה" – נכנע. אני הקיצותי הבוקר במצב רוח נוגה קצת. לא משום יום ההולדת אלא סתם, וכשעזבתי לרגע את חדרי ונכנסתי אליו שנית מצאתי צרור פרחים נהדר מאת אמי ודינה (הן סידרו זאת דרך בעלת ביתי) ואת יכולה לתאר לך מה זה בשבילי פה, כשאני באופן עובדתי, למרות "הרֵעים והמכרים", בודדה מאוד. מובן ש"ילל החתולים" שלי נתפזר ועם קבלת המכתבים זרחה השמש. מזקינים?… – אשה בת 21… כן, יש בזה בוודאי, גם מה מן התוגה. אמנם יש עלים אחדים שנבלו, אבל בעצם אני צעירה, צעירה מאוד, ובידי וציפורניי רוצה אני להיאחז בזמן זה. שנה נוגה זו שביליתי בקובנה, יותר מאשר את, לקחה ממני הרבה, אך גם לימדה אותי הרבה. הודות לה אני יודעת עתה וידעתי בברלין שמעולם, מעולם לא היה ולא יהיה לי כה טוב כמו עתה. יש גם עכשיו תכופות רגעים מרים – אך הרי בקובנה היו אלה לא רגעים כי אם חודשים. ואני יודעת את ערכן של שעות-האור.
את כותבת שהיית רוצה לגמור [את האוניברסיטה] אף על פי שידעת כי אז מתחיל הרע. אני איני דוחפת את אלו השנים הטובות שלי. אך גם אני רציתי להיפטר מאוניברסיטה – יש באינסטיטוציה נעלה זו דבר-מה מצרות המוחין. לא שהידיעות אשר נותנים לי כאן קטנות מדי, גם לא רציתי להגיד שהייתי לומדת במקום אחר או לבדי יותר, גם לא אוכל לנצל אף פעם את החומר הרב הניתן לי פה. אבל איני יודעת – כל זה צריך היה להיות אחרת – כל אותה מסגרת אינה טובה, אינה מתאימה למזג הנפשי שלי, למזגם הנפשי של רוב האנשים. כנראה נחוץ עוד הרבה להפוך בעולמנו זה ולא אנו נהיה ההופכים. וכשגומרים מה אז? – כן. בשבילי, בוודאי, עוד שנים אחדות בליטא, אשר תלמדנה אותי, בטח, עוד חכמת-חיים מאשר אותה השנה הארוכה שלפני בואי הנה, אך המטרה היא בשבילי הארץ – כל יום מלמדני שהארץ נחוצה לי באופן פרטי יותר מהכול. אילו היא היתה נחוצה כך לרבים, לרוב העם, לחזקים ואמיצים ממני, המשיח היה בא ולא היה מתמהמה.
בשבילי ישנה אחיזה רבה בספרות העברית. בזמן האחרון הדבר נעשה לי מדי יום חשוב יותר ויותר. לדאבוני ספרותנו לא תיתן לי לעולם את האפשרות לעבוד רק במקצוע זה ותמיד זה יהיה מעין Nebenfach [מקצוע משני (גרמנית)] שלי, אף על פי שבשבילי זה העיקר ועל השאר Nebenfach גמור. אני הייתי רוצה לכתוב הרבה ולכתוב טוב, ולהדפיס ולכתוב…
סלחי לי, חביבה, על דברים רבים שב"פילוסופיה" זולה שנאמרו פה למרות רצוני – מכתבך ששִמח אותי מאוד גם ציער אותי במקצת והיה לי רצון כביר להגיד לך ש"יפה האור וטוב לעיניים לראות את השמש" אלא שיצא, כמדומה, ההפך.
בחיי ה"ריאליים" יש קצת שינויים. יש לי מכרים חדשים – יהודים, איני יודעת אם אתקרב אליהם במשך הימים. בינתיים הם כולם זרים לי עד מאוד, מלבד גברת אחת שמעוררת בי קצת סימפטיה, למרות אקסטרוגנטיות הידועה שיש בה. התוודעתי אל רופא ארצי-ישראלי צעיר אחד שעשה רושם טוב, אך איני יודעת אם אראנו שנית. האדם היחידה שקרוב לי קצת אינו יהודי ואינו אירופאי, כי אם "דווקא" הודי. הרעוּת שלנו בנויה בהרבה על זה, שאנו מקנטרים בכוונה תחילה ובלי כוונה תחילה זה את זו – אלא שאין הדבר נורא, אנו נפגשים הרבה וכל ה"סימפטיות" הנשיות בנות-רגע שלו, עוברות דרך ביקורת מדויקת שלי. הן רבות מאוד ולכישרונותיי הביקורתיים נותנות חומר רב ומאלף. אני רק מסתפקת בביטחון, שאני איני עוברת (בכל אופן לא מידיעתו ולא באיניציטיבה שלו [ביוזמתו]) תחת אזמל הביקורת שלהן. אבל העיקר השיחות שלנו הם נושאים פסיכולוגיים, פילוסופיים וספרותיים, שבהן אני יותר שומעת ולומדת, מאשר מדברת. אני קראתי קצת בזמן האחרון – אלא דייסה שכזו! – תארי לך: שיריו ומכתביו של רִילְקֶה, כתבים תיאורטיים של זיגמונד פרויד, ו"גוג" של ג'ובני פַּפִּיני.
אני מקווה שבקבלך מכתב זה יהיה מצב רוחך בהיר הרבה יותר מאשר ביום כותבך לי.
היי שלום וכתבי, כתבי תכופות.
לאה

'נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1935-1923'. עורכים: יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, הוצאת 'ספרית פועלים', 2009