נקמת הפלגמטית המופרעת

כשמלאו לי שבע שנים שובבות ומופרעות, הוריי היקרים גררו אותי אחריהם לשרינק ילדים, לאחר שהבטיחו כי מייד לאחר מכן יקנו לי מוצץ אדום ממנו נגמלתי בצער רב שנתיים קודם לכן. הורי חששו כי גדלה בבית שלהם פלגמטית שכלית (להם כמובן לא היה כל קשר לגידול העשב השוטה), שאין לה כל עניין בבית הספר, למעט חופשות חגים ובמיוחד החופש הגדול. במהלכם היא רבצה על הספה ובהתה בטלוויזיה הצבעונית בתוכנית האהובה עליה "מנהרת הזמן" עם זוג כוסוני העל טוני וג'ק. וגם אם תהיה רעידת אדמה, צדאם חוסין יפליץ, או שפדופיל יחדור הביתה, היא בשלה, תבהה. טקסים, ריקודי עם ביום שישי במקום לימודים משעממים, והכי שוס מבחינתה: היערכות טרם פתיחת שנת הלימודים – חוויה מזככת ומעשירה של קניות. קניית תיק חדש, בגדי ספורט, נעלי התעמלות של חברת "ספלדניג", מחברות, עטיפות (רצוי כמובן ללא הספרים), מדבקות, מחק בצורת כלב, מחדד בצורת אוהל, יומן תלמידה עם עטיפה שקופה, שמתחתיה מצחקקת דרדסית ועושה עיניים לגרגמל, ושאר הציוד הדרוש, שבלעדיו לא תהא הצלחה בלימודים. אמן! הוריי הפולנים הרבו להיאנח ולומר "אויי וויי זמיר, רק שהשכנים מרחוב הנשמות הטהורות לא יגלו שהבאנו לעולם ילדת מפתח עם גומי לתיקון מכנסי ספורט ותחתונים הכרוך בגאווה על צווארה, שמסתובבת ברחובות, מתחילה עם צ'ח'צחים, משחקת סטנגה ועושה עיניים לגברים צעירים ליד סניף קופת חולים". הילדה הזו, שיש לה רק רמ"ז אברים, איבר הרמ"ח הנו שכל, לא גילתה ולו מיקרוסקופ של עניין בבית ספר. הבריזה לראשונה בכיתה ב' לאחר שעשתה חינדעלך לאחות, תפסה תאוצה, טיפסה על הגדר, והופ הייתה בארץ הפלאות. השרינק, כמו רופא הילדים הגורו התורן של הוריי וסבתא שלי, אמר כי אין כל חשש לדאגה וכי לילדה יש רמ"ח אברים, אלא שהיא לא משתמשת בכולם. כמו שביום יום היא לא משתמשת בכל שרירי גופה, היא גם לא משתמשת בשכל שלה. או במילים אחרות, לא שהילדה לא יכולה, הילדה לא רוצה וצריך לגרום לה לרצות. "איך?" שאלו הוריי בתחינה, זו כבר שאלה אחרת הדורשת תשלום בוחטות של כסף, רמז השרינק מסביון. הוריי חזרו הביתה מעודדים קמעה, וכמובן ששכחו לחלוטין את הבטחת קניית המוצץ האדום (אני לא, לכן מאז אני מוצצת. סוג של פיצוי עצמי).

מורה טיפולית

לא הייתי מוטרדת מציוניי האפסיים (אז לא היו מספרים אלא הערכה מילולית כגון: "הילדה מיטיבה לגזור במספריים ולצייר לבבות, אבל חרא בהפעלת שרירי השכל"). ידעתי כי זו שאלה של זמן ובגרות עד אשר יפוג התוקף של המוטציה הלא ברורה שחיה בבית של הוריי. המסכנים לא יכלו לומר כי הם מצאו אותה במקרה בשוק הכרמל. נוצר ביניהם קשר עין, הם חייכו לעברה, היא מצמצה לעברם והחלה ללכת אחריהם, הם זרקו לעברה לחמנייה טרייה שזה עתה קנו במאפייה. הם נשבו בקסמיה, ואחרי שלקחו אותה לווטרינר וחיסנו את כל החיסונים הנדרשים, הם אימצו אותה באופן רשמי. מאז הם לא הפסיקו ליילל בלילות ובעיקר להצטער, שכן הם לא ידעו שהיא מופרעת. הילדה הזו מאוד דומה להם חיצונית. אותם שטיקים בהתנהגות, אותו צבע עור לבן שלא ניתן להבדיל בינו לבין קיר סיד, אותן נקודות חן, אותו אף קטן, אותה אהבה ללוקשלך, לקרעפלך ולגרגעלך. אין ספק, היא תואמת גנטית שלהם. בחדר השני בבית שלהם, חיה הפרינססה: יפה, חכמה, גבוהה, מצליחה בלימודים. ממש מיס פרפקט. ההורים משוויצים, מנפחים את חזם, לא בורחים כמו גנבים אחרי אסיפת הורים, כדי שאף אחד לא ידע שהם ההורים של זאתי, רחמים עליהם, מה יצא ממנה? אלא נשארים, מראים לכולם את גיליון הערכת התלמידה, בתם האגדית, יו"ר מועצת התלמידים הבית ספרית. מדענית נאס"א הבאה, עורכת דין, רופאה, רואת חשבון, וכל מקצוע אחר שקיבל את הכשר "מועצת חכמי פולניה".
אוכלוסיית התלמידים בבית הספר היסודי בו למדתי התחלקה לשתי קבוצות: התלמידים שלמדו, והתלמידים שלא למדו. נבחרי הקבוצה השנייה זכו למנות עידוד פדגוגיות בדמות שעות העשרה על שקנאים ושאר נושאים מרתקים. ולמורה טיפולית מיוחדת עמה נפגשו שעה אחת בשבוע, במהלכה המומחית דיברה אליהם כאילו היו מפגרים, אוטיסטים וחובבי בעיות תקשורתיות ושכליות אחרות. אני סירבתי להיות משת"פית, והעליתי בכוונה על נס את רמות הפלגמטיזם אליהן ניתן להגיע שכלית. לבסוף, גם המומחית נכנעה. למען האמת, היא נכנעה די מהר, לאחר פגישות אחדות, שכן היא קבלה משכורת ממשרד החינוך, הייתה לה קביעות ואני לא עניינתי אותה. בית הספר דיכא באכזריות של מרתפי האינקוויזיציה הספרדית כל ניסיון של התלמידה להרים את האף, ללמוד לבד, לחשוב ולכתוב מחשבה עצמאית, ביקורתית ויצירתית. השיטה הייתה "פלט, קלט, פלט". אני סירבתי לשיטה זו ולכן גורשתי. הפכתי להיות שקופה במערכת החינוך. עליתי כיתה שנה אחר שנה בזכות הרחמים של המורה.

המהפך

כך חלפו להן מספר שנים, במהלכן הוריי הסיעו אותי (הם לא בטחו בי שבאמת אלך) למורים פרטיים בבתים אפלים, בזבזו את מרב ומיטב כספם, במקום לקנות לי עוד בגדים ב"טופר". הפעולה שמנעה ממני להפוך למנקת רחובות דהיום הייתה קריאת ספרים. את הידע וחוכמת החיים ספגתי מספרים. עד אשר משהו בי החל לנוע לכיוון החיובי, מחשבות על העתיד. הייתי בת חמש עשרה כשהבנתי כי אין ברירה, אם אני רוצה לעשות משהו עם חיי, ולא להיות עובדת מצטיינת במחלקת הדבקת שומשום על בייגלה, עליי ללמוד. החלטתי להשקיע זמן בלימודים ולהצליח. המטרה האסטרטגית הייתה ללמוד באוניברסיטה ולא רק בזו של החיים. הטקטיקה הייתה מאוד פשוטה – ללמוד על כל המשתמע מכך. להכין שיעורי בית, להכין עבודות, להיות נוכחת בשיעורים ואפילו להיות אקטיבית – להשתתף, להיות חברה בוועדות קישוט ותרבות, ללמוד לבחנים ולמבחנים ולהתחנף למורות. התוצאות לא איחרו לבוא.
הוריי היקרים היו חכמים מכל מנהלת בית ספר שנזפה בהם על "ההזנחה" הפדגוגית הפלילית, והשכילו להבין כי הרצון ללמוד ולעשות משהו עם חיי ינבט ממני. כבר אמר מי שאמר כי אדם הוא היחיד שיכול לעזור לעצמו, אך גם לסביבה תפקיד ראשי בעלילה. במערכת החינוך לא הבינו זאת, וקטלגו אותי בקטגוריית "מקרה פדגוגי שכלי אבוד", באדיבות מורה פדגוגית שהייתה עסוקה במהלך השעה השבועית (אקדמית כמובן) שמשרד החינוך הקצה לי, במריחת לק אדום ובעשיית פווווווווווו על הציפורניים שלה. אני רוצה לפגוש את המורה ה"מומחית", להראות לה את הדיפלומות שלי ולהפליץ מילים גבוהות גבוהות קרוב לאף ולאוזניים שלה: "את נשארת מורה מסייעת, ללא תואר ראשון, ואילו אני דוהרת אל התואר השלישי". נקמת הפלגמטית המופרעת.