נשות המקום

הנשים עומדות מחוץ למבנה ביום החם הזה. יש מי שהצטיידו בבקבוקי מים מבעוד מועד, והן מוציאות אותם מתיקי העור שעל כתפיהן ומרטיבות את הגרון, שעה שאחרות, בהיעדר בקבוק מים בנמצא, מנופפות בטופסי הרישום על פניהן. אלה שהחזיק הפקיד בידיו כשיצא מחדרו רק לרגע, ומרוב חיפזון התבלבלו אצבעותיו על ערימת הדפים, והוא יישר לרגע את המשקפיים שגלשו במורד האף כשהשפיל מבט אליהם. עכשיו רק צריך לסדר אותם לפי הסדר: דף מספר אחד, הנה הדף השני, אבל רגע, צריך למצוא את השלישי. מאתר אישה יושבת על חומת הבטון שמשמאלו ומפקיד בידיה את החבילה המגובבת, לפני שנבלע מאחורי דלת ברזל כבדה צבועה בכחול.
מישהי מסתובבת בין הבנות. היא לא יודעת לקרוא עברית, אם אפשר לעזור לה לקרוא טפסים… וגם לכתוב, אם היא לא להטריח… אוי, זה נהדר. ספסיבה. אישה אחרת, שיערה צבוע בגוון חציל, כתמים חומים מכסים את לחייה הכהות, צועקת-שואלת אם למישהי יש עט להשאיל. השמש נראית כמרחפת מעל אסופת הנשים המרוכזת על משטח העפר שבקדמת המבנה, דואה כמו כדור פורח מרהיב בצהוב מנצנץ, ואישה אחת אומרת לזו שלידה שלפעמים היא רק רוצה שתיקח אותה הרוח, לאן שלא תיקח, אפילו לקיבינימט, כבר לא איכפת, היא יונקת מהסיגריה שבידה וממשיכה לבהות בה. עכשיו מתווספות לחבורה המרוכזת על שטח העפר עוד כחמש נשים, מחזיקות בידיהן שקיות עמוסות בירקות ופירות.
הן היו בשוק, פתחה וסיפרה אחת מהן, משמניה עטופים בשמלה אוורירית, חושפת זרועות עבות ומדולדלות שבקצותיהן שקיות ניילון צבעוניות, ידיותיהן מסתובבות ונכרכות סביב אצבעות שמנמנות ומתאדמות, כשהחתן שלה התקשר אליה והודיע לה על המפעל החדש ועל הראיונות בלשכה, והיא רצה לפה כמו משוגעת, הרי לא כל יום נפתח כאן מפעל, וכמה כבר אפשר לשבת בבית, וכשהיא אומרת את המשפט האחרון, היא מתירה את אצבעותיה הסמוקות מאחיזת השקיות ומניחה אותן למרגלותיה.
זה מפעל לעוגיות, פוסקת בחורה צעירה בתשובה לשאלתה של אחת הנשים, נשענת-לא נשענת על הגדר הפרוצה באמצעיתה, מנותקת מעדר הבנות היא מתפנה להמשיך ולדבר אל הטלפון הסלולארי המעוצב שבידה. ואני חשבתי בגדים, תמהה אישה מבוגרת במבטא מרוקאי כבד. בגדים, עוגיות, מה זה כבר משנה, אומרת זאת עם הכתמים בפנים, מה זה כבר משנה.

ראיונות

ניסיון רלוונטי? יש. נשואה? כן. ילדים? יש. כמה, אם מותר לשאול? שלושה? שיהיו בריאים. האישה הבלונדינית בחולצה השחורה המכופתרת עם השרוולים המקופלים עד למרפק, מדיפה ריח פרחים רענן, שואלת ועונה מול אישה מגמגמת בעברית רצוצה. ובין חיוך לסימון בדף שלפניה, אף פעם לא מישירה מבט כמו מחייכת לעצמה, תאמר נציגת המפעל החדש, הפעם בנימה רצינית להחריד, אולי מעט דואגת, את יודעת שהמשמרות ארוכות? עשר שעות ויותר, נראה לך שתעמדי בזה?
וכשתצא האישה בעד דלת הברזל הכחולה ובשפה השבורה שבפיה, מתובלת במעט רוסית מהבית, תנסה להסביר לבנות המקיפות אותה בסקרנות מה שאלו ואיך, כמובן, ומה ההתרשמות הכללית. וכך יהפוך המונולוג הקטוע של מי שיש לשער שאף פעם לא עמדה במרכז תשומת הלב, מוקפת באנשים המייחלים למוצא פיה, למרות שמדובר בשברי מילים ומשפטים שאפשר רק בקושי, גם אם מאוד מתאמצים להרכיב כמו בפאזל לא מוצלח במיוחד, למשחק ניחושים של ממש. כמה אנשים יש שם בחדר? תשאל מישהי בקול חרוך מסיגריות, ובתוך כך תגייס את עשר אצבעותיה ותורֱה מספרים, ואחרת תתפרץ ותבקש לדעת מה בדיוק שאלו, מה הם רוצים לדעת בסך הכל, כשקולה של השלישית ישמע משוליו של מעגל הנשים ההולך ומתהדק כמו לולאת חבל, מסביב לאישה ספק מבוהלת ספק מוחמאת מהעניין הפתאומי שנוצר סביבה, ויאמר, אין כאן תשובות נכונות, פשוט תכנסו ותקוו לטוב.
בזו אחר זו תחזורנה הנשים למקומותיהן. זו על הלבנה שמול דלת הברזל הכחולה, עוד שש על חומת הבטון הנמוכה והשאר תתפזרנה על משטח העפר. כוכבת הרגע שעבר תיפרד מכולן בנפנוף יד ובאמירת שלום חפוזה, אבל אף אחת לא תענה כיוון שבו ברגע יצא הפקיד הממושקף כשבידיו, איך לא, ניירות אינספור ויקרא למספר ארבעים וחמש להיכנס. הנשים תזדקפנה על רגליהן, והצעירה עם הסלולארי (וחלוקת קשב מופלאה מסתבר) תכריז כמו במכירה פומבית: ארבעים וחמש, ארבעים וחמש, יאללה נו, להם יש את כל היום אבל לי לא. אתה שומע קובי? אני רותחת מחום. כן, עדיין כאן, מה לעשות. ואז תפנה אל הפקיד אישה אחת כבת ארבעים, אולי קצת יותר, ותציג את הפתק שבידה לפני שתעלם יחד איתו מאחורי הדלת הכחולה.
לוהט על חלקת העפר שמחוץ למבנה. את אדי החום הנורא אי אפשר לראות בעין אנושית, זאת אומרת בלתי-מזוינת, רק את עשן הסיגריות מיתמר מפיהן של נשים יגעות ביום אחד באמצע אוגוסט. עכשיו עובר המאבטח החביב עם חולצת הכפתורים הכחולה והאקדח המוצמד לחגורה, בידיו מגש ועליו כוסות חד-פעמיות מלאות עד הסף במים קרים, וכולן מתנפלות עליו כמוצאות שלל רב. הנה באה ישועה לגרונות היבשים מצמא וציפייה; היו מי שגמעו באחת את המים מכוסות הפלסטיק השקופות והרטובות מטל קור, היו מי שהתיזו מהצוננים על השפתיים, והייתה גם אחת שחצתה את הגדר הפעורה וחסתה תחת עץ אורן סמוך, שם לגמה לאיטה מהמים, בשקט ובסבלנות, כמו מתענגת על טעמם (המתכתי, צריך להבהיר, בסך-הכל מי ברז).
הדלת הכחולה נפתחת ונסגרת בעצלתיים, כשבין אישה אחת יוצאת לשנייה נכנסת נפרשת הפסקה ארוכה, שבמהלכה תישאר הדלת הכבדה דוממת למשך עשרים דקות בערך. שתי נשים מדברות על מאכלי השבת, על הפלפלים, שאולי זאת העונה, אבל אלה בשוק כבר לא כל-כך חריפים. כדאי לשקול לעבור לפלפל סודני, תציע אחת מהן. דגים עם פלפל סודני? תתהה השנייה, לא נשמע לי. ואז תעבור הבחורה עם הטלפון הנייד על פניהן ובקול מבודח תאמר למכשיר שבידה, במה להחריף ימים אם לא בפלפלים, אם לא בפלפלים, שומע קובי?

תשובות

מיותמת תעמוד חומת הבטון הנמוכה שעה ששמי הרקיע יאדימו בשעת בין ערביים. ולחשוב שרק לפני שלושה ימים, בשעה כזאת בדיוק, עמדה כאן אחרונת הנשים והתבוננה ברשימה המהודקת אל דלת הברזל הכחולה, מחפשת אחר שמה ואישור הוֲי שלצדו. כך היא עמדה, האישה בכובע הקש הרחב ובשמלת הנקודות המתנפנפת שהרוח החמה כיסתה וגילתה את הירכיים שמתחתיה. ושוב רפרף המבט על טורי השמות הצפופים, מגובה באצבע עוקבת, בעיניים מצומצמות בריכוז ובצקצוק שפתיים מודגשות באדום. מתקרבת אל דלת הברזל, כמעט נצמדת אליה, כשהיא מרגישה עקיצת קור בידה וקופצת אחורה מופתעת, לא מוכנה.
נאלמת דום. כבר לא כל-כך בטוחה אם ללכת או להישאר. רגל ימין מתעשתת ונפנית ללכת כשרגל שמאל מקרקעת אותה לאדמה. קפואה עדיין, היא מוציאה מתיק העור המעוצב המונח על כתפה זוג משקפי שמש רחבים, ומתכופפת לנגב את זגוגיתם בשולי השמלה המנוקדת, לפני שמרכיבה אותם על עיניה. היא נותרת לעמוד. מצפה; בעולם שחור-לבן מחפשת את הנקודות הלבנות, איזו תזוזה בהירה וחמקנית שניתן יהיה לקלוט בין הצלליות השחורות העומדות. נדמה לה שהיא מבחינה בכתם לבן (אולי ארנב?) מקפץ על תלולית עפר לפני שנעלם מתחת למבנה, ונראה שמוצא-חן בעיניה המצב הזה, של חצי עיוורון זמני ושל חיפוש אחר תנועה בתמונת מציאות מוגבלת. עכשיו היא שוב מסתכלת אל הדלת.
הרוח חוזרת להתל בה. כאן, בראש גרם המדרגות מול דלת הברזל הכחולה, תרומם את הבד הדקיק ותלחש בין ירכיה, שעה שהאישה תיאבק להסות אותה בידיה ותגחך לעצמה. עכשיו היא מוכנה ללכת.