סקס, סמים ואינטרנט

קרן מור ואוהד שחר על המסך. הורים בורגניים בשנות הארבעים לחייהם המתקשרים לשני בניהם באמצעות וידאו טלפון דרך המחשב. הם יושבים במרפסת ביתם הנמצא במקום אקזוטי, לא בארץ. ברקע דקלים נוסח לוס אנג'לס. עילאי, הבן הבכור, ומקס, הצעיר, מתגוררים יחד עם דידי שותפתם לדירה ובת זוגו של עילאי, בדירה עירונית הרוחשת סקס, סמים ואינטרנט. ברגע הזה מוצגת מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם, נזרק צידוק או הסבר להתנהגותם המופרעת של הילדים.
עילאי ומקס מקימים אתר אינטרנט החוקר את הפחד האנושי על ידי הכנסת אנשים למצבי לחץ ותיעודם. הם ממציאים משחקים חולניים, כמו האשמת שליח הפיצה ברצח אחד מהם המתחזה למת, כשדידי מחצינה את מיניותה באופן בוטה ומקצינה את השפלת הקורבן.
שיחת הוידאו-טלפון אינה נענית ועל המסך נראים ההורים הנבוכים, כשהאמא מפגינה את בורותה ברזי הטכנולוגיה. היא מדברת קרוב מדי למסך, וכל פרצופה ממלא אותו, מתלבטת על הכפתור שיש ללחוץ עליו כדי שהודעה תיקלט בעוד שהאב יושב על הספה כמעט כמו תקוע בה ונראה כי הוא מייחל שהשיחה תסתיים.
בינתיים על הבמה שלושת הצעירים ספק מתעלמים, ספק מאזינים, מבודדים ובקושי מתקשרים אחד עם השני. האמא פוצחת בהודעה מרעישה כי בעלה, האב, עוזב אותה לטובת מישהי אחרת. היא מצביעה עליו ומאשימה אותו מול המצלמה, מול הילדים, כשהוא עטוף בחלוק בית, שנראה כאילו הושאל מבלייק קרינגטון, מעפעף קלות ומבקש ממנה לא לעשות בלגן.
בינתיים על הבמה – דידי שכובה על משענת הספה השחורה כמקודם, עילאי ליד המחשב ומקס יושב על הספה כשחילופי ההערות הציניות על המתרחש ממשיכות. ובסך הכל על הבמה מוקרן סרט מוצלח ביותר, שנון ומצחיק שמגולם בידי שחקנים מצוינים. בהמשך הסרט מוצגת לילדים המאהבת החדשה של אביהם. אל הפריים נכנסת מרינה שויף בתור המאהבת הצעירה והסקסית. היא גורפת תגובות נלהבות מצד הבנים והם עונים לטלפון. הסאטירה עובדת. במיוחד בהמשך, כשהבנים משכנעים את אימם להישאר בביתה, בחוץ לארץ, להיות עצמאית ולפתוח עסק רק כדי למנוע ממנה מלבוא אל דירתם ולפגוע באידיליה האנרכיסטית.

השאלה המהותית הנשאלת לאורך ההצגה כולה היא מהו הקו המרכזי שלה? נדמה כי לא נפלה החלטה. על פי הברושור הנאה המחולק בכניסה להצגה, המחזה מתיימר לעסוק בחוליי החברה, בהתכחשות, בהדחקה ובבריחה מהתמודדות עם האמת והחיים אל הסמים והאינטרנט. אבל אלו הן רק סיסמאות הבאות לשרת רעיון שאיננו בא לידי ביטוי בהצגה. ההצגה לא מעמתת את הצופה עם דמויות מורכבות ה"בורחות/מהתמודדות עם החיים אל הסמים והאינטרנט", אלא מעמידה מולו דמויות פלקטיות, כמעט קריקטורות, של הצעיר האינטרנטי המורד. מה שנשאר הם הקטעים הסאטיריים. אולם גם כאשר מנסים לפענח את המחזה כסאטירה חברתית נגלה כי ניסיון זה אינו צולח את חלקי ההצגה הלוקחים את עצמם ברצינות. בניסיון של ההצגה לגעת במקרים של גילוי עריות, פדופיליה ושאר חוליים נוצרת תחושה של אי אמינות. ברגעים שבהם ההצגה משתחררת מעומסם של תכנים אלו ומספרת סיפורם של יחסים, בין אמא לבת למשל, היא מצליחה לגעת באמת קטנה.

על מנת לחפות על עיסוק שטחי בתכנים ואי אחידות בכתיבה, נעשה שימוש במדיה שונים הבאים להעשיר את החוויה התיאטרונית. הדמויות מצלמות את עצמן ונראות על המסך בשידור חי, על אותו מסך מוקרן דיאלוג צ'ט ממסך מחשב, סרט אנימציה ווידאו ארט. אבל גם כאן כאילו הודבקו אחד לשני כמה רעיונות עדכניים בניסיון ליצור התרחשות. אולם כאשר ההתרחשות היא על המסך קופאת הבמה וההצגה עומדת על שמריה באין מימד נוסף המאיר את עיני הצופה.
ההצגה תפורה טלאים טלאים ושירה של דליה רביקוביץ' "בובה ממוכנת" שאתו היא מסתיימת, כשמיטל דוהן, דידי, עומדת במרכז הבמה וקולה מוקלט ברקע מדקלם את השיר, הוא שיאה של השרירותיות. לא הבחירה של השיר צורמת או האינטרפרטציה שלו המקשרת בינו לבין התעללות מינית, אלא ההדבקה שלו באופן כזה שאינו נובע מתוך הדמות או העלילה. הוא פשוט הונח שם כקישוט כדי לספר 'יפה' את הסוד שהיה ידוע וגלוי לכל.

כאשר מבודדים את מרכיבי ההצגה מגלים שהיא בנויה על יסודות טובים. המשחק ברובו היה מצוין, למרות שלפעמים נטה לצעקנות יתר (הופיעו גם אורי זגורי, רבקה נוימן ואלי גורנשטיין), הדיאלוגים של עדנה מאזי"א שנונים, סרט האנימציה מקסים והמוסיקה של ערן צור מלהיבה ותואמת את רוח ההצגה. אך סך כל המרכיבים יוצרים הצגה החסרה את הדבק שיהפוך אותה למוצר שלם.

תגובות

  1. מספר אחד

    רשמו לפניכם: *ראשון!*

  2. המועצה לשלום הילד

    לשם שינוי, עדנה מזי"א לא התכוונה לחזק את שרירי הבטן באמצעות צחוק, אלא להציב מראה בפני הצופים.
    מה שנראה חסר הוא ה"חומר למחשבה" שמזי"א משאירה לכל צופה כשיעורי בית.
    הצגה שונה מוקפדת וטובה המשאירה את הצופה פעור פה (בתנאי שלא מגלים לו את הסוף!!!).

    • מממ…עדנה מזי"א תמיד נכשלה בכנות תאטרלית ומעל הכל בדיוק תיאטרלי. למרות הכל, זוהי הצגה שמצליחה להפתיע ומידי פעם לעלות טיפה מעל פני המים. המוסיקה של ערן צור נפלאה.
      מומלץ בעיקר דווקא למי שלא אהב את עדנה מזי"א של "חברות הכי טובות" או "ליזיסטרטה:" המביכות, אפשר לראות…

      • מביכות? ומה את עשית בזמן האחרון? מה יצרת?
        עדנה מזי"א היא יוצרת מצוינת שמן הסתם לפעמים עושה את הכי טוב שלה, לפעמים לא, לפעמים נכנעת ללחצים כלכליים, לפעמים משנה שורה כדי לא להעליב את בעלה. מחליא אותי שיש כאן חבורת אנשים חסרי חוט שדרה ונטולי תוכנית שכל מה שהם עושים זה לקשקש ערימות על גבי ערימות של שטויות על חשבונם של אנשים שהם לא מכירים.
        איכס, נמאס ממך ומדומייך, חבורת אהבלים יומרניים צרי אופק ורעים.

        • חובטת שטיחים

          מצטערת לאכזב אותך – "שירי" זה אחד הניקים של יגאל תומרקין. הוא נכנס לפה די הרבה.

          • סנופקין

            חובטת יקרה, אכן, חסור חסרת כאן.

            תגידי, מתי לאחרונה התלבטת *על* משהו, או *השאלת* איזה חלוק ממישהו?

            כי אני כבר קצת מיואש מענייני עריכה וסגנון, שהם קטנים ושוליים כמו קוצים של סברס, וכמותם נעימים כשהם נתקעים לי בעין.

            וסליחה שאין לי מה להגיד לעצם הכתבה עצמה, זה באמת לא יפה מצידי.

            ככה זה, מחכים לגשם.

          • העגלה החבוטה הזה גם כן הגיע הזמן שיפסיק לקשקש במוח כל כך הרבה על כל כך הרבה נושאים שהוא לא מבין בהם כלום. להיכנס בכל אחד שעובר מולו זה תחביב נחמד מאוד באמת, אבל שלא יזרוק אבנים כי הוא יושב באכושילינג בית של זכוכית ואם כבר שיעשה את זה בשמו היוקרתי ויעמוד מאחורי עצמו. זה מינימום.
            ועוד על כנות הוא מדבר? מה עם ההכרה הכנה שהוא חייב לעשות כבר שנים שכוללת מבט במראה כלשהי והבנה שנשים בנות 18 הן לא קהל היעד שלו מזמן?
            בקיצור, איי רסט מיי קייס.

            • חובטת שטיחים

              לא יפה ככה לרדת על יגאל. מאז שדחפתי אותו להינשא ולהקים משפחה הוא היה דווקא ממש בסדר, וגם העביר שעות נוספות בסטודיו.

              רק, את יודעת, איך לפעמים.

        • לולי נשמה טובה,
          אני במקומך לא הייתי מאשימה אנשים אחרים שמביעים את דעתם בשטויותיזם כשאת בעצמך ממעיטה בערך היצירות של הגברת מזי"א ומביאה אותן לרמת משהו שבא להעליב או לא להעליב את בעלה. איכשהו יש לי הרגשה שזו לא כוונת היוצרת ולא בשביל זה היא מעלה הצגות.
          הפה שלנו (ואצבעותינו) ברשותינו ואנחנו לא חייבים להעריץ אותה רק בגלל שאת חושבת שהיא מצוינת. יומרנות וחוסר עמוד שדרה זה לא כזה שוס, אבל חופש מחשבה זה אחלה דבר. נסי ותהני.

          • מה לך ולמחשבות? למה נתפסת לדוגמה אחת מפגרת ולא למהות הענין? אין לי כוח אליכם, בחיי, זה מתסכל לדבר עם אנשים שכל מה שמעסיק אותם זה אם התשובה שלהם נשמעת שנונה ומנצחת, או לא.

            • סתם אישה

              כמישהי שמאוד אהבה את ההצגה אני חייבת למחות על התוקפנות שלך. לכל אחד ואחת יש זכות לדיעה משלו ואם הבחורה לא אהבה את ההצגה זכותה ואף זכותה להעביר ביקורת.
              צורת ההתבטאות שלך רומזת על הפרעה נרקסיסטית – כלומר מישהו שחושב שהוא יותר חכם מכולם ואף אחד (מכל השוטים הסובבים אותו) לא מסוגל להבין אותו או להבין עד כמה חכם הוא באמת. כל דיעה אחרת משלו היא דיעה מטופשת.
              אישית, כפי שאמרתי, מאוד אהבתי את ההצגה, אבל אם "שירי" חושבת שהיא "מביכה" (או "ליזיסטרטה" או "החברות הכי טובות") – זכותה וחושב מאוד לשמוע את מה שהיא חושבת.

        • לולי, התוקפנות שלך קצת הלחיצה אותי…ובכל זאת אני אסיים להבהיר את מה שחשוב לי לומר.
          בתור מישהי שאוהבת תאטרון בכל נימי נפשה, מכעיס אותי שעולות הפקות גרנדיוזיות שהן לא יותר מהופעת בידור סוג ד' במתנ"ס רמת יוחנן . וזה מעציב אותי שמצב התאטרון בארץ הוא כפי שהוא, כיוון שהתאטראות נסמכים על מינויים ועל שלאגרים שמעשירים את קופת התיאטרון אך לא את התרבות העברית המתחדשת בציון. ומכעיס אותי שהמדינה מבזבזת כסף על ימי מילואים ועל פגזים של טנקים כדי לשלוט בעם אחר, במקום להשקיע כסף בתרבות.
          והכי מכעיס אותי שלא קמה פה תרבות מחאה, והצגות שיכולות להיות אדירות – וחזקות, מתעסקות בצחוקים על זיונים ויורדות (תרתי משמע) לשפל המדרגה כדי להתחנף לקהל ועדי העובדים שלהן.

          • ז'ולייטה של הרוחות

            לכל צופי התיאטרון!
            הגיע הזמן שבקאמרי יפסיקו להתחנף לקהל היעד הבורגני שמחפש חנייה ומזמין מקום לסלמון מעושן לאחר כך באיזו פלצנייה אינית. בסך הכל, מחזה נחמד, דיאלוגים שנונים, לא משהו שיגרום לקהל הכרסתן ולאשתו (בדרך כלל עם תיק לבן) להזדעזע עמוקות ולחשוב מה מעוללים הצאצאים הביזאריים שלהם עם המודם בבית. אם כבר, יכלו לבנות את הדמויות באורח יותר קיצוני, יותר מרגש, יותר נוגע ללב, ולא בצורה קלישאית וצפויה כל כך של "ילדים רעים".
            התגובות ששמעתי ביציאה מההאנגר המושקע היו בנוסח: "אוי ואבוי, ככה הנוער חושב ומרגיש! מזעזע! איפה נאכל, ב'קרני בר' או ב'ימה'?"

            אני בכלל בעד הצגות דלות תקציב, שבאות מיזמי פרינג' נועזים (ולא ממחוממי "מרכזי הפרינג'" למיניהם) ששמות דגש על כתיבה טובה ואמיתית, משחק מהעצמות ואפילו נגיעה אמיתית בקהל. לא חייב להיות בהצגות האלה שום מסר פוליטי על הכיבוש. זה יכול להיות פשוט קשר אמיתי ומרגש בין שחקן שמזיע על הבמה וקהלו הלא בהכרח מעל גיל חמישים.

            הקאמרי מנסה להראות קריצה לצעירים, אך הוא בועט רק במוסכמות החניון של נמל תל אביב. להאנגר כזה מדליק מגיע תיאטרון רעב וחדשני!

            לכל מקליקי האתר! הפסיקו להתכתש! תביעו דיעה, לא בהכרח על ההצגה אלא על מצב ה"תיאטרון" הצעיר השקוע במוסכמותיו הגריאטריות וחונק את התיאטרון האמיתי בישראל!

            ג'ולייטה של הרוחות

            • צריך להפסיק להתכתש, אבל לפני שאני מפסיקה אני רק רוצה להגיד לסתם אישה שנכון, אני נרקיסיסטית ואני תמיד חושבת שאני צודקת, במיוחד כשאני טורחת להביע דיעה בפומבי. אם לא הייתי חושבת שאני לגמרי צודקת, לא הייתי כותבת את מה שכתבתי. אבל אם את חושבת שאני מופרעת וצריכה טיפול, בסדר, הנה, עכשיו אני מתקשרת למכבי והולכת, כי הקול הסמכותי שלך נגע בנבכי נשמתי. את פשוט גורו מבוזבז.

          • fackin' baby

            …לא פגזים ולא בטיח, גם אם מחר יהיה כאן שלום, מצב הטאתרון ישאר בתחתונים. ככה זה בתאטרון רפרטוארי- מנויים רוצים זיונים, אגב לא רק בארץ.
            ולגופו של עניין-מה רע באסקפיזם?

    • רוני פרינסמן

      אתה תפוק

    • tgersgbdfg

      fdghsdfhgvfbh

  3. דבורה הנביאה

    עזבו אתכן משטויות, לכו להצגה רק בשביל לשזוף את עינכן ביפתח קליין המאמם

    • שיבוטה (?)

      פרט לקטע המוסרט עם קרן מור.

      מכיוון שזוהי דעתי האישית מותר לי לחוות אותה גם על גב' מזי"א שכבודה במקומו מונח מבלי שכל מיני גולשים בעלי נטייה לדרמטיות מוגזמת יכנו אותי אהבל.

      יום טוב

      • כמו שמותר לך לחוות דיעה, לי מותר לי לכנות אותך אהבל. אבל אתה לאו דווקא אהבל. יכול להיות שפשוט לא אהבת את ההצגה. שזה בסדר גמור. לפחות לא קשקשת על כנות תיאטרלית, שזה כבר מבדיל אותך מהאהבלים האמיתיים. ומה רע בנטיה לדרמאטיות? הא? אני צריכה לקבל, וזה לא צחוק, תאמין לי.

        • שיבוטה (?)

          לולי יקרה…
          תודה לך על המחמאה (כבר מזמן לא אמרו עלי שאני "לאו דווקא אהבל").
          בנוסף לכך אנינני מבין דבר וחצי דבר בכנות תיאטרלית.
          מה שכן, ממש לא נהנתי בהצגה – זה הכל – לא יותר ולא פחות.
          בנוגע לנטייה לדראמטיות – אין בכך כל פסול בייחוד כשאת צריכה לקבל (זה לא צחוק,תאמיני לי).
          יום מוצלח.

  4. אני לא אוהבת לקטול בדרך כלל, ואמנם המשחק אמין והקאסטינג מוצלח אך מעבר לזה…כלום
    השילוב בין המידיות מתפקשש כשעל המסך נראים קטעים שכאילו נעשו ע"י סטודנט בשנתו הראשונה- פשוט עשוי לא טוב: לא היי טקי מצד אחד, ולא אמין מצד שני.
    העלילה עצמה ברורה מראש, וכ"כ ברור שנכתבה ע"י אישה מבוגרת. סקס- o.k יחסי הורים ילדים- o.k אבל הדברים שקשורים לסמים (שזה אמור להיות חלק משמעותי בהצגה) הם לא אמינים וגם אם זה אמור להיות רק מרומז, זה פשוט לא מוצלח לדעתי.
    לא נהניתי.

  5. לא מבינה בכלל מה כתבתם פה. ומה יש לכם עם העדנה מזי"א הזאת. מה היא כל כך מעצבנת אנשים. קנאה? עד כדי כך אתם בנלים. ילדים רעים זאת הצגה מהפנטת, שנונה, עשויה במקצועיות. מה עוד צריך תגידו לי.

  6. ועוד שכחתי להגיד: כותבת המאמר עלמה משהו, היא עילגת באופן מעורר חמלה. עלמתי, חפשי לך מקצוע אחר, כי לכתוב את לא יודעת

  7. רוני פרינסמן

    סמים זה טוב לבריטות אני לוכך סיס ואני נאנא אווווו כמה שאני נאנא ומי שלה נישנה שינסה ואירה כמה שזה נאים לכחת סמים ובאותו זמן ליזדיין

  8. לכל מי שיש לו דעות על ההצגה...

    טוב אז ככה אנשים הלכתי לראות את ההצגה עם מגמת התיאטרון שלי (אני בתיכון) ואני רוצה וחייבת לציין שההצגה מדהימה, מעניינת, מרתקת,ומפתיעה בהחלט.
    המשחק יפה מאוד והדיאלוגים עשויים היטב.
    במיוחד תפקידה של מיטל דוהן (דידי) מקסים ונוגע ללב.
    ההצגה משלבת בכי וצחוק.
    ההצגה מומלצת מאוד. שווה כל רגע. (וגם את המחיר..)

    • נכון זה היה מזמן אבל ההצגה עוד בזכרונ י , במיוחד הפתיחה המצמררת וההתעללות , אם אנשים בתיאטרון ובמשרד החינוך היו קצת יותר רצינים ושקולוים ההצגה הזאת הייתה נמשכת עד עכשיו ומונעת המון נפילות לבורות ( אינטרנט , סמים , התמודדויות עם גירושים ) .

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *