עד מתי שקרנים יעלוזו

משפחתי וחיות אחרות

יום אחד, בחשכת ימי הביניים של חיי האינטרנטיים, התבשרתי על פתיחתו של אתר חדש – "בננות, לבנות שמרשות לעצמן". וזה לא היה הכל. מסקר שוק שעשו שם, עלתה המסקנה, כי אני היא קארי ברדשאו הישראלית.
במאמר מוסגר אתוודה שהכל היה יכול להיות מצוין, אלמלא באותם ימים קארי המקורית, היתה רק עוד הגיג על המחשב של קנדיס בושנל.
אלא שלעורכת זה לא הפריע, העדר ההשראה שלי. היא, כך הסתבר, שמעה שיש לי הרבה מה לומר על החיבור בין גברים מבוקשים לרווקות אסרטיביות, והחליטה שאני חייבת לכתוב על זה.
מה אגיד לכם, את המילה "רווקות", הבנתי, "גברים"? נו, נגיד שהבנתי, אבל מה זה אתר? מה זה אינטרנט? הדבר היחיד שידעתי לעשות אז על מחשבים, היה לבקש ממישהו לפתוח לי מסמך. ולא תגידו. בקיוטקסט.
בדיעבד, אם היה רגע שבו נשמע משק כנפי ההיסטוריה נוחת על ראשי, זה היה הרגע. ארבע שנים אחרי, כמייסדת כת רווקות האינטרנט, כבר החלמתי מבורותי הממוחשבת, ואפילו למדתי להגיד שקונטרול פלוס דליט הם ההמלצה החמה שלי, לגבי הסוגיה: "כיצד ננפנף מחיינו בחורים שאינם ראויים לאהבה". לא שעשיתי את זה, כמובן, שכן אם ההתנהגות שלי היתה ה"נכונה" בחיים, על מה הייתי כותבת ב"בננות"?

תורת ארבעת הפרדוקסים

אם צירוף המילים "אהבה בימי מחשב" עשתה לכם קונוטציה לספרו המשובח של גבריאל גרסיה מארקס "אהבה בימי כולרה", אתם במאמר הנכון. רק מה, בעוד שמארקס קיבל על פועלו את פרס נובל לספרות, אני, אחרי ארבע שנות כתיבה על אהבה, זוגיות, ובעיקר על חוסר זוגיות, אקבל, אולי, פרס על מפעל חיים: "אהבה בימי חולירות". שכן, לא ברור איך אפשר למצוא אהבה עם כל החולירות שמסתובבים להם חופשיים בבארים ובבתי הקפה, ובזמן האחרון גם באינטרנט, ומתנהגים אלינו הבנות, כאילו אין מחר.
לא יודעת איך אתם, אבל אני עוד שייכת לדור ההוא, שכדי להכיר מישהו, היה צריך להיפגש איתו פיזית. קצת להסתובב בעיר, הרבה לעבוד על הלוק, ובעיקר להתפלל לקופידון. האל. והנה, הגיע הדור שלא ידע את יוסף. הוא ידע את ביל גייטס. וכבר לא היה מדובר על אהבה, אלא על שיטת הימורים, דומה לזו שמפעיל מפעל הפיס או הטוטו. שיטה שנועדה להגדיל את סיכויו לזכות. במה? בכל מיני. החל מזיון, ועד אהבה ללילה, לשניים, ואולי לכל החיים.
אישית, לא אהבתי את זה. נשמע לי פסול ואפילו לא מוסרי לחבר בין רומנטיקה, מתת אלוהים, לקו אינטרנט מהיר. אבל אתם יודעים איך זה. לכל אחת יש את החברה ההיא שמתחתנת עוד דקה, עם מישהו שהיא הכירה דרך המחשב. אפילו אמא שלי, שלא יודעת לעשות "סנד" בפלאפון, פתאום התחילה להיות מבינה גדולה באינטרנט. "למה שלא תיכנסי קצת", היא מעיקה, "אחותך אומרת שיש שם יופי של בחורים בגילך".
"בגילך" זו המילה הטרנדית אצלנו במשפחה, שנועדה להגביר את הלחץ. מענין אם היא מקבלת על זה אחוזים מחברות האינטרנט, חשבתי.
בסוף ניסיתי. בחיי. ומה היה לנו? אחד שהצהיר שהוא נאה מאוד והתגלה כנאה מאוד, אבל לפי הקריטריונים של הסרט "כוכב הקופים". שני שהיה באמת נאה מאוד, ואולי לכן הוא יצא בו זמנית עם עוד ארבע, מלבדי. שלישי ששלח תמונה שלו ואז שלח תוספת, את אותה תמונה, אבל בעירום, כי הוא בטח חשב שזה נורא חשוב לי לדעת. בקיצור, שום דבר לכתוב עליו הביתה, לכתובת של אמא שלי, כמובן.
אבל לא כולם כמוני, וכך נולדה לה שיטת ארבעת הפרדוקסים, המאפשרת לאנשים שעדיין נותרו אופטימיים, לנסות ולהתמצא בחלל הקיברנטי – ולהישאר בחיים.

פרדוקס מספר אחת: "אנחנו? באינטרנט? מה פתאום???"
חידה: חבר שלכם שישב בבית עצבובי וערירי, פתאום התחיל לצאת, ובכמויות. כשאתם שואלים מאיפה זה בא לו פתאום, הוא ממש לא יודע, תעלומה. אולי הוא פשוט בתקופה טובה.
פיתרון החידה: אין תקופה טובה, יש מאגר חדש של בנות שוות ולא מוכרות.
כשמדובר בהיכרויות דרך המחשב, אל תשאלו אף פעם. כי כולם יכחישו. אף אחד לא מעוניין שתדעו מה הוא באמת עושה כשהוא לבד בבית. החל מחיטוט בין אצבעות הרגלים ועד צ'יטוט בניסיון למצוא אהבה. וסליחה על ההשוואה. וכך קרה שהתפתח מין 'מועדון' וירטואלי שכזה, שכולם נכנסים אליו, אבל אף אחד לא מדבר על זה. כי אם תאמר "ראיתי אותך", תהיה השאלה המיידית: "מה, גם אתה שם?", ואז לעולם לא תשתחררו מתדמית הלוזר שלא מצליח למצוא בחורה בשיטה המקובלת.

פרדוקס מספר שתיים: "מה עוד לא ראינו שעוד לא ראינו"
את האמת, כלום. זה לא שהאינטרנט המציא עבורנו גברים חדשים, וקיטלג אותם במחשב לפי סדר א'-ב'. אלו הרווקים שיש, שכולנו מכירות מהסתובבויות בעיר, הם פשוט עברו לפורמט אחר. ומי שמחפשת משהו חדש לגמרי, שתנסה באחד מגני הילדים. אולי רק שם היא תמצא מישהו אנונימי, שעוד לא יודע להפעיל מחשב ולצרף לו קובץ jpg.

פרדוקס מספר שלוש: "השלם לעולם גדול מסכום חלקיו"
אוקיי. בואו לא ננסה להיות שליליים. הרי להיכרויות דרך הרשת יש גם יתרונות. עד היום למשל, מה שתקע את הבליינד דייטס היה הפער שבין התיאוריה למבחן המציאות. אנשים היו מדברים בטלפון, מתארים כל אחד את עצמו, ובסוף יושבים חצי שעה על כוס קפה, בניסיון להימלט הביתה. מבחינה זו היה האינטרנט הפתרון המושלם: עם התמונות, תם עידן הפדיחות.
אז זהו. שלא. אני כבר לא מדברת על ההיא ששולחת תמונה שלה מהצבא, והיא כבר עוד מעט פי ארבעה במשקל. וגם לא על ההוא ששם תמונה מדהימה, אבל מהגנון. אני מדברת על כך שאנשים לפעמים שוכחים שבחיר ליבם אינו רק אוסף של נתונים והעדפות, ושהגבר האידאלי אינו רק סך שקלול מרכיביו – גובה, צבע עינים, צבע שיער, השכלה, מוצא, והאם הוא מעשן "לפעמים", או "רק קצת". איך אפשר לבחור ככה את האחד והיחיד? מה נגיד לילדים? אמא בחרה את אבא, כי אחוזי ההתאמה שלו לדרישות היו 82.4%, ואילו זה שמתחתיו פיגר עם 82.2% בלבד? מה זה פה, אירוויזיון?

פרדוקס מספר ארבע: נקמת היורמים
תחשבו על חנונים, עכשיו תנסו לחבר אותם עם המילה סקס ורומנטיקה. מה תקבלו? מה אמרתם? שבא לכם להקיא? כן. בדיוק זה. ועכשיו, המחשביסטים האלו, החנונים של הכיתה שאף אחת לא השתינה עליהם, החליטו לסדר לי את חיי האהבה. ולא רק זאת, אלא שבניסיון ליצור עולם טוב יותר, העתיקו אל עולם ההיכרויות, את כל תחלואיי המחשב: הם חשבו שאפשר להכיר תוך שניה, להתאהב בלחיצת כפתור, לעשות "סייב" ולהמשיך הלאה, ואז לחזור לקובץ שנשמר, גם כמה שנים אחרי. שמישהו כבר יגלה להם שבחורות הן לא קובץ, ואנחנו נעלמות מעצמנו, גם אם לא תוקף אותנו וירוס.

וכולה מה רציתי? להתחתן

באמת. בשיא הפשטות, כמו שזה נשמע. שמלה, רב, שיר כניסה, חתן וזהו, שלום וביי עד הברית הראשונה. ובינתיים, מה קרה? שמרוב רצון לזוגיות נהייתי הכל, רק לא תפוסה. למדתי לגלוש על המחשב, לנהל מערכות יחסים וירטואליות, לריב עם אנשים שאני בכלל לא מכירה, ובכלל, כך אומרים, פיתחתי את יכולות ההקלדה שלי. מה חבל שעם כל השידרוג שהרשת העניקה לאישיותי, ועם האופציות שהיא פתחה לפניי עד מעבר לאוקיינוסים, היא לא השכילה למצוא עבורי את המבוקש מספר אחת, ובינתיים נידבה לחיי רק וירוסים מסוג בחורי-תולעת. ככה זה. כל אחת והגורל שלה: חברותיי צמודות למוניטור בחדר הלידה, ואני צמודה למסך של תואם איי.בי.אממו, בעוד ניסיון לנסח בפעם האלף את הביטוי: "לך תחפש מי ינענע אותך, יא זבל".