בננות בנות שמרשות לעצמן
עורבים זה טוב או לא? כשאתה רואה עורב, זה סימן רע? או טוב? לא בחלום, באמת.
זה כמו חתול שחור? עורבים נראים מבשרי רעות כאלה. שחורים, מכוערים ועם חרא של טמפרמנט. אולי זה פשוט גלגול נשמות של ארסים. אבל מצד שני, ותמיד יש צד שני אם לא יותר, בכל הציורים הסינים העדינים האלה של חכמים עם זקן לבן ארוך וחיוך של תינוק בן יומו, יש עורב שעומד שם ברקע. ברקע. אולי בעצם זה סמל הרוע שהחכם הזקן התרחק ממנו, אבל אולי זה חלק מהחוכמה. כי עורבים תמיד מבשרים משהו. הקול הזה שלהם. הקריאות האלה שחודרות לך מתחת לעור. או אולי זה סתם בגלל היחסי ציבור שאדגר אלן פו עשה לו.
ועכשיו הוא מסתכל עלי. לא זה של פו. זה שיושב על עמוד החשמל לא יותר ממטר וחצי מהמרפסת ממנה אני נשען עכשיו בכבדות, מאפר על הכביסה של השכנה מלמטה.
כבר חמש דקות שהוא מסתכל עלי. לא עומד על חוטי החשמל כמו ציפור נורמלית. עומד על העמוד. זקוף. כמו מתגרה. מסתכל עלי, ומה הוא מבשר לי? אני מריץ בראש את כל השאלות שאני מנסה לענות עליהן בימים האלה. שאלות קיומיות. מהבחירות שמשנות לך את החיים מקצה לקצה. ואני מסתכל עליו. והוא עלי. ומה הוא אומר? אני מחכה לאיזה אות. אם עכשיו הוא יעוף לו אני אבחר ככה. אם הוא יגרד מתחת לכנף עם המקור אני אעשה ההפך.
פעם הייתי עושה את זה הרבה עם ספר. יש לי ספר תהילים שאני סוחב בתיק לכל מקום כבר שנים. קטן ומקומט, שעבר כבר חמישה תיקים שהתבלו סביבו. ומדי פעם, כשהייתי צריך להחליט משהו חשוב, הייתי פותח אותו באופן מקרי, מצביע על שורה. מה לעשות. אני עוד קצת מאמין בדברים שכאלה. ציני, מציאותי, אבל עוד קצת…איך נגיד? נאיבי? אולי רומנטיקן זה יותר מתאים, כי זה לא קטע של פטליזם וגורל. פאק גורל. זה החיים שלי. אבל קצת עזרה לא מזיקה אף פעם.
והעורב המניאק לא זז. לא עף ולא מגרד. רק מסתכל עלי. מדי פעם מציץ מסביבו, אבל רוב הזמן סתם נועץ בי מבט. בהתחלה עוד קצת קרא לו. קרא קרע לו. אבל אני חושב שזה היה רק בשביל למשוך את תשומת הלב שלי, כי כבר רבע שעה שהוא שותק. טוב, אני מגזים. אבל כמה דקות טובות. והוא מסתכל. ולא עוזר לי בכלום.
אולי העובדה שהוא פה צריכה כבר להסביר לי הכל, אולי זאת הבשורה ואני פשוט אטום מדי בכדי לקלוט אותה. ואני מתחיל להריץ בראש את כל האופציות. את כל הסרטים האפשריים, ומה יכול להיות אם ככה, וככה. אני מתעלם מכאב הראש שמנצנץ לו מכיוון התאים האפורים שמבקשים שאעזוב אותם בשקט ואתן להם לחזור ולשקוע לשעמום היומיומי שהם כל כך רגילים לו.
אני מתחיל להיסחף בתסריטים. עד לאיפה אני צריך לחשב? שנה קדימה? חמש שנים? הרגע שבו אשכב מזיל ריר וחצי סנילי, עם השיניים בכוס וצינור תקוע בצוואר ואסכם את חיי? אף פעם לא הייתי טוב בזה. זה הסיבה שתמיד הפסדתי בשח. לחשב שלושה צעדים קדימה. חישבתי, זה לא שלא חישבתי. אני מאוד אוהב לשחק שח, אני רק תמיד מפסיד. ואני תמיד יודע בדיוק עוד כמה מהלכים זה יקרה, כי באמת חישבתי, ובמקרים הבודדים שכן ניצחתי, זה בגלל שהיריב שלי היה כל כך מבולבל מהמהלכים שלי, שלא ידע איך להגיב.
מה שכן, מעולם לא התחרטתי על הבחירות האלו. אז אני אפסיד. זה החיים שלי ואני רשאי לעשות מה שאני רואה לנכון. אבל רק בשח. בחיים זה קצת יותר מסובך. בעיקר בגלל שיש אנשים מסביב. מה שאתה עושה משפיע על אנשים אחרים, במעגלים שהולכים ומתרחבים, לפעמים באנשים שאתה אפילו לא מכיר.
אבל אנשים קרובים, מהמעגלים האלו שאתה יכול לשרטט סביבך בגיר על המדרכה, המעגלים הכי קרובים, רק עד איפה שהיד שלך מגיעה, זה האנשים שהכי מושפעים. מההחלטות שלך, מהמעשים שלך, ממה שאתה אומר ואיך שאתה אומר את זה. ואלו האנשים האחרונים שאתה רוצה שמשהו לא טוב יקרה להם, גם אם המשהו הלא טוב הזה הוא אתה. במיוחד אם המשהו הלא טוב הזה הוא אתה. אבל זה לא קל. החיים זה לא פיקניק. והאמת, גם פיקניקים אני לא ממש אוהב.
ואני מנסה לחשב את האופציות שלי, והעורב הבן זונה הזה לא מזיז אפילו נוצה.
תזוז.
נו.
זה כמו דו קרב בסרט שחור לבן כזה. צהריי היום, אנחנו ניצבים ברחוב הריק והמאובק אחרי שנשים מבוהלות גררו את הילדים שלהם פנימה והגיפו תריסים. רק אני והעורב. מי יזוז ראשון. כבר שתי דקות שאני לא שואף ולא מאפר. עשן הסיגריה שנשרפת לה לאיטה נכנס לי לעיניים ואני מצמצם אותן ומרגיש כמו קלינט איסטווד. מייק מיי דיי ,פאנק! אני משתדל לא לחייך, לא לאבד את הפאסון הקלינטי, אבל לפחות המחשבות האלו הרגיעו לי קצת את המוח מהניתוחים הבלתי פוסקים וכאב הראש מתקפל לו חזרה לתחתית העורף ומחכה להזדמנות הבאה.
אז מה התשובה? מה עושים? עורב יקר?
ואז הבנתי. ברגע שזה קרה, העורב קרא פעמיים ועף לו לדרכו, לחפש נפש אבודה אחרת. יותר סימן מזה אין. זה אומר שזה חייב להיות נכון. זה ברור לי פתאום. הגיע הזמן שאני אתחיל להחליט לבד ולהפסיק לסמוך על שטויות. לקח לו זמן להעביר לי את זה, אבל סוף סוף זה נקלט.
עכשיו אני הרבה יותר רגוע. אני מסיים לאט את מה שנשאר מהסיגריה. הרבה יותר רגוע. עכשיו נשאר רק דבר אחד קטן. להחליט מה עושים.
זה כמו חתול שחור? עורבים נראים מבשרי רעות כאלה. שחורים, מכוערים ועם חרא של טמפרמנט. אולי זה פשוט גלגול נשמות של ארסים. אבל מצד שני, ותמיד יש צד שני אם לא יותר, בכל הציורים הסינים העדינים האלה של חכמים עם זקן לבן ארוך וחיוך של תינוק בן יומו, יש עורב שעומד שם ברקע. ברקע. אולי בעצם זה סמל הרוע שהחכם הזקן התרחק ממנו, אבל אולי זה חלק מהחוכמה. כי עורבים תמיד מבשרים משהו. הקול הזה שלהם. הקריאות האלה שחודרות לך מתחת לעור. או אולי זה סתם בגלל היחסי ציבור שאדגר אלן פו עשה לו.
ועכשיו הוא מסתכל עלי. לא זה של פו. זה שיושב על עמוד החשמל לא יותר ממטר וחצי מהמרפסת ממנה אני נשען עכשיו בכבדות, מאפר על הכביסה של השכנה מלמטה.
כבר חמש דקות שהוא מסתכל עלי. לא עומד על חוטי החשמל כמו ציפור נורמלית. עומד על העמוד. זקוף. כמו מתגרה. מסתכל עלי, ומה הוא מבשר לי? אני מריץ בראש את כל השאלות שאני מנסה לענות עליהן בימים האלה. שאלות קיומיות. מהבחירות שמשנות לך את החיים מקצה לקצה. ואני מסתכל עליו. והוא עלי. ומה הוא אומר? אני מחכה לאיזה אות. אם עכשיו הוא יעוף לו אני אבחר ככה. אם הוא יגרד מתחת לכנף עם המקור אני אעשה ההפך.
פעם הייתי עושה את זה הרבה עם ספר. יש לי ספר תהילים שאני סוחב בתיק לכל מקום כבר שנים. קטן ומקומט, שעבר כבר חמישה תיקים שהתבלו סביבו. ומדי פעם, כשהייתי צריך להחליט משהו חשוב, הייתי פותח אותו באופן מקרי, מצביע על שורה. מה לעשות. אני עוד קצת מאמין בדברים שכאלה. ציני, מציאותי, אבל עוד קצת…איך נגיד? נאיבי? אולי רומנטיקן זה יותר מתאים, כי זה לא קטע של פטליזם וגורל. פאק גורל. זה החיים שלי. אבל קצת עזרה לא מזיקה אף פעם.
והעורב המניאק לא זז. לא עף ולא מגרד. רק מסתכל עלי. מדי פעם מציץ מסביבו, אבל רוב הזמן סתם נועץ בי מבט. בהתחלה עוד קצת קרא לו. קרא קרע לו. אבל אני חושב שזה היה רק בשביל למשוך את תשומת הלב שלי, כי כבר רבע שעה שהוא שותק. טוב, אני מגזים. אבל כמה דקות טובות. והוא מסתכל. ולא עוזר לי בכלום.
אולי העובדה שהוא פה צריכה כבר להסביר לי הכל, אולי זאת הבשורה ואני פשוט אטום מדי בכדי לקלוט אותה. ואני מתחיל להריץ בראש את כל האופציות. את כל הסרטים האפשריים, ומה יכול להיות אם ככה, וככה. אני מתעלם מכאב הראש שמנצנץ לו מכיוון התאים האפורים שמבקשים שאעזוב אותם בשקט ואתן להם לחזור ולשקוע לשעמום היומיומי שהם כל כך רגילים לו.
אני מתחיל להיסחף בתסריטים. עד לאיפה אני צריך לחשב? שנה קדימה? חמש שנים? הרגע שבו אשכב מזיל ריר וחצי סנילי, עם השיניים בכוס וצינור תקוע בצוואר ואסכם את חיי? אף פעם לא הייתי טוב בזה. זה הסיבה שתמיד הפסדתי בשח. לחשב שלושה צעדים קדימה. חישבתי, זה לא שלא חישבתי. אני מאוד אוהב לשחק שח, אני רק תמיד מפסיד. ואני תמיד יודע בדיוק עוד כמה מהלכים זה יקרה, כי באמת חישבתי, ובמקרים הבודדים שכן ניצחתי, זה בגלל שהיריב שלי היה כל כך מבולבל מהמהלכים שלי, שלא ידע איך להגיב.
מה שכן, מעולם לא התחרטתי על הבחירות האלו. אז אני אפסיד. זה החיים שלי ואני רשאי לעשות מה שאני רואה לנכון. אבל רק בשח. בחיים זה קצת יותר מסובך. בעיקר בגלל שיש אנשים מסביב. מה שאתה עושה משפיע על אנשים אחרים, במעגלים שהולכים ומתרחבים, לפעמים באנשים שאתה אפילו לא מכיר.
אבל אנשים קרובים, מהמעגלים האלו שאתה יכול לשרטט סביבך בגיר על המדרכה, המעגלים הכי קרובים, רק עד איפה שהיד שלך מגיעה, זה האנשים שהכי מושפעים. מההחלטות שלך, מהמעשים שלך, ממה שאתה אומר ואיך שאתה אומר את זה. ואלו האנשים האחרונים שאתה רוצה שמשהו לא טוב יקרה להם, גם אם המשהו הלא טוב הזה הוא אתה. במיוחד אם המשהו הלא טוב הזה הוא אתה. אבל זה לא קל. החיים זה לא פיקניק. והאמת, גם פיקניקים אני לא ממש אוהב.
ואני מנסה לחשב את האופציות שלי, והעורב הבן זונה הזה לא מזיז אפילו נוצה.
תזוז.
נו.
זה כמו דו קרב בסרט שחור לבן כזה. צהריי היום, אנחנו ניצבים ברחוב הריק והמאובק אחרי שנשים מבוהלות גררו את הילדים שלהם פנימה והגיפו תריסים. רק אני והעורב. מי יזוז ראשון. כבר שתי דקות שאני לא שואף ולא מאפר. עשן הסיגריה שנשרפת לה לאיטה נכנס לי לעיניים ואני מצמצם אותן ומרגיש כמו קלינט איסטווד. מייק מיי דיי ,פאנק! אני משתדל לא לחייך, לא לאבד את הפאסון הקלינטי, אבל לפחות המחשבות האלו הרגיעו לי קצת את המוח מהניתוחים הבלתי פוסקים וכאב הראש מתקפל לו חזרה לתחתית העורף ומחכה להזדמנות הבאה.
אז מה התשובה? מה עושים? עורב יקר?
ואז הבנתי. ברגע שזה קרה, העורב קרא פעמיים ועף לו לדרכו, לחפש נפש אבודה אחרת. יותר סימן מזה אין. זה אומר שזה חייב להיות נכון. זה ברור לי פתאום. הגיע הזמן שאני אתחיל להחליט לבד ולהפסיק לסמוך על שטויות. לקח לו זמן להעביר לי את זה, אבל סוף סוף זה נקלט.
עכשיו אני הרבה יותר רגוע. אני מסיים לאט את מה שנשאר מהסיגריה. הרבה יותר רגוע. עכשיו נשאר רק דבר אחד קטן. להחליט מה עושים.
1845
THE RAVEN
by Edgar Allan Poe
Once upon a midnight dreary, while I pondered, weak and weary,
Over many a quaint and curious volume of forgotten lore,
While I nodded, nearly napping, suddenly there came a tapping,
As of some one gently rapping, rapping at my chamber door.
"'Tis some visitor," I muttered, "tapping at my chamber door-
Only this, and nothing more."
Ah, distinctly I remember it was in the bleak December,
And each separate dying ember wrought its ghost upon the floor.
Eagerly I wished the morrow;- vainly I had sought to borrow
From my books surcease of sorrow- sorrow for the lost Lenore-
For the rare and radiant maiden whom the angels name Lenore-
Nameless here for evermore.
And the silken sad uncertain rustling of each purple curtain
Thrilled me- filled me with fantastic terrors never felt before;
So that now, to still the beating of my heart, I stood repeating,
"'Tis some visitor entreating entrance at my chamber door-
Some late visitor entreating entrance at my chamber door;-
This it is, and nothing more."
Presently my soul grew stronger; hesitating then no longer,
"Sir," said I, "or Madam, truly your forgiveness I implore;
But the fact is I was napping, and so gently you came rapping,
And so faintly you came tapping, tapping at my chamber door,
That I scarce was sure I heard you"- here I opened wide the door;-
Darkness there, and nothing more.
Deep into that darkness peering, long I stood there wondering, fearing,
Doubting, dreaming dreams no mortals ever dared to dream before;
But the silence was unbroken, and the stillness gave no token,
And the only word there spoken was the whispered word, "Lenore!"
This I whispered, and an echo murmured back the word, "Lenore!"-
Merely this, and nothing more.
Back into the chamber turning, all my soul within me burning,
Soon again I heard a tapping somewhat louder than before.
"Surely," said I, "surely that is something at my window lattice:
Let me see, then, what thereat is, and this mystery explore-
Let my heart be still a moment and this mystery explore;-
'Tis the wind and nothing more."
Open here I flung the shutter, when, with many a flirt and flutter,
In there stepped a stately raven of the saintly days of yore;
Not the least obeisance made he; not a minute stopped or stayed he;
But, with mien of lord or lady, perched above my chamber door-
Perched upon a bust of Pallas just above my chamber door-
Perched, and sat, and nothing more.
Then this ebony bird beguiling my sad fancy into smiling,
By the grave and stern decorum of the countenance it wore.
"Though thy crest be shorn and shaven, thou," I said, "art sure no craven,
Ghastly grim and ancient raven wandering from the Nightly shore-
Tell me what thy lordly name is on the Night's Plutonian shore!"
Quoth the Raven, "Nevermore."
Much I marvelled this ungainly fowl to hear discourse so plainly,
Though its answer little meaning- little relevancy bore;
For we cannot help agreeing that no living human being
Ever yet was blest with seeing bird above his chamber door-
Bird or beast upon the sculptured bust above his chamber door,
With such name as "Nevermore."
But the raven, sitting lonely on the placid bust, spoke only
That one word, as if his soul in that one word he did outpour.
Nothing further then he uttered- not a feather then he fluttered-
Till I scarcely more than muttered, "other friends have flown before-
On the morrow he will leave me, as my hopes have flown before."
Then the bird said, "Nevermore."
Startled at the stillness broken by reply so aptly spoken,
"Doubtless," said I, "what it utters is its only stock and store,
Caught from some unhappy master whom unmerciful Disaster
Followed fast and followed faster till his songs one burden bore-
Till the dirges of his Hope that melancholy burden bore
Of 'Never- nevermore'."
But the Raven still beguiling all my fancy into smiling,
Straight I wheeled a cushioned seat in front of bird, and bust and door;
Then upon the velvet sinking, I betook myself to linking
Fancy unto fancy, thinking what this ominous bird of yore-
What this grim, ungainly, ghastly, gaunt and ominous bird of yore
Meant in croaking "Nevermore."
This I sat engaged in guessing, but no syllable expressing
To the fowl whose fiery eyes now burned into my bosom's core;
This and more I sat divining, with my head at ease reclining
On the cushion's velvet lining that the lamplight gloated o'er,
But whose velvet violet lining with the lamplight gloating o'er,
She shall press, ah, nevermore!
Then methought the air grew denser, perfumed from an unseen censer
Swung by Seraphim whose footfalls tinkled on the tufted floor.
"Wretch," I cried, "thy God hath lent thee- by these angels he hath sent thee
Respite- respite and nepenthe, from thy memories of Lenore!
Quaff, oh quaff this kind nepenthe and forget this lost Lenore!"
Quoth the Raven, "Nevermore."
"Prophet!" said I, "thing of evil!- prophet still, if bird or devil!-
Whether Tempter sent, or whether tempest tossed thee here ashore,
Desolate yet all undaunted, on this desert land enchanted-
On this home by horror haunted- tell me truly, I implore-
Is there- is there balm in Gilead?- tell me- tell me, I implore!"
Quoth the Raven, "Nevermore."
"Prophet!" said I, "thing of evil- prophet still, if bird or devil!
By that Heaven that bends above us- by that God we both adore-
Tell this soul with sorrow laden if, within the distant Aidenn,
It shall clasp a sainted maiden whom the angels name Lenore-
Clasp a rare and radiant maiden whom the angels name Lenore."
Quoth the Raven, "Nevermore."
"Be that word our sign in parting, bird or fiend," I shrieked, upstarting-
"Get thee back into the tempest and the Night's Plutonian shore!
Leave no black plume as a token of that lie thy soul hath spoken!
Leave my loneliness unbroken!- quit the bust above my door!
Take thy beak from out my heart, and take thy form from off my door!"
Quoth the Raven, "Nevermore."
And the Raven, never flitting, still is sitting, still is sitting
On the pallid bust of Pallas just above my chamber door;
And his eyes have all the seeming of a demon's that is dreaming,
And the lamplight o'er him streaming throws his shadow on the floor;
And my soul from out that shadow that lies floating on the floor
Shall be lifted- nevermore!
טוב אז הוא יותר טוב ממני
למה לזרוע מלח על הפצעים? 🙂
נץבץ
תודה,
המון זמן לא קראתי את זה והיה כיף
להתענג על זה שוב.
העורב, והפרפר שמופיע פתאום, והמכונית שלא מתניעה בפעם הראשונה, והרמזור שהפך לירוק כשהתקרבתי, האם הם הד לקול הלב ועוזרים לי להבין מה באמת אני רוצה או שהם קול הפחד שרק מחפש תירוצים לסגת? ולמה אחרי 3 צלצולים אני סוגרת את השפופרת וחושבת "אני לא צריכה להתקשר"?
לשאלתך, אולי עדיף לנסות להיות
הדבר הכי טוב שקרה למישהו ?
כי תמיד יש צד שני אם לא יותר…
מבלי להיכנס למה כדאי וראוי ושלל עיצות מעשיות, שאני בטוחה שהן לא המטרה
(וגם לא בנמצא)
רק לומר שהיה נעים ואמיתי ומעורר מחשבות.
זהו.
נימי, אתה מאפר לשכנה מלמטה על הכביסה?
לא יפה….
תודה על המאמר הכתוב באופן כל-כל מהודק ויפה.
נמרוד לורא:
החלטתי שבכל פעם שאתה תעניק לי מהגיגיך
אשיב לך במשהו משלי.
ומכיוון שבאמתחתי רק שיריי – אני מקווה שהם יהיוו בעיניך מתת הולמת.
*
שם ישבתי
בינערביים
עיר גדולה פרושה תחתיי.
שמחתי
ודמעותיי
התערבו
על לחיי.
*
אני רוצה להגיב למשפט "עורבים נראים מבשרי-רעות כאלה. שחורים, מכוערים ועם חרא של טמפרמנט". קודם-כל, אני לא מבינה מה הבעיה בצבע שחור. דבר שני, מבנה הגוף של העורבים יפה מאוד ואי-אפשר להגיד עליהם "מכוערים", ודבר שלישי, אין לי מושג מה זה טמפרמנט, אבל לדעתי זה מאוד לא יפה לכתוב על המה-שמו של העורבים, ולאו דוקא לגבי עורבים…