על הסדר החברתי ושחרור נשים

השיטה החברתית בה אנו חיות מסודרת כל כך עד שאין אנו מבחינות בה, על פי רוב. ממש כמו פיקסלים קטנים שמתחברים לתמונות ברורות עד שאיננו רואות את הפיקסלים האידיאולוגיה השלטת של הסדר החברתי נמצאת בתוך מחשבותינו ומכתיבה את התנהגויותינו. משום שהיא כה קרובה אלינו, אנו מסוגלות לפרום אותה. על המחשבות שלנו אנחנו יכולות לשלוט, אבל השליטה הזו דורשת מאיתנו לקפוץ מעל הפופיק. מי שתנסה את הקפיצה יהיה לה מעניין, ועוד יותר מזה, היא תזכה לשחרור.

כוח ומאבקי שליטה

הסדר החברתי הקיים והאידיאולוגיה המארגנת אותו, בנויים כמוקדים של כוח ומאבקי שליטה. מאבקי השליטה בולטים מאוד בזירה הפוליטית והכלכלית. נדמה לי שאין צורך להכביר במילים על האופנים הרבים והמגוונים בהם הכוח בזירה הכלכלית ובזירה הפוליטית מופנה לדיכוי נשים. כיצד כוח מופעל על נשים בחיי היום יום? מהם האמצעים בהם משליטים על נשים שררה?
כוח ושליטה משחקים תפקיד מרכזי גם בחיי היום יום שלנו. החברה שולטת על מחשבותינו והתנהגויותינו. קשיי ההתמודדות עם שליטה זו נובעים מכך שהשליטה החברתית-אידיאולוגית מרגישה פנימית ולא חיצונית. מחשבות רבות שלנו אנו תופשות כפרטיות ומקוריות, ואיננו מודעות לכך שהן פרי של אידיאולוגיה שלטת. מחשבות שמרגישות שלנו ומכתיבות את הבחירות שלנו, הן למעשה "התיכנות החברתי" שמשפיע עלינו.

משחק חדש

האידיאולוגיה נמצאת אצלנו באופן הכי אישי שרק אפשר, בעצם היותנו חושבות על עצמנו בגוף ראשון. דווקא מפני זה אין טעם בלהרחיק מעלינו את טענות הביקורת הפמיניסטית על הסדר הקיים בתואנה כי "לי זה דווקא מתאים ונוח. אני עושה את זה בשביל עצמי". בדיוק. אנחנו מקיימות את האידיאולוגיה למען עצמנו, בלבד. וזהו ניצחונה של האידיאולוגיה. אם אנחנו מבינות שכל פרקטיקה וכל צורת חשיבה שלנו היא אידיאולוגית, הרי שאנחנו יכולות להתחיל לנסות לפרק ולהשתחרר ממנה. ראשית לבדוק אותה ולהכיר בכך שאין היא חיצונית לנו, אלא שהיא אנו עצמנו.
החשיבה הכי כמוסה שלנו, זו שלא ביטאנו מעולם, ההרגשה הכי פרטית שלנו, זו שאנו חולקות רק עם חברות אינטימיות, הפרקטיקה הגופנית הפעוטה, היום יומית, השולית – בכל אלה נמצאת דריסת הרגל של האידיאולוגיה השלטת. וזו הגאולה הגדולה. משום שזו בסך הכל אידיאולוגיה, משמע מחשבה או רעיון שרירותי, הרי שיש ביכולתנו, המאוד אישית, להתגבר עליה. האידיאולוגיה לא גדולה ממידותינו. היא בדיוק במידה שלנו. האידיאולוגיה אינה נמצאת בינות לגנרלים גדולים, או מנהלי הבנק, או הגבר המכה. האידיאולוגיה היא במוחנו ובגופנו, ולכן אנו יכולות לשלוט בה.

תרגול של חשיבה והתנהגות להתמודדות עם אידיאולוגיה דכאנית

האידיאולוגיה היא שרירותית. קשה לזכור זאת, אך האידיאולוגיה היא שרירותית, אין בה אמת נצחית או מוחלטת. היא יכולה להיות רגעית, ויכולה להשתנות. אין בה הכרח ואין בה דבר טבעי. אפשר להבחין באופנים שונים בהם האידיאולוגיה השלטת מזיקה לנו. עלינו להבחין כיצד אנו נושאות את האידיאולוגיה איתנו. כיצד הפרקטיקות היום יומיות שלנו, שאיננו מקדישות להן מחשבה שנייה, מאששות ומחזקות את האידיאולוגיה שמזיקה לנו. לגבי כל התנהגות שלנו, ובייחוד אלו שאנו חוזרות עליה, יש לשאול: "אלו ערכים מכתיבים את ההתנהגות הזו? מהי האידיאולוגיה שמפעילה את ההתנהגות שלי?". לשאול ואז לבחון, האם אנו מרוצות מהתשובה? האם הערכים שעומדים בבסיס הפעולה הזו נראים לנו צודקים, מוסריים, פמיניסטיים?
אני בוחנת את השרירותיות האידיאולוגית בחיי: אני בודקת מדוע אני רוצה להיות אמא – האם זה הכרחי? האם זו תולדה של האידיאולוגיה הציונית? האם עידוד הילודה משמש ככלי שליטה בנשים? האם אני מסכימה עם ערכים ציונים אלו?
נושא נוסף שאני בודקת בו את מידת השרירותיות הם שלל הטענות הביולוגיות המופנות כלפי נשים. אני רואה שהטיעונים הביולוגיים משמשים נגד נשים וככלי לדיכוי שלהן, ולכן איני תופסת אותם כטהורים, נקיים או אמיתיים יותר מכל טיעון אידיאולוגי אחר.

יחסיות כאמצעי שחרור – שחרור מתפיסת האני באמצעות השוואה היסטורית

המאפיין השרירותי של האידיאולוגיה נחשף במלוא עוצמתו כאשר אנו בוחנות את החשיבה שלנו בצורה השוואתית. השוואה היסטורית עוזרת פעמים רבות להבין שדבר אינו אישי. השוואה היסטורית עוזרת לי לקפוץ מעל הפופיק. השוואה היסטורית עוזרת לי להבחין בשרירותיות של המצב הנוכחי. לא צריך להיות היסטוריוניות גדולות. מאוד מעניין לדעת על מודלים היסטוריים ותפישות עצמי שונות לאורך ההיסטוריה, אבל גם מי שאין לה גישה לידע לא תצא מופסדת. עצם הרעיון שהאידיאולוגיה היא שרירותית, ושכל תפיסת העולם שלנו היא שרירותית יכולה להביא גאולה או שחרור.
למשל, אם אני מצליחה להבין שתפיסת האני שלי מושפעת רבות מהחשיבה הפרוידנית והחילונית, הרי שאני מבינה כי אין בה אמת מוחלטת. אני מצליחה להיווכח שהיו תפיסות-אני שונות לאורך ההיסטוריה: בכתבים אוטוביוגרפיים שנכתבו לפני שפרויד הגיח לעולמנו, אני מבחינה בכך שתפיסת האני של הכותבים שונה משלי. באוטוביוגרפיות בימי הביניים למשל הדיבור על האני כמעט ואינו קיים וזו מכיוון שהכל נתון תחת הסדר האלוהי, והיחיד תופס עצמו באמצעות האלוהי הקולקטיבי. סוג שונה של תפיסת-אני אני מגלה ביון העתיקה אז כתבו אוטוביוגרפיות אנשי צבא שחשבו על עצמם רק במושגי התפקיד שלהם. מכן אני מבינה שתפיסת-האני שלי מושפעת מאוד מהאידיאולוגיה העכשווית שבבסיסה החשיבה של פרויד. מכן אני גם מבינה שאני יכולה להשתחרר מהתפיסה העצמית המסוימת כיוון שהיא שרירותית ואין בה אמת נצחית או טבעית.
האישי הוא קולקטיבי: לכאורה עיצוב הבית הוא עניין פרטי, נובע מאופי מסוים של דיריי ודיירות הבית. אך לא כך הוא: בהשוואה לארצות אחרות הבית שלי דומה להפליא לבתים ישראליים אחרים. בתים צרפתיים, למשל, דומים להפליא לבתים צרפתיים אחרים. עיצוב הבית מושפע מאוד מהחברה שבה חיים. הטעם, שנדמה אישי, בבחירת צבעים, בדים ורהיטים, דומה עד מאוד לשכנים שלנו.

שרירותיות כאמצעי שחרור – הגוף

אפשר להבין את תפיסת הגוף שלי כתפיסה עצמית שנובעת מפסיכולוגיה אישית, ממבנה אישיות מאוד קונקרטי, ומתוך חוויות אישיות מאוד. אני חשה בושה בגופי, כמו נשים רבות מאוד בעולם המערבי. אני יכולה להסביר את הבושה בסיפור חיי המסוים, בהעדרם של חיזוקים חיובים לאורך גיל ההתבגרות ועוד. אני גם יכולה לנסות להסביר את הבושה הכרוכה בגוף שלי בהסבר סוציולוגי שמראה כיצד אני מושפעת מהתכתיבים החברתיים שמבקשים מנשים להיות רזות, ואילו אני אוחזת בישבני בשתי ידיים ועוד נותר מקום לזוג ידיים נוספות. שני ההסברים נכונים, כמובן, אבל אינם משחררים אותי.
לעומת זאת, כאשר אני מבחינה בכך שהמסמן הנורמטיבי-אידיאלי של זמני (המצייר אידיאל יופי של אישה רזה, לבנה, חלקה ובלונדינית, שופעת חזה וכו') הוא מסמן שרירותי, אני מרגישה נוח יותר עם גופי. כאשר אני מבחינה בכך שבשבטים מסוימים אידיאל היופי הפוך לאידיאל המערבי, וכאשר אני רואה, שבהיסטוריה המאוד לא רחוקה של העולם המערבי, האידיאל היה שונה, אני מבינה שהאידיאל הוא שרירותי. אני מבחינה בכך שהחשיבה על הגוף שלי במושגי אי- התאמה, חריגות וכיעור, היוצרים בושה ושנאת גוף, אין בהם שום הצדקה. האידיאל הוא שרירותי ולכן שנאת הגוף היא שרירותית.
יש שיגידו לי: "יופי, את מצליחה להשתחרר, אבל בשבילי לא משנה כמה שאני יודעת שהמודל שרירותי, אני עדיין רוצה להתאים לו, ואם אני לא מתאימה לו אני מרגישה פגומה". ראשית, עצם הדיבור על תחושת הפגימות מול האידיאל, מקרבת אותי אל זו הטוענת מולי. שתינו חיות תחת אותו מכבש, ובכך שאנו מכירות בכך, אנו יוצרות סולידריות. הסולידריות הזו היא הסדק הראשון והרציני ביותר – ועל כך בהמשך.
מעבר לסולידריות, אני יכולה להציע לטוענת את ההסבר הבא: ברור שאנו מרגישות פגומות. האידיאולוגיה השלטת היא כל כך נפוצה עד כי לא עוברת כמעט שעה ביום בה אינך מוצפת במסר שמציב את האידיאל הרצוי – אידיאל גופני והתנהגותי כאחד. המרחב הציבורי שלנו כבוש על ידי מסרים ממשטרים כגון 'קני את זה!', 'הראי כך!', 'אהבי את גופך רק אם הוא חלק ולבן ורזה'. לאן שלא תסתכלי תהיי מוצפת במסרים אלו. (ברור כי מעורבים כאן אינטרסים כלכליים מובהקים, אך ההבנה הזו לא משחררת אותי, כיוון שגם לפני המשטר הקפיטליסטי היו תכתיבי יופי נוקשים, ולא הייתה תעשיית קוסמטיקה. שלטון האידיאולוגיה על גוף האישה לא נולד במוחם של בעלי תעשיות הקוסמטיקה – הם רק ניצלו אותו).

הזרה של האידאולוגיה

מדוע כה חשוב להצביע ולהפנים את רעיון השרירותיות שבאידיאולוגיה וכיצד הבנה זו משחררת אותי? כאשר אני מצליחה לנתח תופעה שאני חווה על בשרי ובמוחי כתופעה הנובעת מאידיאולוגיה, וכאשר אני מצליחה להציב לי עוגן, שמטיל אור על תפיסה מסוימת זו כשרירותית, הרי אני מצליחה למסמס את הכוח המשתק והמצמית של תפיסה זו. אני מצליחה לעשות הזרה (הזרה=להפוך לזר) לתפיסה זו. תהליך ההזרה כה חשוב משום שהאידיאולוגיה נתפשת על ידנו כשלנו, כפרטית, כעצמאית. משום שיש לנו תפישת בעלות עליה היא מוטמעת בנו חזק. לכן, כדי להשתחרר ממנה אנחנו צריכות להרחיק אותה מעלינו, ובעצם להרחיק את עצמנו מעצמנו.

שחרור וגאולה

כדי שנוכל להרחיק מעצמנו מחשבות שכה מופנמות אצלנו, אנו צריכות להרגיש זרות וניכור כלפיהם. כיוון שקשה להרגיש זרות כלפי משהו כה מוכר, כמו האידיאולוגיה המוכרת, הרי שתהליך ההזרה הכרחי. תהליך ההזרה בנוי משני שלבים. שלב ראשון: הבחנה בפרקטיקה או בחשיבה עצמית שלנו כחלק ממערך אידיאולוגי. שלב זה אפשרי מתוך תפיסת עולם שרואה את כל הפרקטיקות והחשיבות שלנו כנתונות בתוך סד אידיאולוגי. שלב שני: הצבת מודל היסטורי או עולמי אחר אל מול פיסת האידיאולוגיה הספציפית, וזאת על מנת להבחין בשרירותיות שלה. משהשגנו את שני אלו נוצרת זרות בינינו לבין פיסת האידיאולוגיה שמפריעה לנו. כך, הרעיון או הערך שהיו מופנמים בנו, וחשבנו עליהם כשלנו, הופכים להיות רחוקים מאיתנו ואנו יכולות להשתחרר מהם.

אז איך לקפוץ מעל הפופיק?

ראשית יש לאתר את הפופיק. או במילים אחרות למצוא את הפרקטיקה או המחשבה ששולטת בנו ומכתיבה את מעשינו. לבחון אותה היטב, לאבחן את השרירותיות שבה, או את האינטרס הסמוי שבה, ולאתר את מוקדי הדיכוי שהיא משרתת. בשלב השני לקפוץ מעליה – לפרק אותה לגורמים עד שהיא אינה עובדת עלינו עוד. עד שכבר אינה נראית לנו טבעית או מובנת מאליה. עד שלפתע הפעולה האוטומטית ביותר הופכת להיות זרה ולא שלנו, עד שאנו מפסיקות לעשות אותה.
מקפיצים במיוחד הם דברים שעליהם אומרים לי "אין מה לעשות, ככה זה". בדרך כלל אלו הם הדברים שמשמשים נגדך. גם האמירה "ככה זה בטבע" יכולה להדליק את חושי הפופיק כדי שאבדוק כל פעולה וחשיבה שלי ביחס לשיטה הקיימת. כך למשל, אני בודקת: האם המחשבה שלי על יופי, שנתפס כמובן מעליו, היא באמת טבעית? אני חושבת שלא. כאשר הבנתי שיופי אינו אובייקטיבי בשום צורה, אלא הוא תולדה של תפיסה אסתטית חברתית, אזי אני יכולה להשתחרר מכבלי היופי, ולהביט על האובייקטים סביבי ועל עצמי במושגי יופי אחרים.
הבחירה והעדר
אני לא מאמינה בבחירה. פמיניסטיות רבות נאבקות כדי שלנשים רבות יותר תהיה אפשרות לבחור. שלכולנו יהיו יותר אופציות ושנוכל לבחור את זו שתהיה נוחה לנו ביותר. אבל, אני לא חושבת שישנה בחירה אמיתית שהיא מלאה. כל הבחירות שלנו נתונות בתוך סד אידיאולוגי. אני חושבת שיש להילחם על כך שנשים תכלנה לבחור, בעיקר כאלו שהבחירה משוללת מחייהן. אני לא חושבת שרק הגדלת אופציות הבחירה והאפשרות לבחור תשחרר אותנו. חלק מהנשים יודעות שיש אופציות שונות ועדיין בוחרות לגמרי באופן וולנטרי לצבוע את שערן בצבע בלונדיני. רוב הנשים יודעות שאפשר בימינו להימנע מלידה ועדיין בישראל אחוז מאוד גבוה של נשים בוחרות ללדת. רוב הנשים יודעות שאפשר לחיות ללא בן זוג ועדיין רובן בוחרות לחיות עם גבר. אני לא רואה באלו בחירה. אני לא חושבת שאם נגדיל את אפשרויות הבחירה יהיה נהדר וכל הנשים יבחרו בבחירות שמשחררות אותן. האנושות פועלות על פי הגיון עדרי. מה שהרוב עושה נתפס כאמת טובה ומועילה שיש לאמץ אותה. אני לא מצליחה לראות כיצד אנחנו משתחררות מההיגיון העדרי.
דווקא משום כך העדר צריך להיות מנוווט בצורה צודקת יותר, טובה יותר. אני רוצה להשפיע על הסדר החברתי שיושב לכל אחת מאיתנו במוח כדי שכולנו נוכל לחיות חיים צודקים יותר. אני רוצה שלכל אחת מאיתנו תהיה התחושה שיש לה ערך ושהיא איננה פגומה. לשם כך צריכה להיווצר סולידריות על בסיס דיכוי מגדרי משותף – שיכול לבוא לידי ביטוי שונה בחייה של כל אחת, אבל מקורו באותה שיטה. כשאני מבינה שמישהי סובלת מאותו דיכוי כמוני אני מנצחת את הדיכוי ומתגברת עליו. מפני שהאידיאולוגיה פועלת עלי בצורה שבה אני מרגישה וחושבת אותה כאילו הייתה פרטית שלי, הרי עם ההכרה בכך שהתחושות שלי והמחשבות שלי אינן אישיות כל כך אלא משותפות לנשים אחרות, אני חותרת תחת האידיאולוגיה השלטת. האידיאולוגיה השלטת יכולה לפעול בנחת כל עוד כל אחת מאיתנו מתמודדת בעצמה עם מחשבותיה. כל עוד כל אחת מאיתנו מבצעת בגופה את כל אותן פרקטיקות שנתפשות אצלנו כאישות. אידיאולוגיה יכולה עלינו כל עוד אנחנו תופשות את הבעיות שלנו כאישיות, וכל עוד תחושת הפגימות נתפסת אצלנו כבעיה ספציפית סובייקטיבית. כאשר נשים יושבות יחד ומשוחחות בכנות על הקשיים שלהן הן רואות כי הבעיה האישית, אינה רק אישית אלא משותפת לנשים אחרות וכי ישנה שיטה שמכתיבה את הסבל המשותף לנו. לבעיות שלנו יש מימד קולקטיבי ולכן אנחנו יכולות להתגבר עליהן באמצעות סולידריות והזדהות. כאשר אנחנו מצליחות למצוא את בבואתנו אצל זו העומדת מולנו הרי שיחד אנחנו יכולות להתגבר על הדיכוי. כאשר החוויות האישיות שלנו לא נתפסות כחוסר מזל או מקרה אלא כתולדה של שיטה, אנחנו יכולות לאתגר את החשיבה וההתנהגויות שלנו, ולהתשחרר ממנה.


יערה חוצן, מייסדת "בית נשים פמיניסטי, מעבירה קורס לימודי נשים בקבוצה אינטימית המבוססת על עקרונות אלו תחת הכותרת "אשה נשיות חברה".

מידע נוסף על הקורס: באתר או מייל feministy@gmail.com

יערה חוצן

מייסדת "בית נשים פמיניסטי"

תגובות

  1. קראתי את כל ה- 2000 מילים (פחות או יותר) ואני חושב שהבנתי מה האידיאולוגיה שלך: את רוצה שנשים יפסיקו לחשוב מה שגברים מכתיבים להן לחשוב, ויתחילו לחשוב מה שאת רוצה…

    ותחשבי על זה…

    • רוכב אופניים

      כל הכבוד! אני נשברתי בערך בשליש. אבל ממה שבכל זאת קראתי זה נראה כמו "תחי המהפכה! עולם ישן נחריבה!"

      כנראה שאני מזדקן מהר ממה שחשבתי. מהפכות כאלו טוטאליות נראות לי גדולות עליי.

      • רוכב אופניים,

        כמובן שלך אין כח. אתה גם לא מרוויח 70 אג' לכל שקל שמקבילך מהמין השני מרוויח. הרבה יותר נוח לחיות עם הסטטוס קוו – בייחוד כשזה פועל לטובתך.

        • רוכב אופניים

          לפני שנתיים-שלוש התפרסם באקונומיסט מאמר מעניין שבדק אם הסיבה להבדל בין שכר של גברים ונשים נובע מתכונה של העובד או של המעביד. מסתבר שההבדלים בשכר היו קשורים קשר הדוק למיקוח על השכר. מסתבר שגברים מתמקחים על שכרם יותר מנשים. נשים שהתמקחו על שכרן הרוויחו כמו גברים. גברים שלא התמקחו על שכרם הרוויחו כמו נשים.
          אם זה באמת קריטי אטרח לחפש את הרפרנס המדוייק.

          • רוכב אופניים,

            אני אכן אוצה רפרנס – מכיוון שמה שאמרת הוא נכון חלקית בלבד, וודדאי מתאים רק למקצועות צווארון לבן.

            מחקרים מראים (ראה רפרנס בסוף הפוסט) שגם לאחר שמסירים כל פקטורים "סבירים" כגון העובדה שנשים פעמים רבות עוזבות את כח העבודה למספר שנים כדי לגדל ילדים (למרות שהם לא ממש סבירים, היות והעובדה שנשים בד"כ מטפלות בילדים זה תוצר של התנייה חברתית ולאו דווקא "בחירה אישית"), והעובדה שנשים נוטות פחות ללכת למקצועות מסוכנים פיזית (שוב – לאו דווקא "סביר" גם בגלל ההתניה החברתית וגם כי מקצועות כאלה בד"כ מפעילים לחץ בלתי-מתון על נשים לא לנסות אפילו) – עדיין יש פער בלתי ניתן להסברה בין שכרם של גברים ושכרן של נשים.

            מעבר לכך – פקידים, מנקים, פועלים וכו' אינם אנשים שבד"כ מנהלים מו"מ על שכר – הם מקבלים מה נותנים להם. וגם שם יש פערי שכר.

            http://72.14.221.104/search?q=cache:fs7nOQAUXQwJ:www.gao.gov/new.items/d0435.pdf+gender+gap+earnings&hl=en

            • רוכב אופניים

              לא תאמיני אבל קראתי את הדו"ח בקישור ששלחת.
              אין לי את הידע המקצועי בתחום ואת הכלים הסטטיסטיים הרלוונטיים לבדוק את המודל שלהם לעומק, אבל אני נוטה להאמין לחוקרים אמריקאים שעובדים עבור הממשלה שלהם. האמריקאים בנו מנגון פיקוח ובקרה יעיל למדי לדברים האלו, אפילו שיש לי ספקות מה לגבי הנתונים והמודל שהם מציגים (1).

              בכל אופן, החבר'ה האלו לא בדקו את השפעת ההתמקחות על השכר, כך שקשה לדבר על סתירה בממציאים של הרפרנסים שאני מביא (2).
              גם המקור שאת מציינת כותב שקשה לטעון שההבדלים נובעים מהפלייה, אך אינו פוסל את האפשרות הזאת. בקיצור, אני חושב שכל אחת ואחד יכול לשפר הרבה אצלו בחצר הפנימית לפני שהוא מתיישב למרר בבכי שבכל אשמה המערכת הגברית.

              1. בכל זאת יש בליבי מעט ספק לגבי ניתוח התוצאות: טבלה 1 מציגה את המשתנים שנבדקו, הממוצע וסטיית התקן שלהם. מבט מהיר בטבלה מראה שלרבים מהמשתנים סטיית תקן גבוהה מהממוצע, גם אם הם יכולים לקבל ערך חיובי בלבד. משמעות הדבר התפלגות לא סימטרית. במקרים כאלו אין טעם להציג ממוצע וסטיית תקן כי הם מייצגים רק פלח קטן מהאוכלוסיה. אני חושש שאם החוקרים עשו את השגיאה הזאת, יתכן והמודל שלהם לא מתאים לנתונים.

              2. בעקבות בקשתך טרחתי וחיפשתי את הרפרנס:
              The Economist, June 26, 2003 "Be a man"

              ושני הרפרנסים שהם מתייחסים אליהם הם:
              Choosing to be Different: Women, work and the family”, by Jill Kirby. Centre for Policy Studies.

              † “Women Don't Ask: Negotiation and the Gender Divide”, by Linda Babcock and Sara Laschever. Princeton University Press, October 2003.

        • רוכב אופניים

          חוץ מזה, לגבי הארוך, מי שלא יודע לכתוב קצר יש לו בעייה משמעותית.

          לכתוב קצר ולעניין הרבה יותר קשה מלכתוב ארוך ולא ממוקד. לא לחינם כתב נילס בוהר (זוכה פרס נובל בפיזיקה איפשהו לפני בערך 80 שנה) לאישתו "אני כותב לך מכתב כי אין לי זמן לכתוב לך גלויה".

          • הטון של המאמר הזה הוא די אקדמי, ואני מנחשת שזה הרקע של הותבת. למאמר אקדמי 2000 מילה זה בקושי כותרת.

          • רוכב אופניים

            אם המחברת רוצה לכתוב מאמר אקדמי שתתכבד ותגיש אותו למגזין מדעי שם הוא גם יעבור בחינה על ידיי אנשי מקצוע.

            בננות אינו מתיימר להיות במה לפירסומים אקדמיים אלא מגזין רשת שפונה לקהל הרחב. בתור שכזה על כותבת המאמר להתאים את הטקסט שלה לפורמט הנידרש.

            חוץ מזה, בתחום ממנו אני בא 2000 מילים הן הרבה מאוד. בתור reviewer פעיל למדי (4-6 מאמרים בשנה בשנים האחרונות) של מגזין שנבחר לאחד מעשרת המשפיעים בעולם ב 30 השנים האחרונות במדעי החיים, אני אומר לך שאם מגיע אלי מאמר שאחרי 2000 מילים לא הגיע לדיון בתוצאות, למאמר הזה יהיו קשיים מרובים להיכנס למגזין.

    • מעניין שעשית הקבלה ישירה בין "אידאולוגיה שלטת", "לידת ילדים" "מציאת בן-זוג" ו"להיראות לבנה, רזה, חלקה ועם חזה גדול" (שאלה המילים והדומאות היחידות שהמאמר השתמש בהן) ובין "מה שהגברים רוצים מנשים".

      אתה מבין שמה שאתה עשית, בעצם, זה לחזק את דברי המאמר – שהאידאולוגיה השלטת היא אכן לא של נשים עצמן, ושהדרישות החברתיות שמדובר עליהן במאמר הן אכן תכתיב גברי.

      משעשע.

      • מעניין שהחלטת לקחת דווקא את הביטויים האלה ולשים אותם בפי בתור התכתיב הגברי. למעשה, הדברים שאליהם התכוונתי הם ה"כפייה" של החברה הגברית על הנשים לעשות דברים נוראיים כמו ללדת ילדים ולחיות עם בן זוג (טפו טפו, לא עלינו) כל החיים.

        וכאילו זה לא מספיק, ברוב המקרים בן הזוג הוא ממין זכר!!!
        לא להאמין כמה אתן צריכות לסבול אותנו…

        ולקצת רצינות: תתפלאי לגלות שיש נשים שנהנות לחיות בזוגיות, אף אחד לא הכריח אותן ורובן אפילו מחפשות זוגיות, עם גבר או אישה, ולא בגלל שזו הנורמה. סתם כי עצוב לבד ויותר כיף ביחד. ויש אפילו כמה נשים שמאוד רוצות להביא ילדים לעולם.
        לא משנה אם תקברי אותה מתחת ל- 2000 מילים, לארבעים פעם "אידיאולוגיה" ושלושים פעם "שרירותי" – הדעה שלך צפה לאורך כל המאמר.
        ולא שכנעת.

        • |…למעשה, הדברים שאליהם התכווניתי הם "הכפיה" של החברה הגברית על הנשים לעשות דברים נוראיים כמו ללדת ילדים ולחיות עם בן זוג"

          נדמה ךי שאתה חושב שאתה סרקסטי. אתה לא. הדברים האלה הם באמת נוראיים – כשהם באים בכפייה. הבעיה היא לא הנשים שרוצות בן-זוג, או זוגיות , או ילדים – הבעיה היא שהחברה שלנו משדרת כ"כ באינונסיביות שזה הדבר היחיד שנשים יכולות לרצות (וכדי להשיג את זה הן צריכות להיות יפות, שקטות, רזות, חלקות, לבנות…), שהמושג "בחירה" הופך להיות חסר משמעות.

          מה שכותבת המאמר רוצה הוא שנשים יוכלו באמת לבחור מה שהן רוצות, ללא תכתיבים חונקים שיעקרו את רעיון הבחירה מתוכן

          • אני לא בטוח באיזו חברה את חושבת שאנחנו חיים, וגם לא באיזו מאה…

            פרט לקהילה הדתית והחרדית, אין נורמה חברתית שקובעת שעל נשים לחיות בזוגיות – רוב הנשים והגברים, בהיותנו חיות חברתיות, רוצים בן/בת זוג לחיים.

            בנוגע ללידה: אני מסכים שיש לחץ על נשים ללדת ולגדל ילדים, ושלא כולן רוצות את זה באמת. הבעיה עם המאמר היא, שהוא מביא דעה חד משמעית וגורפת בכל הנוגע להריון, ובכך עושה דה-לגיטימציה לכל מי שבאמת רוצה ילדים. אפשר להשוות את זה להומופובים (מסוג מסוים) שבטוחים שההומוסקסואליות היא המצאה של התקופה האחרונה ושאין באמת אנשים שמעדיפים את בני מינם – אלא הכל רק חלק מה"קטע" של התקופה.

            בנוגע לתאור הכללי של האישה, כפי שהיא צריכה להיות בעולם הגברים, יש לי רק דבר אחד להגיד: בולשיט.
            אנחנו לא חיים במאה ה- 17, וגם אם רוב אנשים מחפשים בן/בת זוג אסתטיים, את ממש לא יכולה לקבוע שההעדפה הכללית היא לנשים שקטות, לבנות, בלונדיניות וכו'. לאנשים שונים העדפות שונות, ואם הסביבה בה את חיה פועלת לפי ההגדרות שלך – אולי כדאי שתצאי מהמאה-מטר-רדיוס שלך. תגלי עולם גדול ומגוון.

            • "פרט לקהילה הדתית והחרדית, אין נורמה חברתית שקובעת שעל נשים לחיות בזוגיות"

              באמת? וכמה תוכניות טלוויזיה יש שמראים בהן רווקות נואשות? וכמה כתבות יש על "הבדידות בעיר הגדולה" – כמעט תמיד בדידות נשית? וכמה לחץ יש מהמשפחה "מתי תתחתני"? יש ה-מ-ו-ן לחץ חברתי על נשים להיות בזוגיות. מה שכן – בארץ (בניגוד לארה"ב, למשל) יש גם לחץ די כבד על גברים למצוא זוגיות – אם כי "מאיימים" עליהם בדרברים אחרים מאשר על נשים.

              "הבעיה עם המאמר שהוא מביא דעה חד משמעית וגורפת לגבי הריון"

              באמת? אני ארצה לראות ציטטה. עברתי כרגע על כל המאמר ולא מצאתי בו את המילה "הריון", אולי נתווכח על הנושא שכאן במקום על מה שאתה רוצה לראות – למרות שזה לא נאמר?

              "את ממש לא יכולה לקבוע שההעדפה הכללית היא לנשים שקטות, לבנות, בלונדיניות"

              בטח שאני כן. תפתח את ערוץ האופנה, את המגזינים, תרים ראש למודעות ברחוב… "בלונדינית" אולי לא, אבל "רזה, חלקה, לבנה ושקטה" ועוד איך כן. "אסתטיקה", במקרה שלא ידעת – היא גם עניין תרבותי. לבני האדם יש העדפה אינסטנקטיבית לסימטריה – כל השאר הוא התניה תרבותית. לפיכך להגיד ש"רוב בני האדם מחפשים בני זוג אסתטיים" מתחמק מהתבוננות עמוקה במה קבע את עקרונות האסתטיקה שלפיה אנו מתבוננים בעולם.

              חשבת פעם, למשל, למה נשים שריריות נחשב (בד"כ – העדפה פרטנית חריגה אינה נחשבת) ל"לא יפה"?

              "אולי כדאי שתצאי מהמאה מטר רדיוס שלך"
              אולי כדאי שאתה תסתכל מסביב, ותבין שרק מכיוון שאתה לא חווה משהו, או מסרב לראות משהו – לא אומר שהוא לא קיים. הלחצים החברתיים והאפליה המופעלת נגד נשים הם חלק כ"כ עמוק מהתרבות שלנו (ולא רק שלנו, זה בסדר…) עד שקשה לראות ולהבחין בה. כל מה שהמאמר הזה אומר זה להגיד – תפקחו את העיניים!! החברה והתרבות הסובבים אותנו משפיעים עלינו באינספור דרכים – וכדאי שנהיה מודעים לכך.

              • את מביאה כדוגמה את תכניות הטלויזיה שמראות רווקות ורווקים נואשים – האם זו לא ההוכחה שאנשים באמת לא רוצים להיות לבד? או שאולי הם נואשים בגלל ש"לא מילאו את חובתם הנורמטיבית"?

                ברוב המקרים של לחץ מההורים, הוא קיים מתוך חשש של ההורים שילדיהם יהיו בודדים, ולא כמו שפופולארי לחשוב בגלל "מה יגידו השכנים."

                בנוגע להריון: הכותבת שואלת "מדוע אני רוצה להיות אמא? האם זה הכרחי? האם עידוד הילודה משמש ככלי שליטה בנשים?" שאלת, עניתי.

                רוב הפרמטרים שלפיהם קובעים האם בני אדם נחשבים ליפים (פרט למראה האנורקטי שמשום מה נחשב ליפה בעיני אנשים מסוימים), הם כאלה שהושרשו בתודעת האדם במשך שנות קיומו, וכתוצאה מאבולוציה. גם פרטים שנראים לך לא אבולוציוניים בעליל (ואת יכולה לקרוא את ספרו של אמוץ זהבי "טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה" – יש בו פרק מצוין על בני אדם).

                בקריאה לצאת מהסביבה הקרובה שלך לא הייתה כוונה להעליב. פשוט, אם את באמת חושבת שגברים מעדיפים רק נשים כחושות, לבנות ושקטות, סביר להניח שאת מסתובבת בחוגים מאוד מסוימים ומצומצמים. מגוון ההעדפות כמעט שווה בגודלו למגוון הנשים הקיימות.

                לסיכום: גם אני קורא לאנשים לפקוח את העיניים, רק שאני ממליץ להם להסתכל סביב ולא רק בכיוון ספציפי.

  2. איזה מישמש של פוקו-פוסטסטרוקטורליזם-סעיד-פוקו ושוב פוקו. יערה, את בוגרת משהו במדעי הרוח, נכון? חבל שטרחת, כבר יש את הספרים שמהם שאבת את המושגים וגם הרבה מאמרים וספרים מעניינים באמת שמתייחסים אליהם.
    במקומות שבהם את מנסה לומר משהו פחות מעורפל מתגלה קוצר מחשבתך:
    את טוענת שלא בטוח שמספיק לאפשר לנשים בחירה חופשית, הנה עובדה שיש בחירה חופשית אך לטענתך זו רק מראית עין. למה? כי החלטת. יופי. אז לטענתך צריך בעיקר להשתחרר מחשיבה כובלת ומאידיאולוגיות שרירותיות שמתחפשות ל"מצב דברים טבעי", כלומר הקריאה שלך היא בעיקר למהלך תודעתי. קביעה מאוד בעייתית: רוב הנשים בעולם מתמודדות עם דיכוי ממשי מאוד שבמסגרתו ממש לא יעזור להן להתחיל לבחור "בחירות מושכלות" ולהבין שהמסמנים הם שרירותיים. נסי להלחם במילת נשים, סחר נשים לזנות, נשים בסיכון בריאותי, אפליה תעסוקתית ושאר תופעות דרך קריאה פוקויאנית של סיפור חייהן, ובהצלחה לך עם זה.
    כל ההתייחסות שלך מתאימה בקושי ובעירבון מוגבל לכמה בעיות שמאפיינות את החברה המערבית הבורגנית, בקושי 5% מאוכלוסיית העולם. הלואי שבאפריקה (או בדרום ת"א) הדילמה תהיה אם לצבוע לבלונד.
    חוץ מזה יפה שהנחת שכל בחירה שאינה מתיישבת עם ההשקפות שלך היא תוצאה של דיכוי והיעדר חשיבה. אולי רוב הנשים שעושות ילדים אשכרה יושבות וחושבות על זה, ומבינות שזה מה שהן רוצות? לא בסדר? לא יכול להיות שבאמת רציתי ילדים? זה עד כדי כך מפלצתי ולא הגיוני לרצות ילדים? אפשר לחשוב שילד זה גידול סרטני מהאופן שבו את כותבת על זה. אולי זה שהחלטת שאת לא רוצה ילדים זה לא באמת החלטת מודעת ומתוך בחירה? אולי שכנעת את עצמך בכך כי בחברה שבה גדלת זה יותר "קול" להיות רווקה הוללת? או כי המכבש הפטריארכלי עבד עליך ועל תפיסת הגוף שלך ואת לא מסוגלת לראות את עצמך עם בטן? או כי לא מצאת בן-זוג? למה שאני אקנה את זה שרק בגלל שבחירתך פחות נפוצה היא יותר "בחירה אמיתית"?
    בחיי, כפמיניסטית אני קוראת אותך, ומרגישה שאת עושה לנו כאן שירות דוב.

    • בעיות במציאת בנזוג דווקא אין לה כי היא לסבית מוצהרת.
      איזה קריקטורה, מה? עלק-פמיניסטית-מיליטנטית-לסבית-שונאת גברים שכל מה שהיא מסוגלת זה לצטט כל מיני מושגים מהלימודים ולהביא להם דוגמאות מהתחת.

  3. קראתי את המאמר מההתחלה ועד הסוף. וואלה אמרת הרבה דברים.
    איך למען השם כתבת את זה כל כך מסובך, זה לא שאני מתנגד לבניית טיעון ע"י מספר רב של טענות אבל אם המטרה שלך הייתה להעביר מסר בצורה רחבה , נכשלת.
    רובנו הדיוטות וגם אם אנחנו לא מחפשים פתרונות קסם כמו "מי הזיז לי את פרארי (טעות במקור) " אין לנו כח לקרוא תשובה למבחן בפילוסופיה.

  4. בואי אני אגיד לך מי את: לסבית מסריחה, אשכנזיה-אנטישמית-
    שמאלנית- אנטציונית גזענית- שונאת מזרחים.
    זה הבסיס לכל מה שאת חושבת וכותבת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *