עצוב בשדה השיפון

אין לי מושג איך לעשות דברים כאלה. אני פשוט יודע איך זה יהיה, הימים יהפכו לחודשים ולשנים ואתה תתעמעם. אני אאבד עוד אנשים, אפילו יותר קרובים, שיתפסו את המקום שלך בלב שלי

 

אני בן 26 עכשיו ואני רוקד. הראש מורכן לכיוון הרצפה. יד ימין מונפת מעלה בתנועה גמלונית. הרגליים מקפצות במקום. אלי ויעקוב מזהים את התנועות ומצטרפים גם הם, מרכינים ראש ומניפים את היד. הריקוד מוזר, האנשים ברחבה בוהים בנו. זה לא משנה. זה הריקוד שלך, איתמר.

אני בן 20 עכשיו ואתה עומד לידי, דופק את הריקוד המשונה הזה בדיסקוטק מעפאן לחיילים. מסביבנו נערים מטורזנים מנסים להדליק סיגריית מלבורו-לייט לנערות מצועצעות. הם בנאליים. הם האויבים שלנו, לא נשקוט עד שנעליב את כולם. "אני הייתי מאגיסט בצעירותי בצנחנים", מנסה בוק אחד לעשות רושם על מעגל נערות מצחקקות. לנו כמובן אין שום כבוד, לא אליו ולא אל אף אחד אחר. אנחנו "הסלון" – חבורה מרושעת וגאה. משרתים רק את עצמנו ואת צה"ל ככה בקטנה. אנו מונים מלגזן, פקיד, חשמלאי, צלם, ש.גימל. ואתה מש"ק מערכות ניווט והיגוי ABS, כלומר נהג בוס. אתה חודר ללב המעגל של הבנות, חוטף מאחת מהן את משקפי הראייה, מרכיב אותן ומסתובב סביב. הבוק מנסה למחות, מכנה אותך ג'ובניק או משהו, אתה נועץ בו את עיני הקרח שלך: "המלחמה הכי גדולה זה בכבישים", מציין באדישות. הוא משתתק. אף אחד לא מסוגל לעמוד מול העיניים שלך. לאיזה מרחקים אני הולך כדי לקבל הבזק של אישור משני הקרחונים האלה. גם הערב הזה יהיה מצחיק וקיצוני. הוא תמיד כזה.

אני בן 18 עכשיו וחבר בקבוצה שמאוחדת על ידי יגון משותף. חלפון מת ואנחנו צריכים מנהיג חדש. אנחנו לא אומרים את זה באופן גלוי, אבל זה אתה. יש בך משהו אחר. אתה לא שנון כמו אלי, חריף כמו אלון, חסר גבולות כמוני, או חייתי כמו יעקוב. אתה מבריק זה בטוח. כולנו מבריקים, יותר מדי מבריקים לטובתנו שלנו. אבל בך יש עוד משהו. משהו שמדרבן אותנו להגיע לשיא, שהופך אותנו לאגדה. יש לנו יכולות ותכונות יוצאות דופן, אבל הן לא שוות כלום בלי הנוכחות שלך. בלי שתפיח בנו תוקף. אנחנו נוסעים לקניונים באשקלון, בדימונה, בנתניה. "במילא לא יצא מאיתנו כלום, אז לפחות נבקר בכל הקניונים בארץ", אתה מגחך. אתה מגיע ללימודים מתי שבא לך. עוזב משחק כדורסל רשמי באמצע למרות מחאת המאמן, רק כי באנו לבקר. ממלא את הבגרות בהיסטוריה בשירים של אביב גפן. "אלטע-זאכן", אתה עונה כששואלים אותך מה תעשה בצבא. אתה מחליט להיות סופר וכותב מחדש את התפסן בשדה השיפון, רק מחליף את השם הולדן באיתמר. אתה הופך את השינה לטקס מקודש שכולנו מיישמים בהדיקות. אתה מחרבן הכי מהר בעולם. ברצינות, הכי מהר בעולם.

אני בן 25 עכשיו ומסתכל על אבא שלך שעומד לפני הקבר. השיער שלו לבן והעיניים אדומות. הוא לובש את החולצה הזאת שהכין. חולצה לבנה עם תמונה שלך וכיתוב נגד הקטל בכבישים. אני לוחש לחבר'ה שאפשר לפתוח באסטה לחולצות האלה בקוואסן בבנגקוק. אביך פונה אל הקבר החשוף ומבקש שתעשה כל מה שאתה יכול ותדבר עם מי שצריך כדי שבן העוולה שרצח אותך יבוא על עונשו. זה קורע לב לשמוע אותו מתדיין איתך ככה, מתחנן לעת נקם ושילם, לצדק שאין. "איתמר", קולו נסדק, "מאז שהלכת אין לנו יום ואין לילה, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. היית טוב, רצית לשמש פה למסכנים, ועכשיו אנחנו מסכנים". אמך נשברת, אחייך תומכים בה. גם יעקוב בוכה, יונק אוויר בנאקות אדירות. נשמע כמו כלב ים עם אסטמה.

אני בן 27 עכשיו וכותב עלייך. אני מתעלם מהתקופה בה לא היינו בקשר. ככה זה כשנהרגים, לא רק הדרגה הצבאית עולה, גם היחסים עם המנוח פתאום משתדרגים. ניסיתי להיות חף מקלישאות, אני יודע כמה אתה סולד מהם. אני כותב לא בשביל שאנשים יכירו או יעריכו אותך יותר. אין לי מושג איך לעשות דברים כאלה. אני פשוט יודע איך זה יהיה, הימים יהפכו לחודשים ולשנים ואתה תתעמעם. אני אאבד עוד אנשים, אפילו יותר קרובים, שיתפסו את המקום שלך בלב שלי, ובסוף הזיכרון שלי ממך יורכב מכמה רגעי סטילס דוממים. ככה זה נהייה עם חלפון וזו הסיבה שאני כותב את המלים האלה, פשוט שיהיה לי עוד משהו. לא היית מאלה שקוראים עליהם בעיתונים וכולם אומרים: "יו, איזה מושלם", אבל היה בך שאר רוח, והיית אחלה גבר וחבר אמיתי. רכבנו יחד תחת אותו הדגל, שירתנו נאמנה את אותו האלוהים, והמוות שלך הוא מכה גדולה לעולם ההומור. איתמר אחי הטוב. אני חושב עלייך. אני מתגעגע אלייך. ואני רוקד.

דרור נובלמן

חי ונולד ברמת גן ומעולם לא עזב את תחומה. יחסו לדת מפתיע, אך חסר חשיבות. חרף נטייתו למיזוגניה הוא מתחרה עם מוחמד דף על תואר הרווק המבוקש. מעריץ גברים קשוחים כמו דודו טופז, ביבי נתניהו, הרב אמנון שליט"א ורוכלי סידקית. בקיצור, לא פראייר

תגובות

  1. כל- כך מוכר- המוות הקשה מנשוא, כשאי אפשר לנשום עוד נשימה אחת בלי למות, ולאט לאט הכאב מתעמעם ואת מקומו תופסת הציניות. חבר טוב שלי נהרג לפני שנתיים, גם בתאונה, ושאני רוצה להזכר בו אני רוקדת.

  2. חרחורית

    מה, יש לך רגשות? איכס.

  3. דנה אגם

    כתוב יפייפה, ריאלי. זה נוגע עמוק עמוק ומכאיב.

  4. דרור , אני מזיל דמעה …

  5. אני לא כל כך טובה במחמאות או ביקורות על דברים שהם אמיתיים מדי… וזה ללא ספק אמיתי מדי, או לפחות נותן את ההרגשה הזאת.
    נראה לי שאפשר לקחת את זה כמחמאה.

    אה, כן, ואדיקות, לא הדיקות.

  6. לבכות בגלל אהבה יותר מאשר בגלל מוות.
    ארצ'לי, אלזה מורנטה.

    ראש, ולב, וכשרון. יש לך הכל.

  7. שרציתי לשכוח, אבל הם צצים ועולים כל פעם. על הכתיבה ורמתה אני לא אדבר, אתה יודע מה דעתי עליה.
    חרחורית, אין לי מושג איזה חשבונות יש לך איתו, אבל בתגובות שלך משיגה את המטרה ההפוכה.

  8. כתוב מעולה ..
    לצערנו בחורים צעירים הולכים מוקדם מהעולם ..
    ולצערי גם צדק – המחלמה הכי קשה היא בכבישים , הכי קשה!

  9. קשה לי לבטא עצמי בכתב הרבה פעמים , אבל כשאני באמת מזדהה עם משהו אני בוכה . .
    גם עכשיו.

  10. hard to lose the one you love the most.
    almost 10 months without him, and it's like yesterday.

    "Death makes angels of us all".

    sad

  11. אשת חיל

    באמת יפה.
    יפה, ובניגוד להרבה מאוד דברים אחרים שנכתבים באתר זה, נטול יומרנות ופוזה כמעט לגמרי.
    המוות אכן מנמיך את קומותינו.
    ועדיין- אולי היה משהו שכן היה יכול דרור לחדש לקוראים.
    בכל זאת זה לא שהדברים קורים במדינה אחרת.
    ואולי זה קצה גבול היכולת של החבר שמתאבל על מות חברו.

    שלא תדע עוד צער.

  12. לדרור
    אחי,גדול,עצוב ושמח באותה מידה. עצוב כי כבר הגעגועים הורגים אותי ושמח כי אני רואה את איתמר מולי צוחק ואומר אחי אתה חי בסרט.
    דרור אנחנו מחכים לסרט. ויש כבר סלוגן: איתמר……. עכשיו הסרט. טוב אולי אני לא כל כך טוב בסלוגנים.
    ביי אמיר

  13. אלמוני

    כמה יפה , נקי , מלוטש וכואב . תודה.

  14. עידית ערמון

    יפה, מקורי ונוגע ללב.

    ישראלי כל כך.

  15. דרור, אתה גיבור. לא קל להיות כל כך אמיתי. לא קל להביט לעולם בעיניים ולומר את הדברים כמו שהם מהלב, לא קל לשחזר את הרגעים הכי שוליים לכאורה, לקחת אותם ולעשות מהם רגעים משמעותיים. דרור, אתה גיבור. הלוואי שתוכל לכתוב את אותם דברים יום אחד גם עליי.

  16. טוב אני ממש לא חזק במילים בכאלו רגעים קשים, אז מבלי להשתמש בכל מיני קלישאות, אז בשמי ובשם כל משפחת ה"סלון" רציתי לומר שהמכתב פוגע "בול" ונותן פלאשים מרגעים בחיינו שאיתמר הוא לא רק חלק אינטגרלי מהם אלא גם צנטרלי.
    איתמר היה חבר טוב, ידיד אמת, אח אבל הכי…..אחד מאיתנו !!!

  17. למרות שלפני מותו של איתמר התרחקנו מאוד , המוות שלו כיווץ את הזמן והחזיר אותי לנקודה לפני שנוצר הריחוק.איתמר היה חבר אמיתי , תמיד היה שם בשבילי והשאיר חלל עצום בלכתו.

  18. סיפור יפה, אני הולך להשתמש בזה………………

  19. ממתי בננות הפך לאתר של הספדים? היהמעניין את התחת של מישהו אם הייתי כותבת על ההתקף לב של סבא שלי?! הכותב הגזים וזו ממש חוצפה שנותנים לו לפרסם כאלה דברים אישיים, האתר הזה לא מיועד לכאלה תכנים!!! תחסוך כסף ותפרסם מודעת אבל

    • אני באמת לא מבינה איזה סוג של בהמה את…
      מה כואב לך המאמר הזה? באמת ממש לא בסדר מצידה של שירלי שהיא הכניסה מאמר שלא מדבר על גובה המכנס או היקף הצלוליטיס… עד שבפעם ב.. רואים מאמר שמגיע ממקום קצת אחר, קצת יותר אמיתי לדעתי, זאת לא סיבה לקטול אותו. אם המאמר כ"כ מפריע לך את מוזמנת לעבור למאמר אחר, לא חייבים להגיב בכל מקרה, רק בשביל להוכיח שאת יודעת לכתוב

      • אריאלה

        מכנסיים! מכנסיים למען השם! מכנסיים! די עם ההיבדיר הלשוני הנורא הזה "מכנס" *מכנסיים*.

        • כן אני רוצה כתבות אופנה וזיונים! בשביל מתים אני יכולה לקרוא YNET

          • אריאלה

            היבריד. התבלבלו לי האותיות.

          • את מוזמנת לחפש לעצמך מקום אחר. אנחנו פה, בתור חבורה של אנשים חושבים (טוב, לפחות רובנו, אותך אני לא בטוחה שהייתי מכניסה לקטגוריה הזאת), שמחים לדעת שעולמנו לא צר כעולם הנמלה, ושבנוסף למאמרים על תחתוני חוטיני והשאלה הנצחית "כן גומרת, לא גומרת", אנחנו יכולים להוציא מעצמנו – וגם לכבד כשאחרים מוציאים מעצמם – קצת יותר.

            לא טוב לך? א. תתבגרי, ב. חפשי לך פורום אחר לשפוך בו את הרעל שלך. יש פה עוד אחת, חרחורית, אני בטוחה שתסתדרו מצויין אחת עם השניה.

          • מופתעת שוב ושוב

            הפרגון של אנשים.
            צאו מהסרט, רוגשתם ? יפה לכם. לא רוגשתם ? תעברו הלאה. אף אחד לא מכריח את הלא מעוניינים לקרוא. יש אתרי סקס מרובים ברחבי הנט. גם אתרי אופנה.
            מיואשת, מופתעת, מהרהרת בהדרדרות החברה.
            המממ…

            • אבל במקום זה הם תוקפים אותי, אני לא מבינה מה עובר על האנשים האלה. מצד שני אני מודה ומתוודה שהמאמר הזה כמה שהוא מורבידי עולה פי 500 על החרא שפירסמו לאחרונה. כנראה שכל המדינה מתדרדרת.

  20. חבר סלון בדימוס

    עבר מפואר יש לנו , חיינו כמו האחוות קולג מ"בית החיות", פרועים,נבזיים, קנאים, קמצנים, מזלזלים, אבל תמיד משפחה, וכמעט תמיד שמחים (לרוב לאיד, ובמיוחד אתה "משוגע"), אני עובר לפעמים מתחת לבית שלו, מחכה שהתריס יפתח והוא יצעק "חרא, תעלה!". החיים פשוט כבר לא מהנים כמו פעם. להיות מתרובתים זה לא מטבענו, פשוט מנוגד לטבענו

  21. אין לי מילים לתאר בכלל מה הרגשתי כשקראתי את כל זה…צמרמורת מטורפת עברה לי בגוף…
    כמי שעברה לא מזמן חווית מוות במשפחה אני לצערי יודעת מה זה לאבד אדם כ"כ קרוב
    דרור,מקווה שלא תדע עוד צער כזה לעולם…ושיהיה לך רק טוב.

  22. לליטל
    אני בדרך כלל משתדל להיות תרבותי.הפעם אני מוריד את הכפפות.
    אז ככה,כנראה שיש אנשים כמו אחי איתמר שקורה אסון והם נהרגים אז להרבה אנשים זה כואב.
    הכתבה של דרור נכתבה לאחר שיצא מביתנו באזכרה לשנתיים של אחי.
    אצלך כנראה אחרי שנתיים אף אחד לא יזכור להגיע לאזכרה. ועוד משהו, אם את כל כך רוצה
    לקרוא על זין כנראה שאף גבר שפוי לא מוכן לתת לך אחד אמיתי.
    הייתי רוצה לסיים בתיקפצי לי…. אבל אני ממש לא רוצה שתיקפצי לי
    שלום,ולא להיתראות
    אמיר

  23. אמיר היקר, יש בכל מקום, באינטרנט, ובחיים האמיתיים, אנשים חסרי רגישות ובהמיים, אני מפציר בך לא להעלב או להתייחס לכל מה שעלוב נפש כזה או אחרת כותבים. פשוט אי אפשר לצאת מזה. לא הררתי את אחיך, אבל מהדברים שקראתי ובכלל, כואב לי הלב, על הבחור הנפלא הזה שנהרג, וכמוהו עוד רבים, על אלפי אלפי המשפחות שכואבים את האובדן הזה, את החור שאי אפשר למלא, ואני יודע, הו כמה אני יודע איך אתה מרגיש.מאז שאחותי תנצב"ה כבר לא פה איתי. החיים שלי השתנו לגמרי. האושר כבר אף פעם לא יהיה מושלם אף פעם בלי החיוך שלה. מה שרציתי להגיד בעצם זהשלא תיקח ללב את השטויות של אנשים, במיוחד נערות צעירות וקלות דעת, ותנחומיי, תנחומיי הכנים.

  24. דרור, לא רע….
    כן כן, אני לא אוהב את זיוני השכל בפומבי… כל אחד לעצמו אבל וואלה, הלך אח …. שלום חבר….. ולא בציניות (לשם שינוי)….

  25. מופתעת שוב ושוב

    יש בך עומק שמשתק אותי.
    מתוך שכול של חודש שלם, נרגשת ונפעמת משבחת אותך שוב על הכתיבה הנוגה ומודה לך שביטאת דברים שלא הצלחתי בעצמי.

  26. אל תיאורי המציאות שלא לוטשו ולא יופו. אמא שלי נפטרה לפני כעשר שנים כשהייתי בת 15.5. אם יש משהו במוות שאני לא אוהבת (פרט לעצמו כמובן…) זה שהנפטר הופך פתאום לאחד מל"ו צדיקים. לפתע כל חסרונותיו ומגרעותיו נמחקים בהינף שפתיים . זה לא אנושי בעיניי. אמא שלי , למשל, לא אהבה לבשל ולאפות והיא אף פעם לא התעלפה למראה ציורים ועבודות שהכנתי בגן (לא , באופן מפתיע היא לא חשבה שאני בוטיצ'לי הבא ושיש לי סיכוי להתחרות בעבודותיו של קדישמן …). וזה מה שאהבתי במאמר הזה. הריאליזם נותר מחוספס ויחד עם זאת נוגע עמוק. איך כתבת? "הוא לא היה מושלם אבל הוא היה אחלה חבר וגבר אמיתי". הוא היה איתמר. ועל אף שלא הכרתי אותו אישית אני מרשה לעצמי להוסיף: וטוב שכך….

    • אחלה גבר וחבר אמיתי. אצלנו זה אותו דבר, בנו לאחי מן מזבח בבית, עם כל התמונות והמדליות ותמונה ענקית מהבר מיצוה, לפעמים כשאני נכנסת לחדר אני יכולה לדמיין אותו נאנח ולא מבין מה עשו ממנו, "לא הייתי מלאך" הוא לוחש לי "אם כבר מלאך חבלה".

    • אולי די! כל אחד נהיה פה מבקר מצבות?! לכל אחד יש גוויה פייבוריטית שהוא חייב לספר עליה?! אולי נקים פורום "יזכור" באתר?! צאו כבר מהבאסה, אז אח,אחות,אבא,אמא,סבתא,חתולה,שכן,מכר,פלוני מתו. ככה זה בחיים אין מה לעשות, ידענו את זה כשנולדנו וזה חלק מקומבינה. אז מספיק. שמעתי לשרלוט בסקס והעיר הולך להיות חבר יהודי, זה כבר נושא מעניין, צריך כתבה עליו

      • והתגובה שלך, בטוב טעם.
        לא מותק, זה לא חלק מהקומבינה
        שילד נהרג בגיל 20 וילדה בת 15.5
        מאבדת את אמא שלה.
        אז תעשי טובה, ועופי מהעיניים.
        באמת לא נזיל שלולית כשתלכי.

  27. לכל אחד יש את האיתמר שלו, איתמר כפי שהוא משתקף אצלו בזיכרון.
    האיתמר שלי היה גבר, בחור מהמעלה הראשונה, שידע לצחוק אבל גם להיות רציני, לעזור ולתת מעצמו לאחרים, ידע לגחך על אהבה דביקה ומלוקקת ובמקביל לאהוב אותנו בטירוף.
    איתמר, אתה חסר לנו, מתגעגעים אל החיוך השובב שאפיין אותך, אל ארשת הפנים השטותית משהו שהיתה לך, לשיחות המצחיקות ולדיבורים הפילוסופים כי היה בך מהכל!!!!
    אוהבים אותך תמיד

    • יניב, פשוט ריגשת אותי, אני לא יודעת למה דווקא אתה מכולם ,אבל משהו במילים שלך מעיד על רגישות וחוכמה שלא נתקלים בה כל יום. תודה.

  28. באסה כשאנשים שאתה אוהב מתים (חוץ מאשר אם אתה נקרופיל, כי אז זה רק מעשיר את האהבה)

    • הילהלהלה

      הרצל היקר, טוב לדעת שיש עוד אנשים רגישים, אדיבים ומתחשבים כמוך בעולם. עשית לי את היום. יש מסיבה בשישי במכון הפתולוגי באבו כביר, די ג'י מאמסטרדם שתייה חינם, תהנה

  29. הוא היה גם משורר

    "כשראיתיך לראשונה, התאהבתי תוך שנייה
    לודה לודה
    אור יהודה
    שתי עינייך הכחולות מזכירות לי ניידות
    לודה לודה
    בני יהודה
    שערך כה אדמדם, ולבי נוטף כבר דם
    לודה לודה
    את כמו יהודה"

    (פואמה פרי עטו של איתמר עזר, מוקדשת ל-לודה. עמיתה לכיתה ועולה חדשה).

  30. אפרת א.

    דרורוש זה יפהיפה.
    תאורי הזמן הקטנים מקפיאים את מח העצם.
    בטח אם הוא היה חי הייתי כבר עושה אותו מזמן.
    או שלא.
    עצוב.

  31. michael mizrahi

    אתה כותב טוב, אינעל דינק

  32. רומן מ.

    יש לו עתיד! D:

  33. כל היום לא עוזבות אותי המילים של השיר ההוא"יש שרוקדים כדי לזכור יש שרוקדים כדי לשכוח".עדיין לא עוזבות אותי.

  34. מירית

    אני מקווה שברגעי נוסטלגיה תאיר את מה שהתעמעם ותחזור לראות את הכתבה הזו ואת התגובה שלי. הזווית שממנה אתה רואה את החיים יוצאת משתי קרניים שמיימיות שגורמות לסובבים לפעור את לסתותיהם לרווחה. זה לא סתם חסר גבולות, למרות שמבחינים בכל מיני רמזים לשבירות מוסכמות. נפלאות התבונה הבלתי נדלית שלך משתקים אותי. כשכתבת על עיני הקרח משום מה אתה עלית לי. יש בכתיבה שלך משהו שגורם לאנשים להיות כקרחונים: קופאים, מזילים דמעה ונמסים לגמרי. היא חמה ועוטפת. ברורה כשמש.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *