בננות בנות שמרשות לעצמן
אבל זה לא נורא, הדרוזי חוזר על עצמו במבטא ערבי רווי יצרים מדבריים, ונחשיו מעגלים ומעגלים, מחללים ומלחשים ורושפים ויחד עם זאת ממושמעים, לא מעיזים לחרוג מהמתחם שהקצבתי להם. עוד מעט יהיה לי בקע קטן בבטן. קחי את זה בקלות, הוא אומר, את יודעת מה זה, אנחנו הגברים. הוא כולל את עצמו בחבורת הפראים משולחי הרסן. גם לדרוזים יש סחבקיות של לוחמים בסיירת. קצת כמו חיות. צריכים לספק את היצר עם יותר מאישה אחת. זה מחמיא לנו. נותן לנו כוח. אישה אחת לא לוקחת כלום מאישה אחרת. היא כן לוקחת ממני, אני כועסת ומותחת את החולצה הכי רחוק שאני יכולה. ידיו נעלבות. נשארות תלויות באוויר. היא לוקחת ממני המון. את השמחה, את הביטחון, את החיים. אני נזכרת בסרט 'פנסים אדומים', איך התקוטטו הנשים אל מי מהן יבוא התרנגול בלילה. איך היו מוכנות להרוג זו את זו.
אל תדאגי, הוא יחזור אליך. עוד קצת. הוא יזרוק את ההיא כמו שזורקים תפוח רקוב. ישתמש ויזרוק. תחשבי עליה כאילו היא שפחה שלך. את המלכה, והיא השפחה. תפוח רקוב, שפחה, מלכה, אוח, כמה שזה מוצא חן בעיני. תפוח רקוב ושפחה, ואני מרימה את החולצה עד לקו מתאר שדי ומפשילה את המכנסיים עד לקו הערווה שאיננו. ושוב הידיים לשות במרץ את בטני. איך קלע למטרה.
את יודעת, ידיו מרחיבות את המעגלים, לא חורגות במילימטר מקו המתאר הנזיל כל-כך של הלמעלה והלמטה, את לא צריכה לקחת ללב. נדמה שקולו מתחיל לרעוד. אני כן. למה? כבר אין לו כל-כך מה להגיד. עיניו נעוצות בשדיים שלי שמתגלים ומתכסים לסירוגין ואחר-כך נעות לעבר מה שנשאר משער ערוותי, לא יודעות במה להתמקד. כי את שווה את כל הנשים. הוא מגזים. הוא רוצה לשכב איתי. אני נראית כמו קקה, אני אומרת. עולם הדימויים שלי תקוע בחדר השירותים. את כמו פרח. הוא מתחיל להיות ערבי אמיתי. חנפן. כזבן. הוא רוצה ממני יותר ממה שאני מוכנה לתת. תמשיך, אני אומרת, וחושפת את שד שמאל. את כמו פרח. פרח שעוד לא יצא החוצה, הוא מתנשף, שעוד לא התגלה לעצמו, הוא משורר. עיניו מפלבלות מרוב מאמץ לקלוט הכול, נחשיו מתבלבלים, נתקלים זה בזה, כבר לא מתפתלים עלי בהתאמה מושלמת, יוצרים פלונטר על בטני.
את אפילו לא יודעת מה את. בעלך לא יודע מה יש לו בבית. הקול שלו ניחר. אין לו מה להגיד. כשהזין עומד, נחסם המוח. מישהי כבר אמרה לי את זה. בעצם כולם אומרים את זה. כל ילד יודע את זה. מלמדים את זה בשיעור הראשון בגן הילדים, ואחר כך מרשים לשחק ברופא ובאחות. אפילו ממליצים בחום. אני רוצה שיגיד עוד. יגיד וילטף. תגיד עוד, אני מבקשת. מסכן, מה אני רוצה ממנו.
יותר טוב לך בבטן? הוא שואל, מנסה להיצמד למציאות. יותר טוב, בייחוד שאתה עושה לי מה שאתה עושה. יש לך ידיים טובות. עכשיו אני מדברת. יש לך פנים טובות. מהימנות. אתה יודע מה זה. בטח שאני יודע, שכחת שאני מורה? אני צוחקת ולוקחת את שתי ידיו ושמה אותן מתחת לחולצה, יד על כל שד, ומכסה אותן בחולצה. שתיקה. הוא לא אומר כלום. גם אני לא. הוא לא מזיז את הידיים. הנחשים שוב ישנים, הפעם בצורת שבלולים. נחש-שבלול על כל שד. נחש משותק. הוא פוחד שאם יזיז אותן, יופר האיזון והכול יתפרק.
אנחנו שותקים ונושמים. נושמים ושותקים. אני חושקת את שפתי. בקושי מצליחה לכבוש את הנהמות המהדהדות בבטני. מתוך רחְמִי. מהדהדות כמו מתוך קופסת פח חלולה. טח, טח, טח. מעניין אם גם הוא שומע אותן. ודאי שהוא שומע. ידיו החמות מהפנטות את שדי גם כשאינן נעות. כנראה באמת למד רייקי, כי איך אפשר להסביר את גלי החום שתוססים בהם וכמעט גורמים להם לצמוח ולהתרחב. מבעד לחלון אני רואה פרפר צהוב מוצץ צוף מפרח סגול. גם בטבע אותו המשחק. אותם הצרכים. בעצם, משם הרי מתחיל הכול. אנחנו רק חקיינים גרועים, עם כל התסבוכות והתחכומים שלנו. איני יודעת את שם הפרח. יוסי יודע את שמות כל הפרחים. יוסי ידע פעם הכול. היום הוא לא יודע כלום.
הדרוזי מסתכל לי בעיניים. יש לו תעוזה. הוא לא בטוח שיוכל להשתמש בה. גם אני עוד לא. יוסי מזיין אחרת. גם לי מותר. לאן זה יגיע. הרי אני לא מתכוונת לשכב איתו. גם לא לגעת בזין שלו בתמורה למה שהוא עושה לי ועוד יעשה. הוא גם לא מבקש. מעולם לא ראיתי זין של דרוזי. אולי כדאי להרחיב מעט את האופקים. אני מתרוממת לישיבה ונותנת לו נשיקה על הלחי. הוא עוזב שד אחד ומסובב באצבע את פניי אליו. השפתיים שלנו נפגשות. יש לשפתיים שלו טעם של צמחי תבלין וחלבה מתוקה. הוא פושק אותן מעט. הלשון ארוזה בפנים. הוא לא יעז לעשות צעד לפני. אני המוליכה. אני המלכה. אני פושקת את שפתי. לוקחת את ידו האחרת ומניחה אותה על לחיי השנייה. השדיים חופשיים. המגע המחשמל נשאר. הפטמות מחודדות כמו נצרות שלופות. מהבטן התחתונה ומעלה, זה הגבול, אני מחליטה ביני לביני ומשחילה קצה לשון אל בין שפתיו. עכשיו הוא פוער את פיו ואוסף אליו את לשוני. הלשון שלי כבולה בפיו. הוא משחק איתה בפנים, מלפף, מלקלק, מוצץ, נושך בעדינות ואחר-כך שולח אותה לחופשי ונוגע בה בקצה לשונו. שתי לשונות מושטות החוצה, כמו בבדיקה אצל הרופא. לגלות את מקור האודם המוגלתי. קצה לשון משחק בקצה לשון. מרפרף. מפרפר. נוגע לא נוגע. אני מתגרה עד לקצות עצבי. ערוותי צווחת מתשוקה. הלשונות שלנו נצמדות בחוזקה ונבלעות שוב, זו בפיו של זה.
ידו נשמטת מלחיי, נוטלת את ידי ומניחה אותה על מכנסיו התופחים והולכים. היד שלי יושבת על זין חדש. בוא אלי, פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד, אני מזמזמת לעצמי בראש, לא יודעת אם לפתוח את כפתורי מכנסיו. עכשיו אני חושבת. זה מפריע לי להתרכז בהנאה. הלשונות בפיות והיד מהססת על מפשעתו. מהססת ופותחת כפתור אחר כפתור. אחרי כל כפתור היא נעצרת לכמה שניות. עוד לא בטוחה שתיגע בו ממש. הנשיפות שלו מתעצמות. לא סדירות. הוא לא עוזר לי לפתוח את מכנסיו. הוא דרוך כמו חץ. פתחתי את הכפתור האחרון. מה עכשיו. יש תחתונים. הזין שלו מתרווח בתוך תחתוניו. הביצים עדיין לחוצות בתוך קו התפר של המכנסיים. האם גם אותן אשלח לחופשי? הוא לא עוזר. נותן לי לעשות את כל העבודה. לשונו נעוצה בפי כמו סכין, ושלי – בפיו.
עיניו נעצמות ונפקחות לסירוגין. כשהן פקוחות, הן לא אומרות דבר מלבד חשק. אצבעותיי מהלכות על זין זר בתוך תחתונים אפורים מבית מלאכה דרוזי, סנטימטר אחר סנטימטר. סנטימטרים של חישוקים טבעתיים בלתי נגמרים. וכשנגמרים, הן חוזרות להתחלה. מעלה-מטה, מטה-מעלה. הדרוזי מפסיק לנשום. תחתוניו עומדים להתבקע. הוא לא מבקש כלום, וגם לא משחרר את לשוני, כאילו אם ישחרר, יגמר הכל באחת. הלשון שלי היא בת הערובה שלו. ידו מרפרפת על לחיי. אני מעבירה את הזין לידי האחת, ובשנייה מורידה את ידו אל בין רגליי. עכשיו נראה אותו. למה הוא מסוגל. עד היכן מגיע אומץ לבו.
היד משתהה. לא כמו קודם, כשנחפזה לעגל עיגולים על בטני. הוא לא בטוח. גם הוא חושב. ברגע שחושבים – מקלקלים. מה, הוא לא יגע בי אפילו מעל התחתונים כמו שאני נגעתי בו? אם כן, זה יהיה הניצחון שלו. פרס על ההבלגה האצילית של מכניס אורחים מופתי. לא. הוא לא יתן לי הרגשה רעה. לא אחרי מה שסיפרתי. הוא לא יעליב אותי. לדרוזים יש כבוד לנשים. בייחוד לנשים יהודיות. הוא ירצה לעשות לי טוב. את בטוחה שאת רוצה את זה? הוא שואל, ופולט את לשוני מפיו כמו פלט את טרפו ברגע האחרון לפני שייבלע. אני לא יודעת. אולי רק לגעת, בלי האקט עצמו. אני לא בטוחה שהוא מבין מה זה 'אקט'. טוב, הוא אומר, וידו מחליקה לתוך תחתוני, מפשקת את שפתי ושוחה בתוך בריכה של נוזלים סמיכים כמו גריז מכונות.
כף יד שלמה מתמקמת בנוחיות בערוותי ומפזרת חמש אצבעות לכל צפונותי. לא מדלגת על שום חלק. יודעת בדיוק של גינקולוג איפה מצוי כל פרט ופרט. ידי לוחצת על הזין שלו לחיצות חזקות. אני מגלה פתח בתחתונים ושולפת אותו מתוכו כדי לא לפגר אחריו. אנחנו באותו השלב. באותו הקצב. סטקאטו מופלא. ללא קול. אני מתפעלת מאורכו וממה שידו הנחשית מחוללת אצלי בפנים. הוא אוסף את מיציי, שולח יד משומנת אל אפו ומנגב בשולי הסדין, ושוב מכניס לתוכי. אני לאורכו והוא לרוחבי ולעומקי. שמחת בית השואבה מתחת לשמיכת צמר תמימה בבוקרו של יום נפלא הנשקף אל פרפר צהוב, פרח סגול ושמים תכולים בלי כתם ענן אחד. זהו. עוד טיפהל'ה ואני שלו. אפויה ומוכנה לאכילה. שייקח אותי עכשיו, שייקח אותי כבר ויעשה בי מה שלבו חפץ. ידיו חכמות. מהבילות. מנוסות. מגמרות אותי בקלילות ראויה להערצה. אכן, פתחו אצלי את צ'קרת מעיין העינוגים הבלתי נדלה.
אני רפויה. הוא לא. עם יוסי אני צריכה עזרים. עם הדרוזי אני בעננים. איש הטבע לא צריך כל מיני רוטטנים מלאכותיים. יוסי צודק, עם זין כמו שלו הייתי יכולה סוף סוף לגמור בחדירה. את החור הזה בהשכלה את חייבת להשלים ויהי מה, יוסי אומר, עד אז תהיי לא שלמה. פעם אמרו את זה על נשים שלא ילדו. היום אומרים את זה על נשים שלא גמרו בחדירה. השתנו הזמנים. אני מתנערת. עד כאן. אני את שלי קיבלתי. הם עוד מעט חוזרים. הם יתפסו אותנו. את צודקת, הוא מתרחק ממני בבת אחת, בקושי מצליח לארגן את הבליטה במכנסיו ולקום על רגליו. רוצה עוד כוס תה? הוא חוזר לקולו הרגיל כאילו מאומה לא אירע בינינו. לא, אני משתינה תה בלי הפסקה.
הוא יוצא. אני נשכבת וחולמת על לשון החרובים ש היתה לי בפה. על חמש האצבעות ששוטטו לאורכי ולרוחבי. על הדרוזי המתוק עם היד הערמומית, הזין הגדול והגבולות המוצקים שמכבדים אישה.
במכונית בדרך חזרה עדנה ומנוש שקטים. זהו. תם עידן החיזור. בטח ביקשה ממנו עוד תכשיט. אולי אפילו אוטו חדש. אצלה הכל יכול להיות.
אל תדאגי, הוא יחזור אליך. עוד קצת. הוא יזרוק את ההיא כמו שזורקים תפוח רקוב. ישתמש ויזרוק. תחשבי עליה כאילו היא שפחה שלך. את המלכה, והיא השפחה. תפוח רקוב, שפחה, מלכה, אוח, כמה שזה מוצא חן בעיני. תפוח רקוב ושפחה, ואני מרימה את החולצה עד לקו מתאר שדי ומפשילה את המכנסיים עד לקו הערווה שאיננו. ושוב הידיים לשות במרץ את בטני. איך קלע למטרה.
את יודעת, ידיו מרחיבות את המעגלים, לא חורגות במילימטר מקו המתאר הנזיל כל-כך של הלמעלה והלמטה, את לא צריכה לקחת ללב. נדמה שקולו מתחיל לרעוד. אני כן. למה? כבר אין לו כל-כך מה להגיד. עיניו נעוצות בשדיים שלי שמתגלים ומתכסים לסירוגין ואחר-כך נעות לעבר מה שנשאר משער ערוותי, לא יודעות במה להתמקד. כי את שווה את כל הנשים. הוא מגזים. הוא רוצה לשכב איתי. אני נראית כמו קקה, אני אומרת. עולם הדימויים שלי תקוע בחדר השירותים. את כמו פרח. הוא מתחיל להיות ערבי אמיתי. חנפן. כזבן. הוא רוצה ממני יותר ממה שאני מוכנה לתת. תמשיך, אני אומרת, וחושפת את שד שמאל. את כמו פרח. פרח שעוד לא יצא החוצה, הוא מתנשף, שעוד לא התגלה לעצמו, הוא משורר. עיניו מפלבלות מרוב מאמץ לקלוט הכול, נחשיו מתבלבלים, נתקלים זה בזה, כבר לא מתפתלים עלי בהתאמה מושלמת, יוצרים פלונטר על בטני.
את אפילו לא יודעת מה את. בעלך לא יודע מה יש לו בבית. הקול שלו ניחר. אין לו מה להגיד. כשהזין עומד, נחסם המוח. מישהי כבר אמרה לי את זה. בעצם כולם אומרים את זה. כל ילד יודע את זה. מלמדים את זה בשיעור הראשון בגן הילדים, ואחר כך מרשים לשחק ברופא ובאחות. אפילו ממליצים בחום. אני רוצה שיגיד עוד. יגיד וילטף. תגיד עוד, אני מבקשת. מסכן, מה אני רוצה ממנו.
יותר טוב לך בבטן? הוא שואל, מנסה להיצמד למציאות. יותר טוב, בייחוד שאתה עושה לי מה שאתה עושה. יש לך ידיים טובות. עכשיו אני מדברת. יש לך פנים טובות. מהימנות. אתה יודע מה זה. בטח שאני יודע, שכחת שאני מורה? אני צוחקת ולוקחת את שתי ידיו ושמה אותן מתחת לחולצה, יד על כל שד, ומכסה אותן בחולצה. שתיקה. הוא לא אומר כלום. גם אני לא. הוא לא מזיז את הידיים. הנחשים שוב ישנים, הפעם בצורת שבלולים. נחש-שבלול על כל שד. נחש משותק. הוא פוחד שאם יזיז אותן, יופר האיזון והכול יתפרק.
אנחנו שותקים ונושמים. נושמים ושותקים. אני חושקת את שפתי. בקושי מצליחה לכבוש את הנהמות המהדהדות בבטני. מתוך רחְמִי. מהדהדות כמו מתוך קופסת פח חלולה. טח, טח, טח. מעניין אם גם הוא שומע אותן. ודאי שהוא שומע. ידיו החמות מהפנטות את שדי גם כשאינן נעות. כנראה באמת למד רייקי, כי איך אפשר להסביר את גלי החום שתוססים בהם וכמעט גורמים להם לצמוח ולהתרחב. מבעד לחלון אני רואה פרפר צהוב מוצץ צוף מפרח סגול. גם בטבע אותו המשחק. אותם הצרכים. בעצם, משם הרי מתחיל הכול. אנחנו רק חקיינים גרועים, עם כל התסבוכות והתחכומים שלנו. איני יודעת את שם הפרח. יוסי יודע את שמות כל הפרחים. יוסי ידע פעם הכול. היום הוא לא יודע כלום.
הדרוזי מסתכל לי בעיניים. יש לו תעוזה. הוא לא בטוח שיוכל להשתמש בה. גם אני עוד לא. יוסי מזיין אחרת. גם לי מותר. לאן זה יגיע. הרי אני לא מתכוונת לשכב איתו. גם לא לגעת בזין שלו בתמורה למה שהוא עושה לי ועוד יעשה. הוא גם לא מבקש. מעולם לא ראיתי זין של דרוזי. אולי כדאי להרחיב מעט את האופקים. אני מתרוממת לישיבה ונותנת לו נשיקה על הלחי. הוא עוזב שד אחד ומסובב באצבע את פניי אליו. השפתיים שלנו נפגשות. יש לשפתיים שלו טעם של צמחי תבלין וחלבה מתוקה. הוא פושק אותן מעט. הלשון ארוזה בפנים. הוא לא יעז לעשות צעד לפני. אני המוליכה. אני המלכה. אני פושקת את שפתי. לוקחת את ידו האחרת ומניחה אותה על לחיי השנייה. השדיים חופשיים. המגע המחשמל נשאר. הפטמות מחודדות כמו נצרות שלופות. מהבטן התחתונה ומעלה, זה הגבול, אני מחליטה ביני לביני ומשחילה קצה לשון אל בין שפתיו. עכשיו הוא פוער את פיו ואוסף אליו את לשוני. הלשון שלי כבולה בפיו. הוא משחק איתה בפנים, מלפף, מלקלק, מוצץ, נושך בעדינות ואחר-כך שולח אותה לחופשי ונוגע בה בקצה לשונו. שתי לשונות מושטות החוצה, כמו בבדיקה אצל הרופא. לגלות את מקור האודם המוגלתי. קצה לשון משחק בקצה לשון. מרפרף. מפרפר. נוגע לא נוגע. אני מתגרה עד לקצות עצבי. ערוותי צווחת מתשוקה. הלשונות שלנו נצמדות בחוזקה ונבלעות שוב, זו בפיו של זה.
ידו נשמטת מלחיי, נוטלת את ידי ומניחה אותה על מכנסיו התופחים והולכים. היד שלי יושבת על זין חדש. בוא אלי, פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד, אני מזמזמת לעצמי בראש, לא יודעת אם לפתוח את כפתורי מכנסיו. עכשיו אני חושבת. זה מפריע לי להתרכז בהנאה. הלשונות בפיות והיד מהססת על מפשעתו. מהססת ופותחת כפתור אחר כפתור. אחרי כל כפתור היא נעצרת לכמה שניות. עוד לא בטוחה שתיגע בו ממש. הנשיפות שלו מתעצמות. לא סדירות. הוא לא עוזר לי לפתוח את מכנסיו. הוא דרוך כמו חץ. פתחתי את הכפתור האחרון. מה עכשיו. יש תחתונים. הזין שלו מתרווח בתוך תחתוניו. הביצים עדיין לחוצות בתוך קו התפר של המכנסיים. האם גם אותן אשלח לחופשי? הוא לא עוזר. נותן לי לעשות את כל העבודה. לשונו נעוצה בפי כמו סכין, ושלי – בפיו.
עיניו נעצמות ונפקחות לסירוגין. כשהן פקוחות, הן לא אומרות דבר מלבד חשק. אצבעותיי מהלכות על זין זר בתוך תחתונים אפורים מבית מלאכה דרוזי, סנטימטר אחר סנטימטר. סנטימטרים של חישוקים טבעתיים בלתי נגמרים. וכשנגמרים, הן חוזרות להתחלה. מעלה-מטה, מטה-מעלה. הדרוזי מפסיק לנשום. תחתוניו עומדים להתבקע. הוא לא מבקש כלום, וגם לא משחרר את לשוני, כאילו אם ישחרר, יגמר הכל באחת. הלשון שלי היא בת הערובה שלו. ידו מרפרפת על לחיי. אני מעבירה את הזין לידי האחת, ובשנייה מורידה את ידו אל בין רגליי. עכשיו נראה אותו. למה הוא מסוגל. עד היכן מגיע אומץ לבו.
היד משתהה. לא כמו קודם, כשנחפזה לעגל עיגולים על בטני. הוא לא בטוח. גם הוא חושב. ברגע שחושבים – מקלקלים. מה, הוא לא יגע בי אפילו מעל התחתונים כמו שאני נגעתי בו? אם כן, זה יהיה הניצחון שלו. פרס על ההבלגה האצילית של מכניס אורחים מופתי. לא. הוא לא יתן לי הרגשה רעה. לא אחרי מה שסיפרתי. הוא לא יעליב אותי. לדרוזים יש כבוד לנשים. בייחוד לנשים יהודיות. הוא ירצה לעשות לי טוב. את בטוחה שאת רוצה את זה? הוא שואל, ופולט את לשוני מפיו כמו פלט את טרפו ברגע האחרון לפני שייבלע. אני לא יודעת. אולי רק לגעת, בלי האקט עצמו. אני לא בטוחה שהוא מבין מה זה 'אקט'. טוב, הוא אומר, וידו מחליקה לתוך תחתוני, מפשקת את שפתי ושוחה בתוך בריכה של נוזלים סמיכים כמו גריז מכונות.
כף יד שלמה מתמקמת בנוחיות בערוותי ומפזרת חמש אצבעות לכל צפונותי. לא מדלגת על שום חלק. יודעת בדיוק של גינקולוג איפה מצוי כל פרט ופרט. ידי לוחצת על הזין שלו לחיצות חזקות. אני מגלה פתח בתחתונים ושולפת אותו מתוכו כדי לא לפגר אחריו. אנחנו באותו השלב. באותו הקצב. סטקאטו מופלא. ללא קול. אני מתפעלת מאורכו וממה שידו הנחשית מחוללת אצלי בפנים. הוא אוסף את מיציי, שולח יד משומנת אל אפו ומנגב בשולי הסדין, ושוב מכניס לתוכי. אני לאורכו והוא לרוחבי ולעומקי. שמחת בית השואבה מתחת לשמיכת צמר תמימה בבוקרו של יום נפלא הנשקף אל פרפר צהוב, פרח סגול ושמים תכולים בלי כתם ענן אחד. זהו. עוד טיפהל'ה ואני שלו. אפויה ומוכנה לאכילה. שייקח אותי עכשיו, שייקח אותי כבר ויעשה בי מה שלבו חפץ. ידיו חכמות. מהבילות. מנוסות. מגמרות אותי בקלילות ראויה להערצה. אכן, פתחו אצלי את צ'קרת מעיין העינוגים הבלתי נדלה.
אני רפויה. הוא לא. עם יוסי אני צריכה עזרים. עם הדרוזי אני בעננים. איש הטבע לא צריך כל מיני רוטטנים מלאכותיים. יוסי צודק, עם זין כמו שלו הייתי יכולה סוף סוף לגמור בחדירה. את החור הזה בהשכלה את חייבת להשלים ויהי מה, יוסי אומר, עד אז תהיי לא שלמה. פעם אמרו את זה על נשים שלא ילדו. היום אומרים את זה על נשים שלא גמרו בחדירה. השתנו הזמנים. אני מתנערת. עד כאן. אני את שלי קיבלתי. הם עוד מעט חוזרים. הם יתפסו אותנו. את צודקת, הוא מתרחק ממני בבת אחת, בקושי מצליח לארגן את הבליטה במכנסיו ולקום על רגליו. רוצה עוד כוס תה? הוא חוזר לקולו הרגיל כאילו מאומה לא אירע בינינו. לא, אני משתינה תה בלי הפסקה.
הוא יוצא. אני נשכבת וחולמת על לשון החרובים ש היתה לי בפה. על חמש האצבעות ששוטטו לאורכי ולרוחבי. על הדרוזי המתוק עם היד הערמומית, הזין הגדול והגבולות המוצקים שמכבדים אישה.
במכונית בדרך חזרה עדנה ומנוש שקטים. זהו. תם עידן החיזור. בטח ביקשה ממנו עוד תכשיט. אולי אפילו אוטו חדש. אצלה הכל יכול להיות.
