אני נוסעת הביתה ואז חיי נכנסים לעמדת ההמתנה המסורתית שהשנים והילד קצת השכיחו את טעמה המתוק מריר - ה"יצלצל/לא יצלצל" אמנם התחלף ב"ישלח מייל/לא ישלח מייל" (דיסקרטיות, זוכרים?) אבל הטעם התיכוניסטי נשאר אותו טעם

פרק ב'

פיני- סיפור אמיתי, לא נגעתי (בעצם כן נגעתי, בכל מקום).

נתחיל בסיפור שקרה בחיפה, בקרית אליעזר, אבל יכול היה להתרחש גם בשכונת גילה בירושלים, וגם בהרצליה הירוקה וגם איפשהו בפתח תקווה, אין לו צמידות למקום ספציפי לסיפור הזה. זה מתחיל ככה:

משה קם בבוקר, פותח את החלון ואומר לאישתו: "תראי איזה יום בהיר ויפה היום".
"כן", עונה לו אשתו (מנומנמת עדיין), "באמת יום יפה".
"לא, זה ממש יום יוצא דופן, ממש ב ה י ר, אפשר לראות את החרמון".
"כן", עונה לו אשתו, "באמת יום נחמד".
אבל משה מתעקש, "זה יום מקסים, רואים הכל פתאום כל כך ברור, זה יום ב ה י ר!!!"
"טוב משה", אומרת אשתו, "הבנתי אותך…חאלס".
אז משה אומר, "תגידי, את לא אמרת שיום בהיר אחד את פשוט תקחי את כל החפצים שלך, ותתחפפי מכאן?"

ובכן כך, יום בהיר אחד, או בעצם בסדרה של ימים בהירים שממרחק הזמן נראית כיום אחד, פסק בעלי להיות המישהו היחודי והמתוק שלי והפך להיות פוגעני ומעליב. ברגע של אומץ נדיר הצבעתי על שלט יציאת החרום מחיי והברנש אכן ארז שלושה תחתונים, שתי חולצות, שני מקלות כביסה ומכונית, טלוויזיה, וידאו, מערכת הום סינמה, תנור, מכונת כביסה, מיקרוגל, ספות, כורסאות, שטיחים, תמונות ויצא מפתח החירום אל חייו החדשים.
בכיף הייתי יושבת שבעה ועושה "קריעה", אלא שבדיוק נכנס השכן והציע שנראה ביחד "לגעת באושר" – אז נאלצתי לוותר.

מצויידת בערכי המשפחה ואמונה אמיתית בצדקת הדרך נרשמתי לאתר היכרויות על מנת למצוא פרק ב' שיעשה לי עוד שני ילדים, ישלם את איתי את המשכנתא וייבש אותי למוות עד בית האבות המיוחל. הייתי מרוצה מאוד מהתוכנית שבאמתחתי וחדורת רוח קרב ניגשתי למלאכה. בין המועמדים היו כל מיני – החל מדפוקים בשכל ועד כאלו שהיו בהחלט נחמדים – אבל שום דבר לא עלה יפה באמת.

ואז.. על הדרך (להזכירכם, אוחזת בצידנית מלאה עגבניות שרי וערכי משפחה) נתקלתי בו. ארבעת השינים: שנון, שרירי, שרמנטי, שאיננו פנוי. יש מצב. קבענו.

כבר ברחוב כשראיתי אותו, נמרחתי עליו אנושות, הוא נישק אותי, עד כמה שהרחוב מרשה לנו. ארגן בר יין, ארגן חדר במלון. שתינו, עישנו, כולי התפעלות מהבחור ומהנעימות שהוא משרה עליי. העולם הוא חוויה מענגת עבורו וזה מדבק. עוד לא נסגרה ממש הדלת של חדר בית המלון מאחורינו וכבר התנפלות שפתיים בחמדה אמיתית כמו שני זבובים שלא ראו חתיכת חרא טריה זמן רב מדי. השפתיים שלו; חבל"ז. הריח שלו: חבל"ז ממזמן. המגע שלו; הממממ. אני קורעת ממנו את הבגדים. כאן אין זמן לעדינות, למשחקים מוקדמים, למשחקים בכלל. כאן זו השרדות נטו. הגוף שלו תובע את שלו ושלי גם תובע את שלו. הוא איננו מתעניין בדעותי הפוליטיות, לא בסרט הקצר שאני רוצה לביים, לא בספר שקראתי, לא בבחורים ששכבתי איתם, לא בהוריי ולא באחי. אנחנו תחת אש. הגוף שלי אותו דבר, הנשמה רצה בעקבותיו, מנסה להדביק את הקצב.
הוא בתוכי. עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש – בום. בניגוד מוחלט לכל הוראות הפתיחה באש, ב"עשרים ושלוש" התאהבתי (סליחה, אני מתנצלת, זה לא יקרה שוב). הפנים שלו, הליטופים שלו, אחר כך שוב. אותו מהלך בדיוק. הוא לוחש לי באוזן כל מיני דברים. הריח שלו, הידיים שלו. חומר בערה לזמן רב.

יוצאים מהמלון – אני בהערצה כנה. רוח משכרת של תחילת קיץ, אוויר של ים (נו מה, בוודאי שתל-אביב)- אי אפשר להתווכח עם זה. הוא מנשק אותי לשלום. אני נוסעת הביתה ואז חיי נכנסים לעמדת ההמתנה המסורתית שהשנים והילד קצת השכיחו את טעמה המתוק מריר – ה"יצלצל/לא יצלצל" אמנם התחלף ב"ישלח מייל/לא ישלח מייל" (דיסקרטיות, זוכרים?) אבל הטעם התיכוניסטי נשאר אותו טעם. תודה, אלוהים – לפחות התבגרתי מ"אוהב/לא אוהב" (בנים בני שלושים ושבע (תל-אביבים, עורכי דין) לא "אוהבים/לא אוהבים" אלא "מזיינים טוב/מזיינים חרא").

במשך יומיים אני לא בעניינים. התגייסתי לבולשת, כל היום עוסקת בשחזורים: תאורה כזו, תאורה אחרת, זווית כזו, זווית אחרת. הפנים שלו כשהוא גומר. הפנים שלו עשר שניות לפני כן, הפנים שלו שבע שניות לפני כן, הפנים שלו ארבע וחצי שניות לפני כן, הזרועות שלו. הערצה עיוורת של תלמידת תיכון מיוחמת.

מצלצל. הקול שלו גורם לי לקריסת מערכות. הילד צורח. לכי תסבירי לו שאמא נפלה אנושות עם איזה פלצן תל-אביבי מהזן הגרוע ביותר. אפילו למבוגרים קשה להסביר את זה, אז לילד בן שלוש? מדבר ללא הרף. אני נהנית לחשוב שאולי גם הוא נבוך. שגיאה. הוא מקצוען. הוא לא רואה אותי ממטר. יש לו אלף כמוני, אבל באותו ערב אני זכיתי (למה ההתבטלות העצמית הזו פתאום? חזרנו לתיכון, שכחתם? והוא כנראה על תקן החבר החייל עם הכומתה כשאני עוד עושה בגרויות (עד איזה גיל מדים יעשו לי את זה? האם גם בנות לעולם לא מתבגרות?).

אחרי כמה ימים נראה שהוא עובר הלאה. כצפוי. באנו, ראינו, כבשנו what`s next? אני נעצבת אל ליבי, אבל מצד שני שמחה ששפיותי מראה סימנים של חזרה אל המוצב. אני כבר מסוגלת לראות מגרעות קטנות אצלו. למשל קוראים לו פנחס. האם אפשר להיות בן אלים ולהקרא פנחס באותה העת? כנראה שלא.

מצויידת שנית בערכי המשפחה שלא אושרו מעולם מחדש, יוצאת לחפש בשנית את פרק ב'. אבל בדרך לאבי ילדי העתידיים עדיין מפנטזת על גניבת זרע מפנחס, לא בגלל התוצאה האפשרית כמובן – אלא בשל הליך הגניבה המתוק כל כך.

תגובות

  1. מיכל אורבך

    ווואווו….כמה נכון.
    זה קרה לי לפני חודש, זה היה במועדון חזרתי אליו הבייתה היה מדהים ואמרתי לעצמי זה פיזי ופיזי בלבד!!!
    אבל זה לא היה ככה,יש לו חברה כבר שנה ואני הייתי הסטוץ הראשון שלו מזה שנה ואני עדיין מחכה לפירוד בינו לבין החברה…מידי פעם אנחנו נפגשים במועדון ונפגשים אחר כך לעוד לילה של סקס מדהים.
    וכל פעם אני חוזרת הבייתה -לבד וחושבת שזהו זו הייתה הפעם האחרונה כי את מתאהבת בו-וזה פוגע במיוחד כשאני יודעת שלא יצא מזה קשר רציני.

    • בלי שם

      זה נכון עד לכאב. דווקא אני שכבר עברתי את הגיל של רוב הכותבות פה מזמן מזמן אבל האש עוד בוערת וישנם מספיק שוחרי זיונים שאינם בוחלים גם בבנות 50+++ כן כן למגינת לבם של רבים וטובים, אנחנו עוד לא הסטוריה, אנחנו כותבות אותה. בקיצור, גם לי זה קרה, חיוך מתוק
      איש מקסים, מלון וכל השאר, ונעלם, כתב הודעה קצרה שאשתו לוחצת. אין דבר, לא מתרגשת, לא נעלבת סתם תוהה, כן כן גם בגילי.

      • ל-בלי שם, בנות בנות 50+ אינן היסטוריה וע"פ סגנון כתיבתך (ושיטוטייך) באתר כזה , חייב לאמר כי הגיל הכרונולוגי שלך אינו מסונכרן עם הגיל המנטלי שלך ועל כך יש לאמר כי "בורכת". כייף לך ולעצם הענין, נכון שהצבת כמו כותבת המאמר מטרה בדמות "פרק ב'" אבל למטרה יש להגיע בדרך .והדרך יכולה להיות מהנה עד כדי וויתור על ה"מטרה" ואז כאשר אין אובססיה ומשוחררים נתקלים באיש הנכון. ואז לא נותנים לו ציונים (שינים) והמטרה לעיתים מושגת או לפחות נהנים מהדרך. אין לשכוח אנחנו נמצאים יותר זמן ב"דרכים" , אשמח לשמע כי "השארתי לו פתק וכו," למה זה לא יכול להיות גם מכן הבנות…

      • גאון של אימא

        בין השמשות של יום ראשון נכנסתי לצרכניה הקרובה לביתי על מנת לקנות מצרכים להכנת
        פריקסה.קניתי ביצה וגם טונה ואז חשבתי לעצמי רגע! פריקסה זה קצת פסה לא!.
        סועה ונרגז חזרתי לביתי שבאמתחתי דבר.רעב ישבתי בוהה בתקרה ואז שמעתי קול אמת
        קורא מתוכי כוסאמק אידיוט אתה רעב ויש רק פריקסה אין מה לעשות תאכל.
        כלומרבת 50+++יקרה גם אני היתי נותן לך ……………..שק של סנתימנטים אבל אני מתביש לתת. ובברכת לא כולנו גאונים יתרת מזלי שנה טובה.

  2. נאיבית

    יופי של סיפור…

  3. תוהה ולא מבינה

    ובאמת שהייתי רוצה לשמוע מאיזה גבר, איך אתם עושים את זה?
    פוגשים מישהי נהדרת שיש לכם חיבור מדהים איתה, ולא רוצים עוד?
    הכל זה כדי לספק את יצר הכיבוש?
    כל כך אתם שונים מאיתנו?

    • כן כמה יפה ונכון הסיפור , וכמה חלב שהגברים כאלא אהבלים לפעמים
      אני מזדהה

      • לא חשוב

        למה גברים אינם מגיבים למאמר?

        • גברים מאד אוהבים להכנס לאתרים כאלו ולקרא נושאים כגון אלו . מה שנותן לי לדוגמא מבט ראי על התנהלות היחסים בין המינים. ולעצם הענין אומר רק ע"פ ההצגת הדברים נראה כי הכותבת לא "מיצבה" את עצמה נכון מבחינת הדרישות וההתאמות שלה עם המין השני . וכמו שכולם יודעים "אין ארוחות חינם" אם מצאת בן זוג "מלאכי" ואת לא כזו מדוע שהוא יסתפק ב"סוג-ב'" (מתנצל ) מה שהוא יעשה זה להוציא מהמפגש את מה שהוא יכול וזהו במקרה זה סטוץ אחד או יותר ותו לא. אגב גם בנות עושות את זה. אם זה לסטוץ או כמו נשים שמוצאות "ידיד" שכיף להן להיות איתו אבל אין להן שום כוונה להתקדם איתו.
          ועוד דבר שכתבתי ל "בת 50++ (מס תגובות קודם) להציב מטרה זה טוב אבל לא לוותר על ההנאה בדרך. ושוב, לא לשכוח אנו מוצאים עצמינו לעיתים המון זמן בדרכים…

          • תוהה ולא מבינה

            תשובה יפה

              • מזתומרת סוג ב?
                אתה בעצם יכול להתחיל להתיישב לך על הקרחונ ממש עוד מעט. מוטיב הסטוץ לא קשור בכלל לעובדה שהיא בסבב ב'
                אתם נעזרים בכלי חשיבה נוסף שלעיתים משבש את אספקת החמצן לשאר האיברים כמו שכל ,רגש, והכל מותר והרשות נתונה.

                • זרטוסטרה

                  וורוניקה חמודה.
                  סוג ב' זה אינו שווה לפרק ב'.כוונתי בלי שום קשר לפרק ב',א',או-ג'. רק באגדות נסיכות מנשקות צפרדעים. כנ"ל ההיפך. אם המועמד הוא "אלוהי" כפי שנכתב במקור. למה יתרועע עם בת תמותה.
                  אגב .לא רק באגדות גם במציאות,נסיכים מנשקים נסיכות רק כאשר הן רדומות, או עושות עצמן רדומות.

                • זרטוסטרה

                  ועוד משהוא קטן. מהיכן הטינה והרטינה שלך כלפי בני המין השני?

  4. איזה יופי

    נהניתי כל-כך לקרוא, מצחיק אמיתי ואחלה מאמר… חיפשתי עוד מאמרים שלך ואין-חבל.

    מקווה לקרוא עוד מפרי-עטך.

  5. אריק29

    אכן, כתיבה שנונה מאד(:. עוד…

  6. אלמוני

    סיפור מדליק רק שהכותרת היתה צריכה ליהיות "בחיפושי אחר פרק ב"חיפשתי חומר על אנשים שמתמודדים עם חיים בפרק ב ומצאתי סיפור נחמד אבל בטח לא הכותרת הנכונה . תחפשו תחפשו וכשתמצאו שלא תחשבו שזה פשוט . פרק ב מכניס לתוכו את בני הזוג לשעבר לפעמים בכלל נדמה שאנחנו חיים ברביעיה.כל מה שהיא פגעה בו נזרק עלי .וכל מה שההוא שעשה לי ילדים הכאיב לי אם זה רק מזכיר אותו חבל לו על הזמן . בקיצור חיפשתי מישהוא שיספר לי קצת דברים טובים ומה מצאתי לפעמים עדיף שאחרי זיון טוב הם פשוט יעלמו איך נאמר בפרסומת "סידן. נכנס ויצא "

  7. כתיבה שנונה ומקסימה.

  8. אלמוני

    שלום איילת,
    דבריך נכתבו כנראה מפרספקטיבה של גבר, ובהם האישה – לילית גונבת זרע. ממרומי גילי אני אומרת לכן שכל מגע עם גבר נבל כזה שלוקח והולך מפחיתה את האמונה שלנו בהם והורסת לנו את הסיכוי שאי פעם נבטח בגברים. לא מגיע לנבלים שניפול, לא מגיע לנשים שלהן (שחלק מהן אלו אנחנו). אני צריכות גם לחשוב. פרץ הורמונלי זה החלק שלהם. אחת בשביל השנייה.

  9. יופי של סיפור, יופי של כתיבה. פשוט נהניתי.
    את מציגה תמיד את רגעי המשבר באופן כזה שמאפשר לראות קרן של אור בתוכם, והופכת את הרגעים הכאובים בחיים למצבים שיכולים לפתוח בפנייך אפשרויות חדשות.
    הסוף קצת עצוב ומשאיר תחושה לא נעימה.
    מקווה לקרוא סיפורים נוספים שלך, ועם סוף אופטימי – אם אפשר.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *