חלק ב': "מבעד לעפעפיים עבים וכבדים ראיתי איך נסדקת כל חומת ההדחקה שהיא שומרת עליה בקנאות כל הדרך"

ראיתי לה את הכאב

שעות של שיחות סרק, ולילות ללא שינה, ודמעות כבדות, וההבנה שלא משנה כמה נפלא אני מבשלת לו ואיזו אקרובטית התאמצתי להיות במיטה, זה כבר הרבה זמן שהוא מרגיש כך, ושהוא בעצם בודד, לצידי.
זכרתי את מבטו העצוב, פניו היפים לא מגולחים, המילים האלו שלו שקדחו בנשמתי, "אני לא מאושר איתך, אני חייב ללכת," התכווצתי כשנזכרתי בבטן המתהפכת, בבכי-בלי-סוף שלי, ובמתקפה ההיסטרית שלי עליו באמצע הלילה, מגדפת ומקללת ומחרפת בשפה הכי נמוכה שיש, מגרשת אותו מן הבית בארבע לפנות בוקר ומאחלת לו שימות ושיישרף כמו שהלב שלי נשרף מכאב. אבל הכי בעולם זכרתי את הצליל האצילי של אבזם חגורתו מן החדר השני. הצליל שרימז כי סיים את אריזת חיינו המשותפים והנה הוא מאורגן ללכת. נקישת האבזם הקטנה נשמעה לי אז כמו פטיש אויר גדול, ואני, שכיליתי את ריאותיי ואת תודעתי לתוך חפיסת סיגריות וכוס ענקית של וויסקי, ישבתי במטבח באור השחר העמום, מתקשה להאמין שזהו זה. ומבלי לראות אותו יוצא שמעתי את הדלת נטרקת.
וכך נשארתי לבד.
כאילו מתתי.
ודקה אחרי ההלם הראשוני הפגזתי את העולם בטלפונים בוכיים, מחפשת תדהמה ורחמים ואמפטיה.
הזיכרון הזה כיווץ אותי בתוך הכסא של קרון הרכבת, הרגשתי שאני חייבת לזוז, לנשום מהר ופניתי אל החלון שלה, מנסה לפתוח אותו בשתי ידיים רועדות.
היא לא זזה, אפילו לא מסתכלת עלי.
אני עוצרת, מסתכלת על ידיה חסרות השקט, על גרונה המשתנק ופתאום אני מבינה הכל ומחווירה.
את הרי יודעת הכל, אני חושבת בליבי, את כל האמת הכואבת, איך את בוחרת להתעלם ממה שאת רואה? את יודעת שהוא כבר לא אוהב אותך, שמזה זמן הוא מאוהב באשה אחרת, שהוא מתכוון לעזוב אותך ושכבר שכר דירה חדשה. את יודעת הכל, אז לאן את בורחת, מרב השלווה? אילו הדחקות יצילו אותך מן המציאות המרה המתנפצת לך על החלון? לאן את נוסעת עכשיו? ואני חושבת על המילים הרעות שאמרתי לה, ואיך, כמו רופא שיניים סדיסט, קדחתי בשן הרקובה שלה בלי הרדמה. והרי מי כמוני מכיר את תחושותייך, את הכאב הרותח הזה בלב, את הקנאה השורפת, המכלה, את מערבולות הפחד. את העצב העמוק.
"מרב," נשמתי עמוקות, "אני כל כך מצטערת. אין לי מילים, התנהגתי בגסות ואני מתנצלת, זה לא הגיע לך. אני רוצה לומר לך שאת לא לבד. אני יודעת מה את מרגישה, את יכולה לדבר איתי, אני שומעת אותך."
מרב הרימה את ראשה, ומבעד לעפעפיים עבים וכבדים ראיתי איך נסדקת כל חומת ההדחקה שהיא שומרת עליה בקנאות כל הדרך לחיפה. איך עולה הגרון ומבליע אלף צעקות, איך ידיה רועדות ועיניה מתמלאות באגמים של דמעות מלוחות שהוחנקו חיים שלמים.
היא פותחת באיטיות את הפה, קולה סדוק וכועס ומלא דמעות, "את, "המוארת. המודעת," היא אומרת בבוז מופגן, "את שעברת את זה, איך יכולת להיות כל כך רעה? ולמה את חושבת שמכל האנשים בעולם ארצה לדבר דווקא איתך?" היא דוהרת על הפסים בלי לעצור. "את כל כך בטוחה שאת יודעת מה נכון רק בגלל שאת יכולה להרגיש את זה, רק בגלל שאת יכולה לבכות בכזו קלות, אז אולי תגידי לי, רויתי, מה עוזרת לי המודעות המקודשת הזו שלך אם כל מה שאני רוצה עכשיו זה למות, למות ולא להרגיש כלום?" היא התפרקה על כתפי, גואה בבכי עז, כל פניה המפוסלים נשטפים תחת נהרות של כאב, דמעות, נזלת, רוק. ליטפתי אותה, את גבה הרועד "ששש," ניסיתי להרגיע אותה בלחש, "את לא לבד, מרבי. את כועסת בצדק, ואולי באמת הגיע הזמן שתכעסי ותצעקי בלי להתאפק יותר. את לא לבד, אני רוצה לשמור עלייך, להקשיב לך, ואת תראי, זה יעבור ואת תגדלי למשהו טוב יותר, תני לזה קצת זמן," המשכתי ללטף תוך שהיא לאט לאט נרגעת. "מרבי, אני באמת לא יודעת מה עושים עם כל הכאב הנוראי שאת חשה, אני רק יודעת שזה פחות כואב אם מדברים על זה, שהכאב הבלתי נמנע הזה מתפוגג מהר יותר אם לא שומרים אותו מודחק תחת שכבות של כעס והתעלמות."
"בת גלים," הכריז פתאום הכרוז בחוסר רגישות. לא הרגשתי שהגענו. זו התחנה שלה.
היא התרחקה ממני מעט, ניגבה את פניה ואת האף בקצה השרוול, מביטה בעיניי במבט שואל, חסר אונים, יודעת שכעת, משראיתי אותה בנפילתה, כבר שום דבר לא יהיה כשהיה.
מתוך המבוכה העזה שלי לרגל התפרקות הרגשות שלה, אני מנסה להצחיק אותה בהערה טיפשית, "את יותר יפה כשהעיניים שלך מלאות מבע, ובכלל, יפה לך גם הנזלת הזו בקצה האף."
היא מחייכת חיוך רפה ותוך השתלטות על נשימתה הנסערת ואיסוף התיק, היא אומרת לפתע, "אני לא מסוגלת, רוית, אני לא יכולה לראות אותך. לא אותך ולא אף אחד אחר ששייך לחיים הרגילים שלי. זה כואב מדי, הזיכרונות, הקנאה בחיים שלכם שימשכו להם במשט השגרה, והידיעה, כל דקה שאני מביטה בך, שפה נגמרים חיי וחיי הילדים שלי כפי שאנו מכירים ואוהבים אותם. תסלחי לי רוית, אני מעריכה את מה שאת רוצה לתת לי, אני אולי באמת צריכה לעבור את זה אחרת, אולי אני צריכה לדבר על זה יותר, אבל איתך, אני לא יכולה. זה כואב מדי," והיא ירדה, מחזיקה את מעקה הבטיחות כאילו חייה תלויים בו.
הבטתי בה מהחלון בעצב, היא הפנתה אלי מבט כואב ונפנפה לי לשלום בחיוך רפה.
שלום, לחשתי לזגוגית. הרכבת המשיכה בדרכה, את שעת הפגישה החשובה שלי כבר פספסתי. לא תהיה לי עוד הזדמנות, ידעתי.


חלק ב'.

לקריאת חלק א

נכתב במסגרת סדנת כתיבה בהנחיית הסופר דודו בוסי

רוית חבקוק

בת 36, אמא לשניים, מתגוררת ברמת גן, עסקה בפרסום ושיווק וכיום מנהלת את אתר האינטרנט "רק רגע".

תגובות

  1. מינה טומאיי

    נהניתי. תמשיכי לכתוב

  2. yafit sharkazi

    i enjoyed reading your story very much. it's very hard to describe the depth of the hopelessness of the feelings and you did that very well.
    pls keep writing!!! asap.

  3. רחלי

    נהנתי לקרוא, כתיבה יפיפייה וכל כך עמוקה שכל הקריאה חשבתי מה הייתי עושה במקומה פשוט נכנסתי לזה.
    אנשים יקרים- תפיסקו להדחיק ואל תפסיקו לדבר
    וחברים שלהם אל תפסיקו להתעלם ושיברו את כל המסכות
    וככה נחייה יותר שנים באיכות חיים גבוה….

  4. איריס

    רותי יקרה ,
    מדהים אהבתי
    איריס

  5. איריס

    סליחה טעיתי בשם
    איריס

  6. ניצנית

    נהנתי מאוד מהכתוב, אני סקרנית כבר לגבי ההמשך.
    מושך מרתק ומרגש

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *