רומן על אמת?

מוצאי שבת. אין שום דבר בטלוויזיה ועוד פעם התעצלנו לצאת. אני מחליטה שהלילה אני רוצה להיות לבד, אני מחליטה שמחר אני לא רוצה לקום לצידו. אני מפהקת פיהוק מלאכותי, מעפעפת, מטעימה קול מתפנק ואומרת לו שאני חותכת לישון.
אני מכניסה את הסיגריות/פלאפון/מפתחות לתיק הורדרד ומתקדמת לעבר דלת הכניסה, מותירה לו לעכל כמה שניות, והוא מבין שאני חותכת לישון במיטה אחרת. במיטה שלי, שלא כמו בכל מוצאי שבת. ידעתי שהוא לא יבקש ממני להישאר, לישון איתו. הבחור שלי שוקל מילים לא מתוך גאווה, אלא רק מתוך חשש שמא יעיק. הוא הרגיש בזרות הפתאומית וניסה למשוך עוד כמה רגעים, משווה לאותה סצינה דרמטית אווירה נינוחה.

כמעט חודש שאני מתלבטת על טיבו של הקשר הזה. כל יום אני קמה עם החלטה אחרת, לקחת את הרגליים המגולחות שלי ולעזוב, או מצד שני להתבגר ומהר. אני אוהבת אותו, באמת. הוא כל מה שביקשתי לעצמי. חכם כמו איינשטיין, חתיך כמו דודי בלסר, מוצלח כמו יאיר לפיד, שנון כמו ארז טל. הוא משלים אותי, אני משלימה אותו, בלי פערים. בזוגיות הזאת אין חלוקת תפקידים. אנחנו זיווג הוליוודי. אהבה שהתחילה לפרוח אחרי שנים של היכרות עבותה. החיוך שלו מלווה אותי מחטיבת הביניים, לתיכון, לצבא ולחיים האמיתיים שאחר כך. אני מכירה אותו בימים הקשים שלו, עם תספורת "קלי" שפיארה את פדחתו כשהיה בן 17. אני מכירה את בית ההורים שלו, את הכלב של אחותו, את החצר בבית הספר שלו, את מדי הצנחן שלו. אני מכירה אותו מקצה לקצה, ולראשונה בחיי זה לא מסתמן כחיסרון. אני יכולה להגיד כל יום בביטחון מוחלט שהוא כל מה שאני מייחלת לעצמי.

כאן בדיוק נקטעת המלודיה המתקתקה ששמעתם עד עכשיו – הכל דבש, אבל איפה הניצוץ?! איפה הדמעות, הקנאה, הרכושנות, הברק בעיניים, הנשיקות הארוכות והאיטיות, הרומנטיקה. חסרה לי תקופת החיזור שמעולם לא הייתה, חסרים לי הגישושים הראשוניים, הציפייה לטלפון, לרוץ לספר לחבר'ה, ההתרגשות. איפה הטלנובלה מהחיים, איפה תמלילי השירים, איפה הסרטים האהובים, איפה הרגש. כי הכל טוב ויפה (ממש יפה אפילו), אני אוהבת את הבחור שלי, אבל אני לא מאוהבת בו. כבר חודש שרציונל ואמוציונל מתקוטטים בתוכי. כבר חודש אני שוקלת לב ומוח במאזניים. אני נקרעת בשאלה המהותית כל כך, האם זה נורא לאהוב מבלי להיות מאוהב? ואולי זה רק סידור נוח, ואולי זה רק הפחד מהלבד, ואולי זה הלחץ החברתי, אולי זה בכלל הוא, שלא נותן לי לאבד את הצפון ואולי ואולי ואולי.

הפחד הכי גדול שלי זה לשקוע בביחד שלנו, ביחד מאוד פוטוגני, ולהבין רק כשיהיה מאוחר מידי שטעיתי. אני מפחדת לפגוש ברחוב מישהו שאולי יהיה פחות חכם, חתיך, מוצלח ושנון מהבחור שלי, אבל המישהו הזה יצית אצלי משהו ששכחתי שקיים. אני אחייך אליו חיוך חדש שלא הכרתי, שהבחור שלי לא הכיר. אני מפחדת להרגיש שבזבזתי את הזמן, או אולי שביזיתי את הזמן. מפחדת לחשוב שמא לימדתי את עצמי לאהוב, משום שמול העיניים הנוצצות שקופידון שלח לי, הבנתי מה היא בעצם אהבה. עולים לי בראש תסריטים של פגישה בעיתוי הכי לא נכון, עיתוי שיעמיד אותי בפני החלטות קשות והרות גורל, כמעט בלתי אפשריות. אני מפחדת להבין, כי אולי הבחור שלי הוא סתם אשלייה, ומעבר לפינה מחכה לי האהבה הגדולה באמת, אהבת חיי עם כל הרומנטיקה והקיטש. ואז מיד מכה בי הרציונל (או הצד הפולני שלי) שמקריא סטטיסטיקות יבשות מהעיתון שקובעות כי ההתאהבות שורדת מקסימום 36 חודשים, ואחריה רק האהבה נשארת.
אז אולי זכיתי. זכיתי בקשר יציב, קשר שגם כשיעברו 37 חודשים יישאר משהו אמיתי ממנו. כי אולי ההתאהבות הזאת (אם קיימת בכלל) שמורה לגילאים מסוימים, לתקופות מסוימות, לסרטים בטלוויזיה. יום ראשון בבוקר, קמתי לבד.