רישיון לאהבה

אני רווק. אפילו נולדתי כזה. היתה לי ברית מילה מכובדת, באמת. דווקא היו שם כמה אנשים חשובים, עד היום לא ממש ברור לי על שום מה זכיתי לכבוד. הם, הורי, ובכלל החברה, ודאי ציפו ממני שבגיל עשרים ומשהו, או לכל היותר שלושים ומשהו, אהיה כבר נשוי באושר לאישה יפה ואהיה אב גאה לילדים חמודים. עשיתי מסלול פחות או יותר "רגיל": גן-ילדים, בצפר, צבא, אוניברסיטה, עבודה וכו' ובכל זאת נשארתי רווק. גם אני ציפיתי, לא רק ציפיתי, גם מאוד רציתי ועדיין רוצה, לא רק רציתי, גם עשיתי ועשיתי ועדיין עושה.
בגיל 44, ומעט לפני 45, אני: רווק-שלא-מרצון, החלטתי לערוך סיכום ביניים ולחקור את הסיבות לכישלון. זה מותר לי, אני חושב, בגילי. זה לא אסון לא להיות נשוי, זה כן מתסכל ומרגיז כשאתה כן רוצה, וגם עושה, וזה לא יוצא. חבר פעם אמר לי: זוגיות (מתאימה) היא מרכיב חיוני במושג "איכות חיים". הנסיבות אילצוני להתרגל ללבד ועדיין קשה בלי זוגיות, בלי לשתף מישהי בהישגים ובשמחות, בלי התמיכה הכל-כך חשובה ברגעים הפחות טובים, בלי לשתף בהתלבטויות, בלי המגע, בלי, בלי, בלי. לבד צועד אני במסע. מציאת אהבה הפכה להיות בשבילי מדבר יפה, טבעי ופשוט למשימה מתסכלת ולעיתים, בהסתכלות לאחור, נראית ככמעט בלתי ניתנת להשגה. ולא, למרות גילי, אני לא פסימי. לא ויתרתי על החלום ואני מתכוון לממש אותו.

ועדת חקירה

בועדת החקירה שהקמתי לעצמי, הוחלט שמעבר להסקת מסקנות (זה אגב, החלק החסוי בדו"ח הועדה, לכן לא יפורט כאן) צריך למצוא את מי ל"האשים". ניסיתי לסדר אותם מהכבד לקל.

א. את עצמי

צריך לקחת אחריות על מה שקורה לנו, ככה לימדו אותנו.
Life is what you make it. חקרתי את עצמי חקירה צולבת תחת אזהרה. הבנתי שאין "אני" אחד. לא, לא זה לא פיצול אישיות. יש את ה"אני המולד" – חלק נכבד ממה שפיזי בי, וסביר להניח שגם חלק נכבד מתכונות האישיות אצלי. יש את ה"אני הרצוני" – זה, שלכאורה, יש לו חופש בחירה, זה שיכול לנתח עובדות, להסיק מסקנות, ולהתוות כיווני מחשבה ופעולה ולממשם. ויש את "האני המוטבע" – מה שהסביבה (החינוך, בני שכבת גילי בסביבתי, הורים ועוד), לטוב ולרע, הקנתה לי.

האני המולד:
ב"אני המולד", אני מוצא כאמור את הפיזי. כגבר, אני מסתכל על אישה קודם כל בצורה חיצונית, זו המשיכה החיצונית שקובעת אם ארצה להכיר מישהי או שלא. וכן כפי שיצוין בהמשך, כוח המשיכה הזה, מניע את העולם. לעיתים נדמה שהוא אפילו יותר חזק מכוח המשיכה של כדור הארץ. מכיוון שאני רואה כך, גם, אבל לא רק, את בנות המין הנשי, אני נוטה גם לשפוט את עצמי ואחרים באותם קריטריונים. כשאני מסתכל על חברי הרווקים אני מוצא בהם את ה"פגמים" האמורים להסביר למה הם לבד. הנה למשל אחד מהם, נמוך מידי, שניים גבוהים מידי, לאחר שיניים ממש עקומות. אז בטוח שגם לי יש הרבה פגמים, אחרת הייתי כבר נשוי. אני נמוך, 1.71 מ' גובהי בבוקר, בערב אני כבר 1.70 מ'. לצורך האיזון, אני משוכנע שאני לא כזה "דפוק". אני בטוח שבעיניי הבחורה המתאימה אני אחשב לממש מציאה ובעצם, יש לי (לנו?) נטייה לפשט דברים ולנסות למצוא גורם אחד שיסביר תופעה, והמציאות כידוע לפעמים מורכבת משיקלול של הרבה גורמים.
אז כן, למרות טיפת נימת הזלזול, אין לזלזל במראה החיצוני, הוא משפיע גם עלינו הגברים. יש מושג שנקרא "ברירה זוויגית" – בחירת בני/בנות זוג מהמין הנגדי בטבע נעשית לפי קריטריונים מסוימים. מי שמפגין או מפגינה תכונות "מבוקשות" כמו זנב ארוך אצל סוגי עופות מסוימים, יועדף או תועדף על ידי בנות או בני זוג פוטנציאליים וכנראה יעמיד או תעמיד יותר צאצאים בדור הבא. מצד שני, אנשים דומים (חיצונית), נוטים ליצור זוגות, כך שלמשיכה יש גם מימד סובייקטיבי.
ויש ב"אני המולד" גם את תכונות האישיות, שאני לפחות, נוטה ליחס גם לתחום זה, למשל הביישנות, ואולי זו רגישות יתר? (מישהי פעם אמרה לי שאני "רגיש מידי", נו, טוב שיהיה). כשאני נתקל באופן בלתי צפוי בבחורה מושכת במושגים שלי, במקום להירגע ולתכנן איך אני ניגש אליה ולהתחיל לדבר, אני נכנס למוד היסטרי, הלב מתחיל לדפוק במרץ, אני בפאניקה ועד שאני נרגע, הבחורה כבר נעלמה לה. ולמרות זאת השתלטתי כבר פעמים רבות על אותו מוד היסטרי. ניגשתי, התחלתי והכרתי. עבדתי על הביישנות ואני משתדל להשתפר. שמעתי פעם מישהו שמציע (לא לי!) לקחת כדורים שיכולים לשנות את הדימוי העצמי, ל"נטרל" כל מיני חרדות ולשפר מצב הרוח. אז – לא תודה. אני, אישית, לא רוצה לשחק עם הכימיקלים במוח שלי. מה גם שאני גם לא בטוח שהבעיה היא אצלי.
ויש כמובן את האינטליגנציה, זו ה"אנליטית" וזו ה"רגשית", ולמרות שיש לי תואר ראשון בתחום מדעי, אולי אני בעצם לא ממש חכם. כמדומני קראתי פעם מחקר לפיו נשים מעדיפות גברים חכמים. אז שוב, או שאני למעשה לא חכם מספיק או שנשים לא בוחרות כך גברים. אבל כפי שיפורט עוד מעט, לא חסרים גורמים נוספים המקשים עלי לממש את חלומי הקט לשאת אישה כלבבי ולהקים משפחה עם ילדים.

האני הרצוני:
בתחום זה השקעתי לא מעט. אני חושב ששחקתי מספר לא מבוטל של סוליות נעליים במסגרת חיפושי אחר בת זוג מתאימה. אם היו מחברים דינמו (הדבר הזה שמייצר חשמל מתנועה סיבובית) לרגלי היה ודאי ניתן להאיר שכונת מגורים שלמה לתקופה נכבדה. קראתי ספרים ומאמרים, נכחתי בקורסים וסדנאות כדי להחכים ולהשתפר. למדתי משהו, אפילו כמה דברים מעניינים, אולם אני נוטה להבדיל בין אמצעי למטרה. המטרה (זוגיות) היא החשובה, האמצעי הוא רק אמצעי (אולי גם אחד מתוך רבים אפשריים). הוא לא מטרה.

האני המוטבע:
נשאר ה"אני המוטבע", בעצם, צריך אולי לדון בו גם בסעיף "חברה" (שיפורט להלן). אין ספק שמוטלות לא מעט הגבלות על יחסים בין המינים. כבר בתנ"ך, בעשרת הדברות, יש איסור "לא תנאף" ואף "לא תחמוד אשת רעך". למרות היותי חילוני (אבל מאמין) לימדו אותי את החוקים הללו וטוב שכך, אני מקבל את החוקים האלה כלשונם. מאז נוספו עוד איסורים והגבלות. חלקם, לדעתי, ודאי צודקים. למשל חרם דרבנו גרשום (כוונתי היא בעיקר לאיסור לשאת יותר מאישה אחת). לפי מה שקראתי נולדים יותר בנים מבנות ועד גיל שלושים ומשהו (הגיל שעד אליו רוב הנשים נישאות) יש, לכאורה (אולי יש עוד גורמים שיש להביא בחשבון במניה הזו) מחסור בנשים, אז ודאי לא צריך, בראיה כלל חברתית, להחמיר עוד יותר מחסור זה בנשים (צעירות). מצד שני כתוב בתנ"ך (דברים ד', ב'): "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". בדומה, יותר מידי הגבלות עלולות להקשות עלינו (הרווקים) את החיפוש. בעצם אלו לא ההגבלות שמפריעות כל-כך, אלא יותר מה החברה כן עושה כדי לעזור לרווקים לממש את זוגיותם. ויש ב"אני המוטבע" את החוויות שודאי עיצבו חלק מאישיותי. אני לא רואה טעם רב, בהקשר זה, בהתעסקות בעבר, כפי שציינתי אני רואה בפני מטרה, היא החשובה.

ב. את בת זוגי שעוד לא הכרתי:

מצד אחד, אני מחפש מישהי מאוד עדינה ומאוד נשית. מניסיוני, מישהי כזו היא בדרך כלל די פסיבית. היא לא תיזום, זה תפקידי, בין אם אני אוהב את זה או שלא. בכלל, באנטומיה של האינטראקציה הבין-זוגית, הזכר הוא זה ש"נותן" (תאי זרע), הנקבה היא זו ש"מקבלת" (תא זרע אחד לתוך הביצית שלה), כנראה שמה שנכון במיקרו, נכון גם במאקרו, כלומר בגישה הבין-אישית הראשונית: תפקידי להתחיל, תפקידך אולי לומר "כן" או "לא". מצד שני, כשזה נראה כיכול להתאים, את לא צריכה להקשות עלי לגשת אלייך. כשאת מסתובבת עם חברות, תדעי שיקשה עלי לפנות אלייך. כשאת מסתובבת לבד ולא מוקפת אנשים, יהיה לי יותר קל. אם זה נראה לך, אז תשתדלי לא להקשות עלי יותר מידי, גם ככה זה מביך. קראתי לא מזמן ספר הדן בהבדלים בין המוח ה"נשי" (של יותר נשים מגברים) והמוח ה"גברי" (של יותר גברים מנשים), לפי מה שהבינותי, מה שמאפיין, באופן כללי, יותר את המוח ה"גברי" הוא נטייה אנליטית-טכנית ואת המוח ה"נשי" הוא הכישורים החברתיים. אולי זה יכול להסביר למה אני לא מוצא את בת זוגי באתרי הכרויות באינטרנט? מצד שני אולי המוח ה"גברי"(יש גם צירופים של "גברי" ו"נשי") שלי לא מספיק מפותח בתחום הכישורים החברתיים (זה אגב, יכול להסביר למה אני מחפש מישהי שתשלים אותי).

ג. את החברה:
אנחנו לא פועלים בוואקום. כמעט כל דבר שאנחנו עושים מושפע מהאנשים שסביבנו, גם באופן עקיף, לטוב ולפחות טוב. אם אתה חי בחברה מאוד מוסרית ואתה גם אדם מוסרי, אולי יהיה לך יותר קל לתפקד. אם החברה בה אתה נמצא בפועל מעודדת זוגיות מונוגמית, משפחה וילדים כי אז יקל, אולי עלייך לממש את זוגיותך. אם החברה בפועל לא מעודדת זוגיות כזו, אולי יהיה לך יותר קשה. לדוגמה: כפי שכתבתי במאמר אחר כאן, אפשר לנסות לפתור לפחות חלק מבעית הרווקים על ידי פיתרון לאומי – מעין משרד שידוכים ממשלתי. ברור שכדי שמוסד כזה יצליח, הוא צריך להיות ישר ביותר (כלומר אולי גם מפוקח באופן הדוק, נכון ובלתי תלוי) ומקצועי מאד טכנולוגית וחברתית. וכדי שהדבר יבוצע כהלכה הוא צריך להיות ברשימת המשימות המועדפות של אותה חברה. מצד שני, יש חברות בהן כבר יש אולי "פיצוץ אוכלוסין" ואז אין לחברה, למעשה, אינטרס להגביר את הצפיפות.

ד. את הנשים:
קשה לבוא בטענות לכחצי מהאוכלוסיה, אז אני אסייג את זה לחלק מהנשים שאני מכיר, בעצם לאלה שמנסות לעזור לי למצוא בת זוג. "תשמע יש לי בחורה ממש חמודה להכיר לך" מספרת לי השכנה, "כן, אבל לא ראיתי אותה וזה סיכוי אחד למיליון שהיא תראה כמו שאני רוצה" השבתי, "אבל אם לא תנסה, לא תדע". "נכון, צודקת, אבל אני שונא להתאכזב. בת כמה היא?", "בת 39" היא משיבה, "לא, אני מחפש מישהי הרבה הרבה יותר צעירה" אני משיב, "ככה אתה לא תמצא אף אחת, אתה צריך להפסיק עם הדרישות שלך, אחרת תישאר רווק כל החיים". תבינו, אני זה שצריך להימשך אליה, לאהוב אותה, לי חשוב שתתאים לדרישותי, אני זה שצריך (רוצה) להתחתן איתה, זו החלטה ואחריות שלי ורצונו של אדם כבודו. ולגבי הנשים באופן כללי ובחירתן. מצד אחד, לפעמים אני מתרעם שאני רואה מישהי כמו שאני אוהב ולא אני זה שצמוד לה ואז אני שואל שאלה רטורית: "למה הוא ולא אני? הוא יותר טוב ממני?" מצד שני, כמו שאני בררן, אני יכול להבין את הבררנות הנשית, למעשה אישה בגלל שהיא זו שנושאת בדרך כלל יותר בנטל גידול הילדים (היא בוודאי נושאת את הולד כתשעה חודשים בבטנה), צריכה להיות בררנית וזהירה לפחות ואולי יותר מהגבר בבחירתה, היא אולי צריכה "גנים טובים" מבעלה (הייתי מתקן ואומר במקום "טובים", "מתאימים" לה), יציבות, נאמנות ומשאבים שיאפשרו גידול צאצאים ועוד.

ה. את גברים:
בדומה להסתייגות בסעיף הקודם, אני אסייג את זה לחלק קטן מהגברים. לאותם אלה שמתחרים בי (בעיקר לכאלה שיש להם טעם דומה לשלי לגבי הנשים). כפי שכתבתי לעיל נראה לי שכח המשיכה הבן זוגי הוא כוח כל כך חזק שהוא כמעט מניע את העולם. אני מרגיש זאת בתחרות הקשה, למשל כשאני רואה בחורות כמו שאני אוהב, כשגבר צמוד אליהן, או למשל כשאני כבר פונה למישהי ושומע את ה"מצטערת יש לי חבר", "אני נשואה" הכל כך מוכרים. אבל הזכרנו לעיל את ה"לא תחמוד" מעשרת הדברות, אז אני כמו אדם יהודי ומוסרי, לא חומד, אני רק מתעצבן, חורק שיניים וממשיך הלאה. אין לי בעיה עם תחרות, זו כנראה (גם) דרכו של עולם. אבל לפחות אם התחרות היתה הוגנת. נראה לי שהיא לא תמיד בהכרח כזו. לא זכור לי שמישהו מאלה שהשיגו אותי בתחרות התחרה ישירות איתי אחד על אחד, אני מאמין שאם הם היו מתחרים איתי אחד על אחד, את חלקם (ומספיק אחד) הייתי בוודאות מנצח. ייתכן שהם זכו במישהי בגלל שהם, במקרה, גרו לידה (ואני לא) וכן הלאה. אם היה משרד שידוכין ממלכתי כפי שתיארתי לעיל אולי יכלה להיות תחרות יותר הוגנת או לפחות יותר "שיוויון הזדמנויות".

ולפני חופה

אני יודע שזוגיות לא כוללת בתוכה רק אושר וזיקוקים. גידול ילדים זו ודאי משימה תובענית, על אחת כמה וכמה בגילי המתקדם. וברור לי שלא הכל תמיד ורוד. מובן לי שיש מקרים הרבה יותר בעיתיים משלי, אז מה אני בעצם מתלונן? אני גם יודע שאולי בעוד חצי שעה, מחר, בעוד חודש או אולי חצי שנה אפגוש את המתאימה וכל זה יהיה כבר פחות רלוונטי. יחד עם זאת, בתוקף זכותי הטבעית, האבולוציונית וההיסטורית ועל יסוד שרשרת הדורות שהביאוני עד הלום, אני מכריז בזאת על דרישתי הבלתי חוזרת, הבלתי מתפשרת והחד משמעית לקבלת רישיון בר תוקף לאהבה.