שני רומנים וגעגוע

הרומן שלי

אשכול נבו למד פסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות יצאו לאור שני רומנים של נבו, "צימר בגבעתיים" (2001) ורב המכר "ארבעה בתים וגעגוע" (2004) וכעת יצא לאור הרומן החדש שלו "משאלה אחת ימינה".

היינו ארבעה

העלילה סובבת את ארבעת החברים עמיחי, יובל, צ'רציל ואופיר, נשותיהם וילדיהם. העלילה מתרחשת לאורך למעלה מעשור בחייהן של הדמויות כאשר היא מתחילה אי שם בשנות נעוריהן ומגיעה לאמצע שנות השלושים של חייהן. ההתמקדות היא בעצם בשנים שבין העשרים לשלושים – "שנות הגבס" לדברי אילנה – אישתו של עמיחי – פסיכולוגית בהכשרתה.
הכשרתו של נבו בפסיכולוגיה באה לידי ביטוי בשלבים שונים של העלילה כאשר ישנה הרגשה תמידית של קילוף שכבות וחדירה לגרעין של כל דמות. אחת הדמויות שסביבה נשזרת העלילה היא יערה, בת זוגו האהובה של המספר. יערה השנונה והכובשת היא זו שמעניקה לעלילה את הטוויסט הלא צפוי שבעצם מכתיב את הטון בסיפור.
תיאור חייהם של הדמויות הוא מאוד מורכב ועדין ונבנה לאט לאט לאורך העלילה. קשה שלא להרגיש כמו חלק מהחבורה בזמן שהעלילה סוחפת אותך קדימה ואחורה בזמן לימים של הצבא, עבודה ראשונה, אוניברסיטה, הטיול הגדול והמעבר לעיר הגדולה מחיפה. דרך עיניי המספר יש התמקדות בחבר אחד כל פעם ואנחנו בעצם מגלים על האישיות שלו, התחביבים שלו, האדם שהוא בחבר'ה והאדם שהוא לבד.
מאוד בולט בספר שילוב של קטעים מסוימים שלקוחים לכאורה מהעבודה הלא גמורה של 'מר פריד'. אני מוכרחה להודות שזה בונה דמות אבל לא התחברתי לזה ולפעמים הקריאה של חלקים אלו קצת הלאתה אותי. האמנתי למספר שהוא דיבר על אהבה, סקס, בדידות ודיכאון ואני חושבת שלא תמיד אנחנו פוגשים בדמות מספר שהיא אמינה ואנושית גם יחד.

תל-אביב הקטנה

הניכור שעולה מהסיפור על החברים, הנשים והילדים מעורר בי מחשבות על עצמי בתוך תל-אביב שלי והסימפטיה כל-כך גדולה וההזדהות האמיתית עם הזרות התל-אביבית והצורה שהוא מגדיר את זה ולוקח לי את המילים, ואיך כל חיי שאפתי לתאר את הזרות והניכור הזה בדיוק.
המורשת של ה"עץ המשפחתי" שהם בנו יחד הארבעה האלו כל כך הקסים אותי והחזיר אותי ל"מאה שנים של בדידות" של גארסיה. איך אפשר להמשיך לקרוא סיפור ישראלי אותנטי ואמיתי שגורם לך לרצות לבכות וזורק אותך למחשבות נוגות משלך ולפעמים האזכורים על מקומות מוכרים מעלים על שפתייך חיוך – הפאב האירי, המזרקה הישנה והבטון שיצוק בכל פינה.
הכול כל כך חזק ועוצמתי ונורא הייתי רוצה לפגוש את אשכול נבו והייתי רוצה להגיד לו איך? איך אתה כותב את הזרות הזאת? הניכור הזה, השילוב של כל הדתות, גזעים והמינים והכול משתלב בצורה כל כך הרמונית לחוויית קריאה סוחפת ואי אפשר לעצור. וקשה להודות בתור אחת שחוטאת בכתיבה בעצמי שיש סופר אחר שכותב אותי ואת כל מה שאני רוצה לתאר ולכתוב.
אני חושבת שאם לא השתמע מדבריי עד כה שהספר הזה מומלץ, אז אני אציין שאכן הספר מאוד מומלץ.
שנה טובה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *