שעיר, לעזאזל

"מה הכנת לנו לארוחת ערב?" שאלה עינב בסקרנות גלויה. "לא משהו מיוחד. את יודעת איך זה, לא נחה עלי המוזה. הכנתי קישואים ממולאים ברוקפור, פרוסות בטטה, חזה עוף בטריאקי".
"אפרופו עוף, תקשיב, מתן, אנחנו צריכים לדבר."
"אפרופו לדבר, רוצה לטעום מהעוף?"
"אולי תהיה רציני לדקה?"
"אני רציני, אבל מה הקשר בין לדבר לבין העוף?"
"הקשר מאוד מתבקש: מתי אתה מורט את הנוצות מהחזה שלך?"
"סליחה? מה נכנס לך לראש פתאום? על מה את מדברת?"
"אני מדברת על אסתטיקה. אל תיעלב, וזה לא פתאום. פשוט עד עכשיו לא הרגשתי נוח להגיד לך את זה."
"חודשיים את שומרת בבטן את זה שמפריע לך שיש לי שערות בבטן?"
"חודשיים ושבוע וחצי ליתר דיוק."
"תשכחי מזה, עינבי. אין מצב שאני עושה לעצמי את הדבר הזה. זה יותר מדי כואב. וחוץ מזה, שערות בבטן זה גברי."
"שטויות. שערות בבטן זה מגעיל".
"מה מגעיל בזה? הפלומה הזו מעולם לא הפריעה לי," מחיתי בעלבון.
"פלומה? אתה קורא לרעמת האפרו הזו פלומה? אפשר לטוות מזה ערסל לחצר."
"את והחברות הצפוניות שלך! אמרתי לך לא להקשיב לשטויות שלהן. עכשיו תגידי לאפרת ולשרון שהכול בסדר, ושבשנה הבאה החזה השעיר חוזר לאופנה."
"חוזר לאופנה כמו שכרס נשית חוזרת לאופנה. אתה רוצה שאשמין עשרה קילו?"
"אני רוצה שתאהבי אותי כמו שאני, כי אני אוהב אותך כמו שאת. חוץ מזה, כשיצמח לי שיער גם בגב נדבר."
"זה גרוע בדיוק כמו בגב, אתה לא מבין?"
"עינב, תקשיבי לי טוב. אם לא תפסיקי עם זה, אני אכריח אותך לראות "שישי עם מיכל" מההתחלה ועד הסוף."
"שגם אני אאיים? אוקיי. עד שאתה לא מוריד את השערות מהחזה, אין סקס".
"את לא מאיימת עלי, אני הרי מכיר אותך. את לא תחזיקי מעמד שלושה ימים".
"נחיה ונראה."
טעיתי בענק. עינב החזיקה מעמד. אוף, כמה שהיא החזיקה. אחרי שבועיים נשברתי, והתחלתי לדפוק את הראש בקיר. למעשה, דפקתי את הראש בקיר כל כך חזק, עד שהייתי משוכנע שלמרוט את השערות מהחזה יהיה פחות כואב מאשר לדפוק את הראש בקיר. או אז גמלה בליבי ההחלטה להזמין תור אצל קוסמטיקאית ולהפתיע את עינב בהופעה חלקה כמו המצח של שאול מופז. דקות ספורות לפני רגע האמת גמעתי את שארית בקבוק הוויסקי, נכנסתי אל חדר הטיפולים של לילך הקוסמטיקאית ואמרתי: "לילך, תכאיבי," משפט שהיה מיותר, כמובן. רבאק, זה כואב להחריד. בעשר הדקות הראשונות התפתלתי מכאבים, כשאני מפליא בעיוותים גמישים.
"נו, סיימנו כבר?" גנחתי חצי מעולף.
"לא, נשמה. אבל תסתכל על חצי הכוס המלאה: עברת חצי," ובתזמון מופלא, הטלפון הנייד צלצל. "הי עינב, מה נשמע מותק? צ'מעי, הכנתי לך הפתעה, את לא תאמיני! מה?! מה זאת אומרת 'זהו'? מה זהו? מה זה 'זה נגמר'? טוב, אני מבין שאת נסערת. נדבר על זה בערב."
"אני לא נסערת," אמרה בנחישות, "אני עוזבת. אבל אתה יודע איך אומרים, נישאר ידידים?"
"תגידי, את נורמלית? איפה את חיה? על מה את מדברת? מה, אני גר ברחוב הידידות? מה זו הפתאומיות הזו, אי אפשר לשוחח על זה בארבע עיניים? תיכף תגידי לי 'זה לא אתה, זו אני'". "להגיד לך את האמת, מתן – זו לא אני, זה אתה," וניתקה.
וכך נותרתי קירח מכאן, וחצי קירח מכאן. "לילך, תודה רבה. היה תענוג."
"אבל עוד לא סיימתי."
"יכול מאוד להיות, אבל אני סיימתי. לא יכול יותר, לא צריך יותר, עשית יופי של עבודה. דה לוקס. באמת."
"השתגעת? אתה נראה מגוחך! חצי בטן חלקה וחצי לא?"
"עזבי, אני אשלם לך על הכול, אל תדאגי. הכול בסדר, זה נראה לא רע בכלל. תסמכי עלי, אני עושה סיבוב אחד בחוף ובשנה הבאה כל הגברים ילכו ככה. חוץ מזה, זה יגדל, לא?"
שלושה ימים אחר כך, פשוט שכחתי מכל העניין. הכרתי את נגה במפגש אקראי בשכונה, ודעתי הוסחה מבטני. "אההההההה!!! אני לא מאמינה! מה זה??? מה עשית לעצמך בבטן?", זעקה נגה. "בא לי להקיא. תתלבש!"
"מה להתלבש? נגה, רק התחלנו להתחמ….
"תסלח לי, טוב? אני הולכת."
"נגה, זה לא מה שאת חושבת, או מה שאת לא חושבת. אני משחק עכשיו בסרט סטודנטים, זה חלק מהתפקיד."
"בפעם הבאה, אני מציעה שתקרא את התסריט לפני. אני, בכל אופן, יוצאת מהפריים."
נעצור כאן. למה? לא עניינכם. טוב, נו, אם אתם מתעקשים: נגה טרקה את הדלת, ואחרי שאיחלתי לה יובל שלם של התנזרות, ולא מרצון, מצאתי את עצמי שוב דופק את הראש בקיר. והמסקנה? כשאתם באים לדפוק את הראש בקיר, לפחות תחבשו קסדה.