בננות בנות שמרשות לעצמן
היורו הנוכחי תפס אותי כמהה לדקות ארוכות של אדרנלין, משוועת למשחקים מלאי תהפוכות, גולים וירטואוזיים ודרמות. הוא אמנם התחיל כטורניר מבטיח ומפתיע (אנגליה-צרפת ופורטוגל-יוון בהתאמה) אבל דהה בהדרגה למשחקים מתארכים ומשעממים – טקטיים, הגנתיים, בקיצור, מאמנים זהירים. לא כיף ביטחון, עדיף ניצחון מזהיר או לפחות הפסד משכנע. ברגעיה היפים ביותר, בהנחה שהיו כאלה, יוון בתפקיד האנדרדוגית התורנית, לא זהרה כמו דרום קוריאה או טורקיה במונדיאל 2002. גם הדחתן המוקדמת של צרפת, גרמניה, ספרד ואיטליה היתה צפויה ומשעממת ורחוקה מלצער. דווקא האנגלים, ממש לא חלק מהפלייליסט שלי בדרך כלל, הביאו אותה בהדחה ראויה וסיפקו משחק מצוין מול פורטוגל.
התנהלותו הרגועה מדי של הטורניר העלתה שאלה מטרידה: זה אני או הוא? האם היורו מאכזב, או שמא איבדתי לנצח את ההתלהבות מטורנירים שליוותה אותי שנים כה רבות? דקות לפני תחילת רבע הגמר צ'כיה-דנמרק עדיין לא אחז בי הדיבוק. אותו דיבוק בגינו הייתי מוצאת את עצמי בוהה בעניין ולא נעים להודות, גם במתח, בשידורים החוזרים המחזוריים של המשחקים. ובכל זאת תפסתי את מקומי בפורום התורן, כולי נכונות לטשטש את קהות חושיי לטובת משחק שאמור היה "לספק את הסחורה", אם להשתמש בקלישאה רמי וייצית.
בתום המחצית הראשונה מילאה אותי ריקנות שלא הצלחתי להדוף. הבירות לא עזרו, פשוט היה משעמם. ואז, כאילו מתוך חלום, גמגם רמי וייץ משהו על אודות השבת השידור לאולפן ואורי לוי חמור סבר סיפר לי את מה שכבר ידעתי – פיגוע. ברוב תמימותי תהיתי על סדרי העדיפויות של הממלכתי שקוטעים רבע גמר לטובת פיגוע בשטחים. הוסיתי על ידי חבריי שנזפו בי במקהלה משפילת טון: "זה חיילים".
היתכן שהפלסטינים החליטו לנצל פיגועים גם למטרות דמגוגיות ולאלץ את היהודים היושבים בציון לצפות במשדר הערבי של המשחק בערוץ 33? ואכן האירוע עורר מבוכה רבה משגילינו שאיש מחברי הפורום לא דובר ערבית. ההשלכה החיובית של התפנית היתה העובדה שבהיעדר סמכות הפכו האירועים על המגרש לנתונים לפרשנות על ידי כל הנוכחים. בהינדם קולו של רמי וייץ התעוררו קולות פרשניים חדשים. כולי תקווה שהאומה הפלסטינית תדגול גם בהמשך במדיניות פלורליסטית. על הצלחת התעמולה אפשר להתווכח, לאחר כמה דקות של צפייה מבולבלת במשדר הערבי, מצאנו את France 2 המשובב. עם שדרן שנשמע כמו מנחה שעשועון בידורי נושא פרסים שווים, הכל נראה אפשרי ומלהיב. ואכן, אחרי כמה corner וכמה ooh la, c’est dangerous תפס המשחק הצ'כי תפנית מעניינת ו- finallement הובקעו שלושת השערים של הראויים. הסחורה סופקה.
או שמא מדובר במניפולציה מתקדמת של הערוץ הראשון, שרגע לפני סוף הטורניר עיכל את גדולת הרייטינג שנחת בידיו הגמלוניות והחליט לנצלו לטובת הרגלת האומה לצפייה בפיגועים בערוץ הממלכתי? גם כאן אפשר להתווכח על הצלחת המקרה. למה שמישהו יעדיף לנטוש משחק, משעמם ככל שיהיה, לטובת דיווחים רפיטטיביים על "ריבוי נפגעים, עדיין אין מספרים, פיגוע קשה" אצטרה, אצטרה? ואי אפשר לשכוח כמובן את הברקת המסך המפוצל של הערוץ השני. מימינכם, פעולות חילוץ מפיגוע ומשמאלכם משחק ליגה.
ואולי אין פה שום קונספירציה. אולי זאת פשוט המציאות שמוחה על הדחקתה, מתדפקת על זגוגיות עינינו ומודיעה: "כאן לא פורטוגל. לא יושיעו רבבות אוהדות שבדיות ודניות עם לבבות על הלחיים, יש חיים בחוץ". ובנימה זו חזרנו לראות את סוף המשחק בערוץ הראשון ומשהו באמירות הצפויות של רמי וייץ נסך סמכותיות ורוגע. הכל בסדר, יש שגרה.
ועכשיו כבר רואים את הסוף. הטלוויזיה שוב תפנה את מקומה בראש רשימת המכשירים החיוניים לטובת המחשב, והחיים ישובו להתקיים כסדרם, בלי משחקים שמעקצצים בגוף כל היום. אפשר להתחיל לפנטז על רכישת כרטיסים לברלין 2006. וברמה המציאותית, סביר להניח שתוך חודשיים אמצא את עצמי עוקבת תוך קללות עצבניות, תסכול ואכזבה מחודשת בליגה שלנו. נודרת לעצמי שוב ושוב להיגמל מההרגל ובכל זאת מתפללת בסתר לניצחונות של הפועל. אולי הפעם לא נושפל בדרבי?
וגם בפורטוגל החיים ישובו למסלולם. פלוס שבעה איצטדיונים עם תפוסה ממוצעת של 18,000 ומינוס 4 ביליון יורו. למשחקים בליגה הפורטוגזית מגיעים בממוצע 6,000 צופים, אבל מי מתעסק במספרים כשכבוד האומה על הכוונת?
בחורה שכותבת את מה שאני רציתי להגיד?..
יפה מאוד.
את כנראה, כמו רבים וטובים במכורתנו, לא באמת אוהבת כדורגל.
אוהבת גולים, זה כן. וזה מה זה לא אותו הדבר.