תיתי מהבולה

כמה גשם יורד מהעננים על הכול. מזל שיש לי את המעיל-פלסטיק השחור שמצאתי זרוק בזבל. הוא לא נותן חום, אבל הגשם מתגלץ' עליו עד למטה ולא נכנס. הידיים שלי כבר נהיו כחולות מהקור, אבל לי לא קר. אני אוהבת לשים את המעיל שלי, לשים על הראש שלי את הכובע שנראה בקצה כמו השפיץ בעיפרון של בֶּבֶּר. אני יכולה להסתובב ככה בגשם כל היום, מהבוקר עד הערב. איך שמתחיל הגשם, כל האנשים בורחים מהרחוב כמו משוגעים עם ניילונים ועיתונים על הראש, ורק אני וכמה חתולים שלא רוצים להפסיד מהפח-זבל נשארים בחוץ וגם מוּרְקָה. ואיך נהיה לי שמח שמורקה עוזב את החתולים האחרים ובא אצלי ומשפשף את השערות שלו על הרגל שלי ועוד הפעם עושה קולות של מבסוט, ואיך שמתחיל הגשם הוא בורח ומתחבא, המָכְלוּע, מתחת לעמודים של השיכון. כשאני נעולה ככה במעיל והגשם דופק עליו מבחוץ טוּק-טוק ולא נכנס, זה מרגיע לי את הכאבים, והכול-הכול נהיה בסדר.
יש שלוליות גדולות על יד התיבת-דואר וגם באמצע הכורכר, וכל הזמן באים לשם ציפורים ונחליאלים לשתות מים. חבל שאין לי לחם לתת להם, אין דבר, אבל אני אוהבת להסתכל עליהם מתי שהם מתרחצים או שותים מהמים, או משחקים אחד עם השני ועפים נמוך. ומה שאני הכי אוהבת לעשות, זה לעמוד בקצה של השלולית, להסתכל לתוכו ולראות אותי שמה עם המעיל והכול, גדולה והפוכה וכמעט נופלת לבור עמוק-עמוק שלא רואים בכלל את הסוף שלו. ישר מסתובב לי הראש, אבל מסתובב לי ככה טוב שאני מורידה אותו ומסתכלת בעומק של השלולית ורואה אותי צוחקת שמה. קודם הנעליים, אחר כך המעיל, ובסוף הפרצוף שלי עם הכובע המצחיק על הראש, ומאחורי זה אני רואה את השמים עם כל העננים הלבנים ועוד רגע אני נופלת לתוכם, וישר אני זזה צעד אחד אחורה מרוב פחד שאם אני ימשיך להסתכל, אולי אני באמת ייפול פנימה.

כל הילדים הלכו לבית-ספר. אין בכביש אף ילד. היום כבר הסתובבתי מלמעלה עד למטה בירידה של שדרות גת, מהקיוסק של ההוא בלי-היד עד הרכבות איפה שגר המתקן-אופניים, ולא ראיתי את יקוב. דווקא חיפשתי אותו כי אין לי מישהו אחר לגלות לו שמשהו נושך אותי מהבטן מהבוקר ושזה הורג אותי מכאבים. רוצה להגיד לו על זה. מוכרחה.
בהתחלה הייתי רואה אותו נוסע על האופניים שלו עם הפח-סיד והסולם, תמיד מלוכלך בפרצוף מהסיד, גם החולצה מלוכלכת והמכנסיים, ותמיד נותן לי חיוך עם הסיגריה בפה והיא לא נופלת לו, ואומר לי בלי לעצור, תיתי, מה שלומך. וכמה פעמים, שהוא היה מסייד בבלוק על יד, הייתי באה ומתיישבת עם הגב לאזבסטון ומסתכלת עליו ככה מהעוקם, עד שהוא היה צוחק. ויום אחד שהוא היה בהפסקת אוכל בין כל הפחי-צבע והסיד, הוא הוציא חצי לחם לבן עם שקשוקה בפנים ועם עריסה שהרחתי עוד מרחוק והתחיל לאכול, וכשהוא גמר את הרוב הוא הוציא מהשקית-ניילון שלו ביצה קשה וקילף אותה ועשה לי עם הראש להתקרב. הייתי רעבה, אז באתי, ויקוב נתן לי מהלחם וגם חתיכה מהמלפפון, ועוד הוציא אחרי זה פיתה ואכלתי.
כשזה קרה, כבר לא נשאר כלום מהחורף. כל הפרחים בשדה כבר היו פורחים, אדומים, צהובים, לבנים, בשמים לא היו עננים בכלל, ואני הייתי כל היום בשדה, מריחה כמו חיה את הריח הזה שמשגע את הראש, של העלים והפרחים עם כל הצבעים, ושוכבת ממש באמצע של השיבולים שכבר היו גבוהים ומוצצת להם את הגבעולים ולועסת את הירוק שלהם ויורקת וחוזרת מאוחר בצהריים עם בוץ, לַמכות. ובדיוק התיישבתי עם הגב לאזבסטון וניקיתי את הבוץ מהנעליים לפני שהיא תצעק שאני מלכלכת לה את הבית, ואז יקוב עוד פעם נתן לי לאכול מהאוכל שלו. כשגמרנו לאכול הוא עשה גרפס חזק וניגב את הפה שלו בחולצה, ואחר כך הוא קם והתקרב אלי קרוב ותפס לי ביד חזק ואמר, הביצה היתה טעימה, הה? וסחב אותי מהר מאחורי הבית השני, איפה שהסבתא הזקנה עשתה לעצמה גינה עם נענע וריחן ועם העץ-לימון שבחורף שמתחילים הברקים והרעמים הילדים תמיד מברכים על הלימונים שלו מרוב פחד. יקוב שם אותי עם הגב לקיר ואני הרגשתי את השפריץ של הקיר דוקר לי בגב כמו קוצים. הרגליים פתאום השתתקו לי כשהוא שם את הפה שלו על הפה שלי בלי להגיד כלום, וטעמתי את הטעם של הרוק שלו והשיניים שלו והלשון, והיה לו ריח חזק של זיעה וסיגריות, והפנים שלו, שהיה להם קצת זקן, דקרו לי בפרצוף והרגשתי איך אני נעשית אדומה. ופתאום נהיה לי חם בראש ובאוזניים, והבטן התחילה לרתוח לי מלמטה, ובפעם הראשונה בחיים שלי ידעתי שאני לא מהבולה, שאני משתתפת בעולם. אם יקוב הסייד, שהוא חזק בשכונה, לא שם לב לנשיכות שיש לי על הידיים וככה מנשק לי את הפנים והשדיים, אז אני בסדר, אני בסדר, קוס אימה שככה היא החליטה עלי! למה הולידה אותי, למה. ופתאום באו לי דמעות בעיניים והייתי בוכה בִּפְנים, אבל יקוב לא מסתכל ולא עוזב אותי לרגע וכל הגוף שלו דבוק בגוף שלי. ואמרתי לי בלב, כמה טוב שעכשיו בדיוק הוא סוגר את העיניים וככה לא מרגיש שהשמלה שלי, הראשונה מהשלוש, מלוכלכת נורא. וזה פעם ראשונה בחיים שלי שאני נותנת למישהו לגעת לי בשמלה, והוא לא נגעל ממנה.
קודם כל הוא הרים לי את השמלה הזאתי, הראשונה. ואחרי זה נתתי לו, רועדת כמו כלב, להרים לי גם את השמלה האמצעית, זאתי מהאבן, והילדה הקטנה שהייתי מגדלת מתחת ברחה לי מהראש לגמרי. אחרי השמלה השלישית הוא הוריד לי קצת את התחתונים המסריחים, אבל לא עד הסוף, ופתח את המכנסיים שלו ואמר לי בקול צרוד, תפתחי את הרגליים קצת, תיתי, אני יעשה לך נעים, ואז, כמו הסטירה שאבא שלי העיף לי, הרגשתי כאב אחד חזק עובר לי את הבטן מלמטה למעלה כמו עקיצה או נשיכה, ורציתי לצעוק אבל הכאב עבר מהר ויקוב זז עלי ועשה קולות של משוגע עד שהפסיק בבת אחת והדקירות של השפריץ הפסיקו לי בגב.
רק אז הוא הפסיק את הנשימות שלו והסתכל עלי עוד הפעם והעיניים שלו היו כאילו רק עכשיו הוא התעורר מהשינה. הסתכלתי לו על השערות בין הרגליים ועל הבשר האדום שהציץ מביניהם והיה לי חם בין הרגליים שלי ורטוב, והתחיל לנזול לי למטה. פתאום שמענו שהסבתא מתחילה לרדת לאט לאט במדרגות שהם פתחו מהמרפסת, בטח בשביל להוריד את הכביסה. יקוב מהר הרים את התחתונים שלו ואת המכנסיים והיתה לו בהלה בעיניים, ואני מהר סידרתי את השלוש שמלות ובקושי הספקתי להרים את התחתונים על הרטוב, וככה ברחנו משם.
אחר כך הוא המשיך לסייד כאילו כלום, הסיגריה בפה והראש שלו עוד הפעם מלא נקודות לבנות של הסיד. אני ניגבתי את הדם שפתאום היה לי בתחתונים וזרקתי אותם לפח-אשפה ונשארתי בלי כלום למטה, רק עם השמלות. התיישבתי על האדמה על יד הנענע, וקטפתי ומעכתי ביד והרחתי הרבה-הרבה. וככה הייתי מסתכלת על יקוב מסייד, והוא עושה את עצמו שלא רואה אותי מרוב שהוא עסוק. וככה עד הערב הרגשתי טובה ושקטה כמו מים, ובלב שלי קראתי יקוב, יקוב, ככה הרגשתי, נהייתי כמו קיפוד בלי הקוצים, ילדה בלי המכות. ואחרי שאכלתי בבית יצאתי החוצה מהר, אבל הסולם לא היה שם, וגם יקוב כבר לא היה שם. בטח גמר והלך.

לא מפסיק לרדת הגשם. פתחו מלמעלה ברז ולא סוגרים. עוד מעט קיץ, ופתאום מבול כזה. הלכתי את כל הכביש-כורכר מלמעלה עד למטה ועוד הפעם וחיפשתי את יקוב. כל פעם שעברו על ידי עם אופניים חשבתי שזה הוא והלב שלי התחיל לדפוק חזק, אבל לפני שהספקתי להגיד יקוב, ראיתי שזה היה שלום, הבן של עובדיה מהמכולת שהשפריץ לי בוץ על הנעליים. אחר כך זה היה האופניים של אברם שעובד במוסך על יד הנגרייה, ועוד הפעם דפק לי הלב כמו משוגע.
שעות אני בחוץ ואף אחד לא מחפש אותי. אף אחד לא חושב, אולי הילדה, חס-וחשש, הלכה לאיבוד, כבר חושך יָא-בָּא, עוד לא חזרה. לפעמים בחורף הייתי נשארת בחוץ בכוונה, רטובה עד העצמות, רועדת, הנעליים מלאות מים, והייתי אומרת מהשיניים אבא, אבא. ושאף אחד לא שומע, הייתי נושכת את היד עוד יותר חזק, אולי ישמעו, עד שהכאבים בסוף היו עוברים לי מהלב ליד, ונהיו סימנים אדומים כמו מנשיכה של כלב וירד לי דם.
דווקא הכלבה של השכונה לא נושכת אותי אף פעם. זאתי כלבה שחורה גדולה של שמחה התוניסאית, שמלמדת אותה כל היום שָפְּ-לֶה! שָפְּ-לֶה! שתנשוך ותכניס בהלה בכל מי שירצה להיכנס לארטישוקים שהאימא שלה מגדלת על יד הפלפלים החריפים והשום, מאחורי המחסן-פח. אבל אני, תמיד שאני רוצה, אני נכנסת לשורות של הארטישוקים, והכלבה רק מרימה את האוזניים שלה גבוה, הלשון שלה נוזלת לה הצידה מהפה עם הרבה רוק, והזנב שלה זז חזק מרוב שמחה שבאתי. כלבים אוהבים אותי, יא-מָא, אוהבים. וגם החתולים.
יקוב, יקוב, איך הבטן שלי משגעת אותי היום! תופסת אותי מבפנים כמו החולצה שהיא סוחטת ביד חזק-חזק, עד שיצאו לה כל המים, וזורקת אותה בפיילָה וצועקת שאני יתלה בחוץ על החבל. יָאוִִוילִִי, איך כואב לי… הנה עוד הפעם עבר.

יש אצלנו ילדה אחת שגרה ממול השכונה שלנו. שמה אנחנו גרנו לפני שעברנו לאזבסטון כשהפקיד הסכים לתת לנו את שני הצדדים שלו כי יש לנו הרבה ילדים בבית וגם סבתא. בבלוק של הרומנים, איפה שהילדה הזאתי גרה, גודל דשא ירוק-ירוק מאחורה, ואחרי שהילדים מהאזבסטונים באו לשבת שמה הרבה ולעשות רעש, אז הם שמו גדר עם הרבה חוטי ברזל וקוצים שלא יעברו לצד שלהם ויהרסו להם את הדשא. אצלנו, מהדשא ששמו מהמועצה בקושי נשאר קצת ירוק מרוב שדרכו עליו ואף פעם לא השקו, וגם העיזה של אלמליח אכלה את מה שנשאר. אז הילדה הזאתי, איך קוראים לה, יום אחד אחרי הצהריים היא נעלמה מהבית שלה. אימא שלה הוציאה את הגרון שלה אותו היום מרוב צעקות. קראה את השם שלה, קראה לה אולי שעתיים, ושמעו את הפחד שלה מהצעקות, עד שבסוף באו כל השכנות שלהם, והזקנה, שתמיד היתה יושבת בשמש בלי לזוז על כיסא מקש, ככה מחממת את העצמות שלה, שמה את היד על הפה, ואני ידעתי שאם היא עושה אוי-ואבוי עם היד, אז באמת משהו קרה. ובאו גם אבא של נתן וגם נתן והרבה ילדים שקודם היו משחקים בְּמכולת מתחת לעמודים של השיכון, וכולם-כולם הלכו לחפש את הילדה. אני טיפסתי בעץ הזה שהפירות שלו צהובים ועגולים ויקוב אמר לי תיתי, אסור לאכול, וראיתי הכול. איך שחיפשו וחיפשו, ואימא שלה כבר רעד לה הקול לגמרי, וכולם היו מסתובבים יחד איתה בין הבלוקים, וחלק הלכו גם לכיוון של השדה. אחרי איזה שעתיים חזרו, ואבא של נתן אמר שאולי כדאי לנסוע על האופניים שלו למשטרה, אפילו שזה על יד סוגת ורחוק.
שמעתי איך נתן סיפר לכולם מה שבסוף קרה: איך שהאימא שלה כבר לא יכלה לצעוק ולא יכלה לחפש, והלכה לבית שלה ונכנסה לחדר לקחת תרופה נגד בהלה ופתאום היא ראתה שהילדה שלה, שקודם אף פעם לא היתה הולכת לישון בצהריים, פשוט שכבה על המיטה והיתה יושנת כמו תינוקת. ואימא שלה, איך שראתה אותה מיד ירד לה אבן מהלב, וישר כיסתה אותה בשתי שמיכות ובכתה בשקט-בשקט שלא תעיר אותה, והשוטר שהגיע אחרי איזה שעה אמר ברוך-השם, ברוך-השם, העיקר שנמצאה האבידה, וחזר לתחנה. אז היא הלכה לאיבוד או לא? בטח שהלכה. כי חיפשו אותה. אם לא היו מחפשים לא היו מוצאים.

יקוב, יקוב, איפה אתה. איפה אני יחפש אותך, איפה. רציתי שעוד הפעם תלחץ לי את הגב לשפריץ של הקיר על יד העץ לימונים של הסבתא, שאני ירגיש את הפה שלך על הפה שלי, ככה רטוב ועם ריח של עָרִיסָה, ויהיה לי נעים. איי. הבטן שלי קשה כמו ברזל. יא ראבּ, איך כואב לי כל הגוף. הכול לוחץ לי. מה אני יעשה. מזל שהגשם הפסיק. איך שהתחיל פתאום, ככה נגמר והלכו העננים. בסוף לא יכולתי יותר לעמוד. רצתי לשדה, לטנדר המעוך שזרקו שמה בלי הגלגלים ובלי הדלתות ובלי הזכוכיות והכול חלודה, נכנסתי לקבינה שלו והתחלתי לצעוק כל פעם שהבטן שלי נתנה לי מבפנים מכה כמו אגרוף. הגשם הפסיק אבל הרוח לא, ואני הזעתי והזעתי והיה לי חם וקר בבת אחת.
כל כך כואב עכשיו שאפילו לנשוך את היד זה כבר לא עוזר. יקוב, אני הולכת למות. הכאב הולך ואחרי איזה דקה בא כאב עוד יותר גדול ועוד יותר חזק. הבטן הענקית שלי כל הזמן זזה ולוחצת ואני יודעת שאת זה אתה עשית לי על יד העץ-לימון, יקוב, אבל לא איכפת לי. איי. איי. אני מחזיקה איפה שהיה ההגה של הטנדר ולוחצת ולוחצת שיצאו ממני כבר הכאב והפחד, כי עוד מעט תישבר לי הבטן לחתיכות או שתתפוצץ, ואני מפחדת כמו שלא פחדתי בחיים שלי ובוכה, ובוכה.
ופתאום אני מרגישה שעל ידי ממש זוחל משהו בשקט ואני מסתכלת לאט לאט הצידה רק עם העיניים, בלי לזוז, הרגליים שלי פתוחות והידיים על המקום של ההגה, ואני רואה שזה גוף זז של נחש ארוך ומגעיל, עם הגב מלא צורות וצבעים וראש כמו אוזן-המן ועיניים רעות, שבטח גר בקבינה ואני תפסתי לו את המקום, והוא מתחיל לזחול לי על המעיל ועל השמלה הראשונה, הלשון שלו הארוכה, חתוכה באמצע לשתיים, עושה סימנים באוויר. ואני כבר לא בוכה ורק הזיעה ממשיכה לנזול לי על הפנים שלי הרטובים, וכל הגוף שלי קופא מבחוץ ואפילו את העיניים אני כבר לא מזיזה כשהוא ממשיך לזחול אלי ורק הלב שלי דופק כמו משוגע והצעקה נתקעת לי בגרון. ובבטן, בפנים, משהו ממשיך ללחוץ ולבעוט ולחתוך אותי בסכין, אימא.

פליסיידס, ניו יורק 1986


חלק שני ואחרון


סיפור קצר מתוך קובץ הסיפורים החדש 'אמסטל' מאת עדנה שמש. הוצ' הקיבוץ המאוחד 2007

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *