Notturno sentimentale

מעבר לחלון האפל והפתוח של שמי הלילה – עננה לבנה וארוכה, כשורת מנענעי פסנתר ענקי, מוארת במנורת-ירח עגולה ובהירה. כנזכרות במנגינת-טרם-היות-החלום פורטות עליה אצבעות הרוח – אדירות וקלות. הדממה המאזינה מנחשת את הצלילים, הבאים מעבר משם, ראש העולם מורכן וכבד-מחשבת-אהבים.
לילה גדול כחלום-אלוהים על עולמות נבראים אשר עוד יהיו.
מעבר לחלון הזכוכית של החדר: לילה קטן ומחייך מואר באורה החרישי של מנורת החשמל, המתגעגעת מתחת למָגִנּוֹר עגול. על השולחן בכוס שקופה דגניות וּורדים בצירוף סנטימנטלי ומלבב. ספר שירים פתוח ושורות מכתב אחדות על גיליון נייר מרובע-צהבהב: – "ידַי אשר כמעט שקטו, רֵעַ, מצרפות את מילי המכתב, כפרחים אשר נבלו למחצה, לצרור ריחני וגוסס. הן יודעות כבר את ייאושן הסתווי של העיניים אשר תקראנה"…
עשן הסיגריה מסתלסל ועולה אל אצטבות הספרים הגבוהות. הכריכות המבריקות מתיזות גצי זהב לתוך האבק הכחלחל. יד צרה ומפויסת עולה לאט מן השולחן הכהה אל השפתיים, שעוד לא מחו מעליהן את החיוך האירוני וכבר חולמות על נשיקה אשר אינה, אשר היתה אתמול, או לפני חודש ואולי לא היתה כלל…
העיניים אינן נתקלות בשורות המכתב, אינן נִשבות בין בתי השירים – כשני פרפרי לילה כהי כנפיים וחופשיים מפליגות הן אל הלילה הגדול שמעבר מזה – אל אור הירח.
הבדידות הקטנה מסתכלת בבדידות הגדולה, ומשתדלת לדחות מעל עצמה את שלוותו החודרת של מבט הירח. להבין ולהרחיק.
הירח אינו כותב מכתבים בלילות ואינו קורא את חרוזי-שלי על געגועי הפרפר לכוכב-ליל-המחרת. אינו חולם על נשיקת אתמול ואינו מצרף בידיים כמהות דגניות וורדים, ובכל זאת הוא סנטימנטלי יותר ממנה, מן הנערה הנושאת אליו את אפלת מבטה השואל, את איבתה החמה, המתרפקת, את עדנת הבנתה המלגלגת שאין בה בהירות. – הן הוא מעורר את המנגינה בחלון הלילה, הוא מצמיח את שירת האהבה מתהיית המשורר, הוא נותן את קסם חיוורונו השקוף לפרחי ראשית הקיץ ואת חריפות הריח לניחוחם המתמזג בסלסלת העשן.
כי הוא, נטול הרגש והאדיש, מזייף רגשות בתוך עולם הבדידות הקטנה, המעיפה אליו את מחשבתה המהססת.
"יהי כן, ירח", אומרת הנערה למראָה העגולה והחיוורת התלויה באמצע השמים, למראה הסומית, שאינה משקיפה דבר, "יהי כן. – לילה. חיוורון. דממה. החום השקט הפרוש מול חלוני כמרבד אפל ורך – אולי כיסה זה את פניו רבי התנועה וחסרי המרגוע של היום אשר חלף. אבל מִכסה הריהו רק מכסה. מדוע חותרת מחשבתי הצמאה אל מעיינות ה'היה'? ומדוע מוחות הידיים הרועדות הללו של הלילה כל צל זיכרון מעל עינה?
"הדלת הזאת היתה נפתחת ונסגרת לפנים, ירח. ואני הייתי מרכינה את ראשי לקראת הבאים אלי ולא שאלתי מה הם יביאו לי. את שברי השיחה הייתי מצרפת לבניין החוויות, את ניצוצות המבטים – ללהבת הרגשות, את קצב התנועות למנגינת-מחול-הזמן, את הפרידות – לשירת העבר, ועתה סגורה הדלת ושותקת.
"הספרים האלה היו נפתחים נסגרים לפנים, ירח, ואני הרכנתי את לבבי לפני השורות ולא שאלתי מה תבאנה לי.
"מזהרורי הרעיונות צירפתי סולמות-אורה העולים אל הפסגות המושלגות של הנפש, מקטעי סיפורים סללתי דרכים אל רחבי-הפלא, משורות השירים עשיתי כלוב מסובך ומבריק לציפורי-רגשותי המפרכסות. ועכשיו שותקים הספרים וסגורים.
"העיניים הללו היו נפקחות לפנים, ירח, ואני לא שאלתי אם צער או שמחה יביאו לי המראות המתנועעים. היו צבעים. היו צללים. היו ניצוצות מרטטים וקדרוּת מוצקה היתה. היתה טוהרת טיפת מטר וזכוכית מועמה של חלונות הבתים. וזו היתה המסכה. וזה היה האדם. וזאת הייתי אני.
"ועכשיו? גם עכשיו פקוחות העיניים לרווחה. אך הן רואות רק את הלילה. את הלילה הגדול מעבר לחלון, ופה, בחדרי, את הלילה הקטן עם חלום הנשיקה ומכתב סנטימנטלי שלא נגמר – – –
"יהי כן, ירח. אך אל נא תנחמני בזה שלי ניתנה הזכות לשאת בידיים זהירות, כבתוך קערת בדולח את אורך המתנדף, מן השקיעה עד השחר. אתה גוזל ממני את עולמי החי, הבהיר, היודע, ירח, ונותן תמורתו רק שאלה אחת גדולה המפליגה אל ים הגעגועים"…
הבדידות הגדולה שְׁלֵווה וחיוורת כשהיתה, הבדידות הגדולה עמוקה ואדישה כקודם, לבדידות הגדולה ישנה תשובה פשוטה וקצרה על שאלת הגעגועים של אפלת העיניים הללו. אך האם כדאי להשיב כה פשוט וכה בקצרה:
"זו המסכה, וזה האדם, וזאת את"…
(1934)

# Notturno sentimentale שם הסיפור – נוקטורנו, ברגש (איטלקית): יצירה שקטה, בדרך כלל לפסנתר.

[מתוך הספר: "לאה גולדברג: כל הסיפורים" בעריכת גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, ספרית פועלים, 2009]

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *