האשה האכילה

“האישה האכילה” נכתב בשנת 65′ ויצא לאור ארבע שנים מאוחר יותר. סוף שנות ה – 60 היו השנים בהן התהוותה התנועה הפמיניסטית בצפון אמריקה והחלה להפיץ את תורתה. ספרה של מרגרט אטווד היה סמן מקדים לרוח התנועה הפמיניסטית שהתחילה לחלחל לתודעת הציבור הקנדי באותן שנים, ונתפס כמוצר של התנועה, למרות שנכתב עוד לפני היווצרותה.
מריאן, אישה רגישה וצעירה, עובדת כשכירה בחברה בשם “סיקרי סימור” – קריירה שאינה מובילה לשום מקום שבו הייתה רוצה להימצא – וחולקת דירת רווקות בטורונטו עם שותפה בת גילה.
הדמויות בספר הן תוצרה של החברה השמרנית, הגברית, שהתחנכה על ערכי הנצרות. הן מקיפות את מריאן במעגל פולשני שסוגר עליה. היא מחפשת מפלט ממנו. לצדן מתקיימות דמויות נשיות בעלות השכלה אקדמית. אותן דמויות נקרעות בין מימוש נשיותן (אמהות, רעיות…) למימוש הפוטנציאל המוחי שלהן. שתי הדרכים הללו מוצגות כאלטרנטיבות נפרדות שאינן יכולות להתקיים במקביל. אותה חברה מצפה ממריאן להתמסד ולבטל את עצמה, וכך אכן קורה לה.
“האישה האכילה” בנוי משלוש מערכות. בחלקו הראשון, שמסופר בגוף ראשון, אנו מתוודעים לקשר של מריאן עם פיטר, רווק מושבע, נאה ומסודר, מתמחה למשפטים בעל עתיד מבטיח וחובב צייד (חלומה של כל אם יהודייה). הקשר ביניהם מתואר בריחוק רגשי שמציג לקורא תמונה של מערכת יחסים אמורפית, נטולת רגש ותוכן. לקראת סוף המערכה הראשונה פיטר מציע למריאן נישואים לאחר שאחרון חבריו הרווקים נישא. מריאן נענית להצעתו והתחושה שעוברת דרך תיאוריה היא שהיא מניחה להתרחשויות להיטוות, מבלי לבדוק את מקומה שלה בתוכן.
המערכה השנייה מסופרת בגוף שלישי, ומתארת את תהליך ההזנחה העצמית שמריאן עוברת. היא מזניחה את סביבת המחייה שלה שהופכת למרבץ מטונף, ומאבדת את תאבונה בהדרגה: רשימת המאכלים שהיא מסוגלת להכניס לפיה מצטמצמת לכדי פודינג אורז. סיפור ההתרחשויות בגוף שלישי, אובדן התאבון, ההזנחה העצמית והבריחות הפתאומיות של מריאן מהמקומות בהם היא מרגישה משותקת ומבוטלת בתוך מערכת היחסים עם פיטר, (וחוזרות מספר פעמים בסיפור), הם ביטוי לתהליך ההיעלמות שלה.
בינתיים הולך ומתהדק הקשר שהיא מקיימת עם דנקן, סטודנט שדוף וא-מיני שפגשה לראשונה במסגרת עבודתה, ובמספר פגישות מקריות בהמשך. דנקן ממלא תפקיד שחסר בחייה: מפלט, אוזן קשבת ובבואה – צרכים ששאר האנשים סביבה לא מסוגלים לספק לה. דנקן, כמו מריאן, עוד לא גיבש לעצמו זהות, וכמוה, גם לו יש כמה נפשות טובות שמנסות לעצב אותה. המשיכה בין השניים, שמושתתת על הזדהות לא מודעת, מתבלבלת ומתפרשת כמשיכה מינית שתהיה רק סימפטום חולף למצוקה של שניהם.
המערכה השלישית מסופרת בגוף ראשון – מריאן חוזרת לעצמה. איתותי הגוף שהיו בבואה למצב הנפש פסקו.
ה”אישה האכילה” הוא ספר מהנה מאוד, במיוחד הודות לשפתה של אטווד, המתובלת בהומור מרוחק ומשעשע, וגם משום שההזדהות של הקורא עם הדמות מתקיימת דרך יכולתו של הקורא למקם את עצמו בתוך ההתרחשויות הממשיות, ללא הפרעה בדמותם של הלכי רוח פנימיים שרק מהדהדים דרכן. מבחינה זו, הקורא חווה יחד עם מריאן את קרקורי הבטן והבלבול שהיא חווה תוך תהליך היעלמותה.
מומלץ.

על הכותבת הילה בקמן

תסריטאית ובוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, וגם גמד שוחר שלום. זכתה בפרס שני בקרן מיקי אלבין על תסריט

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *