הבננה השבועית


יום ראשון: ירושלים היא חוצלארץ

קמתי בבוקר במשכנות שאננים. מאוד מרגש להיות מוזמנים בגלל משהו שכתבת, כלומר שירה, ויש כאן תמיד איזה זרימה של פחד או אי נוחות כי מדובר בעצם על יכולת שהיא לא לגמרי בידך. אני פוגשת משוררים מארצות רבות. יתכן שהם מרגישים כמוני כי הם לא כל כך בטוחים בעצמם והם לא מסווים את זה בארוגנטיות. ביום יום, שאין בו בדרך כלל שירה, זה מעורר תחושת אשם שמישהו מקצה לזה מקום ויחד עם זה זה מקנה תחושת רווחה, כאילו צירפו אותך גם כן למחזור של כיתת האזרחים. ירושלים היא חוצלארץ. נולדתי פה. ואם נולדת באיזשהו מקום, תמיד נולדת שם. אני מביטה במגדל דוד ובחומה, הנוף הזה הוא עמוס זמן.


יום שני: חוויה של פגישה עם משוררים

הלילה ניסיתי לשחזר את השירים שאני צריכה לקרוא ביום שני בערב. שכחתי את כולם – לא ידעתי איך הם מתחילים ואיך הם נגמרים. נכון שאני כתבתי את זה אבל האני שכתב את זה, זה אני אחר.
בבוקר הלכתי לחנות הספרים יד השניה "ספר וספל" כדי שיהיה לי מה לקרוא, כי כל הספרים שלקחתי נמצאו להיות לא מתאימים. אבל חוויה של פגישה עם משוררים היא חזקה יותר מהספרים.
היום הראשון בפסטיבל אכלתי ליד אותו שולחן עם סירקה טורקה, משוררת פינית. פגשתי אותה כבר פעם בפסטיבל אחר. אני מאוד אוהבת את השירים שלה. הפגישה איתה קצת קשה. היא אומרת שמפני שהיא גרה לבדה ביער ומבלה את מרבית זמנה בבדידות היא לא מורגלת בשיחה עם אנשים. היא נראית אישה אותנטית. יש לה את הקסם של המיזנטרופיות. שאלתי אותה בשיחה אם היא גרה לבדה, היא אמרה שהיא גרה עם בן זוג, הכלב שלה טאפו. נראה שהיא ספוגה בחוויה של טבע – יערות, רוחות סופות, חיות צמחים – וקשה לה לחצות את המרחק הזה לכיוון האנושי. קניתי את האסופה שלה שיצאה בתרגום של רני סערי, הרגשתי קצת מטומטמת שביקשתי אותה לחתום לי, אבל ביקשתי.


‏יום שלישי: יותר מדי או פחות מדי

אני מוצפת יותר מדי חוויות. מעניין שהחיים תמיד נותנים יותר מדי או פחות מדי. אתמול בערב קראתי, אמרתי לעצמי אם טוסיאטה אביה וכאט פרנסואה, בחורה אנגליה שזכתה בפסטיבל של מיצגי שירה, יכולות להופיע באופן מאוד משוחרר, גם אני יכולה להיות פחות רשמית. אני לא רוצה לדבר על זה איך יתקבלו השירים שלי כי שוב פעם זה מסוג החוויות האלה של יותר מדי או פחות מדי. זה הרגשה נהדרת שאנשים אוהבים את השירים שלך אבל מלווה לזה הרגשה נוספת שבעצם אין לך שליטה על יכולתך. וגם יש פער גדול בין העולם הפנימי שכותב את זה והשפתיים שלי עצמי שקוראות את זה, לא כל שכן אנשים אחרים שמגיבים על זה.
שירה היא משהו קצת מעייף. כאילו אתה שומע המון המון סודות בבת אחת ואחרי זה אתה שומע גילויי סודות בבת אחת, אתה צריך להדביק את הסוד לגילוי הסוד. זה נורא מעניין אם יש לדברים סוד אבל זה תמיד נשאר חבוי ולכן זה משרה עייפות מסוימת. אולי בגלל שאנחנו באים מעולם שהוא עמוס ברעשים אז למצוא את השקט הפנימי הזה זה לא כל כך פשוט.
אני עם חברות שלי פה – אילנה שחף שבאה לשמוע את הפסטיבל וישנה איתי בחדר הלילה וגם ליסה כץ. טוב שיש אנשים להתחלק איתם. בבוקר הלכתי עם אילנה לטייל. שוב פעם, ירושלים. ישבתי לשתות קפה ופתאום ראיתי כלב וחשבתי כמה מוזר גם אני מתגעגעת לכלבה שלי. בערב טלפנו לי יונתן וקמה, מזל שיש לי דיבור איתם, כי הבת שלי הקטנה באמריקה והבת הגדולה שלי בגליל. מזל שהנכדים שלי בתל אביב.
שאלה אותי המשוררת מצ'ילה מה הייתי הכי רוצה אם הייתי יכולה להחזיר את החיים חזרה. אמרתי לה, אם יש דילמה כזאת שירה או משפחה, בנתונים אידיאליים שבנאדם יכול להחליף את עצמו, אני חושבת שקשרים אנושיים זה הדבר הכי חשוב.


יום רביעי: חזרה לתל אביב

ביום רביעי הכרתי כבר יותר טוב את האנשים אז הרגשתי נעימות רבה. היותנו משוררים גרם לנו, לכולנו, לסוג של מכנה משותף שנבע מזה שבעצם כולנו חשים בזה שהשירה לא עומדת במרכז הדברים אבל יחד עם זה יש לה חשיבות רבה עבורנו.
המשורר האוסטרלי אמר לי לפני שנסע, עד עכשיו שמעתי את החדשות על ישראל מתוך תשומת לב, עכשיו אחרי שהכרתי אתכם אני אתמלא דאגה. הוא מאד חולה, קבעתי אתו לכשיבריא. ניפגש לשתות קפה בתל אביב ליד הים, הוא נשבע.
להיות משוררים זה דבר מוזר. בעולם אין לזה כמעט שום מקום. למרות שאתה קורא לעצמך משורר מרבית הזמן אתה לא כותב. זה מצב לא נעים של משורר שהוא לא משורר.
באותו היום נפרדתי בצער וחזרתי לתל אביב. בערב הלכתי לתכנית של מרב מיכאלי להציג את פסטיבל "שער לשירה". החדשות עוררו בי שוב אותה הרגשה של חוסר מוצא.


‏יום חמישי‏: ההרגשה משתנה אם זזים

יום חמישי בבוקר הלכתי לבית קפה עם המחשב וכתבתי לפניי את רשימת הסיפורים שבקובץ הסיפורים "חריץ אינפנדום" שעומד לצאת ושאלתי את עצמי אם בכל סיפור כל החלקים נפתרים נכון. אחר כך הלכתי לחפש ב"תולעת ספרים" מאייר לספר. אחר הצהריים פגשתי את עורך הספר שמעון אדף עם ההערות שכתבתי לקובץ הסיפורים שלי שיופיע בכתר. עם שמעון דיברתי על החוויה של להיות סופר בנתונים שלנו. בערב השתתפתי בתוכנית לכבוד יעל דר ב"בית ביאליק". ירד גשם והיה מאוד נעים. בלי שזזת, החליפו לך את הנוף. כשחזרתי והלכתי ברחובות תל אביב. העיר קלה וניתנת להליכה.
זה היה שבוע נהדר. יצאתי לירושלים וחוויתי עיר אחרת. ההרגשה משתנה אם זזים. מכיוון שישבתי הרבה בבית, שכחתי שהעולם מגוון. זה הזכיר לי שהסקרנות מעוררת את היכולת לאופטימיות.

תגובות

  1. כתבה יפה
    נראה לי שסירקה טורקה פינית ולא סינית

  2. מי זה רני סערי? (כנראה רמי, כדאי שהעורכת תתקן)

    נקודת מבט עגמומית משהו, אך שובת לב בכל זאת. איך אפשר לכתוב שירה ולא להיות אופטימי כדי שמץ? דבר אופטימי עשיית שירים, אופטימיות מהסוג האף-על-פי-כני.
    מחכה בסקרנות לספר סיפורייך: כשאני קוראת בשירייך, יש תחושה שהשירה מקמצת, ופתאום בפרוזה המרחבים העצומים של הדף.

  3. so beautiful and simple.
    like Nurits says, it's fun being with people, but it's mostly fun being with intelligent, sensitive people. and Nurit's little diary was like being with one..
    I loved the part about feelings change when you move, and that
    curiosity and optimism are linked…
    thanx Nurit and… a great idea for a weekely column. god is in the small details.

    Noa. New York.

  4. אממ בננות, לא נעים לי להגיד לכם, אבל נורית זרחה התכוונה לסירקה טורקה שהיא לא סינית בכלל אלא משוררת פינית – יעני מפינלנד…זה חשוב אתן יודעות… כנראה התבלבלו פרטים

  5. חסויה

    המילים שלך ליוו אותי מילדות.

    טוב זהו.

    (ולבנות) ובאמת היא פינית המשוררת המיזנטרופית.
    (ולמערכת) כדאי לשים לב בעריכה לדברים כאלה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *