הבשורה על פי בורוז

הרואין שיק

יצא לי לקרוא לאחרונה את הספר “ארוחה עירומה” של ויליאם בורוז. לא קראתי את הספר במקרה. ראיתי קודם סרט כפול: אחד על חייו והשני המבוסס על הספר שכתב. אחר כך, בכמה שיחות שונות שמו עלה שוב כמו בדרך מקרה. בדרך כלל אלו שדיברו עליו, היו אנשים שכמו יצאו מהסרט עצמו: לא מכורים להרואין, אלא כאלו שמתקיימים קצת בעולם אחר.
הספר שייך לז’אנר הספרים שמקיימים קהל של חסידים שמוצא בהם איזה דלת הבנה לתפיסת עולם אחרת, כמו למשל ספריו של קסטנדה או בוקובסקי. “ארוחה עירומה” מתיימר אף הוא להציג משנה, אבל שונה בתכלית. אני מפרסמת את הדברים לשם התיעוד וכדי להזדכך מהמשנה האחרת שבספר. להלן מספר עובדות וציטוטים כפתח לדיון על הכוחות האפלים שמנהלים את העולם באופן תת-מודע. אז למי שכבר ביקרה שם ולמי שעוד לא, לפניכן היכרות קצרה עם ממלכת האינטרזון.

ישו משפריץ, בודהא מייצר ומוחמד מבקר

הספר, שנכתב בטנג’יר ב-59′, מורכב מאוסף הזיות, הכוללות תיאורים המשלבים סקס, ליכלוך ואלימות במינונם גבוהים וקשים לעיכול. התיאורים ההזויים ששימשו, בין השאר, השראה לסרטים כמו “מטריקס”, עוסקים במצב תודעה אחר הנובע מחוויות הרואין וסמים אופיאטיים נוספים אליהם היה בורוז מכור. הספר מורכב מאוסף של דפים פזורים ומכתבים שנאספו על ידי חבריו מדור-הביט, אלן גינזברג וג’ק קרואק.
העולם הבדיוני המתקיים בין דפי הספר דומה לג’ונגל מטורף, שבו אוסף של דמויות פסיכודליות נאבקות על שליטה וסיפוק מיני ונרקוטי. כניהיליסט אמיתי, בורוז לא נותן כבוד לאף מנהיג רוחני, דתי או גורו. לפניכן אוסף מאמרותיו על הללו:

ישו:
“בנו הלגיטימי של האל ירפא ביד אחת זיבה של בחור – ובמגע בלבד, רבותיי – בידו השנייה ייצור מריחואנה, בעודו הולך על המים ומשפריץ יין מהתחת…”.

בודהא:
“אומר: מה אני צריך את כל הבלגן הזה. חיי אלוהים במטבוליקה אני אייצר את החומר שלי”.

מוחמד:
“אתה צוחק עלי? פנטזיה של לשכת הסחר במכה. פרסומאי מצרי שגמר את הקריירה יכתוב את פרק ההמשך”.

קונפציוס:
“את מה שקונפציוס אומר תשים ביחד עם כיפה אדומה ושבעת הננסים”.

גורו טיבטי/דרום אמריקאי:
“למה אנחנו צריכים לתת לאיזה ארטיסט סוג ז’ להגיד לנו מה זה לדעת?…. האם לעולם לא נצליח להשתחרר מהבטלן אפור-הזקן האורב על כל פסגות ההרים בטיבט, גורר את עצמו מתוך בקתה באמזנוס, מתקיף אותך במפתיע?…. תאמינו לי כשאני יוצא מהזקן אני אפילו לא מרגיש כמו בנאדם”.

איזה עולם איזה עולם

העולם לפי בורוז הוא עולם של שולט-נשלט. עולם שבו הבירוקרטיה הממשלתית למשל, שולטת באזרח ללא רחם: “משרדי המדינה ממציאים צרכים על מנת להצדיק את קיומם. הבירוקרטיה שלילית בדיוק כמו סרטן. לאדם יש פוטנציאל התפתחות אינסופי של שונות ופעילות עצמאית ספונטנית, הבירוקרטיה הפוכה לכיוון זה והיא טפילית לגמרי כמו נגיף”.
אולם צורת השלטון אינה רק ממשלתית. האינטרזון, השם למציאות הבדיונית העיקרית המתקיימת בספר, שורץ שפע של טיפוסים שבורוז מאפיין אותם ומקטלג אותם באופן משעשע. את השפויים הוא מקשר לאלו שלא נחשפו לציביליזציה המערבית: “דרך אגב, יש אזור בבוליביה שאין בו פסיכוזות. קבוצה של אנשים שפויים תקועים באמצע ההרים. הייתי רוצה להגיע לשם, לפני שהם ילמדו קרוא וכתוב, יראו פרסומות, טלוויזיה”. סוג אחר של אוכלוסיה הם הקופים: “בבונים תמיד מתקיפים את החלש ביותר. ובצדק. אסור לנו לשכוח את מורשתנו הקופית המפוארת.” דבר שמתקשר אצלו, בין השאר, לצבא: “אדם המשוכנע שהוא קוף. זה סינדרום ייחודי לצבא; בעקבות השחרור נרפאים ממנו.” צורת קיום נוספת היא הלאטה מי שכפוף ל-“היפנוזה כפייתית ובלתי רצונית. בתגובה לפקודה פשוטה כמו נקישת אצבע או שריקה מחקה הלאטה באופן כפייתי כל תנועה או מעשה המתרחשים לנגד עיניו. ” עבור מי שמבקש דומיננטיות מוחלטת הלאטה הוא דבר נכסף מאחר והוא מהווה מראה מוחלטת לאדונו.” אולם הלאטה יכול גם להטעות: בחקותו את מי שהפעיל אותו “כמו בובה מרושעת של פיתום פשוט שואב ממנו את כל הפרסונה שלו.” צורת שליטה נוספת היא שכפול עצמי בוריאציה זהה או שונה. המשוכפלים/רפליקנים נוצרים מ-“אדם אחד בעולם עם מיליוני גופים נפרדים…. יצורים אלו מהווים ניסיון לחמוק מתהליכים ושינויים.” השפוטים והכנועים נקראים ממוסמסים, אלה עוברים תהליך ה”כולל ביקוע חלבונים, הפכיתם לנוזלים, וספיגתם בהוויה הפרוטופלזמית של הזולת.” צורה נוספת של כניעה היא ההתמכרות. המכורים כנועים באופן ישיר לסם. אולם מי שאינו יכול להרשות לעצמו התמכרות ישירה כמו נשיא ארה”ב למשל, ש- “ויתר מרצונו על השליטה בחייו והפך להיות תלותי כעובר טרום לידתו”, נשלט בצורה עקיפה על ידי מגע עם החומר הממכר באמצעות מכור אחר. בורוז מדבר על טלפתיה כסוג של שליטה. הקודקס של המאיה למשל, פעל על ידי זה שהכמרים “השתמשו בשידורי טלפתיה חד כיווניים על מנת להורות לפועלים מה להרגיש ומתי…” מנגנון השליטה הטלפתית מכונה מנגנון הביו קונטרול, והוא מהווה “אבטיפוס… לשליטה טלפתית חד כיוונית. בהמשך אפשר יהיה לגרום לסובייקטים לקבל את השדרים באמצעות סמים או מעבדים אחרים…” סוג של טיפוסים, או סוכנים כפי שבורוז מכנה עובדתנים: “הם אנטי-ממוססים, אנטי-מתפלגים, ומעל הכל אנטי-משגרים.”

ולפני גיהוץ

למרות שבורוז מתאר את עצמו כעובדתני, הספר עצמו, כמו חייו של בורוז, שירה באשתו במקום בתפוח ששם על ראשה, מצביעים על אישיות הרבה פחות סימפטית.
חווית הקריאה בספר הייתה בו-זמנית דוחה ומסקרנת, מעניינת ומוזרה. המסע לתת-מודע מהווה את המסע האולטימטיבי. אולם, כפי שציין קרל יונג, תת-ההכרה יכול להיות מקום שבו מתגלות אמיתות רבות אבל שוכנות בו מפלצות מסוכנות ואימתניות. החרקים תאווי השליטה שבורוז מתאר בהחלט הזכירו לי אנשים שפגשתי בתחפושות שונות. אבל שלא כבורוז, בעולם הפרטי שלי, ואני מקווה שבעולם הרחב, יש מקום לשגרים טלפתיים שנועדו לקדם את העולם למשהו טוב יותר.

על הכותבת שלומית ליר

אשת מחשבים ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב

תגובות

  1. נסטסיה

    מעניין. סימנתי לעצמי את הספר ובביקור הבא בסטימצקי אמרר את המוכרות. ישו משפריץ יין מהתחת? אהבתי 🙂

    • שלומית

      אני לא בטוחה אם אני ממליצה לקנות את הספר. יותר להשאיל מהספריה רצוי לא לגעת באופן ישיר בדפים ולהוציא לאחר הקריאה מהבית.

  2. ברכות שלומית,
    תגובה זו היא כלום אלא חיבוק מאמץ ואוהב.
    לעיתים מתפרסם כאן “מאמר” שכותרתו אינה כוללת מילים כגון:
    תחתון, מוצצת, בולעת וכו’
    שמן הסתם אפשר לנחש את “ההתחבטויות השנונות”
    של “יוצריו” (נשים אוהבות חזק?, נשים אוהבות חוטיני?, נשים אוהבות שמזיינים אותן?)
    הזוכים לאשכול עשיר של תגובות (להלן: “הנבחרים” מימינכם)
    מאידך נושאים הקשורים בספרות וכדומה זוכים לתגובות אחדות אם בכלל!
    ולאחר כשבוע “כיכוב” בעמוד הכניסה שאליו הגיעו אך ורק בגלל תאריך
    מורדים למרתף חשוך בכיסא גלגלים למקום שלו נקרא “ארכיון”
    כלום אין רואה אני בכך אלא לסימן איכות,
    לגושפנקא של עליונות!
    כאן הבימה לעשירון העליון בעיירת התגובות!
    לקצפת המחשבה האנושית!
    מלכות הדעה הקובעת!

    ולפני שכל מיני “רוחמות בקפקפים של דיאדורה וחיבור לאינטרנט”
    יחדדו את המקלדת ויטיחו
    שהן חסידות תרבות הקריא ונפקניות שירה שפשוט לא ראו “צורך” להגיב לכזה מאמר
    אנא חיסכו מאיתנו
    מילים נלוזות כמו (ראבק, חליק, וכו’)
    ונסו לקבץ את מיטב לשונכן לאגודת הברות איכותית שתתקבל
    באוטופית התגובות שמי יתן ותשאר צנומה ואנורקסית לטובת נכבדות גרידא.

    באשר למאמר הקסום, אני חושב שלואיס קרול היה צריך לצוץ
    אליס(עליזה?) בארץ הפלאות. ואם חשקה נפשך בכתיבה מתוך התת מודע
    לא נותר לי אלא לצעוק אלפרד ז’ארי וכמעט כל נושאי לפיד הדאדאיסטי
    אבא אובו ויצירות אחרות המעשירות את הנפש על חשבון יוצריו המסניפים.
    כלום אין חידוש ביצירות כמו מטריקס וכדומה אותה נוסחה בתוספת
    אקשן סקס ובוטות יובילו אותך להארה של חסידי תרבות הדור הנוכחי
    של יוצרים שמנסים לעשות קופה על חשבון אנשים חושבים.
    ממש כמו בתגובות אנשים נשרכים תמיד אחר הפופולרי,
    ותמיד אלא שאמורים לזכות בהכרה על מפעל חייהם נופלים מכירכרת הגדולה.
    (בדרך כלל כי “הקדימו את זמנם”)
    מוזר שאת קוראת כל כך הרבה על משהו שאולי לא חשבת על הבסיס ומהותו.
    דאדא ועוד פעם דאדא ההשראה הראשונית היא תנועת דאדא!
    נשיקות שלומית,
    ותודה על מאמר שכנראה ישאר בנינו.
    ועכשיו למרתף! ^_^

    • מן הראוי היה שתבדוק ראשית בציציותיך ותאתר את שגיאות הניסוח וטעויות הלשון הבוטות המופיעות במכתבך ה”נאור” לכאורה, בטרם תשמיץ, תפציץ, תלעיז ותשפריץ את גבב השטויות המתנשאות, הגזעניות, המכלילות והמגעילות שבהן בחרת להגיב למאמרה (החינני ללא ספק) של גב’ ליר.
      אם זהו אינטלקטואליזם – אני מעדיפה להיות “רוחמה בכפכפים של דיאדורה וחיבור לאינטרנט”…
      ואם כבר, יש לומר “קבקבים”…
      הואל נא להפליץ במקום אחר, ולהשאירנו עם אויר נקי
      תודה
      רוחמה

      • ברכות רוני,
        אשמח שבמקום לנסות “עוד משחה נגד צלוליטיס”
        תבזבזי את הזמן “היקר” שלך בלפתוח ספר לשון,
        ולהנחות אותי באשר לשגיאותיי

        ואכן קבקבים,בחירת המילה ושיבושה נועד להמחיש
        ולחזק את החוויה המשפטית ומשמעותה.
        דקויות לבטח, לא הצד החזק שלך

        עלי והצליחי.

        • אני, לשמחתי הרבה, אנני נזקקת למשחה נגד צלוליטיס. מה שאין כן לגבי שכלך. יש צורך ברור בהמסה או פירוק (אשמח להציע הצעות שונות בנדון) של חלק ממעטה השומן המקיף את מוחך (הזערער), ברור כי חמצן אינו מגיע בשפע לאזור זה.
          באם בתיקונים לשוניים רצונך, אשמח לספק לך בזאת מבחר:
          1. “לעיתים מתפרסם כאן “מאמר” שכותרתו אינה כוללת…” וכו’ – כוונתך , מניחה אני, היתה “לעיתים רחוקות”, שהרי המילה “לעיתים” כשהיא לבדה ללא תוספת, פירושה “מדי פעם”, “לרוב” וכיוצ”ב.
          2. “מורדים למרתף חשוך בכסא גלגלים למקום שלום נקרא ארכיון” אינו משפט בעברית תקנית. אתה יכול לומר “מקום שנקרא ארכיון” או “לארכיון” – אין בשפה העברית “מקום שלו נקרא ארכיון” – לא קיים, מצטערת.
          3. “כלום אין רואה אני בכך אלא לסימן איכות” – האם כוונת המשורר היתה כי הורדת ה”מאמרים” לארכיון הינה סימן לאיכותם הגבוהה (ומתוך כך – לחוסר הענין של “הציבור הבור” בתוכנם? – ניסוח עלוב, מתפתל ומתנשא שכזה לא נחזה על ידי מזה זמן רב (ובתור מי, שכחלק קבוע מהכנסתה עוסקת בעריכה לשונית, נתקלתי ברבים, טובים ושנונים ממך…)
          אלו הן מספר (קטן) של דוגמאות לתיקונים לשוניים שמן הראוי היה להכניס במאמרך הפלצני והמתנשא, וזאת בטרם עברנו לבחון את ההכללות, את האמירות הגזעניות והשוביניסטיות ואת לקט ציטוטיך והשלכת שמותיהם של ידועי שם שונים בניסיון עלוב ליצור סביבך הילה של אנטלקטואליזם פורץ וידע.
          הנח לנושא. מן הראוי לו לאדם להתמקד בתחומים בהם הוא מגלה בקיאות.
          ואם תרשה לי להוסיף משפט אחד קטן לסיום: יש לומר “דקויות לבטח אינן הצד החזק שלך” ולא “דקויות לבטח, פסיק, לא הצד החזק שלך”…
          ואין כל צורך שתדאג להצלחתי, אני מצליחה יפה בכוחות עצמי. קשוט עצמך בטרם תקשוט אחרים (פרשנות תוכל למצוא באוסף משפטי חז”ל).
          יום טוב.

          • ברכות רוני,
            אני אולי לא אסכים עם כל מה שכתבת,
            אבל זה לא דרך לפנות אל עלמה שכמותך.
            את לחלוטין צודקת.
            ואני לא עד כדי כך מתנשא בכדי לראות שטעיתי.
            את לבטח, בחורה פנטסטית,
            אבקש את סליחתך.

  3. אופס כמעט ושכחתי
    < מסלק את המגבעת מעל ראשי>
    הלו נוקו ^_^
    < קד>
    < יוצא>

    • צב מעבדה

      אם הייתי שלומית הייתי מכחיש כל קשר אל אדם יהיר וחלול כמוך שמקדיש חצי מהמלל שלו לניפוח של האגו שלו על חשבון אחרים ואת החצי השני להשפרצת ידע באופן סתמי ללא הצגת דעה אישית ברורה, כל זה עם מסורבלות תחבירית איומה.

      כנראה ששלומית קצת יותר מנומסת ממני והסתפקה באי תגובה.

      • אם הייתי שלומית הייתי מכחיש כל קשר אל אדם יהיר וחלול כמוך
        –>אם הייתי שלומית הייתי מכחיש כל קשר אל אדם יהיר וחלול כמוך
        שמקדיש חצי מהמלל שלו לניפוח של האגו שלו על חשבון אחרים
        –> המקדיש חצי מהמלל שלו לניפוח (של מיותר) האגו שלו על חשבונם של אחרים
        ואת החצי השני להשפרצת ידע באופן סתמי ללא הצגת דעה אישית
        –>(ואת מיותר) והחצי השני להשפרצת ידע באופן סתמי מבלי להציג דעה אישית
        ברורה, כל זה עם מסורבלות תחבירית איומה.
        –>ברורה, ובאמצעות תחביר איום ומסורבל.

        הגנן, העוזרת הפיליפינית, המנקה, והעובדים שלי,
        בדעה אחת איתך, לא שכמותך,הם אומרים ארוגנטי
        שבנינו אני מוצא לנכון הולם יותר.

        • צב מעבדה

          תמשיך להתעסק בדברים השוליים במקום להתייחס לכך שזאת שאתה מחפש את קירבתה לא משתינה לכיוון שלך, ושעדיין לא תרמת פיסת רעיון חדש לדיון.

          אני חותם בעיניים עצומות על כך שאתה אחד האנשים הבודדים והמתוסכלים בעולם. עכשיו לך תביא ביד ותשחרר אותנו מעולך.

          • צב, עזוב.
            כתבתי תגובה שלמה ושלוש שניות אחרי ששלחתי אותה הגעתי למסקנה שה – “Literature Nazi” הזה לא זכאי ליחס ו/או להשקעה.
            יש להתייחס אליו כאל מטרד, כפי שנוהגים במקרים רבים בבורים בעלי דעות קדומות ש”שופכים” עלינו אמרות שפר נבחרות מ”תורתם”.
            מאחלת לך יום טוב ומלא שמחה

    • שלומית

      כמובן יקירי, אין זה ולא כלום, אמרה והידקה את המטפחת לראשה. הוא לא יכול שלא להבחין במבטה המצועף אבל היום כבר ירד והוא, הרי כבר הסיר כובעו וקד את הקידה ששמורה עמו לרגעים כגון אלו. הייתה זו פרידה.
      חשב איך תגיב לעזיבה שנגזרה עליה אחר היכרות כה הקצרה אך רבת מילים. נעשה קריר.
      אך להפתעתו, נראה היה שמורגלת היא ברגעים מעין אלו שכן כל שעשתה היה לקוד קלות ולומר לו בקול פעמונים “שמחתי לפגוש אותך. תודה על הכול.”
      צליל קולה הענוג הדהד בראשו. טוב, חשב הוא, כנראה שזה כול הקסם. הוא שב והשיב את המגבעת לראשו ויצא לדרכו. להפתעתו למגע המגבעת על ראשו התווסף מגע פרוותי קל ובלתי צפוי. מה זה יכול להיות, הרהר בלבו? אך מאחר וידע שיתכן שאותם אנשים ספורים שהיו במקום מביטים בו, והרי כבר נחשף קודם לכן לזעמם הבלתי מוסתר, לא עצר לבדוק את הדבר והמשיך ללכת בצעדיו המדודים אל עבר האופק המתקרב. ורק שכבר היה רחוק משם מיילים רבים הבין. בכול זאת הסתתר שם שפן אחד. שפן לבן הביתה.

      • שלומית,
        מעז יצא מתוק.
        כלום אין זה צריך להיות תחת לחץ
        או מגננת אישיות.
        שוב מחבק אותך, ומאמץ אותך אל ליבי.

        על החתום:
        בעל המגבעת.

  4. את הסרט ראיתי,בקושי רב יש לציין,קראתי פעם קטע מהספר והוא זעזע אותי אבל עדיין יש בי הרבה סקרנות ואני מקווה שאאזור את הכח יום אחד ואכן אקרא אותו.

  5. קסנדרה

    נהניתי לקרוא. בעבר ראיתי את הסרט (גם לי זה היה מאוד קשה לצפייה – בעיקר בגלל החרקים עצומי המימדים וזבי הריר, שניהלו שיחות עומק עם הגיבור).

    הספר נשמע קצת יותר מורכב, וגם כנוגע יותר בעניין של יחסי-כוח, ובתרבות המערבית כסוג של מערכת יחסי כוח “דכאנית”. יפה לראות, שכמו בתחומים אחרים הפוסטמודרניזם (למשל – פוקו, חסידיו וחסידי קלישאותיו) לא ממש חידש. פוקו הציג מוסדות כמו הרפואה והפסיכיאטריה, או את המיניות כ”מוסדות”, וכ”דכאניים” מיסודם, ובימינו זה הפך להיות האקט האינטלקטואלי האופנתי ביותר: המשפחה, הטרוסקסואליות (כן, גם זה “מוסד”), לאומיות, ותמיד ובראש ובראשונה השפה – כולם מוצגים בתור מערכות דכאניות, שהטריק הגדול ביותר שלהן הוא התחזותן ל”טבעיות”. ואני לא ארחיב, כי מספיק לשבת בקורס ממוצע בפקולטה למדעי הרוח (או סתם לפתוח עיתון במדור התרבות לפעמים) כדי לראות את זה בפעולה.

    הבעיה עם כל סוג כזה של ניתוח היא (פרט לכך שזה כבר נהייה משעמם), שהוא לא כל כך מסתדר עם המושג של רצון חופשי. בסופו של דבר, ברגע שהתרבות נוגעת בנו אנחנו כבר אסירים שלה ושל מושגיה. לא יותר מדי אופטימי, וגם חוטא בחוסר הערכה למין האנושי, לדעתי.

    רוסו (שבאמת ממנו גנבו כל ההוגים הפוסטים) היה הרבה יותר מעניין, ונתן הרבה לנו יותר קרדיט. או שמא חטא בתמימות?

    • שלומית

      את התשובה לסוגיית הרצון החופשי מחפשים לפעמים בעולם מקביל, במציאות נפרדת ובסוג אחר של חוויה. הרעיון הוא שמצב שבו מתקיימים שני עולמות יוצר מפה יחסית שמאפשרת סוג של בחירה וחופש במקרה הטוב או ניתוק מוחלט מהמציאות במקרה פחות מוצלח.
      אישית, לא הייתי לוקחת את רוסו למורה דרך בעיקר בגלל דעותיו על נשים.
      אם כבר רוח, הייתי הולכת על בלייק, שדיבר על התום המאוחר. זה שבא לאחר אובדן התום הראשוני וההבנה הצינית של העולם. התום שמתוך הידיעה.

  6. לילית-נסיכת האופל

    אני לא יודעת אם זה המקום לעניין אותך,
    או שאולי מיצית כבר את פשפושייך בחקר האיש והז’אנר,
    אבל ישנם שני ספרים שנכתבו ע”י בילי בורוז הבן:
    Kentucky dreams
    &
    Speed
    שכנראה טרם תורגמו לעברית. אומנם לא ניתן לתייג אותם כיצירות מופת ספרותיות והסגנון שלהם בהחלט נגוע בנוסחת: קמתי, שתיתי, הסנפתי, הזרקתי, בלעתי, הרבצתי, חטפתי, נפגעתי, פגשתי, נגמלתי, קמתי… וחוזר חלילה, אבל חוקרי תרבות דווקא עשויים למצוא בהם עניין ולו רק בשל האור הנוסף שהם שופכים מקרוב על וויליאם האב ודמותו; על יחסיו עם הקליקה התרבותית וסמלי התקופה שחגו סביבו וגם על הפרסונה היומיומית שלו כאב, כבעל, כחבר, כיוצר וכאדם (די חרא, אם יורשה לי לומר).

    מן הספרים עולה תיעוד מרתק על השתלשלות העניינים הדי מקרית, יש לציין, אשר גרמה לכתביו הראשונים של בורוז האב להיחשף לציבור, לאחר שעברו עבודת עריכה די מאסיבית (שלא לומר שיכתוב) ע”י אלן גינזברג. כמו כן, מתקבל שם תיאור ציורי וסארקסטי, מפיו של בילי הנער, על העידן שנחתם בתקרית וילהלם טל-בורוז האומללה. אותה התקרית אשר סיימה את חייה של ג’ואן בורוז, הפכה את בילי ליתום מתוסבך והבריחה את האב, בסיוע ידידיו רבי ההשפעה, לטנג’יר שבמרוקו,

    למרבה העצב והחמלה, נפטר בילי בורוז הבן, חובב הממריצים ממשפחת הבנזדרין, בעודו באיבו, כתוצאה משחמת הכבד. אם אני זוכרת נכון, היה זה בסביבות גיל הארבעים שלו, שנים רבות לפני אביו, אשר נפטר בשיבה טובה בגיל 83. אני לא אתפלא אם יום אחד יסתבר שהסמים האופיאטיים, על כל נזקיהם הידועים לאדם, מכילים עבור המשתמש השקול והסולידי (כדוגמת וויליאם האב), גם איכויות של שימור החומר האורגאני, בסגנון עדות הפורמאלין, רק של גוויות חיות מהלכות ולא של איברים מתים בצנצנות.

    מאמר מעניין, אגב.
    תודה.

    • שלומית

      לגבי הגעתו של בורוז לגיל הגבורות, יכול להיות שזה באמת הסמים האופייאטים או אולי זו המאגיה שהוא טוען שהפעיל, בכול מקרה למרות הסמים השתיה והמוסר הירוד הוא בהחלט החזיק מעמד:
      http://wiredforbooks.org/williamburroughs
      לגבי בילי בוי, לא יצא לי לעיין בכתביו אבל בהחלט מעניין לי לגלות מה קרה שם לפי הבן. חבל שהאם נותרה ללא כל זכר. כידוע בורוז אמר שבזכות מותה יצא הספר.

  7. דפנה ארד לחופש נולד.ה

    DRUGS ARE GOOD / nofx

    Want to fuck up, drop out, never trust a fucking hippie.
    And for that matter don’t trust anyone.
    Quit school, don’t work, livin’ up your music to punk.
    If I could do it so could anyone.

    Drugs are good, they let you do things that you know you not should.
    And when you do ’em people think that you’re cool.
    And when you do ’em people think that you’re cool.

    Want to join a punk band, shave your head and get a tattoo.
    You don’t need talent just sing attitude.
    Self instruction, no moral to throw it on me.
    For no particular reason beat up everyone.

    Drugs are neat, and you can buy ’em relatively cheap.
    And when you do ’em people think that you’re cool.
    And when you do ’em people think that you’re cool.

    • Lady Sobriety

      Been there, done that and almost died
      but had a great kick and smiled and smiled.
      life now is difficult, serious and such a bore
      without drugs as cure, believe me, I no longer can endure
      so please have pity send me something online,
      baby, can you please send me a line…

      I forgot what it means to have a good time
      life baby became such a mime.
      I wake up crying and start to work
      and cry again, here, it ain’t York
      where are those days of satala with my friends
      were are you? I wish a better end–

    • זה לא
      want to
      זה
      wont you

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *