הבת של

פרק מתוך ספרה החדש של עדי שילון "על החיים ועל האוכל". הוצאת כנרת, זמורה, דביר 2022

אבא שלי נהג לקחת אותי מדי יום ביומו על הכתפיים למפגש בוקר עם החברים שלו ב"קפה אקסודוס" האגדי בתל אביב. כבר בגיל שנתיים התחביב המועדף עלי היה לשבת בחברת אנשים מבוגרים ולחייך כאילו אני יודעת מי זה בגין. כל מפגש כזה היה נפתח בהצהרה, "הבת שלי מאוד רעבה! תביאו לה קרואסון חמאה בבקשה," וכשזה היה מגיע, לפני שהספקתי בכלל להרים את הראש, אבא שלי כבר סיים לאכול את כולו. "הילדה עדיין רעבה. אפשר עוד אחד?" היה שואל. כולם צחקו. הגיע עוד אחד ואם היה לי מזל, היו נשארים כמה פירורים בצלחת.

אין צורך ברחמים. השלמתי את הפער.

השאלה השנואה עלי בתור ילדה היתה, ״איך זה להיות הבת של?״ בגיל שש סיגלתי לעצמי שאלה בתגובה: ״במה אבא שלך עובד? נהג מונית? אז איך זה להיות בן של נהג מונית?״ כשהיו עונים את התשובה הקבועה ״רגיל,״ הייתי מסכמת ואומרת, ״כי הוא פשוט אבא שלך. גם אצלי זה רגיל.״ שיקרתי. לא היה שום דבר רגיל בלהיות הבת של אבא שלי.

בימים מוצלחים במיוחד היינו אורזים את הקרואסון ונוסעים יחד למשרד באולפני הרצליה. בדרך היינו שומעים את אותו אלבום של הגשש בפעם המיליון ואחת, ואבא היה מדקלם את המערכונים מילה במילה וצוחק כאילו לא שמע אותם מעולם. הייתי מנשנשת פירורים מהשקית על השטיח באולפנים, בזמן שאבא היה יושב ועונה למכתבים במשך שעות; ״כל אחד שעצר את יומו כדי לכתוב לך, שווה שתעצרי לרגע את שלך ותעני לו בכבוד,״ נהג להסביר, גם כשעיניו כבר היו טרוטות. מדי ערב היינו מקנחים בסיפור ״אבא עושה בושות״. אבא ידע אותו בעל פה, אני הייתי אוחזת בספר ויחד היינו קוראים אותו בשני קולות.

לפני אודישן חשוב אוכלים רק ירקות ופירות והאודישן הזה היה החשוב מכולם. ישבתי באוטו, אכלתי קרואסון בניסיון לא למלא את שמלת הערב של "יוסף" בפירורי בצק חמאתיים, וחזרתי על המשפט, ״אילנית, איך עבר עלייך השבוע?"

נכנסתי לאולפני הרצליה. בגוף שלי רעדו איברים שלא ידעתי שיש לי. כל מה שרציתי מאז שאני זוכרת את עצמי, מונח עכשיו על הכף. כל העבודה שהשקעתי בתחקירים על חברי לכיתה ובסדרת ראיונות עומק, שהוצגה כל שבוע בשיעור חברה בין כיתות ב'-ד', כל לוחות השידורים, ששיננתי בעל פה מהיום שבו למדתי לקרוא, רק כדי להיות זאת ששואלים אותה, "מה יש היום בטלוויזיה?" כל מה שחשבתי שאצליח לברוח ממנו עד שהבנתי, שאני זאת שרודפת אחריו, כל הקריירה שלי בטלוויזיה, הכול תלוי באודישן הזה. "העולם מחכה לך!" מלמלתי לעצמי בפאתוס.

התיישבתי על ספסל מחוץ לאולפן 3 וחיכיתי.

אני, בת 21, עוזרת הפקה ברדיו, שזאת הגדרה מכבדת למישהי שעושה קפה בזמן שהיא מדפיסה ליינאפים, לובשת שמלת ערב שחורה עד הרצפה, מעוטרת בתחרה ובפירורי קרואסון ונועלת נעלי עקב, שהביאו אותי לגובה סביר של 1.95. לידי ישבו אוולין הגואל ואילנית לוי. אוולין, אישה מרהיבה חסרת גיל, לבושה כאילו יצאה משער של ווג הצרפתי ואילנית, שלבשה טרנינג וכפכפים, ועדיין הצליחה להיות אחת הנשים הכי יפות שראיתי במציאות. אני לא יודעת מי נחרד יותר מהבחירה האופנתית שלי, הן או בורא עולם, שראה את שלושתנו באותו פריים.

במשך 25 דקות ישבנו על ספה מול המצלמה ואני שתקתי. השתיים לצידי היו משוחררות כאילו הן יושבות על אסלה, בזמן שלא הצלחתי להוריד את המבט המופתע מהפנים. שמעתי אותן מדברות על בגדים וניקיונות, על אוכל וחופשות, מדברות ומדברות ומדברות, עד שהקול שלהן הלך והתרחק. עד שנהיה שקט ורק אני הייתי שם. אני והמצלמה.

אבא שלי אומנם אכל לי את כל הקרואסונים, אבל הרעב האמיתי שהכניס לחיים שלי היה לדבר הזה, הרעב לנקודה השחורה הזאת, למבט לתוך צינור שמעביר את החלומות שלי למספר בלתי מוגבל של אנשים.

אחרי שלושה ימים, שני דליים של דמעות ועשרים קרואסונים בערך (בדיוק), התקשרה אלי העורכת ואמרה שהם בחרו ברותם סלע.

התוכנית מעולם לא עלתה לשידור.

אחרי עשרות אודישנים, שאחריהם קיבלתי מעט מאוד תשובות חיוביות והרבה מאוד תשובות מעולם לא הגיעו, הפסקתי להמתין לאודישן הנכון. אבא שלי הבין בגיל צעיר שבמקום להיבחן לתפקיד אפשר ליצור תפקיד. לקח לי זמן, אבל התובנה הזאת חלחלה בי, לצד נהרות של פירורי בצק וחמאה ולצד העובדה, שאני כבר אוהבת ששואלים אותי על אבא שלי.

 

על הכותבת adi

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *