כל הקלישאות לא יכלו למיכל ניב, השדרנית והעורכת המוסיקלית שגידלה דור שלם על ברכי תכניתה "הפסקת עשר" בגל"צ. זה שההתאבדות שלה נפלה דווקא במה שנראה היה התקופה השמחה ביותר בחייה, הפך את ימי הרדיו העליזים של "היפות והאמיצות" ברדיו תל אביב לסוג של פצצת זמן. כשמקשיבים למיכל ניב עם תמר מרום, ובהמשך עם עינב גלילי, אפשר באמת להשתכנע שמיכל ניב כמעט מאושרת. מותה היה צפוי, ועם זאת בלתי נתפס, כמוה בדיוק, דמות חמקמקה, חידתית, ועם זאת, כך נדמה, שקופה לגמרי, פתוחה לרווחה, משכנעת בישירותה. בשנות השמונים פלשה המוסיקה הבריטית ליבשת גל"צ, ודרכה לכל העולם מאלנבי תל אביב, צפונה, ומשם לכל הארץ. מיכל ניב, אז חיילת טרייה בתחנה והמזכירה לשעבר של הבוס, קיבלה תכנית בעשר בבוקר. יחד התעקשו היא, והעורך שלה, שרון מולדבי, לא לעשות שום דבר שנשמע כמו תכנית בוקר. להשמיע את המקדחה של הג'יזוס אנד מרין צ'יין ואת היבבות צובטות הלב של מוריסיי בשעות שבהן אמורים לדבר על "המצב" היתה הצהרה תרבותית חתרנית, שהצליחה לכונן טעם חדש, רענן, מחוצף לגמרי, הרחק מן המדים ומאלכס אנסקי. מיכל ניב היתה מסתפקת בשלושה משפטים בקול מרשים ובהגייה מנוכרת למדי, שלחה אנשים ל"אוזן השלישית" ול"בית התקליט" לקנות איזו להקה חדשה עם שטיח גיטרות וקירות של קלידים, וקנתה את עולמה. והיא היתה כל כך עצובה, שהיינו באמת משוכנעים שאין לה מה לומר פרט לעומקה של שכבת העופרת שיושבת לה על הלב ולא מאפשרת לה לחייך. מסתבר שזה לא היה האייטיז, שנשמע שבור בקולה. היא איבדה את אחיה בגיל צעיר, וכמה שנים אחר כך התאבד אביה על קבר בנו. ובכל זאת, היה נדמה שאולי, אולי, לא יצליח החושך שהטרגדיות האלה המיטו עליה, לנצח.
בשנות התשעים מיכל ניב גדלה, והפסיקה, לדבריה, לנשום ערפיח של מוסיקה אלטרנטיבית. צו השעה הרשה לכל ילדי האייטיז האובדניים להרים את הראש המורכן, ולשמוח. מיכל ניב עברה לרדיו תל אביב, שנונה ודעתנית, דיברה בשצף קצף עם אחיותיה להגשה על בחורים, שפם שחי, גבות, תחבושות היגייניות שכולאות את הנוזל והופכות אותו לג'ל, ועוד סוגיות הרות גורל ברומו של העולם הנשי השטוח. קולה המצועף נעשה נגיש הרבה יותר, ובכלל, בחורה שכל יום משאירים לה בטלמסר הצעות נישואין במסגרת הפינה "חתן למיכל". היא בישלה אצל מרגוט תייר ואצל "יועזר בן יין", וכתבה על אוכל ברגישות של מאהבת, בדיוק כפי שדיברה על מוסיקה.
ובכל זאת, מיכל ניב בחרה להרוג את עצמה, דווקא מול מה שנראה כמו אושר אפשרי, על סיפו של אלף חדש.
בשנות התשעים מיכל ניב גדלה, והפסיקה, לדבריה, לנשום ערפיח של מוסיקה אלטרנטיבית. צו השעה הרשה לכל ילדי האייטיז האובדניים להרים את הראש המורכן, ולשמוח. מיכל ניב עברה לרדיו תל אביב, שנונה ודעתנית, דיברה בשצף קצף עם אחיותיה להגשה על בחורים, שפם שחי, גבות, תחבושות היגייניות שכולאות את הנוזל והופכות אותו לג'ל, ועוד סוגיות הרות גורל ברומו של העולם הנשי השטוח. קולה המצועף נעשה נגיש הרבה יותר, ובכלל, בחורה שכל יום משאירים לה בטלמסר הצעות נישואין במסגרת הפינה "חתן למיכל". היא בישלה אצל מרגוט תייר ואצל "יועזר בן יין", וכתבה על אוכל ברגישות של מאהבת, בדיוק כפי שדיברה על מוסיקה.
ובכל זאת, מיכל ניב בחרה להרוג את עצמה, דווקא מול מה שנראה כמו אושר אפשרי, על סיפו של אלף חדש.
http://www.102fm.co.il/Front/michal.asp
חבל פשוט חבל ,
אין מילים .
לפחות לא את תוכנית הרדיו. אבל, לפני שבן אדם מתאבד הוא צריך לשאול עצמו אם הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי לבחור בחיים. אני לא מאמין בטיעונים בעד ונגד החיים אלא ברגשות. כשאתה מרגיש שהכל שחור אתה בבעיה אז צריך להתאמץ אולי לצאת לאיזה ריצה או משהו ולצאת מזה.
מתגעגעת הרבה