"ועל כן אלך בכל רחוב ופינה,
בכל שוק וחצר וסימטה וגינה,
ומחורבן חומותיך כל אבן קטנה,
אלקט ואשמור למזכרת,
ומעיר לעיר, ממדינה למדינה,
אנודה עם שיר ותיבת נגינה,
לתנות דלותך הזוהרת",
(משירי ארץ אהבתי).השיר הזה מוקדש ל"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", אבל אפשר לראות בו את מפת הכתיבה של לאה גולדברג. גם אם נדמה שהיא כותבת אודות משהו גדול כמו "המולדת", היא תמיד שרה אודות עצמה. ובתוך הדלות היא הפליאה למצוא זוהר. גם בשיבה היא מצאה הדר מלכות ויופי. ולהפך, במלכות היא מצאה עוני וכיעור. "בארץ אהבתי, השקד פורח, בארץ אהבתי מחכים לאורח. שבע עלמות, שבע אימהות, שבע כלות בשער". אבל אין איש שיפתח לעולה הרגל את הדלת, והגאולה לא מגיעה. אם היא מגיעה, היא באה מן הביבים, משירת הקבצנים, מהמלך שאין לו כתר, מן המלכה שאין לה בית. וכל אלה, באים מן המסע של לאה גולדברג פנימה, ולא החוצה. גם הארץ שלה היא דרך להגיע אליה, אל גולדברג. אפילו ב"סליחות", שהוא לכאורה שיר אהבה סימביוטי, גוף האהוב אינו אלא מראה, ללמוד עליה את הגוף. אם תשימו לב, אין שם ממש דינמיקה זוגית.
היא נולדה בקובנה. למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. עם תום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בראסיין ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פתח". עלתה ארצה ב-1935. עבדה במערכת העיתונים "דבר", "משמר" ו"משמר לילדים", נמנתה עם עורכי "דבר לילדים" וערכה כתב עת לילדי הגולה – "אורות קטנים". מ-1963 עמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. כלת פרס ישראל, ואולי האישה עם זוג העיניים הגדולות והעצובות ביותר שהיתה מהלכת בתל אביב בשנים ההן.
היא תרגמה לעברית את שייקספיר, איבסן, צ'כוב, דוסטוייבסקי וטולסטוי, וכתבה מאסות נפלאות על הספרות הרוסית, מאסות שניחנו, כך נדמה, באותו כוח חיות מרהיב שיש לרוסית עצמה.
התרגומים של גולדברג נראים היום בלתי עבירים, מסורבלים, אבל רק הם לוכדים בתוכם נאמנה את הדרמה של הנפש הפרבוסלבית הסוערת. והיא, שידעה על סערות יותר משידעה על כל שערה בבשר החשוף, פשוט שרה בטולסטויאנית ובדוסטוייבסקאית.
גולדברג כתבה קאנון לילדים, מה שהפך אותה אמא-גדולה למרות שלא היו לה ילדים משל עצמה. "דירה להשכיר", "איה פלוטו", "ניסים ונפלאות", "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האיילות", "המפוזר מכפר אז"ר". בכלל, סוגיית האימהות עלתה אצלה וצבעה את שיריה בכאב.
על האישה לאה גולדברג יודעים מעט. היא אהבה את המשורר אברהם בן יצחק, אבל חלק גדול משירתה מטפל בסוגיית הבדידות דווקא ממקום של פיוס, ויתור, וקבלה, כמו בשיר הזה:
"או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך,
חזך צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן".
במותה היא ציוותה עלינו ללכת אלינו.
בכל שוק וחצר וסימטה וגינה,
ומחורבן חומותיך כל אבן קטנה,
אלקט ואשמור למזכרת,
ומעיר לעיר, ממדינה למדינה,
אנודה עם שיר ותיבת נגינה,
לתנות דלותך הזוהרת",
(משירי ארץ אהבתי).השיר הזה מוקדש ל"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", אבל אפשר לראות בו את מפת הכתיבה של לאה גולדברג. גם אם נדמה שהיא כותבת אודות משהו גדול כמו "המולדת", היא תמיד שרה אודות עצמה. ובתוך הדלות היא הפליאה למצוא זוהר. גם בשיבה היא מצאה הדר מלכות ויופי. ולהפך, במלכות היא מצאה עוני וכיעור. "בארץ אהבתי, השקד פורח, בארץ אהבתי מחכים לאורח. שבע עלמות, שבע אימהות, שבע כלות בשער". אבל אין איש שיפתח לעולה הרגל את הדלת, והגאולה לא מגיעה. אם היא מגיעה, היא באה מן הביבים, משירת הקבצנים, מהמלך שאין לו כתר, מן המלכה שאין לה בית. וכל אלה, באים מן המסע של לאה גולדברג פנימה, ולא החוצה. גם הארץ שלה היא דרך להגיע אליה, אל גולדברג. אפילו ב"סליחות", שהוא לכאורה שיר אהבה סימביוטי, גוף האהוב אינו אלא מראה, ללמוד עליה את הגוף. אם תשימו לב, אין שם ממש דינמיקה זוגית.
היא נולדה בקובנה. למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. עם תום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בראסיין ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פתח". עלתה ארצה ב-1935. עבדה במערכת העיתונים "דבר", "משמר" ו"משמר לילדים", נמנתה עם עורכי "דבר לילדים" וערכה כתב עת לילדי הגולה – "אורות קטנים". מ-1963 עמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. כלת פרס ישראל, ואולי האישה עם זוג העיניים הגדולות והעצובות ביותר שהיתה מהלכת בתל אביב בשנים ההן.
היא תרגמה לעברית את שייקספיר, איבסן, צ'כוב, דוסטוייבסקי וטולסטוי, וכתבה מאסות נפלאות על הספרות הרוסית, מאסות שניחנו, כך נדמה, באותו כוח חיות מרהיב שיש לרוסית עצמה.
התרגומים של גולדברג נראים היום בלתי עבירים, מסורבלים, אבל רק הם לוכדים בתוכם נאמנה את הדרמה של הנפש הפרבוסלבית הסוערת. והיא, שידעה על סערות יותר משידעה על כל שערה בבשר החשוף, פשוט שרה בטולסטויאנית ובדוסטוייבסקאית.
גולדברג כתבה קאנון לילדים, מה שהפך אותה אמא-גדולה למרות שלא היו לה ילדים משל עצמה. "דירה להשכיר", "איה פלוטו", "ניסים ונפלאות", "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האיילות", "המפוזר מכפר אז"ר". בכלל, סוגיית האימהות עלתה אצלה וצבעה את שיריה בכאב.
על האישה לאה גולדברג יודעים מעט. היא אהבה את המשורר אברהם בן יצחק, אבל חלק גדול משירתה מטפל בסוגיית הבדידות דווקא ממקום של פיוס, ויתור, וקבלה, כמו בשיר הזה:
"או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך,
חזך צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן".
במותה היא ציוותה עלינו ללכת אלינו.