זה כל הקסם

בשנה החדשה עשיתי רשימת הישגים ורשימת יעדים, כמו בכל שנה חדשה. גם בלועזית וגם בעברית. כמו בכל שנה חדשה גם השנה הייתי מיואשת, וכשאני מיואשת אין כמו אגדה טובה שתחזיר לי את שמחת החיים, את האמונה בעצמי, את הכוח שבקסם. למה דוקא אגדות?
זה כמעט הדבר היחיד בעולם שמחזיר אותי לתחושה הזאת שהכל אפשרי, כמו כשהיינו ילדים. זוכרים את התחושה הזאת?
כשילד רוצה לטפס על עץ, הוא פשוט עושה את זה בלי לחשוב הרבה- עולה על העץ, והופס! מנפנף מלמעלה לעולם.
כשהייתי ילדה, בערך בת חמש, יצאתי החוצה והיה לי חם נורא. אז התעצבנתי והחלטתי באופן סופי שנמאס לי מהקיץ, ובתמימות של ילדה קטנה שיש לה נל”ן לאלוהים, הקרוי גם ה’ אלוהינו, החלטתי לקחת מטריה, ללבוש בגדים ארוכים ולשיר שיר לגשם כדי לשכנע אותו לרדת.
אני לא יודעת מה עשה את זה- אולי שקע ברומטרי שהשתגע ואולי השילוב המנצח של המעיל והשמש, ואולי פשוט שרתי נורא יפה. אבל משהו זז שם למעלה, ובאמצע אוגוסט התחיל לרדת פתאום גשם, לא ממש רציני אבל גשם, רטוב. עד היום זה ההישג שלי שאני הכי גאה בו, שהורדתי גשם באמצע אוגוסט בגיל חמש- רשמתי אותו בראש הרשימה לפני הכל.
ברור שאף אחד לא מאמין לי חוץ מאמא שלי, אבל מצד שני כמה אנשים בוגרים יש שמישהו חוץ מאמא שלהם מאמין להם? אני לא לבד.
ילד שצריך לעשות גלגלון בשיעור התעמלות פשוט מסתער על הרצפה ועושה גלגלון. המרחק בין המחשבה למעשה אצל ילד הוא כל כך קצר- כמעט בלתי מורגש. הוא מדמיין לעצמו את ההיפוך בתוך הראש ויאללה, זה כבר מאחוריו. למה? כי הוא עדיין לא צבר מספיק ידע בשביל לפחד. הוא עדיין לא יודע שהוא יכול ליפול. החשיבה ה”רציונאלית” לא קיימת עדיין אצל הילד הזה, והמרכאות שם בכוונה, כי מה רציונאלי בחשיבה שלנו אם אין לנו אומץ, אמון וחוש ההומור?
ככל שאנחנו מתקדמים, אם אפשר לקרוא למרמרת הזאת התקדמות, אנחנו מתחילים לחשוב יותר, החשיבה חוסמת ביננו לבין המציאות- לא בהכרח משפרת את ראיית המציאות שלנו, יוצרת שכבות אטומות של אינפורמציה ביננו לבין העולם ואנחנו מתמלאים בדיעות קדומות לגבי אירועים ותוצאותיהם. ואז מגיע הרגע שבו מרוב חומות ומכשולים כבר אי אפשר לקום בבוקר, כי ממילא אין חדש תחת השמש, ומה כבר יכול היום הזה לזמן לנו? אושר? אין סיכוי, סטאטיסטית יותר הגיוני שנידרס, וזה מוכח.
אנחנו יודעים הכל. עד כדי כך אנחנו חכמים:
יציאה החוצה עם שיער רטוב = דלקת קרום המוח.
לתת אמון = אכזבה.
עישון = סרטן ריאות.
אולי כן ואולי לא. האמת היא שאנחנו לא יודעים. המון אנשים מתו מסרטן ריאות בלי לגעת בסיגריה כל החיים והמון שעישנו כמו קטר ואפילו לא השתעלו על ערש דווי. אנחנו לא יודעים. הכדורגלן יודע שהכדור הוא עגול אבל מצד שני הוא גם בטוח שלדרבי חוקים משלו. כמו שאמרתי- אנחנו לא יודעים. האנושות לא מתפתחת. האנושות נאטמת. יופי, אז הילד שלך, בן השנתיים, מחזיק בשיא העולמי בסוליטר תלת מימד, אבל אין לו חברים, יש לו אסטמה וסביר להניח שהוא יגדל להיות תעשיין בודד, מר לב וחולה נפש. הרעים ביותר מביננו הם לא אנשים רעים מהבסיס. אנחנו ילדים שנבהלו ונשבר להם הלב וזה נשאר מצב הצבירה שלהם (מאז תקרית בראשיתית מצערת הנוגעת לעלה מסוים. עד היום נודעת למקרה רגישות דיפלומטית עליונה).
בעצם, אם להודות על האמת, כל משאת נפשינו זה להסתובב ערומים בזוגות כשמסביבנו עצי פירות, נחש וכמה עיזים.
להסתובב חסרי בושה ומלאי אמון, כמו ילדים, זה מה שכולנו רוצים, וזו הסיבה שאני רואה כמעט רק אגדות- כדי לא לשכוח שיש לנו קסם ואולי גם ללמוד מחדש איך להשתמש בו.
לא חוכמה להישאר ילד ולסרב להתבגר, בזה אין שום אצילות. אני לא מאמינה בנזירות והימנעות כדרך חיים. כדי להיות אדם שלם יש לעבור את כל מסלול ההתבגרות, לטעות את כל הטעויות וללמוד על בשרך מה זה אומר להיות בן אדם ולחיות בעולם הזה, ועדיין לשמר את התמימות והאמון. ההארה האמיתית לא מתקבלת ליד הר בטיבט אלא באמצע התחנה המרכזית בתל אביב, בין ג’יפה לטינופת, כי איפה שיש הכי הרבה חושך, יש גם הכי הרבה אור.
אור הוא קסם, ואם יש לך קסם אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות טעויות טפשיות. תארו לכם את גבי ודבי מנצלים את המאג’יק סטיק לצרכים מרושעים? להיות קוסם זה המון אחריות. ואולי זו הסיבה שרוב האנשים מעדיפים להתעלם ממנו- כי אם אתה מחזיק את השרביט ומנצח על התזמורת, זו פאשלה שלך אם המוזיקה צורמת.
יש משפט שלא עוזב אותי –”פעם חשבתי שכשאהיה מכשף האפשרויות שלי לעשות כל דבר ירבו. עכשיו אני מבין שככל שאתה לומד יותר האחריות שלך גדלה, ואם פעם הלכתי על דרך רחבה עם הרבה דרכים צדדיות, עכשיו אני הולך על חוט דק ואין לי שום אפשרות מלבד אחת- הנכונה.” (“הקוסם מארץ ים”) – זה באמת קסם.

על הכותבת קארין ארד

גיל- 3, 28, ו- 90 לחילופין, מין- בררנית, צבע שיער- קורדרוי. כישורים- כישרון נבואי בזמן מחזור, קריאה בטארוט, מאסטר לרייקי, מסאז'ים, פוליגראף אנושי. שאיפות- להיות עשירה עד גועל נפש, להיות סופרת מצליחה מאוד, להיות זמרת גוספל שעושה סיבובי הופעות בעולם, לא למות, למצוא אהבת אמת.

תגובות

  1. אריאל

    אח……התמימות לאן היא נעלמה
    כבר חיפשתי אותה….לא מצאתי

  2. תמרה

    וואו!!! הרשי לי להיות הראשונה ולברך.
    נגע בדיוק היכן שכוון.
    מתחבטת בדיוק באותן הסוגיות מהיום בו קמתי בבוקר הבטתי ב”פאלם” שלי והבנתי ששום דבר שתוכנן לאותו היום אינו משהו שאני באמת רוצה לעשות.
    ביטלתי הכל.אבל הכל. ניקיתי את ימי לחלוטין.
    עזבתי עבודה, דירה, חבר והתחלתי בתקופה מבולבלת ולא קלה.
    תקופה של לבחון הכל מחדש. כל דבר נבדק שנית (או ראשונית) ללא משוא פנים “האם זה משהו שאני באמת רוצה עכשיו”? באם התשובה חיובית הוא הוא מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של דברים “שתמר אוהבת במיוחד” אם לא- “תצא בחוץ”.
    מוצאת מחדש את הקסם.
    מתחברת לכל מה שנכון.נכון לי. נכון עכשיו.

  3. תמרה

    נסה שוב ובעיקר תאמין. היא שם.

  4. אייל

    הגעתי. הגעתי יגעתי ומצאתי.
    קראתי. קראתי קראתי וחשבתי.
    חשבתי וחשבתי ואהבתי.

    הסתבכתי עם להטוט רציני ביד.
    כזה שהודיני חולם עליו כשהוא בחבית.
    מצאתי את ההודיני שבי.
    בכולם יש לפחות אחד.

    (לא מגלה למי כאן שלחתי מילים בנושא:)

  5. נועם

    אכן יפה… מנסיוני הלא כל כך דל בלימודים, השכלה וכיו”ב אני יכול להעיד על נכונות הדברים; כמה שיודעים יותר כך רואים כמה מעט אנו יודעים. חוץ מזה, לדעתי זו המעגליות בחיים – מתחילים עם תמימות וחוסר ידע של ילד ובסוף, לא משנה מה ידענו ומה עשינו (בהנחה שנגיע לגיל הזה) חוזרים לתמימות ולחוסר הידע של אדם ישיש.

  6. פרידריך

    אנחנו אנשים מקולקלים, בשלב כלשהו בהתבגרות שלנו התקלקלנו ואפשר להאשים בזה את החברה או את מי שנרצה אבל זאת עובדה. כמו ציור שלא עלה יפה איבדנו את הסיכוי להפוך לבני אדם מוצלחיפ לעולם לא נדע את שמחת החיים האמיתית,או מהם בכלל החיים האמיתיים ואנחנו מסתפקים בצללים.מה שאת קוראת לו אובדן הילדות הוא ורציונליזציה הוא פשוט עודפי חוסר הביטחון שמלווים את ההכרה שאנחנו אנשים מקולקלים.לחלק מאיתנו ואלו האנשים שהרוע גבר עליהם זה ממש לא אכפת והם מחפשים את הנאותיהם בחיים שהגיעו אליהם,אבל לאנשים כמוך וכמוני תמיד נשארת תחושה שהכל יכל להיות אחרת טוב יותר יפה יותר פיוטי יותר נכון יותר. אבל זאת רמאות מי שהתקלקל מקולקל לנצח אפשר לטשטש ציור שלא עלה יפה ולשפצו ולהטעות אדם שאינו בקיא בעניין,אבל אדם אמיתי יבחין שכאן אין בני אדם אלא צללים מנוונים.

  7. פעיל תנזים מהר גריזים

    ראשית כל , הריני להודות , בפנים חפויות – קארין – הפתעת אותי לטובה.
    מאז אותו מאמר אומלל (דגדגנים , טל ברמן , פמיניזם לוחמני) פיתחתי אנטיגוניזם בולט כלפייך , אבל עוד מאמר שניים כמו זה שלמעלה – ואולי הוא יטשטש וידהה.

    ברור שהעיסוק בשאלות פילוסופיות ממעלה ראשונה במין פורמט דל ועלוב כמעט של מאמרון ב”בננות” יש בו מחד גיסא איזו פגיעה בחן האינטלקטואלי שברעיון עצמו , אבל מאידך , בימים בהם אנשים קונים את “ספר העצות של אושו” ובטוחים שיש להם תואר בפילוסופיה מזרחית , או רואים את אהוד יערי בשמונה בערב ומשוכנעים שלהם הפתרונים לבעיותיה של מדינת ישראל – גם כמה פסקאות עם אמיתות קטנות המובאות בפשטות – יש בהן קסם.

    באשר להתבגרות – התבגרות , כנגזר משמה , היא תהליך , ובמצב אידיאלי , על פי שיטתי , סופו של התהליך הזה במוות.
    נכון ומצער שרבים האנשים שהמוות מגיע אליהם בצורה מטאפורית כבר בגיל ארבעים , שלושים , או שש-עשרה , כשהם נותנים לחברה לעצב אותם לפי הדוגמות שהם מקבלים בבית הספר , באוניברסיטה , בצבא , בעבודה , בעיתונים וברחוב , אבל התבגרות אידיאלית היא כזו שמותירה טעם קל של החמצה כשאתה נמצא כבר על ערש דוואי , יען כי יכלת להמשיך ולהתפתח , אילו רק היית ממשיך לחיות.
    כי התבגרות היא התפתחות – להסתכל אחורה על מה שהיית ועשית לפני שנה , חודש , שבוע , יום – ולדעת בוודאות שבהווה היית פועל אחרת – זו התבגרות. זו למידה והסקה , וגם בזה יש קסם.

    אדם מבוגר שייצא לרחוב באמצע אוגוסט עם מעיל , מטרייה ומגפיים ויספר , לכשישאל , שהוא מחכה לגשם – יישלח להסתכלות וייקבע מן הסתם שהוא סובל מהפרעת אישיות , ותקוע בשלב מוקדם של התפתחות מנטאלית , שלב ילדותי בו הוא מאמין שהכל יקרה – ואני תמה לפעמים – פסיכולוגים , פסיכיאטרים , עו”סים ודומיהם – הם לא קראו את “הנסיך הקטן”? הם לא קראו את “פיטר פן”?

    אולי , אם היינו קצת יותר פתוחים , היה יורד הרבה יותר גשם בקיץ.
    אולי אפילו קצת שלג בחורף.

    פעיל תנזים
    קם משינה ונשמע לעצמו ניו אייג’י להגעיל.

  8. בוטן

    קארין, לך יש לפחות אמא שמאמינה בקסם. וזה המון.
    תנסי אותו על אמא שלי, ותביני כמה ברת מזל את. אצל אמא שלי סיפור על גשם באוגוסט היה נגמר בשליפת אנציקלופדיות ומאמרים מדעיים שמסבירים את התופעה המלומדת, וקורעים את הקסם לחתיכות קטנות.

    ולא סתם אני מערבת הורים, כי להורינו היקרים יש “זכויות יוצרים” על תהליך הפיכתנו מילדים תמימים השמחים להתנסות ולתת אמון, לבוגרים רוויי תיסכולים שרואים רק את הבורות שבמדרכה.
    הקסם האמיתי הוא להיוולד להורים שמאמינים שהוא קיים בכל מקום, ושאם תרצה תוכל להוריד גשם או כוכבים או להגיע לירח (עד גיל עשרים ואחת).

    המזל הגדול שלי הוא שנולדה לי בת. נוכחותה בחיי האירה שוב את הקסם ואת כל אותן “טעויות נוראות”. בפעם הראשונה הבנתי (בזכותה), שללא החוויות שחוויתי (וגם נכוותי) לא הייתי מגיעה למקום שאני נמצאת בו. ויותר מזה, שגם המקום הזה הוא זמני ודינאמי, ויש עוד הרבה מקומות שאליהם אני רוצה להגיע.
    ובעיקר הבנתי שדורות של הורים אחראיים וחרדים פשוט הטעו אותנו. מה שהם הגדירו כ”בגרות” זו הגדרה שמשמעותה סוף הדרך – או במילים עדינות פחות: מוות מתמשך.

  9. ילדותי ומטומטם

    • מיכלי

      מסכימה לחלוטין

    • נוקו

      מהשב”כ?
      למה אין מייל?
      איך זה תמיד שהקוטלים למיניהם (שאגב כמעט תמיד לא מספקים הסברים אלא סתם מגדפים) תמיד באים בניקים ובלי לינק למייל. איך תסבירו לי?
      קארין ממי, נפלא!

  10. היפיפייה הנוחרת

    יש גם קסמים אחרים.

    מי אמר שילדות היא אושר צרוף ובגרות היא רק סבל, כאב וחוסר אמון?

    הבינאריות מוחקת כל מורכבות. והילדות כמרקחה של תום ואושר היא שטחית מידי ומטעה.

    הנוסטלגיה שמגדירה כל עבר כעדיף על הווה ועתיד רק מחסלת כל נביטה של חיוך.

    בגלל שאני יודעת לספור עד 120 ויותר ומסוגלת להגות יותר מ-300 מילים ולעשות רפלקציה על מעשי זה אומר שאני כבר לא יכולה לחוות עליזות טהורה?!

    מצטערת לא קונה את זה.

    גם בעבר וגם כיום יש לי רגעים של התרוממות רוח ורגעי דכאון. וזה שפעם צחקתי יותר בקול רם (לא בטוח האמת) לא אומר שאז זה היה יותר אמיתי.

    אולי זה בגלל ששמרתי על האינפנטיליות שלי לכל אורך הדרך ואולי זה בגלל שרכישת כלי חשיבה לאו דווקא משמידים את החשיבה האינטואיטיבית הראשונית. הם חיים בכפיפה אחת ולעיתים אלה באים לידי ביטוי ולעיתים אלה באים לידי ביטוי, בין אם הסביבה מרוצה מזה או לא.

    אגדות תמיד יעשו לי טוב בין אם בשל הקסם שבהם ובין אם בגלל שאיתרתי בהם קונספירציה כלשהי (תמיד ניתן למצוא יחסי כוח בכל מקום, רק צריך לדעת לחפש).

    אז מה שאני רוצה לאמר זה שבכל צורת חשיבה אפשר להגיע ליצירתיות ושמחת חיים ואין צורך להאדיר צורת חשיבה אחת על חשבון האחרת. לכל אחת את יתרונה שלה.

    ובמקום לומר נואש אפשר להיות קצת יותר אופטימי ופחות קונפורמי ולהפעיל שתי צורות חשיבה במקביל. לא איבדתם שום דבר רק צריך לשמן את גלגלי החשיבה החלודים שנשכחו ולהתחיל להשתמש בעוד כמה תאים במוח.

    לחזור לדפוס חשיבה קדום, זה כמו לרכב על אופניים. אם רכבת תמיד תוכל לחזור ולרכוב בשנית.

    • פומיקי

      אז זהו, שאני לא חושבת שדבריה של קארין סתרו את אלו שלך.
      אנשים שהם ‘רעים’ היום אינם אנשים רעים (באופן אישי אני לא חושבת שיש דבר כזה, בין אם באופון מושגי – לך תגדיר מה זה רע – ובין אם באופן פרקטי – להלן), אלא אנשים אומללים, שאיבדו את היכולת להשתמש באותם ‘גלגלי חשיבה’ שהגדרת כ’חלודים’. וזו בדיוק הנקודה. בכל אחד מאתנו קיים תמיד אותו ילד קטן, שרוצה להמציא סיפורים מופלאים שרק הוא יכול להמחיש, והרבה מתהליך ההתבגרות, מעצם העובדה שהוא כרוך בהפנמה של היות העולם מלא באחרים שנמצאים בעולם בדיוק כמוך, זה בעצם התניה על דרך החשיבה שלנו – ברפלקס מותנה, שלא לפעול באופן אוטומטי כמו מתוך השקפת של ילד שעוד לא יצא אל מחוץ לגבולות הפרסונה העצמית שלו.
      אבל חשוב מזה, רוב אותם גבולות/חומות/מסננות/איך שלא תקראי להן, נובעות מכוויות ומצלקות רגשיות; ואם את חשה שקל לך יותר לפעול בהווה, ויש עלייך פחות מחסומים מנטליים לפעולה, אשרייך! אולי חווית פחות צלקות (הלוואי על כולנו), ואולי התמודדת עם המאורעות בצורה שהשאירה צלקות קטנות ושטחיות יותר, משהו שכולנו מנסים ללא הרף ללמוד לעשות. אבל זה לא משנה מאמיתות הקביעה לכשעצמה.
      אכן, הרעיון הוא לנסות ולהמשיך לממש את אותם רעיונות וסיפורים ודמיונות, מבלי לפחד מכל המחסומים הללו שלמדנו לשים עם בגרותנו בגלל צלקות אלו ואחרות – והדרך לעשות את זה היא להבין מאין נובעים הן הרעיונות והן המגבלות – ופה היתרון של הבגרות – וללמוד איך להפעיל את אותו ידע חברתי שנוצר אצלנו בתורת כלי ולא מחסום, שיעזור לנו לממש את הרעיונות הללו.

  11. שוליית קוסם

    שני חלומות- הראשון מלפני שבוע השני מאתמול-הלילה שבו חזר ה’קסם’.
    אני יורד במעלית הבניין שבו גרתי לפני עשור וחצי, הדלת נפתחת ומסתבר שהגעתי לחלל מרתפי שבו נמצאים יסודות הביניין, עשרות פועלים מחזקים את היסודות, אני עובר בינהם ומבין שהם שיכורים, סימן רע.
    ואתמול- אגם, יער, מבנה עם טיח מתקלף אך מרשים,ואני עף, מסביב, מעל המים,קרוב לטיח ומסביב לגזעים מסוגל להבחין בכל פרט בקליפת העץ.

    קארין, הגשם שכתבת עליו ירד.

    • קוקיה

      הציניות מזמן הרגה אצלי כל פינה טובה ושמי שיגיד לי שזה לא בא על חשבון תמימות, ילדותיות, קסם – יתעורר בסוף ימיו הציניים לבד ומר.
      שלשום חלמתי על אהבה, אהבה מוחשית עם כל התחושות והאופוריה, באמת חלום רחוק!

      איך מחזירים את הגלגל אחורה וחוזרים לתמימות?

      • בוטן

        שם המשפחה של ציניות הוא חרדה.
        שם המשפחה של תמימות הוא סקרנות.
        אז מה עדיף?

        חלום על אהבה הוא צעד ראשון. אח”כ צריך להשתדל להתאהב גם בחיים הערים.
        אי אפשר לחזור לאחור, אבל אפשר לנסות לוותר על ערימת הפחדים שאספנו בדרך. ואפשר להזכר בכל הדברים הטובים שקרו לנו כשעוד הסכמנו להיות תמימים. ולגלות שהמכות שקיבלנו בעידן התמימות לא יותר כואבות מהמכות שאנחנו מקבלים בהיותנו אטומים.

        ואם זה נשמע קצת כמו טלנובלה, סליחה.

  12. לאנשים שהמאמר נגע בהם – מומלץ לקרוא את פיטר פן ולהבין מספר משמעויות שלא הבינו כשקראו כשהיו קטנים

  13. לכולנו אותה חוויה ראשונית , אותה שלמות ששמורה לאדם הראשון, אך מאחר וגורשנו מגן עדן
    בגלל אישה טיפשה חסרת מעצורים , כולנו היינו באוטופיה קיומית ורוחנית ,ואכן כולנו בשאיפה תמידית לאותה חויה ראשונית בלתי מושגת , שניתן להגיע אליה היום רק מבחינה רוחנית דרך הדת, מאמר כנה ממש נוגע ללב.

  14. שש-בש

    קארין – כתוב ממש יפה!!

    הלוואי וזה היה כ”כ פשוט.
    האם באמת חייבים לסבול כדי להנות?
    האם כל חיינו אנחנו צריכים לחפש מה הכי טוב לנו ולהתחבט בכל מה שעברנו כדי לגלות שבסוף החיים כל מה שעשינו זה לחפש? או שמא החיפוש הוא מהות החיים?

    החיים זה החוויות שלנו, המודעות שלנו.

    אני, בתחילת כל שנה, לא בודק הישגים או יעדים אלא מגדיר לי חלום אחד שהייתי רוצה לעשות השנה ו…

  15. נועה בראון

    כשהתחלתי לקרוא את המאמר
    התחלתי כבר לחשוב על תגובה ראויה ושנונה.
    רק במקום מצאתי את עצמי נבלעת במילים
    ונהנית מכל רגע. כל משפט לחוד קולע למטרתו.
    נהדר לקרוא סוף סוף מאמר מצויין
    שלא קשור ליחסים שבינו לבינה
    בהקשר הבנאלי והידוע שלו.
    אני עדיין חובה את רגעי הקסם האלו
    בתחנה המרכזית הישנה ועוד אתרים מהסוג החשוך הזה.
    דברים קטנטנים שאף אחד לא טורח לשים לב אליהם.
    והתמימות… התמימות נעלמת ללא ספק,
    אך השאלה היא לאן מתעלים את החלל שהתמימות מילאה
    בעבר. רוב האנשים הופכים לקיפודים. עוקצניים ומפוחדים.
    אני בכל אופן עוד לא מייבשת את שיערי לפני שאני יוצאת מהבית.

  16. מגיב בקיר

    פחד, חששות, דעות קדומות, הם אלו המונעים מאיתנו לקלוט את המציאות. הם הכלים שבעזרתם אנחנו מפרשים אותה, אך גם עיוורים לכל אותם דברים נפלאים אשר עשויים לגרום לנו שמחה ואושר.
    אני מאמין שעלינו לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון שלנו עלי אדמות, אך לחשוב על העתיד, כאילו אנחנו אמורים לחיות לנצח. שיווי המשקל בין מצבי התודעה הללו, הוא זה המבטיח לנו את השגשוג. בצד אחד של המתרס, עומד הזר של קאמי, בו הרגע הוא בעל המשמעות, בו המציאות נקלטת בכל עוזה בחושינו. בו אנו נקים מכל חשש או שיקול מוסרי. בצד השני, התפיסה הדתית, המחייבת אותנו לחשיבה רציונלית על כל מעשה ואחריות מכל דבר שאנו עושים. שתי הדרכים עלולות להוביל לכליון עצמי.
    ניטשה מביא לדוגמא את הבהמה באחו, שאין מאושרת ממנה. היא נטולת כל זכרון. ומאידך, בעל הזכרון ההיסטורי, הזוכר כל פרט, קשור בשלשלאות אל העבר, ועל כן, אינו מתקדם אל החיים.
    ובצד המעשי, כיצד יכול הפרט, להתחבר אל אותו מצב תודעתי, שהוא לא רק מתכון לאושר של ילדות, אלא גם להצלחה בדברים רבים, החל מסקס, ועד נהיגה במכונית. אני יודע על עצמי, שאם אני רגוע, שלוו, חסר פחד, כך אני מסוגל לעשות דברים שאיני יכול לעשות באף מצב אחר. לעיתים, אני נותן לידיים, לרגליים, לגוף את הבחירה לבצע את כל העולה על רוחם, להשתחרר, ואז, למרבית ההפתעה, הם עושים בדיוק מה שצריך לעשות. אנו צריכים למנוע מהרציונל להשתלט, כי הרציונל לא טוב בתחום המיידי, כי האינסטינקט פשוט מהיר יותר, מדוייק יותר.
    גם ביצירה הפופלרית אפשר למצוא “מתכונים” לאותו מצב תודעתי. מלחמת הכוכבים, מגדירה את הזעם, הנקמה, האגואיזים והאלימות ככלים המובילים להרס עצמי, ובאותה מידה, האהבה, הרגישות, השמחה, השחרור מהפחדים, הוא זה המוביל לשליטה ולדרך הטוב. אך אין לבלבל בין אלו לבין התנערות מאחריות מוסרית. הבודהיזים הוכיח שבלי תכנון מערכתי לטווח ארוך, אומות נידונות לחיי בורות, בערות ומצוקה.
    הרגיעה, המודעות הרגשית, הפיזית, הקיומית צריכים להפוך לדרך החיים. לא רק כהתנהגות יום יומית, אלא גם כהגדרה למציאת האושר.
    ומציאת האושר, בעיני, היא שאיפה לדברים לא חומריים שאי אפשר להשיג אותם. כי האושר לא מושג מההשגה, אלא מהצעידה בדרך, מאין ספור ההישגים הזעירים היום יומיים. בו כל יום הופך להיות לחוויה, בו כל גירוי מביא עלינו אושר. בו אנו רגישים לסביבתנו, ותורמים לאושרה ורגיעותה.

  17. זו שיודעת

    פעם פגשתי מישהו שאמר לי “מה שיש לך זה מה שאת רוצה ומה שטוב.”
    הוא לא ניטרל את השאיפות שלו, כי כמה ימים אחרי זה עוד גמד חכם (בחור צעיר שנתן לי טרמפ) האיר את עיני כששאל אותי מה החלום שלי. חשבתי לכמה רגעים ואמרתי שפעם חלמתי להיות סטודנטית ולגור בת”א. זה מה שהיה בעיני לחוות חוויות בווליום גבוה, להאבק יום יום בשכר דירה, לפתוח את הראש בהרצאות באוניבסיטה וכיוצא בזה. ולמרבה הפלא זה מה שהייתי באותה תקופה. וזה מה שאני עדיין, כי זה מתאים לי. ברגע שיהיה לי רע, אני כבר סומכת על עצמי שאעשה משהו (מודע או לא) לשנות את זה.
    אז מה שאני אומרת בעצם זה שאסור לוותר על החיפוש, אבל אסור גם להפוך אותו למהות, עד שאתה מפספס את ההווה.
    גמד אחר (שהיה זיון לא רע), אמר לי פעם שעלי להרגיש את ההווה הטהור. וההווה הטהור הוא המכונית שעוברת כרגע והנה… היא כבר עברה. קבלתי סחרחורת כשניסיתי לחוות את הרגע הזה ומה שהוא אמר זה שבעצם לא קל לנו, בגלל מהותנו, החברה או WHATEVER, לחוות את ההווה. מה שחשוב זה להישאר פתוח לחוויות ולא לפספס כל הזדמנות לחוות אותן. (בדיעבד, אני חושבת שכך הוא הכניס אותי למיטה)
    וד”א – סליחה שאני גוררת את הדיון שוב ליחסי נשים-גברים, אבל הוא צדק…

  18. קארין

    העניין הזה עם ההווה מופיע בערך בכל ספר של אושו, סת מדבר, הנבואה השמיימית. זה באמת נכון, אבל את רוצה להגיד לי שהתרגיל הידוע הזה של “שחק אותה רוחני ועמוק” עבד עליך?
    זו תמימות!
    בפעם הבאה שמישהו יגיד לך (במיוחד אם יש מיטה קרובה) שאת צריכה “לתת לילד הפנימי שלך להתבטא” אל תגידי שלא הזהרתי אותך.

  19. זו שיודעת

    דווקא מחמיא לי שאת חושבת שאני בקטע של תמימות, הרי שבחת את מעלותיה במאמרך!
    אבל זה לא מדוייק לצערי, העניין הוא שאני נותנת לעצמי להיות תמימה, דווקא שבחור מנסה עלי שיטות ופילוסופיות זה מדליק אותי, כי אני יודעת שהוא מתאמץ ובמערכת היחסים האחרונה שללי (אם אפשר לקרוא לה ככה), אפילו הוא ידע שאני יודעת.

    ד”א – מקווה שתגיבי למאמרים שלי-ענבל.

    • קארין

      אני אשמח לקרוא, אבל תני לי יותר פרטים כי אני לא מוצאת לפי ענבל. זו היתה מחמאה, דרך אגב, בהחלט, והלוואי עלי לחזור לשם כי אני נמצאת במצב שאי אפשר להתחיל איתי כבר מרוב שאני מזהה כבר מקילומטר בדיוק מה הפאק של השילוב ביננו יהיה ומתחילה להשתעמם עוד לפני שזה התחיל. מצב משונה זה- אולי זה מה שקוראים ברפואה “הזדקנות”?

      • חזיז ורעם

        אני נורא סקרן,

        מה יהיה הפאק בשילוב ביננו ?

        אם עוד לא מצאת כזה, או שלפחות לא השתעממת עדין אולי…

  20. או במילותיה של ביורק:

    twist your head around
    it’s all around you
    all is full of love
    all around you

    all is full of love
    you just ain’t receiving
    all is full of love
    your phone is off the hook
    all is full of love
    your doors are all shut
    all is full of love

    זה אף פעם לא נעלם. צריך רק להקשיב. להאמין. לפתוח את הדלת.

  21. קצת אחרת

    ביום ששיחררתי את עצמי מהציניות התחילו לקרות הרבה דברים טובים.
    הפסיקה ביקורת בלתי פוסקת על כל דבר שזז בסביבתי, מה שנתן לי קצת זמן לעצמי,
    להביט פנימה ולראות, במקום החוצה – ולשפוט. אתה מפסיק לשפוט ומתחיל לקבל.
    אחד הדברים הכי נפלאים שקרו (וזה קרה בהדרגה ) הפסקתי לקלוט ציניות.
    אני לא רואה/ שומעת/ קולטת/ מבינה ציניות גם אם זורקים לי חזק בפרצוף.
    וזה נפלא. מחבר אותך למוביל הארצי של התמימות. מי צריך ציניות בכלל?

  22. קארין

    לא הייתי לגמרי מוותרת על ציניות, ציניות זה לפעמים נורא מצחיק. אבל על השליטה שלה בי הייתי מוותרת ברגע זה.

  23. The saints are drunk

    מסכים בהחלט , משאת ליבנו היא להסתובב בעירום בין עצים ופרחים כשהלפ טופ מחובר לשיח וורדים…
    הכלאה של מה שיצרנו , עם כל הרוע שבו, לכל מה שאנו מסוגלים, בשביל זה כתבו את האגדות. פה גם יהיה נכון אולי לבטל סופית את ההבדלה שאנו עושים בברוטאליות כזאת לתקוותינו, למילה אגדה-הגדה.
    קחו מדע בדיוני. מה שנכתב בעבר, היום כבר לא דמיוני כל כך. אז יותר קשה להגיד את זה על אגדות כמובן אבל למה לא להאמין בזה? המחשבה והקסם האלו לפעמים מחבקים אותנו בלילה ומעלים בנו חיוך תמים כשקר.
    כולנו מודעים לחרא, כולנו יודעים שהתנאים להתפתחות שהיום נותנים לילדים להתפתח בהם, הם פשוט בזיון לצורך האנושי לגדול כאדם ולא כמכונה. לפתח את עצמך ולא על ידי קלטת של חני נחמיאס ומשחקים מפתחי חשיבה יצירתית. איך אתה יכול לפתח חשיבה יצירתית כאשר מלמדים אותך לעשות כן?
    טוב סטיתי מהנושא, קארין, בהחלט הסכמתי עם כל מילה, בעיקר לעניין עם תחנה מרכזית מול ההר בטיבט.
    האגדות הן אחד הדברים התמימים היחידים שנשארו לנו…
    ובקשר לדיון הציניות של ההודעות האחרונות, ציניות, לפי דעתי, היא דרך חזקה להעביר מסר כאשר יש צורך. גם דרך נפלאה(וחולה) להביט על העולם(היותר חולה).
    זהו.
    יצא ארוך.
    בברכה
    The saints are drunk howling at the moon

  24. לא בכדי אני קוראת לעצמי “שלגיה” (עם או בלי המרכאות, שאני מוצאת את עצמי עושה בהן שימוש מוגזם בשנותיי הציניות). אני נראית כמו שלגייה ואני מאמינה בשלגייה ובכל האגדות ושחקני המפתח פלוס הניצבים שלהן. אני תמימה!!! אני עולה על הגג וצורחת את המשפט הפשוט הזה בכל הזדמנות, ולאו דווקא בגאווה. אני תמימה ואני ילדה. אולי ההיפך הוא הנכון (מה יוצר את מה והאם זה בכלל חשוב?!). אני בת 27 ואולי מסרבת להתבגר. אולי, כי לא ברור לי עדיין אם נשארתי ילדה בגלל החיים ומה שטעמתי מהם עד היום, או בגלל שאני מתעקשת להישאר במקום שבו הכי נח להישאר. להיוותר ילדה ולא לתת לחוויות המציאות הנושכת לתת בי סימנים (ואם לתת, אז לטשטש ולהעלים מיד כשהחוויה מסתיימת). נראה כאילו כמעט כל חוויה (לא נעימה) שחוויתי עד היום, בכל מישור, לכשנסתיימה לא הותירה בי סימן. אני יכולה להמשיך הלאה כאילו לא אני הייתי מעורבת בחוויה הזו אך לפני שנייה או יום או לילה. מאבא שלי, ז”ל, למדתי לנתק את עצמי מכל סיטואציה לא נעימה ולהתבונן בה מן הצד, כמו לא נטלתי בה חלק פעיל. אז לומדים לנשום עד כמה שרק צריכים, ועמוק תמיד עדיף, וכך יוצא שרציונלית אנחנו כבר יותר יוצאים מחוזקים מכל הקטע הלא נעים הזה, ורק אם מוכרחים-פועלים. משנים. מתעלמים, אם רוצים. ומה אני חושבת על כל זה, בעצם?! אני יצאתי חזקה מהרבה סיטואציות, אבל מאידך, אני רוצה להיות ילדה קטנה שכשהיא רואה עץ היא מטפסת עליו מבלי לחשוב פעמיים. בלי תוצאות ובלי רציו. דחף. להיכנס ולצאת ממצבים כמו ילדים קטנים, בתמימות. בתוצאות נישא כבר אח”כ. איזו פשטות. איזה כייף (מישהו בכלל זוכר מה זו המילה הזו?).

  25. אחד היתרונות בלגדל ילדים בני שלוש (כשעוד זוכרים את מעמסת השנתיים הראשונות), הוא להפתח לקסם ולפליאה.
    פתאום הכל חדש, דרך העיניים שלהם, הכל טרי ונקי ונכון.
    ואז נזכרתי בהרגשת הפליאה על גשם ראשון, קשת ראשונה, ליקוק ראשון של כלב….

    • אני באמת מאמינה לך שהורדת גשם ולו רק בגלל שרצית. אם תסתכלי על עצמך תגלי שלא איבדת את אותה ילדה בת 5 אלא רק שמת אותה בבויידם, לקחת את המפתח והיא צורחת מתוכך לצאת החוצה. אין לי ספק שאם תשחררי אותה מכלאה תוכלי לחולל עוד הרבה ניסים כי כוח הרצון הוא מעל לכל וברגע שלא חושבים באיזה עולם מגעיל אנחנו חיים אלא מתחברים ליצירתיות, לאהבה וליכולת הטמונה בכל אחד ואחד מאתנו לחולל קסמים בחייו ועבור האחרים הדברים מתחילים לקרות. נכון שזו אופטימיות קוסמית אבל אם תחייכי לאנשים תתפלאי, הם יחייכו בחזרה ואם לא, סימן שבאמת היה להם יום רע שהם תקועים בתוכו… צריך רק להמשיך לחייך ולהאמין שהעולם יפה גם ברגעים שהוא מתגלה לנו בשיא כיעורו. כמו לכל אחד גם לייש ימים מגעילים וכאני בודקת למה הם כאלו מזוויעים אני מגלה שהייתי עסוקה בלכעוס, בלהסביר לעצמי מה לא בסדר במקום לחיות, לחוות ולתת לדברים לעבור ממול. את ההארה שלי מצאתי בהודו אבל יכולתי למצוא אוץה בכל מקום: האור הוא בתוכנו ולכן התגלות יכולה לקרות בתחנה המרכזית, בשירותים או בכספומט בדיוק כפי שהיא יכולה לקרות בהודו , ההבדל הוא ששם אנחנו עוצרים וחושבים, מנותקים מדאגות היום יום ומצליחים מסיבה זו לראות דרך הפילטרים של היום יום שהפריעו לנו קודם. אז קארין, חזרי להיות ילדה בת 5 שמאמינה בניסים ואז הם פשוט יקרו לך…

  26. כל הכבוד קארין, מאמר מצוין…
    נגעת בנקודות מאוד נכונות…
    מקווה שבכל אחד מאיתנו מסתתר לו פיטר פן קטן שמעז לחלום ולהגשים…
    שמתחבר לקסם הכי חזק – הוא עצמו..

  27. רוח אחרת

    קארין, כרגיל כתיבתך נעמה לי להפליא. אני מסכימה איתך לחלוטין שתופעות הלוואי של הבגרות לעיתים קרובות מציבים אותנו בנסיגה מלהגיע לאחת המטרות העיקריות שהצבנו לנו בחיים האלה, והוא (אני מקווה אצל רובינו, בצורותיו השונות והסובייקטיביות כמובן) האושר שלנו. אך יש לי הסתייגות חשובה אחת: אני לא חושבת שהמזור נמצא בתמימות. למעשה, לדעתי בדיוק כיוון המחשבה הזה הוא שמונע מאיתנו מלהתקדם הלאה או להתחבר לצורות חשיבה”פתוחות יותר”. אם חושבים על זה רגע, מה בעצם מקוטלג אצלינו לרוב כתמימות? מה אם לא צורת חשיבה שנוגדת את ההיגיון שרחשנו או סותרת עובדות שכבר ידועות לנו? ומכאן, הרצון להחזיר את התמימות או לשמור עליה מתפרש (לפחות אצלי) כסתירה אחת לכשעצמה ובהחלט משימה בלתי אפשרית. הרי אתה לא יכול להאמין במה שאתה כבר החלטת שאתה כבר לא מאמין בו.
    ואך לעומת זאת, אני מאמינה שהאדם עצמו הוא שולט באמונותיו, במחשבותיו, ברצונותיו ולכן גם מתוך אלו באושרו. מנסיוני למדתי, כי הגבולות היחידים שיש לאדם הם אלו שהוא מציב לעצמו. אני לא אומרת שה”תורה” תמיד עובדת, בהחלט קשה לשמור עליה בתקופות רעות, במיוחד עם כל הציניקנים מסביב שקוראים לי “תמימה”.אני תמימה? לא. אני סתם מאושרת. ואני לא מתיימרת לתת אמת אוניברסלית לאף אחד, זו רק האמת שלי. אתם מוזמנים לנסות פעם, אם בא לכם. רק אל תעשו את זה כדי להחזיר את התמימות.

  28. דקלה

    קארין, את רושמת מדהים. עם זאת איך שהוא, בכל טור שלך, לקראת האמצע אני מאבדת ריכוז, ומתחילה להחמיץ שורות ולדלג לקראת סוף הטור.
    ייתכן בהחלט שמדובר בתכונת “היפר” שלי המונעת ממני להתרכז לאורך זמן.
    אך ייתכן גם, שאת מעלה נושא אחד, ולעיתים גולשת מחוץ לגבולותיו, כך שברגע שאני מאבדת פוקוס, אני מאבדת עניין.
    בעת כתיבה, מלבד הנושא המרכזי, עולים לנו נושאים שניתן לכנות “סובבי נושא” שהם כולם קשורים לנושא המרכזי, אך התמקדות בהם עלולה להסיט אותנו, ואת הקורא מפואנטת הקטע.
    לדעתי מוטב טור קצר יותר ומרוכז, מאשר טור ארוך ומתבדר..
    אבל זו רק דעתי 🙂

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *