רגע לפני שאתן יוצאות עם הפטיש לרחובות, חנה טואג מבקשת שתתייחסו לאנורקסיה הרוחנית המתלווה ליום הזה

חג עצמאות שמח

אנורקסיה רוחנית

אימי היא משבשת מילים כרונית. “אמא, תגידי אנציקלופדיה” היינו מתגרים בה, והיא הייתה אומרת בלי שמץ של היסוס: “אנציקלופיה” כאילו מדובר באשתו של הציקלופ סתום העין מהמיתולוגיה היוונית. ו”תגידי בית חרושת”, “תחברושת”. ו”אתם אל תשכחו להתבקר אצלנו גם מחר” הייתה אומרת לחברותיי.
את המילים המיוחדות שלה נהגתי לרשום בפנקס קטן. חלק מהמילים הסכימה לתקן, אבל בחלק, לא נתנה לגעת, גם אם אליעזר בן יהודה היה מבקש ממנה, לו היה חי כמובן.
מילא להגיד “את” במקום “אתה”, אבל “חג העצמות”, במקום חג העצמאות? זה פשע לאומי! כך חשב אבא שלי, שהיה ציוני ופטריוט ולא אהב את “מכבסת המילים הוולגרית” של אמי, גם אם לא התכוונה מלכתחילה לכבס בה את העצמאות של המדינה. מאז נחקק החג הזה בזיכרוני כמלחמת עין בעין – בין ה”עצמאות” של אבא ל”עצמות” של אמא.
היום אני חוזרת אל אותו צמד מילים, שהתגלגל בפיה של אימי והצחיק אותנו כל כך, ומגלה בו סוג של אמירה, איזושהי אי שביעות רצון סמויה ולא מודעת, מהאנורקסיה הרוחנית הנלווית ליום הזה בארצנו.
אצלי אישית המילה “עצמות”, שאימי התעקשה עליה כל כך, מעוררת קונוטציות קולינריות די מפוקפקות לטעמי, הקשורות בחג הזה. ולא שאני חסידה של דיאטות צמחוניות, אבל שמדינה שלמה “תעלה באש?!” אני גם לא מתפלאת, שהמנורה נכללה בשורה אחת ובנשימה אחת יחד עם המנגל הלאומי, באותו שאלון אינטרנטי שבו התבקשו הגולשים לדרג סמלים מובהקים של ישראליות. וגם לא אתפלא אם איש לא יבחר בה.

עצמאות וירטואלית

שישים שנה חלפו מאז שהקמנו מדינה ומאז אנחנו עסוקים בספירת מלאי: מה יש לנו, מה אין לנו וממי עוד נשנורר, מי אמר למי, מי גנב למי, מי נפל, מי עוד יפול, ולמה אין מיגון לתושבי שדרות. לקחי המלחמות, ההתשות, ההכחשות – מלאי יפה לשישים שנה, והאמת די מעניין, בלי רגע דל.
אנחנו עדיין לא עצמאים, כי אנחנו תלויים בנדיבות הלב של “הדוד סם”. גם אם השקל שלנו יציב בינתיים לעומת הדולר שלו. אבל מצד שני אנחנו מדינה אוטונומית – יש לנו גם צבא חזק ותרבות ישראלית ואפילו קולנוע ישראלי, שהתחיל לסמן לו מקום ראוי על המפה הגלובלית. כל זה טוב ויפה, אבל האם זוהי עצמאות אמיתית? העצמאות הזאת נראתה לי תמיד מדומה, ממש כמו אותו פטיש פלסטיק, שאין בינו לבין שמחת החג דבר וחצי דבר משותף, חוץ מכאב הראש.

מי שחופשיה שתקום

כאב ראש לא קטן הוא גם להיווכח שאינך חופשיה באמת כפי שחשבת. שנים גדלתי על תפישה אחרת ושונה של חופש, מי לא דקלמה את שירו של ג’ורג’ ברסנס “את חירותי” שבו הוא שר שיר הלל לחירותו, זו “שעזרה לו לעמוד בכל כאב וצער… ולצעוד בדרכי גורלו וללכת ללכת”, וגם מי שלא מכירה את שירו הנפלא של ברסנס, ודאי שמעה או קראה על השתוקקותם של אסירים לחופש המיוחל. אבל האם זהו החופש האמיתי, החופש האולטימטיבי? יש בכלל חיה כזאת? יש והיא גם בועטת, מחוץ לכלוב כמובן.
חירות אמיתית היא חירות שברוח ובנשמה. היפוכה הוא השעבוד והאדם נע על הציר הזה כמו מטוטלת מתוך חיפוש ותעייה. איך זה עובד? באדם, מעצם מהותו, מוטבע הרצון לקבל הנאה. זהו רצון אגואיסטי, בולעני ותובעני שאינו יודע שובע. שום תענוג אינו ממלא אותו סופית. כשהרצון הזה אינו מתוקן, הוא משעבד את האדם אליו עד כדי ניצול הזולת, אבל כשהוא מתוקן, האדם משתחרר מכבליו ומתביעותיו הבלתי ניתנות לסיפוק, ומתעל אותו לאלטרואיזם – לנתינה ואהבת הזולת.

מילת הקסם: אהבה

איך נעבור כחברה וכעם ממצב של ספירת מלאי, בלאי ודווי לעצמאות אמיתית? אם נציב בראש סולם העדיפויות שלנו קודים ערכיים של נתינה, כבוד הדדי ואהבת הזולת במקום ערכים של חומר ותועלתנות צרה, אז נוכל לשגשג, להתחזק ולאחות את השסעים בתוכנו.
המקובל רבי יהודה אשלג המכונה בעל הסולם, דימה את עם ישראל לגל אגוזים, המאוחדים לגוף אחד על ידי שק העוטף אותם מבחוץ ומאגד אותם. כל לחץ חיצוני המופעל על השק, מביא את האגוזים שבתוכו לדבוק זה בזה, כך גם העם שלנו מתלכד רק בעיתות משבר, רק כשהוא מאוים מבחוץ על ידי אויביו. אבל האיחוד הזה הוא איחוד ארעי ומדומה, משום שהוא מותנה בכוחות חיצוניים. אם נלמד כעם להתחזק מבפנים באמצעות אהבת אחים אמיתית, לא נזדקק יותר לשק האפור הזה העוטף אותנו ומגן עלינו כביכול מאיומים חיצוניים. החוסן הפנימי הזה ישמש לנו מגן ו”אהבה” היא מילת הקסם.
אם החברה שלנו תשכיל להתייחס למשפט “ואהבת לרעך כמוך” כדרך חיים, ולא כפראזה ריקה המקשטת את קירות בית הספר, אם היא תצליח להפוך מחברה של עמותות לחברה של עמיתים, היא תוכל להגיע לעצמאותה האמיתית. ואולי דווקא אז, הייתי מתעקשת ללמד את אימי אות אות, כמו שמלמדים ילד קטן, איך להגיד סוף סוף – חג עצמאות שמח.

על הכותבת חנה טואג

סופרת. זוכת פרס תחרות הסיפור הקצר ב"הארץ" ב2001. ספרה הראשון "עלים של חסה" ראה אור בהוצאת "כרמל".

תגובות

  1. אדי טוראל

    מאמר יפה, כתוב ברגישות רבה ומתוך מודעות חברתית ,אדי

  2. אהבתי את הכתיבה העמוקה

    • מה הקשר לרב ברג??
      היא מדברת על בעל הסולם.

      אין שום קשר בדבריה לרב ברג.
      חבל לערבב מין שאינו במינו…

  3. יום העצמאות עבר…אבל השאלות נשארו בעודן… השאלה היא עושים את זה? איך מהמצב הנורא הזה שאנחנו נמצאים בו נתחיל להשתמש באהבה?

  4. ערכים של נתינה,כבוד הדדי ואהבת הזולת הם גם לדעתי ה-ערכים שלפיהם צריך לחיות.
    ובכלל,הכלל הזה של “ואהבת לרעך כמוך”,הוא אכן גדול והמימוש שלו יכול רק לאחד ולגבש אותנו יותר כעם.אנחנו ממש זקוקים לזה.כי גם אני רואה ומבחינה שהתחלנו לשכוח מזה עם הזמן,וחבל.
    צריך לשנס מותניים ולהתחיל לחיות בצורה מאוחדת יותר.
    והלוואי שנוכל ליישם לפחות חלק מזה וככה בהדרגה נמשיך וניישם את כולו.

    • אני כל כך מזדהה עם הדברים הללו, כאילו את אשר עם ליבי אמרת,
      האהבה לה אנו זקוקים נואשות פורחת לה ממקומותינו,
      ואני נתקלת יותר ויותר בביטויים מוחצנים של אהבה ופחות ביטויים מהותיים שלה. דווקא יום הזיכרון עורר בי בכל אופן את תחושת האהבה שלה אנו מייחלים כל-כך.
      והלוואי שלכבוד יום העצמאות ה-60 תייוצר תפנית מהותית ביחסינו עם הזולת. הלוואי ואיש אחיו יאהב הלוואי

  5. יונת לב

    מאוד מקסים
    הסיפור הזה שעוסק בדימויו של עם ישראל לגל אגוזים שמחוברים בגוף אחד בתוך שק שעוטף אותם מבחוץ ומאגד אותם,ושכל לחץ מבחוץ גורם להם לדבוק זה בזה יותר.אבל תפילתי היא שנדבוק ביחד כולנו בלי שום לחץ מבחוץ עלינו

  6. אורחת

    אהבתי את הסיפור היפה והשפה הקלילה. גם הרעיון של שק אגוזים נראה ציורי וממחיש היטב את מצבינו בארץ. לא הבנתי איך הרב ברג שור לעניין.

  7. אהבתי! למרות שאיני מסכים עם כל הנאמר, הנני מתחבר לאופי הדברים. הדעה היא ביטוי יפה של המצב הלאומי כיום, לטוב ולרע, ומעוררת מחשבה רבה בנושא. הרבה אור ואהבה ושומן רוחני

  8. שירלי

    כתוב מקסים, נוגע ללב.

  9. ליבי גורביץ

    כתבה מאוד אקטואלית …………

    סוף סוף מקבלים כאן קצת תשובות למה שקורה סביבנו

  10. נראה לי שאמא שלך פשוט… לא הכי חכמה – מצטערת

    • כנראה שלא הבינות את הכתבה
      להערות מסוג זה התייחסה הכותבת,
      חוסר הרגישות שלך מעיד כי אהבה אין אצלנו,
      אנו מחפשים איך לפגוע ולא שמים לב שאנו בעצם פוגעים בעצמנו.
      והאם הזאת היקרה המוצגת כאן מייצגת הרבה אימהות
      הגסות הזאת לא במקומה.

      • אדי טוראל

        מי אמר שחכמה נמדדת בשפה הוורבאלית של המילים יש חכמה שהיא חכמת הלב ,והיא פי שבע יותר חזקה ממילים ,היא שפת החיבוק והחיוך והנשיקה והטפיחה על השכם כשאתה עצוב- שפה בסיסית שאמא מדברת לילדיה ובלעדיה אי אפשר!

  11. חנה יקרה,

    אהבתי מאוד את כתיבתך, המשיכי להצית בנו את אש אהבת הזולת
    ואכן כן, שנזכה לחירות פנימית נטולת משחקי אגו.

  12. מאמר עמוק וכתוב מאוד יפה

  13. כרמית

    חנה המדהימה

    הציטוטים שלך משיעורי הספרות המרתקים כנראה יישארו איתי לעד.

    והרגישות העצומה שלך שמורגשת בכל טקסט שאת כותבת גם כן…

  14. מאמר מושכל ומהנה.דרך מענינת להביע רעיונות .אהבתי.שרה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *