השלכת, הגשם, האדמה הרטובה, האוויר הקר. מיועד לכל מי שבעננים מבואו של החורף

מחשבות על גשם

“יורד גשם! יורד גשם!” היא משלחת צעקה לעברי, ודאי ידעה שמייד אקפוץ החוצה להציץ. אני נעמדת במקום ומאפשרת לריח הרטיבות שסופגת האדמה ברגעים אלו ממש, לאוויר הקר ולטיפות לשטוף אותי. “בואי נצא לכתת רגלינו בשדירה”, היא אומרת. בסוף נובמבר הרוח הופכת לקראת ערב מקפיאה כל-כך, טופחת על פנינו כשאנחנו צועדות בשדרות רוטשילד לכיוון מזרח. באמצע השדרה נתיישב על ספסל, אני אצית סיגריה, היא תיאנח, תיישר רגליה ותחייך אליי חיוך שיבשר כי היא כעת שלווה. אני מביטה בשילוט המצביע על שמות הרחובות, מדמיינת שהכיתוב הוא בצרפתית ולמעשה אנחנו בכלל בשאנז-אליזה, פריז. זוגות מאוהבים חולפים על פנינו, שלובי ידיים, ואנו מביטות בהם בשקיקה, מדמיינות עצמנו במקומם. “הביטי בשמיים!” היא פוצעת לפתע את הדממה. “את רואה את האפור אשר צובע אותם? ואת העננים הכהים שעוד מעט יזילו דמעות את רואה? את העצים הפושטים עליהם מעליהם ואת השדרה הנצבעת כתום?”, בתנועת יד היא מורה לי לקחת נשימה רחבה, “הסניפי חזק את ריח הגשם הנספג באדמה עמוק אל תוכך”, היא אומרת, “הניחי לתחושה להטמע בך, לחלחל ולהתפשט אל כל איברייך. הביטי סביב בכל האנשים הממהרים אל חייהם”, ואני מהרהרת, האם גם היא תוהה לאיזה חיים הם ממהרים כל-כך?
היא נמסה לצידי על הספסל, לרגע איבדנו שתינו תחושת זמן. אני מטה ראש לאחור, בוחרת נקודה אחת בשמיים ובוהה בה. הגשם, הו הגשם. עונה צינית שכזו. אני מוצאת עצמי נבלעת בתוכה, כמעט כמו בן-רגע אני הופכת חסרת חשיבות למול הטבע המופלא הזה. וטוב לי, כמה טוב לי. פתאום מתרחש לו פלא סביבי וחיי הופכים קטנים ואיזוטרים כל-כך, נעלמים בצילו. כמה נפלא להיות איזוטרית ולו לרגע קט. השלכת, הגשם, האדמה הרטובה נראים פתאום חשובים הרבה יותר ממני, ממנה. משהו מתחולל באוויר וכל שנותר לי הוא להתמוגג ולבלוע אותו בשקיקה ובהשתהות.
דקות ארוכות של דממה ואנחנו קמות על רגלינו. הסיגריה כבר מזמן כבתה מעצמה, והפעם אין בי כוונה לחבל בריח שהותיר אחריו הגשם עם ריח הניקוטין. אני נושמת. נושמת עמוק. מרגישה איך האוויר הקר מפלס דרכו דרך קנה הנשימה שלי, מהאף פנימה היישר אל תוך הגוף. הגשם כבר פסק מזה זמן מה, אך מה שהותיר בי אחריו עוד הולם בחוזקה. לו הייתי יכולה לשמור את התחושה בבקבוק, הייתי וודאי עושה זאת. במקום אני קוטפת פרח רטוב שיהווה עדות ניצחת לשלווה שעוטפת אותי רגע לפני שתעלם ותתאדה אל החלל. “כמה מוזר ונהדר”, אני לפתע פונה אליה, “ההבנה שלפעמים די בגשם, דשא רטוב ועלים כדי להסב לי אושר עילאי”. היא מחייכת. כן. עתה גם אני מחייכת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *