משאלה אחת ימינה

פעמיים בלבד במהלך השבעה בקע עמיחי מיגונו הכבד, המכונס.
הפעם הראשונה היתה כששחר כהן הופיע פתאום. שחר כהן הסתפח לחבורה שלנו עד הצבא. כשהוא נכנס לכלא שש, אחרי ששכח את הנשק האישי שלו בטרמפיאדה, עוד התארגנו ונסענו לבקר אותו, אבל אחר כך הוא השתחרר על סעיף נפשי, וטס ללונדון ללמוד משפטים. לפחות זה מה שאחותו, שנשארה בחיפה, דיווחה לנו. הוא עצמו ניתק איתנו קשר לחלוטין. לא מכתבים, לא טלפונים, לא אי-מיילים. אחר כך אמא של אופיר סיפרה שהיא ראתה אותו, עם שיער ארוך, מנגן על מפוחית במטרו של פריז. אבל כשהיא דיברה אליו הוא התנהג כאילו הוא לא מכיר אותה. אחר כך היו שני מקורות בלתי תלויים שטענו שהוא היה הדי.ג’יי במסיבה באמסטרדם שהם רקדו בה. מאידך, היו גם עדויות של אנשים שחזרו מבודפשט וראו אותו, או מישהו שדומה לו שתי טיפות מים, נכנס בשעריו של בית הספר לרפואה וטרינרית. על אוניה בגלפאגוס צ’רצ’יל ואני פגשנו לסבית גרמניה יפהפייה, שברגע ששמעה שאנחנו מחיפה שאלה אם אנחנו מכירים את שחר כהן. מילמלנו שכן, והיא סיפרה לנו שהוא אחת הדמויות הבולטות בקהילה ההומו-לסבית בברלין, מנגן בס בלהקה שעושה קאברים לאבבא, מפיק אירועי תרבות, מעצב כרזות חתרניות. הסברנו לה ששחר כהן זה שם נפוץ בישראל, ושלא יכול להיות שהשחר כהן שאנחנו מכירים הוא הומו, כי מה פתאום… ואם הוא היה… אז בטח היינו מרגישים משהו… להיפך… הוא תמיד היה מדבר על זיונים… זיונים עם בחורות, זאת אומרת. הגרמנייה חייכה אלינו בסלחנות מתנשאת, שגרמה לנו להחרים אותה במשך כל הימים הנותרים של השיט. אבל כשחזרנו לארץ התברר שעמיחי פגש מישהו מהשכבה שמכיר מישהו שטוען ששחר כהן ביקר בארץ בקיץ האחרון, והלך יד ביד בשדרות הנשיא עם גבר בעל חזות ארית. בדיוק כשהתחלנו להשלים עם החדשות המרעישות, ואפילו נזכרנו שבאמת, אף פעם לא הבנו למה היו תלויים אצל שחר כהן בחדר ארבעה פוסטרים שונים של פרדי מרקיורי, הגיעה עדות חדשה שעירערה, שוב, את ביטחוננו. חיפאית בדימוס, שעבדה עם צ’רצ’יל בפרקליטות, נסעה להתבודד במכתש רמון ולקחה איתה את הכלבה שלה, כדי שלא תרגיש יותר מדי לבד. אחרי כמה שעות בשמש המדברית התחילה הכלבה העירונית העדינה לפרכס ולהקיא, אז היא נסעה איתה בבהלה רבה למצפה רמון. שם הפנו אותה לדוקטור לואיס, הווטרינר המקומי. אלא שמי שפתח לה את דלת הקליניקה היה לא אחר מאשר שחר כהן, שטען שאין לו צל של מושג מי זה שחר כהן, ולראיה הצביע על תעודת ההסמכה שלו מבית הספר לווטרינריה בטורינו, שם נרשם באותיות לטיניות גדולות השם “ריקרדו לואיס”. הוא טיפל בכלבה במקצועיות מרשימה, והחזיר אותה לחיים. ואחר כך הזמין את שתיהן לבלות את הלילה אצלו בדירה, נגע בזרועה של הפרקליטה, כאילו במקרה, בזמן שלקח ממנה את כרטיס האשראי, הזכיר, כבדרך אגב, את אוסף שמני העיסוי הארומאטיים שהוא מחזיק בחדר האמבט, ובמילים אחרות – ניסה להתחיל איתה באופן הטרוסקסואלי לחלוטין.
נרגשים מהאפשרות שתעלומת שחר כהן כל כך קרובה לפיתרון, החלטנו לעשות מעשה ולנסוע למצפה רמון. כשהגענו לשם, אחרי שנאלצנו לעצור חמש פעמים בדרך בגלל שהמנוע של החיפושית של צ’רצ’יל התחמם, הסתבר שהבחורה מהפרקליטות לא הטעתה אותנו: אכן היה וטרינר במצפה רמון. אכן, למרות שלא ניכרו בדיבור שלו שרידים של מבטא לטיני, הוא קרא לעצמו ריקרדו לואיס. אלא שלפני כמה ימים הוא נעל את הקליניקה שלו – ונעלם.
פה זה מצפה, הסבירו לנו התושבים המקומיים בשלווה. דברים כאלה קורים כאן כל הזמן. אבל אנחנו נשברנו. אחרי הנסיעה האומללה ההיא למצפה רמון החלטנו סופית להכריז על שחר כהן כמיתוס. סמל. אידיאל. חדלנו מהניסיונות למצוא אותו והתחלנו לשלב את שמו בשיחות שלנו כמו שמשלבים ג’וקר במשחק קלפים.
למה לא באת ביום שישי?
יצאתי לשתות עם שחר כהן.
איפה אתה? המשחק מתחיל עוד שתי דקות.
מצטער, שחר כהן עיכב אותי.
כמה נפגעים היו בפיגוע?
שחר כהן ועוד חמישה.

עם הזמן, ועם התרחבות השימוש בשם “שחר כהן” לשדות תוכן נוספים, הלך והתרחק המותג “שחר כהן” מהאדם האמיתי ששימש לו השראה, עד כי כמעט שכחנו שהיה אדם כזה. ושהוא היה חבר שלנו פעם. לכן, כשהוא נכנס פתאום לסלון, בשבעה, אפילו עמיחי לא היה יכול להסתיר את התדהמה שלו. הוא לא אמר מילה, אמנם, אבל הגבות שלו התרוממו בפליאה.
אחי, שמעתי מה קרה ומיד באתי, שחר כהן רכן וחיבק אותו חיבוק מוחץ. אחר כך עבר בין בני משפחתה של אילנה, חיבק גם אותם, כמו שמחבקים אנשים אהובים מאוד, מילמל תוך כדי, איזה אסון, איזה אסון קרה לנו, ואפילו הזיל דמעה.
אחר כך התיישב, יישר את העניבה הבהירה, היטיב את החליפה הכהה ושאל את הנוכחים כמה שאלות על אילנה. בתחילה הוא כיוון את שאלותיו אל עמיחי, אבל כשהבין שממנו לא יצמחו תשובות הפנה את דבריו אל הנוכחים האחרים. הוא רצה לדעת מה בדיוק קרה. מה היתה השתלשלות העניינים שהובילה למותה. ובכלל, איזה מין בן אדם היא היתה. הנוכחים ענו לו ברצון רב. בפירוט נדיב. שטחו בפניו גם טענות, כאילו הוא נציג השלטון, או החוק, ויש בכוחו לתקן את המעוות. או לפחות להעניק לו משמעות.
אנחנו עקבנו אחר חילופי הדברים. וניסינו ליישב בין כל הסיפורים ששמענו על שחר כהן במשך השנים לבין דמותו החדשה, כפי שהשתקפה מבגדיו הטובים ומדיבורו המדוד והמתון.
ומה שלומך אתה? צ’רצ’יל נשבר ראשון (אם הוא לא היה שואל, אני הייתי שואל. המתח היה כבר בלתי נסבל).
אני… אני בטוב, שחר כהן אמר בגמגום מתחטא, כאילו לא נעים לו לדבר על עצמו.
ואיפה… זאת אומרת מה… מה אתה עושה עכשיו? שאלתי.
עסקים, הוא הפטיר.
איזה סוג של עסקים? חקרתי.
בינלאומיים, הוא אמר, ושוב הביט במבוכה אל הנוכחים, כאילו הוא רוצה שיבחינו שמאלצים אותו לדבר בניגוד לרצונו.
לא רציתי להניח לו. לא היתה לי שום כוונה להחמיץ את ההזדמנות לברר מה באמת עלה בגורלו. אלא שאז פרצה לסלון משלחת ענקית של קרובי משפחה מקיבוץ גבעת המכ”ם, ובמשך דקות ארוכות המה החדר מאיחולי “שלא תדעו עוד צער” ומהזזה רועשת של כיסאות שנועדה לספק לכל הקיבוצניקים עבי הבשר מקומות ישיבה.
כששככה מעט ההמולה רכן שחר כהן לעמיחי ואמר לו, הבאתי בשבילך משהו, אבל זה למטה ברכב. אתה יכול לצאת איתי רגע?
המתנו בדריכות לתגובתו של עמיחי. מאז שהחלה השבעה הוא לא זז ממקומו הקבוע על כיסא הפלסטיק השחור, זה שהכי קרוב למטבח. בלילות ישן על השטיח בסלון וסירב אפילו להצעות לפרוש תחתיו מזרן. אבל להצעה של שחר כהן, להפתעתנו הרבה, הוא לא סירב. הוא קם ממקומו ויצא איתו החוצה.
מיהרנו גם אנחנו אחריהם, סקרנים אך מודאגים. מאופן הליכתו של עמיחי היה נדמה שרגליו מתקשות לשאת את כובד אובדנו ובכל רגע הוא עלול לקרוס.
שחר כהן הוביל אותנו למכונית שלו, שבניגוד למה שהיה אפשר לצפות מאיש עסקים בינלאומי היתה סתם סובארו סטיישן. הוא הרים את המכסה של תא המטען ומחזה מרשים נגלה לעינינו: עשרות משאפים קטנים, אדומים, היו מסודרים בקופסאות קרטון לבנות, קטנות. הם הזכירו לי קצת משאפי ונטולין. אז זה מה שאתה עושה, מייבא ציוד רפואי? שאלתי.
אפשר לקרוא לזה ככה, שחר כהן חייך חיוך נכלולי. בתוך המשאפים האלה יש גז צחוק. זה להיט גדול עכשיו במסיבות באירופה. בארץ זה רק התחיל להיכנס.
הוא שלף את אחד המשאפים מהקופסה ואמר, אני קונה אחד כזה בשני דולר בלובליאנה ומוכר בחמישים שקל בתל אביב.
ומה… מה זה עושה? איזה אפקט יש לזה? שאלתי.
תנסה, הוא אמר. והושיט לי את המשאף.
תודה, התנצלתי. אבל יש לי אסטמה.
אני יותר בקטע של חומרים טבעיים עכשיו, אופיר מיהר לומר.
בכיף הייתי… צ’רצ’יל אמר בעצב. אבל אני עובד עכשיו בפרקליטות, ו… אנחנו כאן באמצע הרחוב… ו… זה לא לגמרי חוקי העסק הזה, נכון?
עמיחי הושיט את ידו ולקח את המשאף.
קח שלוש שאיפות קצרות, שחר כהן הסביר. תעשה הפסקה. ואז קח את הרביעית, ארוכה, לריאות.
עמיחי עשה כדבריו. חיכינו בנשימה עצורה לתוצאות, אבל גם כעבור דקה ארוכה לא ניכר שינוי בקמטי האבלות שבפניו.
שחר כהן לא התבלבל. מה אתה מרגיש, קצת סחרחורת? הוא שאל ועמיחי הינהן. זה קורה לפעמים בפעם הראשונה, למוח לוקח זמן להתרגל לחומר. קח עוד כמה כאלה ותנסה בעוד שעתיים. זה בטוח יעבוד בסוף. אין אפס בדברים האלה.
עמיחי לקח מידיו את המשאפים והינהן לאות תודה.
שחר כהן הוציא כרטיס ביקור עם שוליים זהובים, והקיף בעיגול את אחד ממספרי הטלפון שהיו רשומים בו. זה המספר האישי שלי, הוא הסביר לעמיחי ונכנס לרכב במפתיע. תתקשר אם יש בעיה. בכלל, הוא פנה לכולנו דרך החלון, אל תהיו זונות, תשמרו על קשר.

כעבור כמה ימים התקשרנו אליו להתלונן שעמיחי עדיין לא צוחק.
הודעה מתכתית בישרה שהמספר מנותק.
כעבור כמה חודשים התפרסמה תמונה של מישהו שדומה לו שתי טיפות מים, ומתחת היתה כתבה על וטרינר בשם ריקרדו לואיס שהורשע בסחר לא חוקי בציוד רפואי ונשפט לשנתיים מאסר בפועל.
מאידך, כעבור חצי שנה, עמיחי קיבל גלויה עם חותמת דואר של סידני, אוסטרליה. שחר כהן כתב לו, בכתב עקלקל שהיה מוכר לנו מימי התיכון, שהוא חושב עליו הרבה ומקווה שהוא בטוב. תמסור געגועים לכל החברים, הוא חתם. נתראה בקרוב.

תגובות

  1. יוסי וקסמן

    סליחה על ההתפרצות לדלת פתוחה, בננות יקרות… אבל זה כל-כך צפוי ובנאלי לאהוב את החתיך הזה אשכול נבו. נראה אתכן מפרסמות חומרים אחרים. ואני לא בקטע של חינוך, חלילה. זה משעשע אותי שהאלטרנטיבה לחיים בנייר לא נותנת, בעצם, אלטרנטיבה, אלא נשארת מקובעת בטבלאות רבי המכר. העם אוהב – העם יקבל. נו, אני מצפה מכן ליותר – ואני לא מטיף, בחיי! זה קצת כואב לי בתור אאוטסיידר. נשיקות, יוסי וקסמן.

    • אלמוני

      ועוד מדובר בסופר בינוני ומטה

    • יעל ישראל

      יוסיניו, אשכול נבו חתיך?? ?? ?? ?? . מה, אתה עושה מאיתנו צחוק, חבוב? למה, הוא נהיה פתאום עמוס עוז? אני מינימום הפנים של עמוסקה לפני שלושים שנה, לא קונה, בייבי, לא קונה!!!! אז נבו?? ?? חחחחחחחח.. מילא היית אומר פול אוסטר. אותו תביא ל אפילו עכשיו אני מפשקת, מותק. עד כדי כך. תרתי משמע מפשקת. מול הפרוזה שלו ובכלל. מה אשכול נבו מה? מי מכיר אותו בכלל?

      • אלוהים יעל, מה מייצר אצלך גסות כזאת??!!
        באאאאאאאאאאאאא… סגרתי את בננות ופניתי לאתר אחר.

    • יעל ישראל

      ועוד משהו יוסיניו, אתה לא מאמין כמה הדלת פתוחה אצלנו……

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *