בננות בנות שמרשות לעצמן
כשאני בתוך הסיפור, במקום אחר ובזמן אחר, אני הופכת לגרסה מציאותית של עצמי. אני אמיתית לכל דבר, עד כדי כך שלא ייאמן שאני בעצם בדיונית. פ' הוא זה שברא אותי, הוא זה שהתחיל לחלום עליי, להזות אותי ולכתוב עליי. בתחילה באתי אליו כאשליה, כמכשפה אשר הפכה את לילותיו ללבנים. אחר כך הפכתי את עורי, שיניתי צורתי והופעתי בפניו כצעירה מושכת, נחשקת, יפהפייה. הוא קרא לי פורטונה, אלת המזל הפרטית שלו, כך כינה אותי, ובמהרה הפכתי לגיבורה הראשית של כל סיפוריו. בסיפור אחד הייתי נסיכה הכלואה במגדל גבוה, לבושה לבן, הממתינה לנסיך החלומות שיבוא להצילה מידי המפלצת הנוראית. בסיפור אחר הייתי רוצחת קרת לב, לבושת שחורים, המתכננת את הדרך להתנקם באהובה הבוגדני. פ' היה מעמיד אותי בניסיון, פעם אחר פעם, לפעמים אהובה לפעמים נבגדת, לעיתים רדופה ולעיתים נרדפת. כל פעם שהיה עוצם את עיניו היה רואה אותי אחרת. לא הייתי ילדה בעיניו, אבל גם לא אישה עדיין, מרחפת בין ניגודים ולעולם לא נוגעת לגמרי, לא שייכת לאף מקום, לאף אחד.
פ' בנה לי בית של זכוכית, על הנייר, ומיקם אותי על חוף ים נטוש, רחוקה מכל פיתוי, כאשר מרומו הוא צפה בכל תנועה שלי, בכל רחש. גם אם רציתי, לא הייתה לי שום אפשרות להימלט. הוא גונן עליי מפני שפחד שאעזוב אותו, שיום אחד פשוט אעלם ממחשבותיו לנצח. לכן המשיך ללא הרף, לחלום אותי, לאהוב אותי כאילו הייתי אמיתית. כאילו הייתי מסוגלת לפרוץ אליו מבין הדפים עמוסי השורות והדיו המרוח, אומרת לו שאיני יכולה לחיות בלעדיו. פ' ברא אותי פראית, חסרת רסן, הוא רצה לעשות לי דברים, הוא התאווה אליי, בדיוק כמו בפנטזיות הכי פרועות. במצבים האלה הרגשתי חשופה יותר מתמיד. ידעתי מתי הוא חושק בי, עוצם את עיניו ומדמיין, לא יכולתי לסבול זאת. אהבתי את פ' בגלל שהוא רצה שמישהו יאהב אותו, אך שנאתי אותו על מה שהוא מעולל לי, מדוע יצר אותי חופשייה אם איני כזאת?
פעמים רבות לחש לי פ' מתוך שינה, אל תיעלמי לי, רקדנית שלי, לבושה שמלה אדומה, מנוקדת בפסיקים ובסימני קריאה. נערת החלומות שלי, רקדי בדמיוני, המשיכי בשלך, לעולם לא אוכל לשכוח אותך, מבטיח לך, מבטיח לך. פ' סירב לדמיין את חייו בלעדי, הוא היה חוזר ואומר שוב ושוב כיצד חייו אינם חיים אם איני בהם. הוא היה צועק לי, כווני אותי רוח, כווני אותי מכשפת המחשבות, את מחכה לי ואני מחכה לך, את אני ואני רוצה אותך. נגעת בי, נגעת בי ולעולם לא אניח לך – המשיכי, עזרי לי, חפרי עמוק, אכלי אותי מבפנים, אכלי אותי חי, עד אשר העט ייגמר, עד אשר אזעק אל השמיים. לא אפסיק לראות אותך, לא אפסיק, מלאכית-שטנית, גן עדן וגיהינום, הכול בך!
אך משאלתו הגדולה של פ' להמשיך להחזיק בי, לא התגשמה כפי שציפה. כמו שהוא הטריד אותי, כך הפכתי אני להיות לו למטרד. הייתי חודרת אל תוך תוכו בעורמה, מושכת בחוטי מחשבותיו בכל שעות היום ובכל שעות הלילה. לא פסקתי גם אחרי שהתחנן שאעזוב אותו לנפשו. הוא היה מניח את כפות ידיו על עיניו ופורץ בבכי, כמה השתוקק לישון, להינתק מעצמו לכמה רגעים, אבל אני לא הנחתי לו, רדפתי אותו כמו המכשפה שהייתי, כמו מי שרצה שאהיה. פ' הבין שלא יוכל להמשיך כך עוד זמן רב, הוא היה חייב להשתחרר ממני, להפסיק להיות תלוי בי ולהמשיך בחייו. כך נפלה בליבו ההחלטה – עליו להרוג אותי.
בבוקר אותו היום כבר נקט במעשה, הוא לקח לידו את העט והחל לכתוב בקדחתנות. כעבור מספר דקות, כבר הביט ביצירתו וראה כיצד על פני הדף, התמונה מתעוררת לחיים. בתוך הסיפור, מצאתי עצמי לבושה שמלה אדומה מנוקדת, עומדת יחפה על חוף הים, מביטה על הגלים בעוד הרוח מנשבת בשערי הפרוע. צבע השמיים התחלף, מבהיר לכהה ואז שוב לבהיר, כאילו פ' אחז מכחול וצייר תמונת נוף מטושטשת. חשתי את החול החם שבו היו מוטבעות רגליי, הבחנתי כי בידי הימנית אני אוחזת באקדח ובתנועה בלתי-רצונית, מצמידה אותו לרקתי. באותו רגע רציתי רק להיזכר במשהו מוכר, ועלתה בראשי אמרתו של פ' באחד מסיפוריו. שם אמר כי העט שלו הוא כמו קנה של אקדח, ולכן עליו להחליט באיזה צד להיות. להרוג את הדמות ולהישאר בחיים, או להרוג את עצמו ולאפשר לדמות להדהד לנצח.
לפתע הבחין פ' כי על גבי הדף הלבן נכתבות שורות מבלי שהוא כותב אותן, וכי יד אישה האוחזת באקדח יוצאת מתוך דפי הסיפור. ירייה אחת בין העיניים מספיקה למוות מהיר, חשבתי, ועם הישמע קול פליטת הכדור הבנתי שהמעשה נעשה. ברגע אחד גרמתי ל-פ' לשכוח ממני לגמרי, ואני לעומתו זכיתי בחיי נצח ובהזדמנות לכתוב את הסיפור שלי. לעולם לא אמות, אני אמשיך לרדוף את דפי הסיפורים לעד. זהו גורלי, נידונתי לחיות בין המילים, ברווח שבין השורות, מרחפת בהמשכיות בין משפטים, במעגליות מתוקה שתימשך עד אין קץ, עד סוף הימים. וכך, כשאני בתוך הסיפור, במקום אחר ובזמן אחר, אני הופכת לגרסה מציאותית של עצמי. אני אמיתית לכל דבר, עד כדי כך שלא ייאמן שאני בעצם בדיונית.
פ' בנה לי בית של זכוכית, על הנייר, ומיקם אותי על חוף ים נטוש, רחוקה מכל פיתוי, כאשר מרומו הוא צפה בכל תנועה שלי, בכל רחש. גם אם רציתי, לא הייתה לי שום אפשרות להימלט. הוא גונן עליי מפני שפחד שאעזוב אותו, שיום אחד פשוט אעלם ממחשבותיו לנצח. לכן המשיך ללא הרף, לחלום אותי, לאהוב אותי כאילו הייתי אמיתית. כאילו הייתי מסוגלת לפרוץ אליו מבין הדפים עמוסי השורות והדיו המרוח, אומרת לו שאיני יכולה לחיות בלעדיו. פ' ברא אותי פראית, חסרת רסן, הוא רצה לעשות לי דברים, הוא התאווה אליי, בדיוק כמו בפנטזיות הכי פרועות. במצבים האלה הרגשתי חשופה יותר מתמיד. ידעתי מתי הוא חושק בי, עוצם את עיניו ומדמיין, לא יכולתי לסבול זאת. אהבתי את פ' בגלל שהוא רצה שמישהו יאהב אותו, אך שנאתי אותו על מה שהוא מעולל לי, מדוע יצר אותי חופשייה אם איני כזאת?
פעמים רבות לחש לי פ' מתוך שינה, אל תיעלמי לי, רקדנית שלי, לבושה שמלה אדומה, מנוקדת בפסיקים ובסימני קריאה. נערת החלומות שלי, רקדי בדמיוני, המשיכי בשלך, לעולם לא אוכל לשכוח אותך, מבטיח לך, מבטיח לך. פ' סירב לדמיין את חייו בלעדי, הוא היה חוזר ואומר שוב ושוב כיצד חייו אינם חיים אם איני בהם. הוא היה צועק לי, כווני אותי רוח, כווני אותי מכשפת המחשבות, את מחכה לי ואני מחכה לך, את אני ואני רוצה אותך. נגעת בי, נגעת בי ולעולם לא אניח לך – המשיכי, עזרי לי, חפרי עמוק, אכלי אותי מבפנים, אכלי אותי חי, עד אשר העט ייגמר, עד אשר אזעק אל השמיים. לא אפסיק לראות אותך, לא אפסיק, מלאכית-שטנית, גן עדן וגיהינום, הכול בך!
אך משאלתו הגדולה של פ' להמשיך להחזיק בי, לא התגשמה כפי שציפה. כמו שהוא הטריד אותי, כך הפכתי אני להיות לו למטרד. הייתי חודרת אל תוך תוכו בעורמה, מושכת בחוטי מחשבותיו בכל שעות היום ובכל שעות הלילה. לא פסקתי גם אחרי שהתחנן שאעזוב אותו לנפשו. הוא היה מניח את כפות ידיו על עיניו ופורץ בבכי, כמה השתוקק לישון, להינתק מעצמו לכמה רגעים, אבל אני לא הנחתי לו, רדפתי אותו כמו המכשפה שהייתי, כמו מי שרצה שאהיה. פ' הבין שלא יוכל להמשיך כך עוד זמן רב, הוא היה חייב להשתחרר ממני, להפסיק להיות תלוי בי ולהמשיך בחייו. כך נפלה בליבו ההחלטה – עליו להרוג אותי.
בבוקר אותו היום כבר נקט במעשה, הוא לקח לידו את העט והחל לכתוב בקדחתנות. כעבור מספר דקות, כבר הביט ביצירתו וראה כיצד על פני הדף, התמונה מתעוררת לחיים. בתוך הסיפור, מצאתי עצמי לבושה שמלה אדומה מנוקדת, עומדת יחפה על חוף הים, מביטה על הגלים בעוד הרוח מנשבת בשערי הפרוע. צבע השמיים התחלף, מבהיר לכהה ואז שוב לבהיר, כאילו פ' אחז מכחול וצייר תמונת נוף מטושטשת. חשתי את החול החם שבו היו מוטבעות רגליי, הבחנתי כי בידי הימנית אני אוחזת באקדח ובתנועה בלתי-רצונית, מצמידה אותו לרקתי. באותו רגע רציתי רק להיזכר במשהו מוכר, ועלתה בראשי אמרתו של פ' באחד מסיפוריו. שם אמר כי העט שלו הוא כמו קנה של אקדח, ולכן עליו להחליט באיזה צד להיות. להרוג את הדמות ולהישאר בחיים, או להרוג את עצמו ולאפשר לדמות להדהד לנצח.
לפתע הבחין פ' כי על גבי הדף הלבן נכתבות שורות מבלי שהוא כותב אותן, וכי יד אישה האוחזת באקדח יוצאת מתוך דפי הסיפור. ירייה אחת בין העיניים מספיקה למוות מהיר, חשבתי, ועם הישמע קול פליטת הכדור הבנתי שהמעשה נעשה. ברגע אחד גרמתי ל-פ' לשכוח ממני לגמרי, ואני לעומתו זכיתי בחיי נצח ובהזדמנות לכתוב את הסיפור שלי. לעולם לא אמות, אני אמשיך לרדוף את דפי הסיפורים לעד. זהו גורלי, נידונתי לחיות בין המילים, ברווח שבין השורות, מרחפת בהמשכיות בין משפטים, במעגליות מתוקה שתימשך עד אין קץ, עד סוף הימים. וכך, כשאני בתוך הסיפור, במקום אחר ובזמן אחר, אני הופכת לגרסה מציאותית של עצמי. אני אמיתית לכל דבר, עד כדי כך שלא ייאמן שאני בעצם בדיונית.
