סיפור קצר: "אני נעצר ליד הבית הגדול שעץ בננה חוסם חלק נכבד משער הכניסה שלו. כל האורות כבויים"

קר

קר. זאת אומרת, עוד מעט יהיה לי ממש חם, אבל בינתיים ממש קר. אני מנסה לשחק אותה קול, ומתפלל שהיא לא תשים לב לעור-ברווז ולרעידות הקטנות. היא מחייכת ומשפשפת – בנחישות וברגישות – את הצד החיצוני של הזרוע השמאלית שלי. אני מתחיל לשפשף את שלה, ושנינו צוחקים. אחרי שלושה דייטים מוצלחים וערב אחד ארוך מדי אצלה בבית, סופסוף הגענו לחדר השינה, וכל מה שמעניין אותי עכשיו זה להיכנס מתחת לפוך – ולא מהסיבה שנראתה מובנת מאליה עד לפני כמה דקות.
שנינו עומדים, במינימום בגדים, בין הארון לבין המיטה שלה, ואני נזהר לא להיצמד עם הגב החשוף לארון הקר. תוך כדי נשיקה מעביר יד עדינה על הגב התחתון שלה – בבת אחת היא נעצרת וכל גופה מתקשח. "מצטער, ידיים קרות," אני מחייך במבוכה. "לב חם," היא משלימה ונותנת לי נשיקה חפוזה וקולנית על הפה. אנחנו מביטים זה לזו בעיניים לשתי שניות של תאווה וחוזרים להתנשק – הפעם זו נשיקה סוערת, שמלווה בהרבה ידיים בהרבה מקומות. בלהט הרגע היא נשענת עליי ודוחפת אותי אל הארון, מה שגורר רתיעה מיידית ומבוהלת, כאילו היה זה תנור לוהט. היא מסתכלת עליי באימה ואני ישר מרגיע "זה בסדר, זה בסדר. סתם, הארון שלך קצת קר ונבהלתי." היא מתחילה לצחוק.
"ואני חשבתי שכבר תקעתי לך ציפורניים במקום מסוכן."
"עם זה דווקא אין לי בעיה," אני מזיז אותה לאט אחורה ופותח מרווח ביטחון ביני לבין מקרר הבגדים שלה. היא נעצרת, מסתכלת עליי ואומרת את המשפט המיוחל: "אולי כדאי שניכנס למיטה." אני מודה לאלוהים, ותוך שניה אנחנו מכורבלים כמו זוג שהרגע סיים את מה שעמדנו להתחיל. עכשיו הכל הרבה יותר פשוט: המגע, הנשיקות, הליטופים – הכל נעשה כמו בסרט רומנטי שכבר ראיתי באלף גרסאות.
אחר כך אנחנו שוכבים, חצי מחובקים, והיא מדליקה סיגריה. לא נעים לי להגיד לה שהעשן מפריע, אז אני מתחיל בשיחה שאחרי – סדרת שאלות בנאליות ולא חשובות, מלוות באינטימיות-אינסטנט: 'אז מאיפה את במקור?' (נשיקה על הצוואר), 'במה אמרת שאתה עובד?' (ליטוף שיער בעדינות), 'איפה היית בצבא?' (אצבעות מטיילות על הפופיק).
אחרי חצי שעה של השתדלות היא שואלת אותי, כאילו כבדרך אגב, אם אני רוצה להישאר לישון.
"הייתי נשאר בכיף, אבל אני צריך לקום מחר מוקדם לעבודה."
"אה, טוב. שטויות, לא נורא. פעם אחרת," היא מנסה לא להיראות נעלבת.
אני קם ומתלבש מהר, היא שמה על עצמה סוודר גדול ומלווה אותי לדלת. אנחנו נפרדים בנשיקה ומסכמים שנדבר כבר מחר או משהו.
בדרך אל המכונית אני מוציא את המפתחות מהכיס בידי האחת, ובשניה אני מחזיק את המעיל סגור. מתחיל לנסוע במורד הרחוב ושוב נעצר מול הבניין, ומחפש את חלון החדר בו ביליתי את השעתיים האחרונות. האור כבוי. המזגן מוציא אוויר קר שמפשיר את האדים על השמשה, ואני מתלבט אם לשלוח איזה SMS חמוד, או רומנטי, או לפחות מנומס – אבל בסוף מוותר.
מבלי לשים לב, הדרך הביתה הופכת מנסיעה של עשר דקות כולל רמזורים, לטיול של חצי שעה בשכונה שלא הייתי בה כבר כמה חודשים טובים. אני נעצר ליד הבית הגדול שעץ בננה חוסם חלק נכבד משער הכניסה שלו. כל האורות כבויים, חוץ משניים: הפנס המאיר את שביל הכניסה; ואור כתום חלש הנובע ממנורת לילה מנייר אורז, עם כתם קטן של קפה על אחת הצלעות – בקומה השניה מימין. קשה לי לא לתהות מה קורה שם, ולמה לעזאזל האור דלוק בשעה כזאת. עוד יותר קשה להתעלם מהתשובה ההגיונית. אחרי שתי דקות של בהייה באוויר, הקור מזכיר לי מה השעה, איפה אני נמצא, ובעיקר – מה אני עושה.
הכבישים ריקים, למעט משאית אחת של תנובה וכמה מוניות שמחפשות נוסעים מספיק מטורפים להסתובב בחוץ בקור הזה. אני מנמיך קצת את הרדיו וחושב על מה שראיתי. אני יודע שאין לי זכות לכעוס או לקנא, במיוחד בלילה כזה. אבל מראה החלון המואר והצלליות שאולי ראיתי ואולי דמיינתי – כמו האוויר הצונן שבחוץ – חודר מבעד לכל שכבות ההיגיון.
תוך עשר דקות אני כבר בבית, נכנס בשקט, מחליף בגדים ומתכסה בפוך שלי. סוף סוף חם.

תגובות

  1. אלמוני

    חמוד 🙂

  2. עץ בננה? הלווווו? זה לא כזה גבוה וזה לא ממש "עץ".

    חוץ מזה, מנורות אורז הם אחלה!!

    ומישהו חייב לומר משהו על הפרטנרים החדשים שמיד נכנסים לנו למיטה,זה כל כך קר ומוכר…וממש לא מחמם…
    אני גם קשורה למיטה שלי..ולוא רק בגלל זה…

    תכתוב ותחמם את הלב…. תודה

  3. כרגיל כתיבה נהדרת,
    אני שמחה שעכשיו אני במצב שבו אני מבינה אותה טוב יותר מהפעם הראשונה שקראתי אותה… 🙂

    תמשיך לכתוב ולפרסם!

  4. שרון שלי

    מרתק לשמוע את הדברים מנקודת מבט של גבר
    ועוד רגיש

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *