בננות בנות שמרשות לעצמן
יא ראבּ, יא ראבּ, איך כואב לי כל הגוף היום. לדפוק את הראש בקיר. רציתי לשים לי תחבושות על כל הגוף, ולא נתנו. אמרו לי, מה את רוצה? להיות כמו מומיה בתכריכים, מה יעזרו התחבושות, שהפצע שלך בלב? כל השכונה יודעת שאין לך כלום בגוף, את יותר בריאה מעשרה גברים, ורק איפה שאת נושכת את היד כל הזמן כבר נהיה לך שמה צורה של פרסה, תיתי, בגלל זה נשפך לך המזל מהידיים. תפסיקי כבר לנשוך, תיתי, אחרת באמת יותר טוב שישימו לך תחבושת. תנשכי אותה בִּמקום, מה יש.
מה הם מבינים כל האלה שבאים עם המילים והדיבורים. חנניה זה, אליהו מהמכולת והפרֵיחה הזאתי, מזל, שכל היום מועכת פרחים של יסמין ומורחת על השערות השחורות שיש לה מתחת ליד. מה, הם לא יודעים שלא כואב לי איפה שאני נושכת? לא כואב בכלל. אני מכירה אותם. ישימו לי תחבושות על שתי הידיים, כמו שעושים לגנב או למשוגע. תיתי-מהבולה הם קוראים לי. איך שאני עוברת על יד המִתחת-לעמודים של השיכון, יוצאים משמה כל הילדים עם הנזלת מהאף והבְּלי-נעליים ומתחילים לרדוף אחרי, רצים וצוחקים עלי שאני לובשת שמלה על שמלה, לפעמים אפילו זורקים עלי אבנים או חתיכות אדמה. הם חושבים שאני אפילו לא יודעת שאני משוגעת, אבל בטח שאני יודעת, טוב-טוב אני יודעת. שרק יקלפו לי את הכאבים איפה שבוערים לי חזק, בידיים, בשדיים, בראש. עכשיו בבטן. שיקלפו כמו שמקלפים ביצה קשה או בצל ויראו שהלב שלי חמוץ ומר, מר. ראבּי, ראבי. כמה כואב הכאב.
כשהייתי קטנה וכבר משוגעת, באו אמרו לאימא שלי שלא צריך לשים אותה במוסד, חבל על הכסף. זאת לא עושה נזק לאף אחד, רק מסתובבת בשכונה, וכשלא בשכונה, הולכת לשדה ורק יושבת בקבינה של הטנדר שזרקו שמה. מה, אני לא יודעת שהיא רצתה לזרוק אותי מהבית כבר ממזמן, שחבל לה על האוכל? איך שנולדתי, ישר רצתה לעשות ממני חבילה ולשים בפח-זבל. חושבת שאני לא שומעת כל פעם שהיא אומרת את זה ככה בשקט לשכנות שלה ועושה את עצמה לא שמה לב שמזל ומרים עושות לה אוי-ואבוי-לך-שככה-את-מדברת-ירחם-השם! ומנדנדות עם הראש שלהם, והיא ממשיכה וצועקת שאני שוברת לה את החיים, שהכול אני מקלקלת לה, מורידה אותה עד הבלטות. אבל אני לא שוברת ולא מקלקלת. זה היא שמקלקלת אותי.
לבית-ספר הפסקתי ללכת אחרי איזה שנה-שנתיים, אז מה הבעיה. לפחות היא לא צריכה לבכות עלי כמו שהיא בוכה על בֶּבֶּר ושאר האחים שלי, שכל הזמן הם צריכים בגדים יותר גדולים ותלבושת אחידה ומחברות ועטיפות. הכול היא קונה להם, רק שילמדו טוב. אני רק מסתובבת בחוץ עם החתול השחור-לבן הזה, מוּרְקָה, שמתנהגים אליו כמו למלך ונותנים לו בעיטה טובה בתחת רק אחרי שהוא שורט או נושך. כל הימים אני מסתובבת עם מוּרְקָה, מלטפת לו את הפרווה עד שנשארות לי בידיים השערות, מגרדת לו את הגב אם הוא מבקש, והכי אני אוהבת שהוא נשכב על האדמה עם הרגליים שלו באוויר ואני מגרדת לו בגרון עד שהוא עושה קולות של מבסוט או עד שהוא פתאום תופס לי את הידיים בציפורניים, שורט אותי קצת ותיכף מתהפך ובורח לפני שאני יבעט לו בתחת.
ושבאו להגיד לה שאין מוסד בשבילי, אז היא אמרה להם, לא צריך. תעזבו אותה, שתגדל ככה, זה המזל שלי שהתלכלך, ונתנה לעצמה סטירות חזקות בּפָּנים באצבעות ישרות, עשתה פרצוף מסכן לשמים וגם לשכנות מהאזבסטון שעל-יד, למה עשית לי ככה, היושב במרומים, כל החיים שלי אני שומרת-שבת, עושה מצוות, אף פעם לא באתי לבעל שלי טמאה, הושיעה-נא, והיתה מסדרת את המטפחת שלה על הראש וקושרת עוד הפעם מאחורי הראש ומתחילה ליילל אין דבר, אין דבר, היא העונש שלי.
ואת זה אני לא יודעת למה היא אומרת. אני, מה אני עשיתי לה בכלל. והיתה נכנסת לבית ומשאירה אותי בחוץ, לא מעניין אותה שאני יתחבא עד מחר מאחורי הבּלוני-גז.
לפעמים שאני גומרת ללטף את מורקה, מתקרבת אלי הקטנה של השכנים, שכחתי איך השם שלה, זאתי שתמיד השערות שלה נראות כמו דבק והרגליים שלה עקומות והפרצוף שלה מלוכלך ויש לה ריח של חרא בחיתול-בד. זאתי לא פוחדת ממני. עוד קטנה-קטנה, ומתקרבת. אז אני עושה למורקה קישטָה שלא ישרוט אותה, ואחרי שהוא בורח עם הזנב למעלה, אני מרימה את הילדה בזהירות ושמה אותה על הרגל שלי ועושה לה סבתא-בישלה-לך-אורז עם מנגינה על היד הפצפונת שלה, והיא מתפוצצת מצחוק כי זה מדגדג לה על היד. אבל אם האימא שלה חס-ושלום רואה את זה, ישר היא מתחילה לצעוק כאילו ששחטו לה את הילדה וזורקת עלי את מה שיש לה ביד באותו רגע, ואני בורחת מהר-מהר, חצי צוחקת וחצי בוכה. וגם הקטנה, מסכנה, מתחילה לבכות מזה שהאימא שלה משתגעת לה ככה פתאום. הילדים האחרים, הם לא מתקרבים. כל הזמן הם לוחשים, בת-כמה-תיתי, בת-כמה-המהבולה. זה מה שמעניין אותם עלי. אבל אני בעצמי לא יודעת, אולי יש לי שתים-עשרה, אולי מאה. היא אף פעם לא אומרת לי, רק צועקת מרוגזת שהיא לא זוכרת. שהיא רק רוצה לשכוח מתי שהולידה אותי.
יש לי על הראש הרבה שערות לבנות לא יפות. הרבה. כשהיא היתה מסרקת אותי בכוח, אפילו שאני לא רוצה, היא היתה מראה לאחים שלי, לכולם, איך שהשערות שלי נראות, כאילו שאני עשיתי את זה בכוונה. בהתחלה היא היתה תולשת לי חזק מהשורש שערה-שערה, אחר כך כשחצי ראש כבר היה לבן, ברוך השם היא הפסיקה. באלוהים, איך שכואב לי היום הכאב. מה שאני לא עושה לא עובר. כל הבטן שלי תפוסה כמו בחבלים שחורים. כואב-כואב, אחר כך מפסיק ואחר כך שוב פעם מתחיל. איי.
היום ברחתי ממנה מהר ולא הספיקה להרביץ לי. גם שאני לא עושה כלום היא מרביצה לי רק כדי שאני ידע את הטעם של המכות, לא רק את הדבש של הלהסתובב כל היום בחוץ במרכז על-יד החנויות. שלא ינעמו לך החיים! מה זה לא לעשות כלום כל היום. שאת לא עוזרת לי, לא לומדת לחתוך עוף, לקשֹקשֹ דגים לשבת, לעשות ממולאים, רק עושה לי את המוות! והיתה מוציאה זרד אחד ארוך, צהוב דק, מהחובט-שטיחים שלה, ומרקידה אותי עם זה ככה, איי, איי, איי, בכל החדר, שאני יראה מה זה הלוקסוס הזה של להיות משוגעת! אני יוציא ממך את השיגעון! והיתה מרביצה ומרביצה, הורגת אותי במכות עד שהיתה מוציאה עלי את השיגעון שלה ונרגעת. בסוף אני, תיתי, הייתי בורחת ממנה, כל הגוף שלי שריפה וכל הפרצוף שלי דמעות, ואני, בחיי בא לי לחנוק אותה.
ולמה אבא שלי שותק על כל זה, למה. אמרתי לו פעם, תגיד לה שתפסיק, אבל הוא כל היום עסוק בפרנסה בנגרייה, ויש לו עוד ארבע ילדים, חרוצים, ממושמעים, מסורקים, סוּכָּר. הוא לא מרביץ לי אף פעם, זה נכון. רק פעם אחת, שעצמתי את העיניים וסחבתי ביד את התנור-נפט מהסלון לחדר. תפתחי את העיניים, יא תיתי, אמר לי. חראם, יישרף הבית. סכנת נפשות! אבל אני ידעתי את הדרך לחדר גם בלי לראות, ולא פתחתי. ופתאום נורא רציתי שיראה שגם אני יודעת לעשות משהו, ככה ללכת בעיניים סגורות עד החדר. המכה שהעיף לי בראש פתחה לי את העיניים. תורידי עכשיו את התנור, תיתי, ותלכי מפה.
רצתי לחדר בלי התנור, ובמיטה שאני יושנת בלילה עם עוד אח אחד נשארתי קרה עד שהאצבעות שלי נהיו קרח, ורק בלב נהיה לי חם כי הפרצוף שלי בער מהמכה. עד היום אני מתגעגעת לסטירה הזאתי שהעיפה לי את הראש מצד לצד ופתחה לי לכמה דקות את העיניים שיבוא לי השכל, וראיתי שאבא שלי זקן כבר ועייף, והוא באמת רק דאג שהאזבסטון יישרף. כשנשכבתי במיטה, בבר ועוד שני אחים שלי היו עושים שיעורים. מוחקים את הנזלת מהאף וכותבים. שמתי את היד על המקום של המכה והחזקתי את הפנים עם השיניים שלא יצאו לי דמעות. כשהלב שלי בוכה, הפרצוף שלי שותק כמו מצבה.
וגם בלי שהוא בוכה, יש דברים שאני לא מגלה לאף אחד. אצלי, בִּפנים, גודלת ילדה קטנה, פוחדת-פוחדת. בסדר, לא ברחם. לא שמה. אני יודעת. האימא שלי הזאתי, כבר אלף פעם אמרה לי ששמה לא יגדל לי כלום, איך יגדל, ששמה תמיד יישאר ריק. אז מה. אז אני יכולה לגדל לי אותה במקום אחר ובלי טובות מאף אחד. בכל הגוף שלי היא גודלת הילדה הזאת, בלב, בידיים, בראש, בציפורניים. יא רֵית, תגדל עוד. כל לילה, אחרי המכות או אחרי שהסתובבתי על יד החנויות במרכז, אני משכיבה אותה ומכסה אותה בשמיכה כזאתי רכה-רכה כמו פרווה של חתולים, כמו שאף פעם לא נותנים למהבולות. אבל אני, האימא שלה, מרחמת עליה שלא יהיה לה קר, שלא יהיה לה כואב מכלום, שיעבור לה הפחד, שלא תהיה הבְּלָה. איך הם כל הזמן זורקים לי בפרצוף: אינתי מגנוּנה פי עֲכְּלֵק וּוָאפִי זָ'סְמֵק, יעני משוגעה גם בגוף וגם בשכל, אומרים לי. שיישרף להם הלשון!
לא יודעת למה, אבל הילדה הזאתי שגודלת אצלי בפנים מפחדת מהכול. מהחושך, מהרעש של הטנדר של דוֹד שלום, מהאבנים של הילדים. מהכול. לא תלך בלעדי לאף מקום. כל הזמן אני צריכה לשמור עליה חזק. מאימא שלי, כשהיא מרביצה לי, וממני, כשאני משתגעת. אין לי שם בשבילה, אולי אף פעם לא יהיה לי. לאחות הקטנה של נתן, הילד מהשיכון על ידנו, יש שם יפה. אבל היא, למה היא צריכה שם, אני בחיים לא יגלה עליה לאף אחד. מכל העולם רק אני יודעת שהיא כזאתי יפה-יפה, שהיא עושה לי חיוך. יש לה עדינות של פרחים מהשדה שלנו, של הברחשים שעפים באור של המנורה בַּבֵּית-שימוש. והעיניים שלה כחולות-כחולות, או שחורות-שחורות, תלוי אם יש שמש או עננים. פעם אחת אולי אני יראה אותה, את הילדה הפוחדת שלי, איך שגדלה ולא נהייתה מהבולה כמוני אלא אחת עם שכל, ככה אני חולמת עליה שאני יושבת על הברזלים ממול החנות הצילום במרכז ונושכת חזק את היד.
היום יום שני, זה היום של השוק. סוף-סוף אימא שלי הולכת ממני קצת, ואני יכולה להסתובב בבית לבד בלי שתגרש אותי בצעקות. הלכה להביא ביצים מהמושב ותרנגולת שאבא אחר כך שוחט מאחורי הבית בסכין שהוא שומר רק בשביל זה. אמרה שתביא כרישה ותעשה קציצות. את אלה אני אוהבת לאכול. גם שהיא לא בבית, אני יכולה לאכול חופשי כמה שאני רוצה. כבר כמה זמן שהיא צועקת עלי שבזמן האחרון נהייתי שמנה כמו פרה. אז מה. אני רעבה כל הזמן, וכמה שאני אוכלת לא נסגר לי התיאבון. היא השאירה לי בכיור ערימה עם צלחות וסירים מלוכלכים שאני ירחוץ עד שהיא חוזרת. תמיד היא משאירה לי כשהיא הולכת לעשות שוק ותמיד אני לא רוחצת. משאירה בדיוק כמו שהיא עזבה. ככה אני מרגיזה אותה בחזרה.
ותמיד שהיא באה עם הסלים, רותחת מהחום והמטפחת שלה עקומה לה על הראש, היא תיכף נכנסת למטבח לראות שעוד הפעם לא עשיתי את הכלים. ישר אני בורחת החוצה לפני שהיא זורקת את הסלים על הרצפה ורצה למקל-שטיחים וצועקת מְדְרוֹבָּה! מְדְרוֹבָּה! עד הערב אני לא חוזרת. יש ימים שאני בורחת לפסי-רכבת, או לסברסים של הר-גוליַת. לפעמים אפילו כמעט עד למושב של התימנים. רק שאבא שלי בבית היא לא מעיזה להשתולל עלי ככה, אז בערב אני מתקרבת לאזבסטון ומחכה עד שאני רואה את האש של הסיגריה שלו מתקרבת, ואני יודעת שהוא בא. אז אני נכנסת איתו ורצה ישר למיטה, ככה עם הבגדים, בלי ארוחת ערב ובלי בטיח. לפעמים, אינעל-אביה, היא מרביצה לי כל כך חזק שאני מפחדת שהיא תהרוג לי מהמכות את הילדה שבגוף שלי. בגלל זה עשיתי משהו סודי: התכסיתי באבן שלא רואים. בגלל זה אני לובשת שמלה-על-שמלה-על-שמלה, וזה הסוד שאני מחביאה מכולם: שאני לובשת שתי שמלות מבד ובאמצע שמלה מאבן, חוּמה וחזקה כמו החומה של עכו שבלוח-שנה שעל הקיר, מעל הגז במטבח. לשמה המכות של המקל-שטיחים לא מגיעות.
מה הם מבינים כל האלה שבאים עם המילים והדיבורים. חנניה זה, אליהו מהמכולת והפרֵיחה הזאתי, מזל, שכל היום מועכת פרחים של יסמין ומורחת על השערות השחורות שיש לה מתחת ליד. מה, הם לא יודעים שלא כואב לי איפה שאני נושכת? לא כואב בכלל. אני מכירה אותם. ישימו לי תחבושות על שתי הידיים, כמו שעושים לגנב או למשוגע. תיתי-מהבולה הם קוראים לי. איך שאני עוברת על יד המִתחת-לעמודים של השיכון, יוצאים משמה כל הילדים עם הנזלת מהאף והבְּלי-נעליים ומתחילים לרדוף אחרי, רצים וצוחקים עלי שאני לובשת שמלה על שמלה, לפעמים אפילו זורקים עלי אבנים או חתיכות אדמה. הם חושבים שאני אפילו לא יודעת שאני משוגעת, אבל בטח שאני יודעת, טוב-טוב אני יודעת. שרק יקלפו לי את הכאבים איפה שבוערים לי חזק, בידיים, בשדיים, בראש. עכשיו בבטן. שיקלפו כמו שמקלפים ביצה קשה או בצל ויראו שהלב שלי חמוץ ומר, מר. ראבּי, ראבי. כמה כואב הכאב.
כשהייתי קטנה וכבר משוגעת, באו אמרו לאימא שלי שלא צריך לשים אותה במוסד, חבל על הכסף. זאת לא עושה נזק לאף אחד, רק מסתובבת בשכונה, וכשלא בשכונה, הולכת לשדה ורק יושבת בקבינה של הטנדר שזרקו שמה. מה, אני לא יודעת שהיא רצתה לזרוק אותי מהבית כבר ממזמן, שחבל לה על האוכל? איך שנולדתי, ישר רצתה לעשות ממני חבילה ולשים בפח-זבל. חושבת שאני לא שומעת כל פעם שהיא אומרת את זה ככה בשקט לשכנות שלה ועושה את עצמה לא שמה לב שמזל ומרים עושות לה אוי-ואבוי-לך-שככה-את-מדברת-ירחם-השם! ומנדנדות עם הראש שלהם, והיא ממשיכה וצועקת שאני שוברת לה את החיים, שהכול אני מקלקלת לה, מורידה אותה עד הבלטות. אבל אני לא שוברת ולא מקלקלת. זה היא שמקלקלת אותי.
לבית-ספר הפסקתי ללכת אחרי איזה שנה-שנתיים, אז מה הבעיה. לפחות היא לא צריכה לבכות עלי כמו שהיא בוכה על בֶּבֶּר ושאר האחים שלי, שכל הזמן הם צריכים בגדים יותר גדולים ותלבושת אחידה ומחברות ועטיפות. הכול היא קונה להם, רק שילמדו טוב. אני רק מסתובבת בחוץ עם החתול השחור-לבן הזה, מוּרְקָה, שמתנהגים אליו כמו למלך ונותנים לו בעיטה טובה בתחת רק אחרי שהוא שורט או נושך. כל הימים אני מסתובבת עם מוּרְקָה, מלטפת לו את הפרווה עד שנשארות לי בידיים השערות, מגרדת לו את הגב אם הוא מבקש, והכי אני אוהבת שהוא נשכב על האדמה עם הרגליים שלו באוויר ואני מגרדת לו בגרון עד שהוא עושה קולות של מבסוט או עד שהוא פתאום תופס לי את הידיים בציפורניים, שורט אותי קצת ותיכף מתהפך ובורח לפני שאני יבעט לו בתחת.
ושבאו להגיד לה שאין מוסד בשבילי, אז היא אמרה להם, לא צריך. תעזבו אותה, שתגדל ככה, זה המזל שלי שהתלכלך, ונתנה לעצמה סטירות חזקות בּפָּנים באצבעות ישרות, עשתה פרצוף מסכן לשמים וגם לשכנות מהאזבסטון שעל-יד, למה עשית לי ככה, היושב במרומים, כל החיים שלי אני שומרת-שבת, עושה מצוות, אף פעם לא באתי לבעל שלי טמאה, הושיעה-נא, והיתה מסדרת את המטפחת שלה על הראש וקושרת עוד הפעם מאחורי הראש ומתחילה ליילל אין דבר, אין דבר, היא העונש שלי.
ואת זה אני לא יודעת למה היא אומרת. אני, מה אני עשיתי לה בכלל. והיתה נכנסת לבית ומשאירה אותי בחוץ, לא מעניין אותה שאני יתחבא עד מחר מאחורי הבּלוני-גז.
לפעמים שאני גומרת ללטף את מורקה, מתקרבת אלי הקטנה של השכנים, שכחתי איך השם שלה, זאתי שתמיד השערות שלה נראות כמו דבק והרגליים שלה עקומות והפרצוף שלה מלוכלך ויש לה ריח של חרא בחיתול-בד. זאתי לא פוחדת ממני. עוד קטנה-קטנה, ומתקרבת. אז אני עושה למורקה קישטָה שלא ישרוט אותה, ואחרי שהוא בורח עם הזנב למעלה, אני מרימה את הילדה בזהירות ושמה אותה על הרגל שלי ועושה לה סבתא-בישלה-לך-אורז עם מנגינה על היד הפצפונת שלה, והיא מתפוצצת מצחוק כי זה מדגדג לה על היד. אבל אם האימא שלה חס-ושלום רואה את זה, ישר היא מתחילה לצעוק כאילו ששחטו לה את הילדה וזורקת עלי את מה שיש לה ביד באותו רגע, ואני בורחת מהר-מהר, חצי צוחקת וחצי בוכה. וגם הקטנה, מסכנה, מתחילה לבכות מזה שהאימא שלה משתגעת לה ככה פתאום. הילדים האחרים, הם לא מתקרבים. כל הזמן הם לוחשים, בת-כמה-תיתי, בת-כמה-המהבולה. זה מה שמעניין אותם עלי. אבל אני בעצמי לא יודעת, אולי יש לי שתים-עשרה, אולי מאה. היא אף פעם לא אומרת לי, רק צועקת מרוגזת שהיא לא זוכרת. שהיא רק רוצה לשכוח מתי שהולידה אותי.
יש לי על הראש הרבה שערות לבנות לא יפות. הרבה. כשהיא היתה מסרקת אותי בכוח, אפילו שאני לא רוצה, היא היתה מראה לאחים שלי, לכולם, איך שהשערות שלי נראות, כאילו שאני עשיתי את זה בכוונה. בהתחלה היא היתה תולשת לי חזק מהשורש שערה-שערה, אחר כך כשחצי ראש כבר היה לבן, ברוך השם היא הפסיקה. באלוהים, איך שכואב לי היום הכאב. מה שאני לא עושה לא עובר. כל הבטן שלי תפוסה כמו בחבלים שחורים. כואב-כואב, אחר כך מפסיק ואחר כך שוב פעם מתחיל. איי.
היום ברחתי ממנה מהר ולא הספיקה להרביץ לי. גם שאני לא עושה כלום היא מרביצה לי רק כדי שאני ידע את הטעם של המכות, לא רק את הדבש של הלהסתובב כל היום בחוץ במרכז על-יד החנויות. שלא ינעמו לך החיים! מה זה לא לעשות כלום כל היום. שאת לא עוזרת לי, לא לומדת לחתוך עוף, לקשֹקשֹ דגים לשבת, לעשות ממולאים, רק עושה לי את המוות! והיתה מוציאה זרד אחד ארוך, צהוב דק, מהחובט-שטיחים שלה, ומרקידה אותי עם זה ככה, איי, איי, איי, בכל החדר, שאני יראה מה זה הלוקסוס הזה של להיות משוגעת! אני יוציא ממך את השיגעון! והיתה מרביצה ומרביצה, הורגת אותי במכות עד שהיתה מוציאה עלי את השיגעון שלה ונרגעת. בסוף אני, תיתי, הייתי בורחת ממנה, כל הגוף שלי שריפה וכל הפרצוף שלי דמעות, ואני, בחיי בא לי לחנוק אותה.
ולמה אבא שלי שותק על כל זה, למה. אמרתי לו פעם, תגיד לה שתפסיק, אבל הוא כל היום עסוק בפרנסה בנגרייה, ויש לו עוד ארבע ילדים, חרוצים, ממושמעים, מסורקים, סוּכָּר. הוא לא מרביץ לי אף פעם, זה נכון. רק פעם אחת, שעצמתי את העיניים וסחבתי ביד את התנור-נפט מהסלון לחדר. תפתחי את העיניים, יא תיתי, אמר לי. חראם, יישרף הבית. סכנת נפשות! אבל אני ידעתי את הדרך לחדר גם בלי לראות, ולא פתחתי. ופתאום נורא רציתי שיראה שגם אני יודעת לעשות משהו, ככה ללכת בעיניים סגורות עד החדר. המכה שהעיף לי בראש פתחה לי את העיניים. תורידי עכשיו את התנור, תיתי, ותלכי מפה.
רצתי לחדר בלי התנור, ובמיטה שאני יושנת בלילה עם עוד אח אחד נשארתי קרה עד שהאצבעות שלי נהיו קרח, ורק בלב נהיה לי חם כי הפרצוף שלי בער מהמכה. עד היום אני מתגעגעת לסטירה הזאתי שהעיפה לי את הראש מצד לצד ופתחה לי לכמה דקות את העיניים שיבוא לי השכל, וראיתי שאבא שלי זקן כבר ועייף, והוא באמת רק דאג שהאזבסטון יישרף. כשנשכבתי במיטה, בבר ועוד שני אחים שלי היו עושים שיעורים. מוחקים את הנזלת מהאף וכותבים. שמתי את היד על המקום של המכה והחזקתי את הפנים עם השיניים שלא יצאו לי דמעות. כשהלב שלי בוכה, הפרצוף שלי שותק כמו מצבה.
וגם בלי שהוא בוכה, יש דברים שאני לא מגלה לאף אחד. אצלי, בִּפנים, גודלת ילדה קטנה, פוחדת-פוחדת. בסדר, לא ברחם. לא שמה. אני יודעת. האימא שלי הזאתי, כבר אלף פעם אמרה לי ששמה לא יגדל לי כלום, איך יגדל, ששמה תמיד יישאר ריק. אז מה. אז אני יכולה לגדל לי אותה במקום אחר ובלי טובות מאף אחד. בכל הגוף שלי היא גודלת הילדה הזאת, בלב, בידיים, בראש, בציפורניים. יא רֵית, תגדל עוד. כל לילה, אחרי המכות או אחרי שהסתובבתי על יד החנויות במרכז, אני משכיבה אותה ומכסה אותה בשמיכה כזאתי רכה-רכה כמו פרווה של חתולים, כמו שאף פעם לא נותנים למהבולות. אבל אני, האימא שלה, מרחמת עליה שלא יהיה לה קר, שלא יהיה לה כואב מכלום, שיעבור לה הפחד, שלא תהיה הבְּלָה. איך הם כל הזמן זורקים לי בפרצוף: אינתי מגנוּנה פי עֲכְּלֵק וּוָאפִי זָ'סְמֵק, יעני משוגעה גם בגוף וגם בשכל, אומרים לי. שיישרף להם הלשון!
לא יודעת למה, אבל הילדה הזאתי שגודלת אצלי בפנים מפחדת מהכול. מהחושך, מהרעש של הטנדר של דוֹד שלום, מהאבנים של הילדים. מהכול. לא תלך בלעדי לאף מקום. כל הזמן אני צריכה לשמור עליה חזק. מאימא שלי, כשהיא מרביצה לי, וממני, כשאני משתגעת. אין לי שם בשבילה, אולי אף פעם לא יהיה לי. לאחות הקטנה של נתן, הילד מהשיכון על ידנו, יש שם יפה. אבל היא, למה היא צריכה שם, אני בחיים לא יגלה עליה לאף אחד. מכל העולם רק אני יודעת שהיא כזאתי יפה-יפה, שהיא עושה לי חיוך. יש לה עדינות של פרחים מהשדה שלנו, של הברחשים שעפים באור של המנורה בַּבֵּית-שימוש. והעיניים שלה כחולות-כחולות, או שחורות-שחורות, תלוי אם יש שמש או עננים. פעם אחת אולי אני יראה אותה, את הילדה הפוחדת שלי, איך שגדלה ולא נהייתה מהבולה כמוני אלא אחת עם שכל, ככה אני חולמת עליה שאני יושבת על הברזלים ממול החנות הצילום במרכז ונושכת חזק את היד.
היום יום שני, זה היום של השוק. סוף-סוף אימא שלי הולכת ממני קצת, ואני יכולה להסתובב בבית לבד בלי שתגרש אותי בצעקות. הלכה להביא ביצים מהמושב ותרנגולת שאבא אחר כך שוחט מאחורי הבית בסכין שהוא שומר רק בשביל זה. אמרה שתביא כרישה ותעשה קציצות. את אלה אני אוהבת לאכול. גם שהיא לא בבית, אני יכולה לאכול חופשי כמה שאני רוצה. כבר כמה זמן שהיא צועקת עלי שבזמן האחרון נהייתי שמנה כמו פרה. אז מה. אני רעבה כל הזמן, וכמה שאני אוכלת לא נסגר לי התיאבון. היא השאירה לי בכיור ערימה עם צלחות וסירים מלוכלכים שאני ירחוץ עד שהיא חוזרת. תמיד היא משאירה לי כשהיא הולכת לעשות שוק ותמיד אני לא רוחצת. משאירה בדיוק כמו שהיא עזבה. ככה אני מרגיזה אותה בחזרה.
ותמיד שהיא באה עם הסלים, רותחת מהחום והמטפחת שלה עקומה לה על הראש, היא תיכף נכנסת למטבח לראות שעוד הפעם לא עשיתי את הכלים. ישר אני בורחת החוצה לפני שהיא זורקת את הסלים על הרצפה ורצה למקל-שטיחים וצועקת מְדְרוֹבָּה! מְדְרוֹבָּה! עד הערב אני לא חוזרת. יש ימים שאני בורחת לפסי-רכבת, או לסברסים של הר-גוליַת. לפעמים אפילו כמעט עד למושב של התימנים. רק שאבא שלי בבית היא לא מעיזה להשתולל עלי ככה, אז בערב אני מתקרבת לאזבסטון ומחכה עד שאני רואה את האש של הסיגריה שלו מתקרבת, ואני יודעת שהוא בא. אז אני נכנסת איתו ורצה ישר למיטה, ככה עם הבגדים, בלי ארוחת ערב ובלי בטיח. לפעמים, אינעל-אביה, היא מרביצה לי כל כך חזק שאני מפחדת שהיא תהרוג לי מהמכות את הילדה שבגוף שלי. בגלל זה עשיתי משהו סודי: התכסיתי באבן שלא רואים. בגלל זה אני לובשת שמלה-על-שמלה-על-שמלה, וזה הסוד שאני מחביאה מכולם: שאני לובשת שתי שמלות מבד ובאמצע שמלה מאבן, חוּמה וחזקה כמו החומה של עכו שבלוח-שנה שעל הקיר, מעל הגז במטבח. לשמה המכות של המקל-שטיחים לא מגיעות.
חלק 1 מתוך 2
סיפור קצר מתוך קובץ הסיפורים 'אמסטל' מאת עדנה שמש. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
