בננות בנות שמרשות לעצמן

בראשית בוקר שבת אחד קמנו – אני והנוכחי שלי, מאוחר כהרגלנו, עשינו מה שעשינו או במילים אחרות – מין. אחרי שגמרנו, תרתי משמע, אני התחלתי בנאומים הרגילים שלי על כל הסוגיות הכי לא מעניינות בעולם והפעם בתפריט שלנו: שישים שניות ...

מזה שנתיים בקירוב שהמצב פה במדינה הוא לא מי יודע כמה. אני לא מדברת רק במושגים מדיניים, לא צריך דוקטורט בשביל לראות שהדמוקרטיה פה חולה. אני מדברת על הכל: איפה שאתה לא דורך היום אתה שוקע בחרא. שנתיים אנשים מסתובבים ...

אני רואה אותה מעברו השני של הכביש, היא מבחינה בי וחוצה אותו, מתקדמת בזריזות, בדיוק כמו אצנית באמצע תחרות באולימפיאדה, לעברי, לשמחתי הלא כל כך רבה, ומתייצבת, כאילו נקראה לדגל, עומדת מתוחה למולי. “ואוו, מיכל, לא התראינו מאז התיכון, נכון? ...

שלוש מילים שגונבות את ההצגה ובדרך גונבות לנו גם קצת שפיות. מאי רוזן תוהה איך נתנו למשפט אחד להשתלט על סיפור שלם