אייג’נט פרש

יש טעויות שיכולות לעלות לחדרניות ולמלצרים של שירות חדרים בחייהם, אבל אני בספק אם הם בכלל מודעים לזה. בשעה שמונה וחצי הקפיץ אותי קול נקישה קלה ושקשוק צרור מפתחות. זינקתי אל הדלת ובדרך דפקתי את האצבע הקטנה של רגל שמאל באחת מרגלי המיטה. כשזה קורה לי בבית אני תמיד צורחת ככה שהקירות רועדים, אבל הפעם השתדלתי לצעוק פנימה, שלא ישמעו. נשענתי על המשקוף ושאלתי מי שם. הקפדתי שהקול שלי יישמע רגיל לגמרי. “זו החדרנית”, ענתה אישה מן הצד השני, ואפילו שצרפתית אינה שפת האם שלי מיד זיהיתי שבדיבור שלה אין שמץ של נימה מעוררת חשד. אני טובה בזיהוי קולות ואינטונציות, זאת הייתה פעם העבודה שלי. “באתי לסדר את המיטה”, המשיכה החדרנית ואני עניתי בנימוס שאין צורך כי אני מתכננת להמשיך לישון עד הצהרים והוספתי ‘אקסקוזמואה’ ו’מרסי’. ערב קודם הקפדתי לתלות על ידית הדלת את שלט הקרטון האדום שכתוב עליו “נא לא להפריע” בכל מיני שפות, ולא ברור לי למה הפרה הצרפתייה בחרה להתעלם ממנו.
אחרי ששמעתי אותה מתרחקת – גוררת אחריה עגלת שירות שאחד מהגלגלים שלה, שכנראה מזמן לא שומנו, משמיע עם כל סיבוב מין ציוץ חורקני כזה, כמו סנאי שחוטף פטיש בראש – בדקתי את הבריחים. הדלת הייתה נעולה. ידעתי, אבל אמרתי לעצמי שאף פעם לא מזיק לעשות דאבּל צ’ק. אחר כך דידיתי אל המיטה הסתורה, נשכבתי עליה בבגדי וחיכיתי לטלפון מרוט קנאל. ידעתי שאם הוא לא מתקשר עד תשע, זה אומר שהעבודה נדחתה ביום, וקיוויתי שהדקות יעברו כבר, כי הפה שלי היה נורא יבש והכי בעולם מתִּי לכוס קפה.
רוט קנאל, שהשם האמיתי שלו עמוס גולדשטיין, הוא המפעיל שלי. פנים אל פנים אני קוראת לו בוס. בלב אני קוראת לו עמוסי. הוא קורא לי ספיישל אייג’נט פרש או בקיצור, אייג’נט פרש, אבל אני מקווה שבינו לבינו הוא מכנה אותי בשם אחר. אולי אפילו מיכלי, או סתם מיכל, כמו שהוא קרא לי בפעם הראשונה.
נפגשנו בחמישה ביוני 1992. זה היה אמור להיות סתם-יום- של-קמתי-התרחצתי-התלבשתי, רצתי לעבודה והגעתי באיחור. אבל לא. בבוקר ההוא, בגלל השיפוצים בבניין, מישהו הפסיק את זרם המים. ניסיתי להיזכר אם אדון רוטלוי, יושב ראש ועד הבית, טרח להצמיד במהלך השבוע פתק אזהרה רשמי על המראה המוארכת בחדר המדרגות, ולא הצלחתי. כך או כך הייתי תקועה עם ברזים מיובשים חצי שעה לפני תחילת המשמרת, ולא יכולתי לשטוף את עצמי. גרוע מזה – לא יכולתי לצחצח שיניים.
אני שונאת שמסריח לי מהפה. נכון שאף אחד לא נהנה לגלות שיש לו ריח רע, אבל לי החוויה הזאת קשה במיוחד: עוד כילדה היו המילים – כתובות או מדוברות, זה לא עקרוני – אהבתי הגדולה. מאוחר יותר האהבה הזאת הפכה גם למקצוע, ואני ממש לא יכולה לסבול שהמילים יוצאות לי מהפה מסריחות. כמו שכדורגלנים מבטחים את הרגליים, פסנתרנים שומרים על האצבעות ורקדניות בטן כל היום רוחצות את הפופיק, אני, מאז שאני זוכרת את עצמי, מקפידה על היגיינה אוראלית.
הפכתי את הבית בחיפושים אחרי בקבוק מים מינרליים או סודה או דייאט קולה. במזווה מצאתי בקבוק אחד עם תרכיז פטל של עסיס. פתחתי את המקרר – מִדבר. בלית ברירה מחיתי מעל הפרצוף את שיירי האיפור של אתמול עם נייר טואלט וחלב פנים, התלבשתי, נסעתי לשדה, החניתי את הפז’ו במגרש לעובדים בלבד, ורצתי לעמדה שלי. ואז, איך שאני מתיישבת מול המיקרופון ואומרת בהטעמה, “כל הנוסעים בטיסת אל על 051 לפראג מתבקשים לעלות לשער יציאה חמש”, מתמלא פתאום אולם הנוסעים היוצאים בצחנה נוראית, כמו תערובת של אלפי ביצים סרוחות וגוויות שעמדו הרבה זמן בשמש. אנשים מסתכלים סביבם בבהלה ומתחילים לרוץ, נשים בהריון מתעלפות, ילדים קטנים בוכים בקולות של סירנות, דתיים מטיסת טאואר אייר לניו יורק עם חניית ביניים בווינה צועקים “שמע ישרואל, שמע ישרואל” ונסים לתפוס מחסה בדיוטי פרי, שלוש קשישות כמעט שקופות, כנראה מהבריטיש איירווייז ללונדון, שולפות ממחטות לבנות מארנקים קטנים, מצמידות אותן אל הפה ואז קורסות בזו אחר זו, כמו שלושה דגמים של מגדל אייפל עשויים מגפרורים שלא הדביקו אותם מספיק טוב, איש אחד, בחליפת ספורט אלגנט אפורה ופרצוף סנובי של נוסע מתמיד במחלקת עסקים, מצביע לעבר תא הזכוכית שלי וצועק, “זה מהרמקולים של מערכת הכריזה,” וכבר אני שומעת את אנשי הביטחון דופקים על דלת התא שנעלתי מבפנים כמו בכל יום, כדי שלא יפריעו לי להתרכז, ותוך שניות הם פורצים את המנעול וגוררים אותי לחדר המעצר, שאף אחד לא יודע עליו אבל יש אחד כזה בנתב”ג.
ישבתי בחדר הקטן, מדוכדכת למדי, הבל הפה שלי מחמיץ והולך. מדי פעם הציץ פרצוף בחלון הזכוכית המרושתת והסתלק. באחת עשרה נפתחה הדלת. נכנסו שני גברים במסכות גז. אחד גבוה וגרום, והשני לא מאוד שמן אבל גם לא-מי-יודע-מה רזה. הם עמדו והביטו בי בלי להגיד כלום במשך זמן שנראה לי כמו נצח או שניים, ואז הלא-מי-יודע-מה שלף קופסת מרלבורו מכיס החולצה וביד השנייה גישש בכיס המכנסיים והעלה מתוכו מצית קריקט אדום שקוף.
“במקומך, לא הייתי עושה את זה,” אמר לו הגרום בקול שיצא קצת עמום בגלל המסכה אבל נשמע גם מאוד סמכותי, “החדר עלול להתפוצץ.” הלא-מי-יודע-מה רזה קפא לשנייה ואז הטיח את המרלבורו בשולחן, התקרב עד שיכולתי לשמוע את הנשימות שלו מנסרות את הגומי של המסכה ואמר בקול יבש, “יש לך בדיוק חמש שניות לספר מי שלח אותך.” עניתי שאני לא יודעת על מה הוא מדבר. “אל תנסי אפילו לעבוד עלי,” הוא צעק, “כי אז אני אתעצבן ואת לא תאהבי אותי כשאני מעוצבן.” ניסיתי להישמע רגועה. “אתה כבר מעוצבן,” אמרתי, “אבל אני באמת לא יודעת על מה אתה מדבר.” התשובה הזאת לא סיפקה אותו. “את מי היית אמורה לחסל?” צעק, “את שר ההגנה האמריקאי? מי סיפר לכם שהוא צריך לנחות הבוקר?”
אמרתי שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לשר ההגנה האמריקאי ובטח לא יכולתי לדעת שהוא אמור לנחות היום כי אף פעם לא מספרים לנו כלום בשדה, אפילו את שעת הנחיתה של מאדונה לא הסכימו לגלות. הוא לא השתכנע והמשיך לנבוח ולהאשים. אני המשכתי להכחיש. ובמשך כל הזמן הזה עמד הגרום שעון על הקיר בידיים משולבות ושתק. מבעד לזגוגיות העגולות של המסכה ראיתי את העיניים שלו, שהיו אפורות ושקטות, ואיכשהו ידעתי שדווקא אתו אוכל לדבר. “אני אזרוק אותך לכלא ואני כל כך איהנה מזה,” איים הלא-מי-יודע-מה-רזה, וקרא לי בוגדת, זונה, רוצחת, מטונפת ומפגרת.
זה נמשך בערך שש וחצי שעות. מדי פעם, הלא-מי-יודע-מה-רזה, שהקפיד לשים את הפרצוף שלו ממש ליד האוזן שלי, הזיז את הראש שלו בפתאומיות וכאילו בלי לשים לב החטיף לי מכה בלסת עם המסנן של המסכה. בסוף הוא אמר שהוא חייב להשתין ויצא מהחדר. ניצלתי את ההזדמנות ופניתי אל הגרום. “אני לא מבינה למה החבר שלך צריך לדבר אלי ככה,” אמרתי, והעיניים שלי התמלאו דמעות. אני תמיד בוכה כשמעליבים אותי, אפילו אם זה סתם מישהו מהרחוב שאני לא מכירה, ומאוד שמחתי ששנינו לבד בחדר כי לא רציתי שהצעקן יראה אותי בוכה וייהנה. “אני לא מבינה מה אתם רוצים ממני,” רעד לי הקול, “לא בגדתי באף אחד, אף אחד לא שלח אותי, אני לא מפגרת ולא זונה ואין בעולם מישהו שמקפיד יותר ממני על צחצוח שיניים ועבודה עם חוט דנטלי, אבל מה אני אשמה שהבוקר הפסיקו לנו את המים? בחיי שלא יכולתי לשטוף, תשאל את אדון רוטלוי.”
“את נשמעת לי כנה,” אמר הגרום. “אם תשתפי פעולה, אני אדאג שכל העניין הלא נעים הזה ייגמר כמה שיותר מהר.” עניתי שאני מוכנה לכל דבר, אבל יש לי שני תנאים. אלף, שהלא-מי-יודע-מה לא יציק לי יותר, ובית, שיביאו לי מברשת ומשחה או לפחות בקבוק מי-פה. הוא הסכים לתנאי הראשון, ואת השני אמר שימלא רק אם אני אהיה מוכנה, בסוף השיחה אתו, לעבור סדרת בדיקות אצל הרופאים במוסד שהוא עובד בו. לא כל כך אהבתי את הרעיון, אבל הייתה לי הרגשה מאוד ברורה שהאיש הזה הוא הסיכוי היחיד שיש לי לצאת מהסיפור במינימום כאב ראש, אז נכנעתי. “תשאל אותי,” אמרתי, “ואני אענה.”
הוא רצה לדעת מתי התחיל העניין של ריח הפה וזה נשמע לי קצת מוזר. זה היה כמו לשאול אותי ממתי אני גבוהה או ממתי קוראים לי מיכל. חשבתי קצת, ועניתי שמאז שאני זוכרת את עצמי, אבל זה לא כל כך מפריע, באמת, כי כשאני מקפידה לצחצח ממש לא מרגישים כלום. הוא שאל אם ראיתי פעם רופא או אם דיברתי על התופעה עם מישהו. אמרתי שלא. אצלנו בבית אף פעם לא דיברו על זה. אבא שלי לא מדבר עם אף אחד על כלום. אמא שלי עדינה מדי. לה עצמה יש ריח של סנופרש סחלבים מהפה.
בכלל, אמא שלי היא בן אדם מאוד אסתטי. בעיקר בכל מה שנוגע לריחות גוף ולהפרשות. כשהיא מקיאה, למשל, יוצאים לה מהפה זרמים לבנים ונקיים של גרגרי קלקר. בהריון הראשון שלה, סיפרה לי פעם דודה נילי, אמא הרגישה ממש זיפת, ובמשך תשעה חודשים רצופים היא רק הקיאה והקיאה. יש נשים שלוקחות את ההריון יותר קשה מאחרות. כל בוקר היא הייתה אוספת את ערמת הקלקר שהקיאה ומניחה אותה בחדר שהכינה לילד שגדל לה בינתיים בבטן. לקראת הלידה הייתה עריסת התינוק מלאה קלקר ורצפת החדר כוסתה בשכבה עבה של פתיתים לבנים. כשאמא חזרה מבית היולדות עם אחי הבכור ניצן היא הניחה את התינוק על גבעת הקלקר והסבירה לאבא ולנילי וגם לשכנות שזה אקט מאוד חינוכי, ושחשוב שהילד יידע כמה אמא שלו סבלה בשבילו. במשך חמש שנים אחי הקטן ישן, זחל, שיחק וגדל על ערמות הגרגרים עד שיום אחד אמא קנתה לו מיטת נוער וטיאטאה מהחדר את הקלקר שכבר האפיר. שנים אחר כך, כשהיה כבר בן שבע עשרה, אחי סיפר לי שהיה לו מאוד נעים שם, בתוך הקיא של אמא, וכשהיה ממש קטן האמין שהחדר שלו הוא בעצם גן עדן והוא עצמו מלאך שישן על עננים לבנים ורכים. אני חושבת שהוא אף פעם לא הפסיק להתגעגע אל העננים ההם.
כשניצן הגיע לגיל שש, שוב התחילו לאמא הבחילות. כמה שבועות אחר כך אישר הרופא באוזניה שהיא מצפה לילד נוסף. ההריון הלא רצוי קצת ציער אותה, אבל אבא שלי, שהיה אז רב סרן צעיר בסיירת מובחרת, אמר שהצבא זקוק לחיילים רבים ככל האפשר ושהפלה לא באה בחשבון. אחרי שלושה חודשים אמא הלכה לעשות בדיקת מי שפיר. “מזל טוב”, אמר לה הרופא, “בקרוב תהיה לך בת קטנה.” אמא קיבלה את הבשורה מאוד קשה, לקתה במחלת הדיכאון ומאותו יום הפסיקה להקיא פתיתי קלקר. במקומם הייתה פולטת שלוש פעמים ביום זרם של נייר כרומו גרוס, כאילו מישהו האכיל אותה בגיליונות ישנים של עיתון “את”, והם חזרו ויצאו מהפה שלה בצורה של אטריות ארוכות ודקות. גם אבא לא שמח במיוחד, כי נשים, כידוע, לא תצלחנה לתפקידים קרביים בכירים, אבל, כך נהג להרגיע את אמא בעיצומם של התקפי דיכאון קשים במיוחד, גם פקידה פלוגתית או מורה חיילת זה משהו ממש נחוץ ומועיל.
ביום הראשון שלי בבית, אמא הניחה אותי על ערמת הקיא שהכינה בשבילי. הכרומו הגרוס, כך גיליתי מייד, היה שורט ולא נעים למגע. הייתי תינוקת מאוד לא שקטה ואת חמש שנותיי הראשונות, עד שירשתי את מיטת הנוער של ניצן, ביליתי בצווחות איומות שמרטו את עצביה של אמא, עד שהפכה לאשה מרת הנפש והעייפה שהיא היום. לא פעם נבהלו הגננות והעוזרות-גננות במעונות ויצ”ו אליהם נשלחתי, למראה השריטות האדומות שמצאו על גופי, אבל אני, שהייתי ילדה וֶרבלית בצורה יוצאת דופן כבר מגיל צעיר מאוד, הייתי מרגיעה אותן ואומרת שזה שום דבר, זה רק הסבל של אמא, וכמו כל ילד, גם אני מקבלת אותו באהבה.
כששמעו את ההסבר הן היו מלטפות לי את הראש, מחייכות ואומרות: “כמה שאת ילדה טובה וחכמה, מיכלי”.

למרות שידעתי שזו דרכו של עולם ושכל אחד מקבל בדיוק את מה שמגיע לו, לא יכולתי להפסיק לקנא באחי הגדול שזכה לחמש שנים של עננים לבנים ושהפה שלו הריח סנופרש סחלבים, בעוד שאני נאלצתי כבר בגיל שנה לצחצח שיניים כל בוקר וערב, וגם אחרי כל ארוחה. אפילו אחרי חטיפים. אף אחד לא הרגיש בקנאה הזאת. התביישתי והחבאתי אותה. חוץ מזה, בסך הכל הוא היה ילד נחמד, אחי, והוא גם אהב אותי מאוד.
הפעם היחידה שבה נכשלתי בריסון הקנאה בניצן הייתה במהלך השירות הצבאי שלו. באחד הימים הוא חזר הביתה עייף ומלוכלך אחרי שבועות ארוכים בלי חופשה. בכל פעם, לקראת יציאות השבת של אחי, הייתה אמא טורחת, מנקה, מצחצחת ומבריקה, וקצת לפני שהוא היה אמור להגיע הביתה, היא הייתה דוחפת שתי אצבעות עמוק לתוך הגרון, מקיאה קצת קלקר ומפזרת על הכרית שלו כדי שיהיה לו נעים להניח את הראש.
בשבת ההיא, זה היה בסוף 1978, התעוררתי בלי שום סיבה מיוחדת נורא מוקדם, ובמקום לגשת לאמבטיה לצחצח שיניים הסתובבתי קצת בבית. דלת החדר של אחי הייתה סגורה. עמדתי קצת לידה והקשבתי, ואחר כך פתחתי אותה בשקט. ניצן שכב על המיטה בתחתונים וישן. מתחת למיטה בצבצה רצועת הנשק האישי שלו. משכתי את הרובה החוצה בזהירות, בדקתי אותו מכל הצדדים. אחר כך עצמתי עין אחת ואת השנייה הצמדתי לחור הקטן שבקצה הקנה. בפנים היה חושך מוחלט. החזרתי את הנשק למקום בשקט והבטתי שוב בניצן. הוא נראה שליו מאוד. התקרבתי אליו לאט לאט עד שהפנים שלי כמעט נגעו בשלו, ואז, לא יודעת מה למה, נשפתי את כל האוויר שהיה לי בריאות ישר לפרצוף שלו, הסתובבתי ויצאתי, סוגרת אחרי את הדלת. כך הפך אחי, שנולד לתוך גן עדן, למלאך אמיתי.
אחר כך לא קרה כלום. רק בשתים עשרה בצהרים אמא נכנסה לחדר של ניצן ויצאה משם חיוורת. למחרת עשו הלוויה. ב”ידיעות אחרונות”. כתבו על החייל ניצן גונן מהיחידה ללוחמה כימית שמת בעקבות חשיפה לגזים רעילים. על המצבה שלו כתבו שהוא נהרג בפעילות מבצעית בהגנה על המולדת. סגן מפקד היחידה של ניצן בא לבקר אותנו בשבעה. הוא נתן לאמא קופסה מקרטון חום מחוספס שנראה ממש כמו עור אמיתי ובתוכה כרית מקטיפה כחולה סינתטית ועליה דרגות הסמל של ניצן וסיכת היחידה שלו. הקצין אמר שאחי היה גיבור וכל האנשים בחדר הנהנו בשקט ובהסכמה. רק אבא שלי שתק ומדי פעם הציץ בי במבטים מבוהלים. מאז ועד היום הוא לא אמר לי על זה כלום, אבל לפעמים הייתי בטוחה שהוא ממש חושד. גם מריח הפה שלי הוא התעלם לגמרי, ואני חשבתי שלהבדיל מאמא, שנמנעת מהנושא בגלל עדינות נפש, אבא מעדיף לא לדבר בכלל, כי הוא חושש שזה בא מהצד שלו במשפחה.
את ריח הפה המקורי שלו אני לא מכירה. בעצם, אף אחד לא מכיר. זמן קצר אחרי שהתחתנו אבא הפסיק לישון במיטה עם אמא ועבר לחדר האורחים. הוא היה קם כל בוקר לפני הזריחה וננעל בחדר האמבטיה לשעה ארוכה. פעם הצצתי דרך חור המנעול וראית אותו מגרגר בקבוק שלם של אפטרשייב ברוט.
אחרי המוות של ניצן אבא הפך שתקן וזעפני מתמיד. בסוף השלושים הוא חזר לבסיס עליו פיקד עד שפרש לגמלאות, והוסיף פרט נוסף למסדר הבוקר: בדיקה דנטלית. בשעה שבע בדיוק, אחרי שהוא וגדעון, רס”ר המחנה, עברו ובדקו שכל החדרים בבסיס נקיים ומסודרים, הוא היה ניגש למגרש המסדרים, שם חיכו לו 140 פיקודיו בדום מתוח. עמרם היה צועק “פיייייות פתח!”, אבא היה משמיע להם את “גבעת התחמושת” מהטייפ, ובכפפות מנתחים לבנות שקופות היה עובר בין השורות ובודק את ניקיון השיניים של החיילים עם מוט קטן ודק מנירוסטה שהייתה לו מראה בקצה, ועוד מוט שבראשו אנקול מתכת קטן וחד. כשהתגייסתי אני לצבא ונהייתי קריינית בגלי צה”ל, אף אחד לא הופתע. אבא קצת התאכזב שלא התאפשר לי להיות פקידה ראשית של אלוף, אבל אני, צעירה מרדנית, התעקשתי לתרום למדינה בעזרת הפה שלי. אחרי שהשתחררתי סידרו לי את הג’וב בנתב”ג, וזהו זה, פחות או יותר.
את כל זה סיפרתי ביום הראשון לחקירה, אבל את מה שהיה באמת ביום שניצן מת, את זה השמטתי. רק אידיוט מפליל את עצמו בכוונה, ואני לא אידיוטית. הגרום הקשיב ורשם הכל ומדי פעם אמר “אהה”. בערך בחצות הוא חייך אלי ואמר, “את בטח עייפה. תנוחי קצת. מחר בבוקר אני אחזור עם הרופאים ואחר כך נוכל לתת לך לשטוף את הפה.” הוא צדק: באמת הייתי מותשת, אז נרדמתי מהר אבל לא ישנתי טוב. אני, אם אני לא ישנה במיטה שלי עם השמיכה הפרטית שלי והכרית שלי, תמיד יש לי סיוטים. בערך בחמש התעוררתי מסיוט, שבו יצאתי מהבית בבוקר קיצי. גם בחלום ידעתי שזה קיץ כי עץ המימוזה בחצר הבניין שלי היה מלא פרחים עגולים צהובים, והלכתי לכיוון המכולת של עזרא. כשהגעתי, עזרא שאל, “מה בשבילך, ילדה יפה,” ואני ביקשתי גביע קוטג’ תשעה אחוז, שילמתי, יצאתי והלכתי הביתה. אני לא יודעת מה קרה אחר כך, כי הצעקות שלי העירו אותי. הייתי שטופת זיעה והלב שלי דפק ככה, שהוא כמעט קפץ לי החוצה מבין הצלעות.
בשבע נכנסו לתא המעצר שלושה שוטרים עם מסיכות גז ורובים. הם העבירו אותי למכונית משוריינת והושיבו אותי מאחור. הדלת נסגרה עלי ולא ראיתי כלום. לא היו חלונות. כשעצרנו, הוציאו אותי והובילו אותי למבנה מבודד מסויד לבן. את האזור לא הכרתי. הכניסו אותי למעבדה. חמישה רופאים בדקו לי את הפה, לקחו משטחים ודגימות, שאבו לי דם ושמו במבחנות קטנות, הורו לי לנשוף לתוך בלונים ומכלי פלסטיק, וכל הזמן דיברו במונחים בלטינית שלא הבנתי, אבל לא היה לי נעים לשאול. בסוף הכניסו אותי לחדר עם מיטה לבנה, אסלה, כיור ומדף קטן שעליו היו מונחות מברשת שיניים חדשה ושפופרת קולגייט ג’ל, בדיוק בטעם שאני הכי אוהבת. כשגמרתי לצחצח נכנסו לחדר שני רופאים, עשו עוד מדידות ובדיקות, אמרו שהסכנה חלפה ועכשיו הכל בסדר.
החוקר הגרום הגיע אחרי דקה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הפנים שלו בלי מסכה. הוא אמר שקוראים לו עמוס. היו לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים ומבט מאוד חמור. “אנחנו יודעים על אחיך”, הוא אמר בלי לבזבז זמן. החלטתי שאין טעם לשקר. “איך?” שאלתי. הוא סיפר שברגע ששמע את השם שלי, הוא קישר אותו לחייל שמת בהרעלה ב- 78.
אחרי שעזב אותי בלילה הוא נסע לבית הורי והתעמת עם אבא שלי, שנשבר וסיפר לו הכל. “תיאלצי לשבת בכלא,” עמוס אמר ואני עניתי שאני מבינה, שאין ברירה ושעלי לקבל כל עונש שמערכת המשפט תמצא לנכון להטיל עלי ושבמידה מסוימת אני אפילו שמחה שהכל התגלה, כי זה רבץ לי על המצפון יותר מדי שנים והגיע הזמן להתאוורר ולפתוח דף חדש.
עמוס אמר שהוא מאוד מתרשם מהגישה החיובית שלי ושייתכן שנמצא דרך אחרת בה אוכל לשלם את חובי לחברה. אחר כך הוא שאל אם אהיה מוכנה לתרום את כישורי המיוחדים לטובת העם והמדינה, ואני מייד התלהבתי ואמרתי שכן, כי בעצם כל דבר עדיף על עשרים שנה כלא.
כך הפכתי לספשל אייג’נט פרש. מדי כמה שבועות אני נשלחת למבצע סודי, כל פעם בארץ אחרת. אני משתכנת במלון ומתחזה לתיירת. בשלב הראשון אני מאתרת את האובייקט שלי, שהוא, כמובן, איש או קבוצה של אנשים שמהווים סכנה גדולה מאוד למדינה. כל בוקר אני מתעוררת במלון וממתינה עד אחרי תשע, בשיניים לא מצוחצחות, ליד הטלפון. ברגע שעמוס מתקשר, אומר “זה רוט קנאל,” ונותן לי אור ירוק – אני יוצאת למשימת החיסול. עם תום הביצוע אני שולפת מהתיק שלי מי-פה, מברשת ומשחה ועל המקום משפשפת, כך שגם אם אתפס לא יוכלו להאשים אותי בכלום. הרי אין עלי נשק או משהו.
בתשע וחמישה, כשהטלפון לא צלצל, נכנסתי לאמבטיה, וכשיצאתי, התקשרתי לשירות חדרים והזמנתי שתי ביצים עין, טוסט, קפה ומיץ תפוזים. אחר כך חשבתי קצת. אחרי דקה צלצלתי שוב, התנצלתי וביקשתי לבטל את הטוסט.

1 תגובות

  1. תודה על פרסום הסיפור היפה הזה.
    מיכל ניב ז”ל הייתה כ”כ מוכשרת בהרבה תחומים.
    כמה היא עוד יכלה להספיק…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *