אז מה קורה אחרי שאת אוחזת בבן זוג - מה נותר מכוח המשיכה של הבילוי מחוץ לבית? האם הבליינות היא באופייך, או שמא חלק נכבד מהפעילות היה מונע מהקווסט אחר זוגיות? כל הגילויים, התהיות והמסקנות לאחר ששינית פאזה

הבורגנית האותנטית

לכולנו יש חברים שהיו פעם בליינים גדולים ומהרגע שהם בתוך זוגיות ה”זה באמת זה” שלהם קשה להוציא אותם מהבית אחרי חצות. תמיד חשבתי עליהם בסתר ליבי שהם נעשו בורגנים, נפלו קורבן לשגרה ולעייפות ואיבדו את הזיק. עד שיום אחד זה קרה גם לי ומצאתי שההתמנות כלפי חוץ באה ממקום אחר לגמרי בפנים, מקום של אמת.

כשאת מוצאת מישהו שבאמת אוהב אותך בדיוק כמו שאת, את מתחילה לשאול את עצמך: מי את בכלל? האם את בליינית באופייך כי זה חלק מהמהות הפנימית והשמחה שלך, או שמא חלק נכבד מפעילות המועדונים הייתה מונעת בתת מודע מהקווסט אחר הזוגיות? אבל בינינו, אחותי – אחרי שאת כבר באמת לא מחפשת וכשאת בטוחה בבן הזוג שלך ולא זקוקה לדבר כדי להרשים אותו ולהחזיק בו – מה באמת נותר מכוח המשיכה של הבילוי מחוץ לבית?

החיפוש אחר הזוגיות על גווניה האפשריים הוא כוח מניע מודע ותת מודע של רבות מהפעולות שלנו כלפי חוץ. משהו מעניין עשוי לקרות לך הערב, בין אם בירידה למכולת או במסיבה. יש בזה ריגוש שלפעמים נדמה שקשה לוותר עליו אבל יש בזה גם חטא כלפי עצמך, כלפי האמת שלך. כשאת יוצאת לשטח במטרה להיות במיטבך, האם את מונעת מעוצמתך האותנטית או מהפוזה, מאיך שמצפים ממך להיות ולהיראות? האם את לובשת מה שנוח לך, רוקדת מהבטן בלי להציץ מי בוחן אותך? זה אולי מה שאת מספרת לעצמך לפעמים. הזמזום של התקווה, של החיפוש, תמיד ברקע. גם כשאת דוחפת אותו הלאה ממך במיאוס זמני.

גם כשאת נמצאת בזוגיות פה ושם, השקר נמשך. את משוויצה בו ובכם במסיבות, את רוצה שהוא יראה איך את מתנהלת, איך את רוקדת, כמה מסתכלים עליך, את צריכה חיזוקים מכל עבר. איפהשהו, עמוק בפנים, את יודעת שזו לא התחנה האחרונה. את מרגישה את חוסר הביטחון בעתיד, את אי השקט, את החללים שהוא עוד ממאן למלא, הרווח הלא מסופק אצל אחד מכם שקשה לשים עליו את האצבע (ובינינו, זה גם השלב שמכחישים אותו במרץ). את עוד צריכה להתאמץ, אולי להשתנות, להשתפר בשבילו, או אולי זה הוא שזקוק לשיפצור? אם התרברבת פעם שהזוגיות לא שינתה אתכם ואתם עדיין מבלים במרץ עם חבריכם הרווקים, בדקי את עצמך מול הרווח הזה בזוגיות: מי מכם עוד לא הפסיק לחפש משהו ואינו מודע לכך?

האסימון נופל כשאת מגיעה באמת לסוף הדרך, וכמו שאומרים הזקנים והחכמים – כשזה זה, יודעים. יודעים וגם מדברים על זה ואף אחד לא בורח. שינוי הפאזה הקיצוני כל כך עשוי להיות מבהיל: את נמצאת במסיבה גדולה עם חברות ופתאום את מגלה ששתית רק בירה אחת, אין לך שום חשק או צורך לדפוק את הראש כמו פעם. את מרגישה טוב. טוב ממקום אחר. את כל כך רגועה שגברים נמשכים לחוסר הנגישות שלך כמו מגנט ואת מעיפה אותם כמו זבובים טורדניים בלי טיפת ספק או שביב מחשבה. משום מה את גם לא ממש מתה להשתולל, את רוקדת בחופשיות, ממקום אחר. והאמת? היית מעדיפה את החברות שלך עכשיו על כוס קפה. בפעם הבאה שתהיה מסיבה אולי לא תבואי. ורק עצם המחשבה על כך מפחידה אותך: את מתברגנת או מתאזנת? ומה הן יגידו?

זה טבעי שמדיניות החוץ של עיתות שלום ושגשוג שונה ממדיניות חוץ של עת מלחמה והתגבשות, נכון? החיים בתוך קשר שמאשר אותך כמו שאת ומספק לך שלווה פנימית, מספקים לך גם הזדמנות לראות כמה אנרגיה הושקעה במסע שלך עד הלום ומה נשתנה מבחינת מדיניות החוץ שלך. בעל כורחך מתרחשת בנפשך פעולת בירור של האמת שלך, ואת עשויה לגלות דברים חדשים על מי שאת באמת. מי היא אותה אחת שאוהבים אותה כמות שהיא, מה היא באמת אוהבת שאינו תלוי בדבר?

את עשויה לגלות שיש חברות מסוימות שכבר לא בא לך עליהן. אל תרגישי רע. לא הבנת עד כמה הן היו בנות זוג לאנרגיה של החיפוש ואתן כבר לא על אותו התדר כנראה. את עשויה לגלות שלא אהבת את הריקודים כמו שאהבת את האפשרות להיות מוצמדת לבני זוג מעניינים שיודעים להתנועע. אבל אם ריקוד הוא באמת בנפשך, אל דאגה, תמצאי את עצמך עד מהרה במסגרת אחרת שעליה לא תהיי מוכנה לוותר. ועוד כהנה וכהנה, כל אחת וגווני האמת שלה.

ולפעמים, בערבי שישי, כשתמרחי על הספה עם בן זוגך ועם סרט ב-DVD ותרגישי הכי מאושרת ומלאה בעולם, תדעי שמישהו שם בחוץ, באיזה מועדון, חושב עליך עכשיו, איך התברגנת ואת כבר לא פרטנר ואיך ביעסת אותו. ואין שום דבר שאת יכולה לעשות בקשר לזה. ואולי אפילו לא אכפת לך. כי הבורגנות שלך אותנטית ואת לא חיה כדי לענות על ציפיותיהם של אחרים. זו האמת שלך וזה טבעם של הדברים. תיהני מזה.

תגובות

  1. נסיך החלומות

    אלא גם חלק מההתבגרות,חלק מניסוי דברים חדשים.
    לא תמיד החדש נעים אבל הוא הרפתקה שלא היית רוצה להחמיץ.
    כמו גם ישנם דברים שהתאימו לתקופה מסוימת וכרגע את רוצה דברים אחרים.
    את צודקת במה שאת כותבת אבל זהו רק חלק מהעניין.השאלה האם בדיעבד היית מוותרת
    על סגנון הבילויים הזה.גם אם אופייך שונה,אנני בטוח שהתשובה תהיה כן.

  2. חפשי את הוברגנית האותנטית בעוד חמש או עשר שנים, ונראה למה היא מתגעגעת.

  3. פיהוקית

    הו, הנה עוד אמיתה בנוסח הנזיר שמכר את אמ-אמא שלו.

    כי לפי כרמל הרי יש רק דרך נכונה אחת: אם את עדיין אוהבת לדפוק את הראש או להיכנס לבגדים מחמיאים-גם-אם-לא-נוחים אין ספק בכלל שמישהו בזוגיות הזו לא מסופק.
    זוגיות נכונה אליבא דכרמל היא כנראה שאנטי-שאנטי ולרקוד מהבטן, לא יכול להיות ש”זה-זה-זה” ועדיין את תרצי להשוויץ בו הוא הוא בך שזה האיש שלך ועדיין תרצי לקבל חיזוקים על איך את נראית.

    את מעבירה סדנאות לועדי עובדים?

    • דייזי ביוקנן

      מה פירושה של מתקפה פרועה זו?

      כרמל דיברה על פאזה אחרת שרובנו עוברים אליה עם פרוץ מערכת זוגית שלווה ומספקת. היא לא דיברה על דרך נכונה כזו או אחרת אלא תהליך שהוא מוכר לרובנו ואוליי עבר גם עלייך ואת מסרבת להודות בזה.

      מה למאמר ולקשקוש הדבילי שלך על הנזיר שמכר את סבתא שלו?

      את בטח מאלה שאוהבים לבוז לספרי הדרכה סוג זיין ולקרוא אותם בשקיקה בחדרי חדרים.

      Weirdo

      • פיהוקית - פתית שלג ייחודי

        לו כרמל היתה מדברת על חוויה אישית לא הייתי נזעקת. מתאים לה נעלי בית ורביצה על הספה? שתהנה. אלא שהמאמר הזה (כמו גם התגובה שלך חיננית יקרה: “עבר עלייך ואת מסרבת להודות” האא! אומרים במקומותי) לוקים בפנטיות של מי שראה את האור ועכשיו מטיף לאמת אחת ואין בילתה. עריצות עלק-רוחנית.

        כרמל לא מדברת על מה שמתאים ונכון לה אלא שוטחת את סט הכללים היחיד לחיים: אם את רוקדת במסיבות, אם את עדיין רוצה שיראה איך אחרים מתפעלים ממך *אין ספק* שעמוק בלב את לא מאושרת! אם אתם עדין מתבליינים, *מסתבר* שמישהו מכם לא בטוח שזו התחנה האחרונה!
        שום ניואנסים, שום הכרה ברבגוניות של אנשים, בסוגים שונים של מערכות יחסים.שחור או לבן. אם זוגיות בהכרח תעדיפי קפה עם חברות על מסיבה עם בירות. זוגיות שווה ספה ולונגי מהוהה.
        הנזיר שבטוח שהעולם נברא בצלמו.

        ותגידי דייזי, “קוראת ספרי הדרכה בסתר” זה העלבון הכי חמור שיכולת למצוא? שוין, למה אני מצפה ממי שמגדירה את עצמה דרך ספרים של פיצ’גרלד.

        • דייזי ביוקנן

          פיהוקית,

          אכן, כרמל מדברת על תופעה ואולי ההכללה היא מעט גסה ואינה במקומה , (כדרך כל ההכללות) אבל התופעה שרירה וקיימת. ראיתי כבר יותר מידי מקרים כאלה סביבי משאוכל להתכחש לתופעה זו. אני התייחסתי בעיקר להסבריה על הסיבות הפסיכלוגיות העומדות מאחורי סצינות הבילויים ולא לחלוקה הדיכוטומית. לא מצאתי במאמר זה דיכוטומיה אלא רק נסיון ואפילו מוצלח מאוד להבהיר תהליך.

          פנטיות רוחנית?
          עד כמה שזה נוגע לי, בחרתי מזמן לפרוש מהרגל הביקור בבארים או מועדונים והתברגנתי, אבל לא לטובת בן זוג כתיאוריית המאמר, אלא דווקא לטובת קריאה, עבודה , צפייה בטלוויזיה, מכון כושר ושאר תחביבים שלא מותירים אותי בסוף מקיאה את נשמתי או חרשת למחצה מרוב דציבלים גבוהים.
          בכל פעם שאני “שוברת” מנהג זה ובכל זאת מחליטה להוציא את עצמי החוצה לעולם הבילויים בלחצם של חברותיי אני חוזרת הבייתה כה מדוכאת. מדוכאת, כי את רואה את הייאוש של כולם בעיניים, את הלחץ, את הבהילות, הבדידות וכל אלה מהולים בליטרים על ליטרים של אלכוהול, לטשטש שלא יראו.
          כמעט כל ביקור בבר כזה או אחר (כולם פחות או יותר אותו דבר) מותיר בי את הרושם שבן זוג, ואפילו רק פרטנר ללילה אחד, זה מה שימלא את החור הפעור בקרקעית בטננו. עם השקפה כזו על החיים קשה לי לחיות.

          לדעתי, מאמר זה הוא אחד הטובים שנכתבו פה בעיקר שהוא מציב, אולי מבלי משים השתקפות מדויקת מאוד (גם אם לא התכוונה לכך המשוררת) של חברה ישראלית עקרה מתרבות פנאי.

          ובאשר לביקורתך על הניק שלי..ובכן, ניק הוא ניק, פרסונה אינטרנטית ותו לאו. שום נסיון להגדרה עצמית.
          את זו שצריכה לבדוק מדוע בחרת ניק המתאר מצב של חוסר חמצן במוח.

          שום נסיון להעליב

          • כרמל וייסמן

            המסיבות הן הדוגמא שלי. כל אחת ומה שמפסיק אצלה כשמשהו מתאזן. הגעתי למסקנה כללית שיש לנו מדיניות חוץ שונה כשאנחנו בחיפוש כי מושקעת בזה המון אנרגיה תת מודעת שלא קלטנו עד שהמצב באמת לא השתנה. אולי זה לא היה מספיק ברור. חשבתי שהדוגמא שלי תדבר גם לאחרות אבל סייגתי ואמרתי שכל אחת והדברים שהיא תמצא שחשבה שהם חלק ממנה ומסתבר שלא. לא זוכרת מי אמר פעם שאין דבר כזה אופי בכלל, זה סט של דפוסים והרגלים שאנחנו מתחילים לקבלו כמובן מאליו ולא חשובים שהוא נתון לישנוי או עלול לנשור כשנצמח. זה היה הכיוון שלי.

  4. זה כייף נורמלי להתברגן בייחוד כשזה מגיע אחרי תקופת ההתפרעות וההתעלסות בכל מיני מועדונים ומסיבות בלב יער על הר באמצע שום מקום . כל כך כייף להתברגן ולבהות בטלויזיה כמו חתולים שבעים ונימנומיים ולהרגיש ביטחון כרוני . סבבה להתברגן ולשתות בירות עם חברים מול משחק כדורסל שיהיה ביום חמישי – לעזאזל , המשחק …
    כי המסיבות כבר מעייפות,
    המועדונים מלאים בילדים תואמים יהודה לוי אמאמם,
    המוסיקה צורמת והכוח נגמר עוד בעבודה…

    פה ושם דרינק בבר השכונתי

  5. אורי ב.

    כרמל,

    נראה לי שבנית טיעון קצת טאוטולוגי שמניח את המתבקש.
    דהיינו – מי שבשבילו הבליינות היא בעיקר חלק מהקווסט אחר הזוגיות, הרי שהצורך הזה ייעלם אחרי מילוי הצורך.
    מי שלא – לא.
    ואגב, כבר הכרתי אנשים שכל החיים מבחינתם היו בעיקר חיפוש אחר זוגיות, ושאבדו את הטעם לחיים אחרי שמצאו. זה כבר יותר מסוכן.

  6. דנהדין

    נו באמת…
    הנה הנה עוד גאונות – כשזה זה נתקעים מול הטלויזיה – שזה לא מחפשים בחוץ. כבר הרבה זמן לא שמעתי דיאגנוזה ילדותית כזאת, הרי הסיבות להשאר בבית יכולות להיות סתם כי אין כח לצאת יותר, כי גדלנו, כי התעייפנו, כי השתעממנו, כי קלטנו שפעם בשבוע זה מספיק, כי מיצינו. והנה החידוש – גם אלה שעוד לא מצאו נמאס להם באותה מידה לצאת. וזה אותנטי לא פחות.

    ועוד משהו קטן – נראה אותך עוד 5 שנים מול הDVD קולטת ומבינה שהשגרה היא נקודת החן שלא זוהתה בזמן.

  7. מתחכם כרוני

    מעניין – זה בדיוק מה שכתבתי לך בתגובה לכתבה שלך הבליינית ב”רשימות”, ואז נורא ירדת עליי. 🙂

    • כרמל וייסמן

      לא ממי, מה שכתבת שם היו דברי נאצה גסים. המאמר הנוכחי אינו דורש “מצאת חבר=שבי בבית”, ממש לא! אלא שיש דרכי בילוי שהושפעו מאנרגית החיפוש ואינם חלק ממך ויש שאת מגלה שאהבת באופן אותנטי ותמשיכי לעשות. לצאת להופעות מוסיקה, המקרה שאתה מדבר עליו, הוא דוגמא ל-ב’ דווקא.

  8. החתולה

    לראשונה בחיי הגעתי לזוגיות הבורגנית, ולמרות זאת אני רוצה ריגושים .
    נכון שבאופן טבעי נשארים יותר בבית, אבל זה לא אומר שאי אפשר יותר לבלות עם חברות, לרקוד לשתות וכד’.
    זה שמצאת בן זוג לא הופך אותך אוטומטית לזקנה בת 80

  9. בילבי

    אני מבינה בדיוק על מה את מדברת.
    על רגשות האשם שתוקפים אותך שגם את נהיית כמו החברות והחברים שלך האלה שמצאו את עצמם בזוגיות ופתאום עולם הרווקות לא נאה להם.
    המעבר החד מעולם האינטנסיבי של הרווקות, שבו את צריכה כל העת להיות עם יד על הדופק ובמירוץ אחר המסיבות הכי שוות והאירועים הכי נוצצים נראה לפתע חסר משמעות.
    מזמן הפסקתי לכעוס על החברים והחברות שנטשו את הספינה. מאוד טבעי בעיניי שאנשים מחפשים להימצא בסביבה של אנשים שדומים להם. גם את החברים הרווקים שלנו בחרנו בדיוק מאותה סיבה.
    מצד שני הלקח הכי חשוב שלמדתי בחיים הוא לא לשים את כל הביצים שלי בסל אחד, וכן להמשיך לתחזק את הקשר עם החברים, כי מי יודע יום אחד הזוגיות נגמרת ואת מוצאת את עצמך לבד בעולם.

  10. אינדי_גו

    כי מצד אחד, אני מבינה מאיפה מגיע החשק הכובש הזה, להשתרע איתו/איתה לעולם ועד מול הדיוידי כבילוי אולטימטיבי.

    ומצד שני, ממילא מעולם לא הייתי בליינית גדולה, כך שעם החלק של עייפות המועדונים אני לא ממש מזדהה.

    אבל
    וזה אבל קטן שלא בהכרח מיועד לך, אולי יותר לי, כי במקום שדיברת על “מועדונים” אני שמה דברים אחרים שלי,

    וכמו שזה נראה לי, יש בזוגיות (לא בכל זוגיות, ולא אצל כל אחת, אבל שמעתי מספיק כדי להעז ולטעון שיש דבר כזה) משהו שמצמית את האני, שמושך להשיל סממני זיהוי ישנים ולהתמזג אל הקולקטיב הזוגי.

    שזה בסדר גמור אם סממני האני הללו היו מזויפים, אם גררת את עצמך בחוסר חשק למסיבות ולמועדונים ולבילויים, אם הכוח המניע היחיד מאחורי כל זה היה אך ורק אותו חיפוש אחר בנזוג, (ואם כן, סחתיין על המאמץ).

    אבל, אולי יש בך חלק כזה, חיצוני, שנהנה מהמועדונים, מהריקודים, מתחושת חוסר הוודאות, מהשואו אוף. ואת החלק הזה אני חושבת שאפשר אולי לתת לו את מקומו הטבעי, אבל לא להחניק אותו לגמרי, אם הוא קיים.

    אז אולי זה כבר לא יתפוס מקום של אורח חיים, של משהו שעושים בכל סופשבוע, אבל עדיין מדי פעם תסתכלי על עצמך במראה, ויתחשק לך לרקוד ושכן יסתכלו, ואולי אפילו להתלבש בבגדים לא הכי נוחים, אבל שמחמיאים לך מאוד, נגיד.

    או אולי במילים אחרות, אני מנסה להגיד, שבמקום הזוגי שבו את מוצאת עצמך מצמצמת מאפיינים שלך, יש להיזהר, להיזהר מאוד, שלא לצמצם חלקים ממך שנהיו פחות נוחים לזוגיות, אבל הם עדיין שלך.

    וחוצמזה תודה, נהניתי לקרוא.

    • איילת

      ואיך שומרים על העצמיות כשכל מה שרוצים הוא לרבוץ ביחד לדבר ולעשות סקס?(היה לי קשר כזה במשך שנה ומשהו שמת…)
      גוד דמיט, באמת צריך להיות בוגרים ועם אישיות מגובשת ומוגדרת בכדי לנהל מערכת יחסים של מבוגרים ולגור ביחד ושזה יעבוד?

      נו פייר.

    • כרמל וייסמן

      זה מעניין כי התזה שניסיתי להביא כאן היא שדווקא בזכות הזוגיות את מגלה את עצמך האמיתית, מה עצמך האמיתית רצתה ועד עכשיו לא עשתה כי הייתה עסוקה בלחפש זוגיות או באורח חיי רווקה. אני חושבת שיש לי מספיק ניסיון בניהול רווקות כדי לקבוע שאנשים חושבים בטעות שאם את לבד את אדון לעצמך ונמצאית בחופש שלך. ניסיתי לטעון שלפעמים זה בדיוק להפך. את נחה מהפוזה ומגלה את עצמך דווקא כשאת נוחתת במקום שבו אוהבים אותך כמו שאת. רק אז אולי את מתחילה לברר מי את, מה באמת אהבת מתוך כל מה שעשית. לשם ניסיתי להגיע, אולי באמת המאמר הזה לא הכי ברור…..

      • אינדי_גו

        אה. יש כל כך הרבה סוגים של לבד,אפילו יצא לי להכיר כמה מהם אישית.
        אולי הלבד שאת מתארת היה כל הזמן לבד של המתנה לבן הזוג המתאים.
        ואולי כשאת במצב כזה, של המתנה, נלווית פוזה לעניין, כי את חשה מחויבת להציג איזו תדמית משופרת של עצמך לקהל הפוטנציאלי.
        אבל יכול להיות לבד שמשלים עם היותו כזה, ואז את הכי נינוחה עם עצמך, הרבה יותר מאשר בכל התקרבות זוגית, שמבחינתי מכילה בתוכה פשרה מסוימת.
        או במלים אחרות, אני רואה את זה הפוך ממך, וכנראה שהמנגנונים הנפשיים שלי עובדים אחרת לגמרי.
        והתזה טובה כתזה בכל אופן, מעצם היותה מעוררת דיון זה או אחר.

      • חתול אחד

        לא בהכרח.
        נראה לי, שמה שאינדי-גו טענה (ואני נוטה להסכים) הוא שלפעמים “מציאת העצמי” בעקבות זוגיות היא בדיוק כמו “מציאת העצמי” של רווקות ושחיי הבית ריקניים באותה מידה כבילויים שהם מחליפים כאשר פן זה של האישיות המתגלה הוא “מאומץ” מתוך המצב הזוגי ולא “מבפנים”. זו היא החלפה של “מוצץ” אחד באחר, ולא “גילוי” אמיתי של הרצון האישי.

        (טוב, נו, אז לא הייתי ברור במיוחד. תהרגו אותי)

      • לולה

        כרמל היקרה,
        זאת תהיה תגובה ארוכה. אני חייבת להסכים נמרצות עם פיהוקית, נורת האזהרה ושאר המתנגדים. אמנם משמח לשמוע שמצאת את הקול הפנימי הנעלם שלך, והתחלת להגשים את עצמך סוף סוף, ובכל זאת מחשידה האמירה הבסיסית שלך התולה את מציאת האני בזוגיות מיושבת.
        בנוסף, כמו שציינה פיהוקית, אמירותיך מכלילות ושטחיות ואינן לוקחות בחשבון שני סוגים נרחבים של בננות – אלה שמגשימות את עצמן ואת רצונותיהן כבר בזמן רווקותן, ואלה שממשיכות להגשים את עצמן (וזה אומר גם לפגוש חברות, ללכת לרקוד או לשתות לרוב!) גם אחרי הזוגיות.
        לסיכום, נורת האזהרה שלי היא שדווקא כדאי שתשימי לב למשקל העצום שאת מניחה על כתפי מערכת היחסים שלך, במקום להתחבר לאישיותך העצמאית את נספחת אחרי תנאי מזג האוויר החיצוניים – רווקיים או זוגיים ככל שיהיו.
        בהצלחה, מהזוגית שגידלה אישיות עוד לפני ימי הדי וי די 🙂

      • חזיז ורעם

        זה לא שאת מגלה את עצמך האמיתית. את פשוט מגלה עוד צד של עצמך. צד שנהנה מהרגיעה. צד שלא ממשיך לרוץ ולחפש

  11. קראתי והזדהתי. והייתי רוצה לומר משהו לכל המתקיפים שמאחלים לך מכל הלב שעוד כמה שנים תמצאי עצמך משועממת ומדוכאת מהבורגנות המבורכת שירדה עליך: החיים מלאים עליות ומורדות, ובכל מקרה המקום בו אנחנו נמצאים בנקודת זמן נתונה, הוא מן הסתם לא בדיוק המקום בו נמצא את עצמינו בעוד מספר שנים. ונכון, בתור מי שנמצאת כבר מספר שנים בזוגיות (+ ילד), יש בהחלט לא מעט רגעים שאני מוצאת את עצמי מתגעגעת נורא לימי הרווקות, שגם אם לא היו תמיד עליזים, ולוו בשברונות לב לא מעטים, עדיין היתה בהם תחושת חופש והיעדר מחוייבות שלעיתים חסרה לי מאוד. אבל לצד הרגעים האלה, יש גם רגעים רבים של תחושת שלווה מבורכת, סיפוק וידיעה נעימה שהמירוץ כבר מאחורי. בקיצור, למה לשפוט כל כך לחומרה את הבורגנית האותנטית? לפעמים נעים מאוד קצת להתברגן…

  12. לפי הכתבה הזו אפשר לחשוב שהסיבה היחידה שאנו, הבנות, יוצאות מהבית היא על מנת להכיר גבר. והסיבה היחידה שיש לנו חברות היא שעדיין לא מצאנו את הגבר הנכון, כי ברגע שנמצא אותו (לפי המאמר) אין לנו יותר סיבה לצאת מהבית, להשקיע בעצמנו, להתלבש, לפגוש אנשים חדשים והחברות שלנו נעשות מיותרות. יכול להיות שיש בנות שזה המוטו שלהן בחיים – למצוא את הגבר הנכון ולנוח בבית מול הטלוויזיה. אני, מצאתי את הגבר הנכון לפני שלוש שנים. ונכון שיש ימים שאנחנו רובצים בבית מול הטלוויזיה ושותים תה (כמו שעשיתי לבד – לפני שנפגשנו), אבל באותה מידה אני נהנית להתלבש ביום שישי בצהריים ולשבת שעות עם חברות בבית קפה ולקשקש, נהנית ללכת למסיבות (אמנם לא כמו בעבר – אבל לכאן נכנס גם אלמנט של גיל), אוהבת להכיר אנשים חדשים (גברים ונשים) והחברות הישנות שלי מעניינות אותי באותה מידה כבעבר (גם הפנוית שבינהן.
    הכנסתי את המאמר לנוסחה וזה מה שיצא
    בנות + גבר (-חברות-בילויים) = עציצה+עציץ מול הטלוויזיה + 5 שנים = תסכול
    ,

    • בוגרת , איך הגעת לתסכול? תסכול של מי ?
      איך עציץ ? את יודעת אילו תכניות עשירות מפיקים הבי.בי.סי?
      והפקות מקור של ערוץ 8 , ראית ?

      כמה רדבולים עם וודקות שלא תשתי – הטלויזיה מנצחת ,
      יש מנוי לחדר כושר בשכונה קרוב לבר ליד הסופר – אין על הבורגנות .

  13. פוייה

    הזמן יעשה את שלו

  14. שלומצי

    הכי טוב זוגיות. הכי טוב להימרח על הספה בשניים ולבהות בטלויזיה.
    הכי טוב לצאת עם הבנות ולהשתכר, כם כשאת בזוגיות משמימה.
    הכי טוב לעבור ממשרד החוץ למשרד הפנים ולהתברגן בכיף, ואולי לעשות גם ילד או שניים ועדיין לקרוע את העיר פעם בשבועיים.

    הכי טוב 9 מליוןץ

  15. ילדה רעה מבית טוב

    יש טעות באבחנה. מנסיוני התהליך קורה ביחד, גם נמאס ממסיבות וגם מוצאים את ה”התחנה האחרונה” או ה”פיתרון הסופי” הנשי הקלאסי. בקיצור מנססיוני הדל בדרך כלל קודם נמאס מהמסיבות, ממיזמוזים הלא נוחים על אסלות שירותים במעודנים. ואז מתחילים להתכוון נפשית לקראת “הפיתרוו הסופי” כי “האהבה משחררת” לא??

  16. הוא הקטע שבו חברה יוצאת איתך ונראה שהיא “מאוד” רוצה לבלות עם חברה (אין לי בעיה עם הקונספט שתוך כדי יציאה גם צדים משהו…), אבל ברגע שהיא מצאה את “האחד” היציאות המשותפות כבר לא קיימות, במקרה הקיצוני שלי גם לא כוס קפה בקניון אחה”צ וכד’.

    • סבלנות , אחרי השנה הראשונה זה עובר
      ואחרי חמש שנים אתן אפילו מתכננות נסיעה לחו”ל ביחד …

      ואז… את מכירה משהו ….
      ואז… היא מתבאסת שאת נעלמת …

      סבלנות, אחרי השנה הראשונה זה עובר

  17. אלמוני

    כל כך הזדהתי עם מה שכתבת….וזה בהחלט מתאר את מה שעברתי..
    תמיד חשבתי שאני בליינית , חולה על מועדונים וריקודים וברגע שנכנסתי לקשר רציני פתאום גיליתי שכבר אין בי יותר הכוחות הדרושים לכך..ובעצם בשביל מה?? כמה שאנחנו לפעמים לא רוצים להודות בכך..חלק ממטרת הבליינות הזו היא מציאת בן זוג….

  18. אני מסכימה לגמרי עם כרמל. אני לא נמצאת כרגע בזוגיות, אבל סצינת הפיק-אפ והבילויים הפרועים פשוט לא עושה לי טוב. אז המסקנה שהגעתי אליה זה למתן את הכמויות. כי אין מה לעשות – אם את רווקה יש את החיפוש. אבל כשהחיפוש משתלט על הבילוי, כשאת מגיעה לבאר ואת וחברות שלך מנהלות אך ורק שיחות על “החמוד שיושב מימין”, כשהערב נמדד בשאלות כמה התחילו איתי והאם יצא לי להכיר מישהו…. אז אני אומרת – עדיף קפה עם חברות במקום שאין בו כמעט סיכוי להכיר מישהו, כי הסיטואציה הזאת היא מתישה ונראית לי גם ממש לא בריאה לי. לא למצב רוח ולא לסיכוי למצוא מישהו מתוך מקום רגוע ושלם (הכל יחסי כמובן כי “שלם” באמת זה ממש קשה, כמעט בלתי אפשרי).
    וכמובן, הכל אינדיבידואלי ושכל אחת תעשה מה שטוב לה 🙂

  19. אריאלה ר.

    פיהוקית מתחרז עם שלומית, גם עם מפלצתית, ויש האומרים אפילו עם אריאלה.

    נו, שוין.

    • אריאלה רביב

      כתבתי את התגובה הזו. מצער שיש אנשים שהחיים שלהם כל-כך ריקים שהם מרגישים צורך להתחזות לאחרים.

      טוב נו, אמרו פעם שחיקוי הוא המחמאה הגדולה ביותר, אני תוהה אם זה תופס גם בנוגע להתחזות.

      איכסה.

    • פיהוקית - המקור

      צר לי להרוס לך את תחושת ה”הו! אני כזה שרלוק הולמוס” אין קשר ביני לבין השמות שמנית לעיל.
      מצד שני, תודה על המחמאה.

  20. קארין

    כרמל היקרה,
    בתגובה לכתבה זאת ולתגובה שלך למאמר “פרח לב הזהב”:
    איזה יופי ששיתפת אותנו במערכת היחסים היפה שאת חווה עכשיו. את נותנת לי המון תקווה שהנה, זה יכול להיות – אהבה וחיבור ברמת הנשמה. דבר שרבים לא מודעים לו שהוא קיים, והוא אכן מופיע לעיתים נדירות.
    הבן אדם היחיד שאני מכירה שחווה את זה – חווה את זה במשך 5 שנים לוהטות וסוערות, מכל הבחינות. הוא נפרד ממנה בחוסר ברירה (הבחירה או היא או המשפחה שלו – קטעים של איסורי דת). לקח לו שנתיים (!) להתגבר עליה, במהלכן הוא אפילו חשב על התאבדות, מרוב שהיה לו קשה. גם היום, אחרי כמה שנים, כשיש לו משפחה וילדים, הוא עדיין חושש שהוא לא בחר את הבחירה הנכונה.
    זו הפעם היחידה ששמעתי על אהבה כזו, ועכשיו כשאת כותבת שגם לך זה קרה, זה מאוד מעודד אותי. אני עובדת על זה חזק במחשבות החיוביות ומשתדלת להתכוונן לזה. וכן, אני יודעת שיש מישהו שאני מאוד אוהבת, ועדיין לא פגשתי אותו, אבל רק המחשבות עליו (כשאני “נכנסת לזה”) יוצרות אצלי כזה אושר, שאני פשוט יודעת שהוא קיים, והמפגש ביננו יתקיים במוקדם או במאוחר.
    כתבה כמו שלך מחזקת אותי (בייחוד התגובה שלך ל”פרח לב הזהב”) ומעודדת אותי. אולי כדאי שתכתבי בכלל חיבור על סוג אהבה כזה, ששונה כל כך מקשרים רגילים, כדי שאנשים ידעו שזה בכלל קיים ויתחילו להפתח לזה, ואולי זה יעזור להם איכשהוא להגיע לזה. אני בטוחה שיש על זה גם הרבה חומר בקבלה ובספרים של העידן החדש.
    אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם,
    קארין

    ודרך אגב, בקשר לכל התגובות הרעות שקיבלת – אין מה להפגע מהן, כי הן נובעות מהמון כאב, תסכול ומירמור, שהצטבר במשך השנים האחרונות. כולנו חווים את הכאב והיאוש הזה (ונראה לי שאת גם היית שם לפי מה שכתבת), וצריך לנסות לצאת מזה ולא לקבל את זה כדרכו של עולם, אחרת זה באמת לא ישתנה אף פעם (על מחשבות חיוביות כבר דיברתי? 😉 )

  21. נמרוד

    אני באופן כללי מסכים עם רוב המאמר,
    אבל המילה בורגנות היא לא המילה המתאימה כאן.
    בורגנות מסמלת לא רק התבססות בזוגיות ושינוי “במדיניות החוץ” כפי שהיטבת לנסח זאת, אלא גם יש לה אקספטים כלכלים בלתי מבוטלים.

    • עלומה

      אני עדיין מקווה שאפשר גם וגם.
      גם לחוות שלווה עצומה מבפנים, וגם לחוות את הריגוש האינסופי עם בן הזוג. ולרצות תמיד להראות הכי טוב בשבילו. גם אם נדמה שזה כבר לא משנה לו לכאורה. ולהרגיש את החיים ולראות אנשים. הכל. ביחד.

  22. אחלה מאמר
    עשה לי חשק לרקוד

  23. אבל זה עדיין ברור שאם את לא תבלי בכלל אלא תעדיפי להשאר בבית עם בן זוגך כל הזמן אז האהבה תגווע לאט ובטוח?

    • כרמל וייסמן

      שוב, בפעם המאה, אין כאן כוונת שחור-לבן להתקע בבית, זו הזדמנות לברור מה מפעילויות הבילוי שלך היה באמת את ומה עשית בלא מודע מתוך אנרגיית החיפוש. הריקוד היה דוגמא, אצל מישהי אחרת זה יכול להיות דווקא אותנטי.

      • כל התגובות הציניות וההיטפלות לקטנות במאמר אינם רלוונטיים לנושא. מבחינתי הכל אמת. רק מי שיוצא שני על גבי שנים לכל בר שניפתח בתל אביב, מכיר כל תא שירותים וכל מסעדה יודע בדיוק שזה נכון. מעגל החברים שעד לפני החתונה שלהם היו מגיעים לאפטר פארטי היום מסתפקים בלצפות בתכנית בישול בערוץ “החיים הטובים”.
        ואז, פתאום שאני מרגיש בומבה בלב אני אומר לעצמי ששנות הוויסקי כבר גמרו לי את הכבד, ובעצם אני די אוהב את הקפה אלפרדו בארקפה בייחוד שאני מסתובב עם מישהי שהיא האהבה התורנית שלי.
        בקיצור, לכל המלעיזים, המרירים שכנראה לא יודעים מה זה באמת לצאת ולחפש בסחי ובביוב התל אביבי בת זוג. לא יודעים למה הם עומדים בתור בשתיים בלילה למסיבה פרועה שבו בשקט ותנו למוכשרים לכתוב על החיים שלנו.

  24. חזיז ורעם

    ובהצלחה

  25. מאיה

    שלום
    מאמר אמיתי וכנה.
    נשמע כאילו את ממש מתחילה לגלות את עצמך האמיתי ללא המשחקים והשקרים.
    תודה רבה.
    עזרת לי להבין משהו.
    יום נפלא.

  26. אלמוני

    תתבגרי כבר. בוז למאמר הזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  27. סוודיש קרן

    יקירתי,
    לא שמת את הדגש המספיק,על הפיסקה האחרונה,
    החברות שאיתן מחפשים, יוצאים,הן שם, פגועות עד עמקי נשמתן,
    מקנאות אולי,
    כעוסות ובצדק.
    תמיד שנאתי את אלה שנעלמו לתוך זוגיות, שוכחים מהחללים,
    ומשאירים אותם חלולים ומחפשים…
    כזוגיות נגמרת, והיא נגמרת באיזשהוא שלב,
    צריך שיהיה לאן לחזור,
    החברות משכבר הימים הופכות שוב אותנטיות בשבילי, אך האם אני אותנטית כעת גם בשבילן?
    שנוי במחלוקת.

    נהניתי בכל מילה,

    סוודיש קרן.

  28. לא, זהו לא טבעם של הדברים. לפעמים יוצאים לרקוד כדי להנות, כדי להתפרק מהשבוע הקשה ( לימודים/ עבודה) שעבר עלייך. ולפעמים לחבר שלך אין כח לצאת/ לא נמצא… האם אשאר בבית? לא ולא. אני אוהבת מסיבות, אוהבת לצאת עם חברות, לא בשביל לחפש ולא בגלל האי וודאות ביחסים- אלא בשבילי. בשביל להשתעשע, להתפרק, ואולי גם בשביל לראות שאני עדיין אטרקטיבית בחוץ. זה אחד הדברים שמשפרים את הביטחון העצמי ומי שתגיד שלא- שתבדוק עצמה היטב, כי אין כמו מחמאה ממישהו זר… סתם להגיד שאת נראית טוב… ואז את שמחה בחלקך וחוזרת מאושרת יותר מתמיד לחבר שלך- אחרי שהביטחון שלך קיבל טפיחה על השכם. האם יש רע בזה? האם זה אומר שאיננו רציניים? לא ולא, ואם הכותבת היקרה חושבת כך- המשיכי לך לחיות חיים משעממים בבית, אבל רובנו רוצות להמשיך לצאת…

  29. אלמוני

    אני חופשי מזדהה עם הכתבה.. ואני מרגישה שונה ו”מחוץ לעניינים” כשחברות שלי מדברות על “הזה מהמועדון”, וה”הוא שמשם”, ויש תחושת החמצה שאני מפסידה את הכיף והריגוש שבמרדף, אבל בעצם, אני מזכירה לעצמי שהן כולם מחפשות את זה שישכב לצידן ויראה איתן סרט כשהוא מלטף.

  30. מדהימה

    אכן כונפה בטרנינג נשארת כונפה בטרנינג. עלי והצליחי בתפיסת חייך המעפנה.

  31. לורי

    פעם קראתי כתבה על אמן ישראלי צעיר שבו נשאל למה לא שמעו ממנו כ”כ הרבה זמן. תשובתו – “הייתי במערכת יחסים”. גם כשאני עובדת על איזה פרויקט יצירתי אני נזהרת שלא ליצור לי הזדמנויות להכיר, כי אני “עלולה” להתאהב וזה יבוא על חשבון הפרויקט.
    לאהבה יש כוח עצום. אי אפשר עליו.
    אבל כשאני רוקדת בדאנס בר, אני רוקדת מתוך שמחת חיים אמיתית (תלוי בבחירות המוסיקאליות של הדי.ג’י) ואני לא חושבת מי מביט בי.
    אני בטח לא אפסיק להנות לרקוד או כל פעולה יצירתית ומשמחת אחרת בזמנים שיש לי בן זוג. להפך, אני ממש נהנית לשתף אותו. בהחלט יותר משתלם לסגל ראיית חיים אישית ואותנטית ולא בראי של בן זוג.
    לפעמים, דווקא ככה תמשכו אליכם מקורות אהבה רבים ומספקים יותר.
    ע”ע קלישאה: אם אין אני לי, מי לי, והספר “אמנות האהבה” של אריך פרום.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *