הכתובת שעל הקיר

אני לא יודעת איך קרה שמצאתי עצמי חוזרת למדשאותיה הרטובות של לונדון עוד לפני שהגעתי לשם בטיסת שכר. אבל חזרתי אליהן וטיילתי בהן מתוך תחושה מופלאה של געגועים בתמונות דמיוני ובין מלותיה של הסופרת וירג'יניה וולף, שאת ספריה התחלתי לקרוא בזה אחר זה בשנים האחרונות. אולי מה שהפיח בי את הרגשת הקשר החזק הזה אינה אנגליה בזכות עצמה (עם כל הכבוד), אלא אופן כתיבתה התודעתית של וירג'יניה וולף שפיזרה בי את קסמיה. לונדון, אם כן, משמשת אך תפאורה להלכי המחשבה של האשה הגבוהה ההיא במחצית הראשונה של המאה העשרים. עם זאת, תמיד נעים יהיה לברוח אל הקרירות הלונדונית מהדביקות התל-אביבית, כך שגם כתפאורה, חביבה עלי בריטניה במיוחד.

יכולתי למנות את רשימת ספריה ומאמריה המפוארת של גברת וולף, יכולתי לספר על הביוגראפיה הצבעונית שלה ועל תרומתה הגדולה לתנועה הפמיניסטית באשר היא. לא אעשה כן. את אלה יוכל למצוא הקורא בכל אתר המכבד את וולף. אני בוחרת לחזור דווקא לסיפור קצר שלה מ – 1917 "הסימן שעל הקיר".

וירג'יניה וולף מאגדת בתוך הסיפור הזה את כל מהותה כסופרת וכסופרת מודרניסטית שהייתה ממפתחות זרם התודעה. זרם התודעה מציג את הנכתב מתוך נקודת הראיה המוגבלת של הגיבור או הגיבורים, כשהוא משוטט בשבילי הנפש המתפצלים ללא אפשרות סטיה או התערבות חיצונית. ה'אני' נוגע רק בעניינים איתם הוא בא, באופן בו הוא רואה אותם ואין ביכולתו לדעת מה מתרחש מעבר לגדר תודעתו. במובן זה, זרם הכתיבה התודעתית, הביא, עם פרוץ המאה הקודמת, ריאליזם מסוג חדש לספרות. הזרם הושפע, בין השאר, מהתפתחות הפסיכולוגיה ויחד עם וולף חתומים עליו גם ג'יימס ג'ויס, סקוט פיצ'ג'רלד, תומס מאן ועוד. נקודת המוצא היא כי בכל רגע בחיינו מתרוצצת בנו מערבולת עצומה של זיכרונות, מאוויים, חוויות ותסכולים. במשך הזמן נטמע הזרם בתוך הספרות על כל הסתעפויותיה, אבל זרם התודעה הנקי, המקורי, נעלם, כמעט, משום היותו מתיש וקשה לקריאה. התודעה האנושית גם היא מתישה ומעיקה, אלא שזה מה שעושה אותה מרתקת.

"הסימן שעל הקיר" הוא, למעשה, מסלול הרהורים סבוך ודינמי של אישה המנסה לפענח מהו סימן על הקיר שמנגד, בו היא מבחינה ממקום מושבה המרוחק, בחדר האורחים שלה.
בתנופת מחשבה מבקשת האשה לחזור אל העולם הנקי ממפגעי העולם המודרני:
"עולם ללא פרופסורים או מומחים או עקרות-בית שצדודית שוטרים להן, עולם שהמחשבה יכולה לפלחו כפי שהדג מפלח את המים בסנפירו, לוחך את גבעולי שושני-המים, המשתלשלות מעל קנים של ביצי-ים לבנות…"

וירג'יניה וולף מטיילת לתומה על פני חלל וזמן מטאפיזיים ומספרת לנו על טבעם של חפצים ואנשים, אילנות, צווי-אופנה, דמויות ספרותיות, פוליטיקה, מסמר בן מאתיים שנה ו… חילזון.
היא מספיקה להשתעמם משייקספיר ולהתעניין בו מחדש. להתכחש נמרצות לאנגליה המסורתית ולבקר, בדרכה הצינית, את העולם הנשלט בידיי זכרים.

"הבוהה בסימן שעל הקיר, שמעל האח הבוערת, מפרשת שוב ושוב בדרכה המשעשעת מה יכול הסימן להיות ואינה חושבת לפתור את ה'בעיה' על-ידי קימה והתקרבות אל הסימן. כדרכם של סופרים הסימן עצמו אינו מעניין אותה היא מתמכרת לחגיגת האסוציאציות העולה ממנו: כמה מזדרזות מחשבותינו להתגודד סביב חפץ חדש, להרימו מעט, כנמלים הנושאות אניץ קש בקדחתנות שכזו, ואחר-כך עוזבות אותו… "

בין השאר, נותנת וולף לסימן תפקיד של מסמר, אלא שהפעם זהו מסמר קשיש בן מאתיים שנה, כזה שראה עולם קדום ושנחשף עתה לעולם חדש. בנקודה זו היא שוקעת לפתע בהרהור פוליטי המאפיין את זמנה אך מוצאת אותו בלתי נעים ומתנערת אל תוך הדמיית עצמה לאילן שסערה מכריעה את צמרתו. מסיבת המחשבות של האשה היושבת נקטעת כשהמציאות החיצונית מתערבת בדמות בעלה והנה מתחוור לה כי הסימן שעל הקיר הוא חילזון.

וירג'יניה וולף מגדירה את מהות האנושי הרץ לקראת המוות כשחקן המחליף מסכות ותפקידים. כוחו נעוץ בידיעה כי המסכות – מסכות והתפקידים – תפקידים. היא מייחסת חשיבות עליונה לדמיון המרחף מעל המציאות ומפקידה את ההגנה עליו בידיי הספרות והאומנות:
"וסופרי העתיד יכירו יותר ויותר בחשיבות ההשתקפויות הללו, כי יש כמובן לא השתקפות אחת אלא מספר אינסופי כמעט… ובמידה הולכת וגוברת יימנעו מתיאור המציאות בסיפוריהם, יראו בידיעתה משהו מובן מאליו, כפי שעשו היוונים ואולי שייקספיר".

על דרך ההומור הקריר המאפיין כל-כך את וולף היא מציגה את הקווים התודעתיים המובילים אותנו במנהרות החיים ובכשרון חד-פעמי היא מניחה על הדף את מה שמונח בתוכנו בכל שבריר שניה חולפת. אני זוכרת שניגשתי פעם לפרופסור יקר לספרות אנגלית בבקשה לכתוב ולתת הרצאה בכיתה על וירג'יניה וולף. הפרופסור, שגדל באנגליה והתחנך באוקספורד, שמח על רצוני לכתוב על הסופרת אבל דחה את בקשתי לדון בה בכיתה בטענה כי היא סבוכה מדי ואין הוא רוצה להטריח את שאר הסטודנטים בקריאה בה. לפרופסור ההוא ולשאר אוהבי המילה הכתובה אני אומרת: אין מה לפחד מוירג'יניה וולף. יש לבוא אליה, לקרוא בה לאט. בסבלנות. צעד צעד. להתפשט כדי להתלבש מחדש.

"הן אם תבקשי להשוות את החיים למשהו, עלייך לדמותם למי שנישאת במנהרת הרכבת התחתית במהירות של חמישים מייל בשעה-ונוחתת מן העבר השני בלא סיכה אחת בשערה! למי שמושלכת לרגלי האל עירום ועריה! "