סופרים

כשאנשים קוראים את מה שאני כותב זה נורא מביך. זה לא מה הם חושבים על מה שכתבתי. אני יודע גם שאני לא כותב מי יודע מה. קראתי מספיק ספרים בחיים שלי בכדי לזהות כתיבה בינונית, אבל זה ממש לא קשור לאיך שכתבתי את מה שכתבתי. זה מה שהם יחשבו עלי אחרי שיקראו את זה.
בדרך כלל ממש לא אכפת לי מה אנשים חושבים עלי. זה לא ממש מעניין אותי. אנשים ברחוב, אנשים שאני פוגש, מלצריות בבתי קפה. שיחשבו מה שהם רוצים. רק שיעזבו אותי בשקט. אבל את מה שאני כותב, את המחשבות המוזרות שלי, שאני שופך למחברת בכדי שלא יתרוצצו לי בראש ויהרסו לי את החיים, אותן אני לא מראה, כי הן באמת אני. ואנשים לא צריכים לראות אותו. והאנשים המאוד מעטים שאני כן נותן להם לקרוא את המחברת המלאה בכתב צפוף וברעיונות צפופים לא פחות, זה בדיוק האנשים שהכי אכפת לי מה הם חושבים. ומה הם חושבים עלי. וזה מביך.
כשאנשים קוראים משהו, בטח אם זה משהו שיש בו פוטנציאל של משהו חשוב כמעט, הם מקבלים מן פרצוף מרוכז כזה, רציני. ואני יושב בכיסא ממול, מתכווץ אל תוך עצמי כמו בביקור אצל רופא שיניים ומאפר את הסיגריה בקצב כזה, שאפילו האנשים בשולחן ליד מבקשים שאם אפשר להפסיק עם זה, כי זה מביא להם את הקריזה. ואז. הם מסיימים לקרוא, ומרימים את הראש: “סבבה.” מה?! סבבה? מה עושים עם זה? זה טוב? זה רע? סבבה זה כמו…נחמד. לא?זה בחורה עם המון אישיות. זה האוכל של אמא שלי , שאיבדה לפני שנים את החשק לבשל, אבל ממשיכה מכוח האנרציה ולא מבינה למה אנחנו לא מתים על האוכל חסר הטעם שיוצא לה.
סבבה. אין מה לעשות אחרי סבבה. אני יכול לשאול בהרמת גבה “סליחה?!” אבל אם הם יענו “סבבה, זה נורא נחמד,” אני אמות. טוב, לא ממש אמות, למרות שאם באותו רגע נהג אוטובוס יאבד את השליטה ויכנס חזיתית בשולחן בית הקפה שאנחנו יושבים בו, זה יראה לי נורא הגיוני.
אני חושב שזה מביך גם אותם. לקרוא משהו שכתבתי. כי הם כמעט מכירים אותי. ואני לא ממש בטוח שהם רוצים להחשף לכל שאר הצדדים שאני מדחיק בהצלחה בחיי היום יום. זה לא שאני משחק. אני שונא הצגות. אבל כשיש לך מספיק צדדים לא פוטוגניים באישיות, אתה משתדל להתרכז בשאר. וכשהם קוראים את השטויות שלי, זה כאילו אני דוחף את הצדדים האלה ישר לפרצוף שלהם. זה אני. תסתכלו. אני רוצה שתראו את זה. את הדברים שלא צצים בחיי היום יום. אז זהו, זה הדברים שרצים לי בראש כשאתם רואים אותי יושב ככה בוהה במבט מרוכז בכלום. מה לעשות, זה מה יש. אבל אין לי שום דבר אחר לכתוב עליו. אני כותב על מה שאני מכיר, מה שאני חושב. אם אני אכתוב על דברים אחרים, זה יהיה אפילו פחות מוצלח.
איך סופרים לא מובכים? אולי כולם בעצם סובלים כשמישהו קורא את הספרים שלהם. או שזאת הסיבה שהם שיכורים כל הזמן.
סופר מוצלח צריך שתרגיש מובך או לא? אם הוא מצליח לגרום לך להכנס אל תוך הנשמה שלו, זה טוב או לא? ברגעים כאלה אני כמעט מאושר שאני סתם כותב בינוני ולא באמת סופר. מאות, אלפי אנשים שעושים סיור מאורגן בתוך הנשמה שלך. לא נראה לי. או שאולי פשוט נזמין עוד כוסית.

על הכותבת נמרוד לורא

בטלן כרוני עם נטיה לגרפומניות שמנסה להעביר את תפיסת המציאות המעוותת שלו למילים, בתקווה שאולי הוא יבין אותה. נאו-רומנטיקן וציניקן בארון. בעל חיבה לעצי אשכוליות, אקליפטוסים ובתי קפה. מקווה למצוא את עצמו ולהכניס לו מכות. מחפש בנרות את אהבת חייו (אבל רק בשביל שתחזיר לו את הטישרט שהיא לקחה בבוקר)

תגובות

  1. בננית הבטא

    מצטערת, אין לי יותר מדי מה להגיד מלבד שהסיפור חביב והתחושה בוודאי מוכרת.

  2. את תשב מולם
    תן להם את הסיפור לשילכו לדרכם, שיקראו בבית.
    התגובות גם יהיו יותר מגובשות. הם יוכלו לחשוב על מה הם קראו ולחשוב מה להגיד לך.

    זוהי עצתי.

    חוצמזה, נורא כיף לקרוא אותך
    אז אל תתפתל יותר מדי.

  3. עוד כוסית זה תמיד טוב.
    ובקשר לכתיבה, כל מי שיאמר “סבבה” על משהו שאני יצרתי, יהפוך באופן אוטומטי לאקס. אם לא מוצא חן בעינייך או שלא הבנת, תגיד.

  4. לא, בלתי אפשרי לדעתי לכנות כך את הכתיבה שלך,
    וזה גם לא טיול מאורגן בתוככי נשמתך
    במובן של מציצנות או ניתוח פולשני,
    אולי ביקור שאמור להשאיר סימן בנשמה של מי שקורא,
    מכיר, מזדהה, מבין, חולק, משתתף, מגיב, או שלא,
    ואם הביקור הזה מצליח להניע משהו בנשמתו/ה של אותו/ה אחד/ת,
    אז יכול להיות שבמקום לדבר על מבוכת הסופרים, יותר נכון להשתמש
    בביטוי שאף פעם לא ממש הבנתי עד הסוף את משמעותו- קנאת סופרים.
    טלי.

  5. אני לא חושבת שהכוונה היתה לחלוק את הרגשות במטרה לקבל עצות “עשה זאת בעצמך” סטייל. לכן, לא רלוונטי לייעץ לכותב לשלוח את הקורא עם כתביו הביתה ורק אז לשאול את תגובתו. זו לא הכוונה שלו ואני גם לא חושבת שיהיה מוכן להפקיר את כתביו ולשלחם מחוץ לטווח ראייתו.
    אבל אולי אני טועה.
    בכל אופן, היה נעים- הפיתולים והישירות והחשיפה וההסתרה
    והמכלול.

  6. ערס פואטי

    זה נורא נחמד.

  7. בננית הגמא

    יו..אתה כזה רגיש ועמוק ומיוחד. אתה גם בנוי לקשר?

  8. הזדהיתי עם כל מילה.

  9. עידית ערמון

    הבעיה היא שברגע שאתה משלח את יצירתך להמון וחושף את פיתוליך המצטופפים אתה צריך לקחת בחשבון, ככותב, שלא כולם יוכלו להבין ולאהוב. זה הסיכון.
    יש רבים שגם על וירג’יניה וולף,גרסיה מרקס,ונאבוקוב יגידו “סבבה”. זה לא תמיד אישי. ישנם אנשים שמנעד התגובות שלהם לספרות הוא פחות יצירתי ומפורט.
    ואולי באמת הכתיבה הזו היא בנתיים רק סבבה. לכן לי למשל קשה להראות יצירות שלי לאנשים. רק לקרובים ביותר, כאלו שאני יודעת שיגיבו באופן ישיר, חריף מפורט ומעמיק.
    אני בכל אופן נהנתי מהקטע.
    סבבה כזה. 🙂

  10. it’s funny, but it’s all the other way around with my case – I can’t show it to those I know and love. I don’t mind others reading, I don’t care what they think. But if someone dear to me would be reading, and I’ll be watching the array of expressions, or lack of expressions on their face, and then the vague comment “interesting….” —
    I’ll die of embarrassement. I think, in a sence, you’re never ready to be a great writer untill you realize you can’t help exposing yourself anyways. Maybe that’s why so many of them get famous after they die…….

  11. מיאו...

    אחי…אני כל-כך מבינה על מה אתה מדבר!!
    עד עכשיו בדוגרי נתתי רק לחברה הכי טובה שלי לקרוא את הנסיונות המניפולטיביים שלי לשכנע את עצמי שאפשר בסופו של דבר להבין את העולם ולעשות קצת סדר…
    (הסיפורים שלי בקיצור.. 🙂 )
    אבל אחרי שקראתי את הקטע שלך “פקחתי את עיני”, והבנתי שהאינטרנט יכול להיות יותר
    מאי-מייל וקאזה…
    אחלה מקום לפרסם מחשבות מוזרות…
    יותר אנשים קוראים את זה, וגם התגובות הרבה יותר ישירות וכנות..
    קטע ממש חמוד – תמשיך לכתוב ותן לי עוד משהו לקרוא..

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *