עובדים זרים

“צלמו לי אותה יותר מימינה,” אני שואג לתוך המגאפון, והצלמים הישראלים לא מסוגלים לעשות צעד בשלג המקפיא הזה. היא מתוחה קדימה, כאילו הולכת לקפוץ ראש לתוך החור באגם, כשסביבה הכל לבן. ציפורני בהונותיה האדומות נראות כמו דקירות קטנות של דם בשלג, ושיערה השחור הארוך מכסה את כתפיה. לגופה רק תחתון בצבע גוף, שלא נראה במצלמה. אני רוצה לראות אותה ואת השתקפותה סימטריות זו לזו, וגם העצים הערומים משתקפים במים ויוצרים עולם כפול מושלם. אני חי חיים כפולים, מושלמים. אני מחליט לסיים את הצילומים – נראה לי שנדבקו לה הרגליים לשלג ואני לא אוהב ללקק רגליים פצועות, מה גם שגבה מכחיל מקור בצורה שגם הפוטושופ לא יפשיר. מכסים אותה בשמיכת צמר של אלעל ואני נכנס לואן, מצית סיגריה ומוזג לכוס קלקר קצת מהקלבאדוס שקניתי בדיוטי פרי.
שלגיה יורדת לי במושב הקדמי של הוואן עכשיו והגמדים ההונגרים מעמיסים את הציוד מאחורה. היה לה יום הולדת שש עשרה היום ונתתי לה מתנה -צ”ק בדולרים. היה יום צילומים קשה היום ובאופן מפתיע היא היתה הכי מקצועית מכל הדילטאנטים שסביבי. סידרו לי את הצוות הזה מהמשרד בארץ, יותר זול ואמין לעבוד עם צוות זר מאשר ישראלים. נוסעים למלון ובדרך טלפון לאישה, משתף אותה בסיפוק, מספר על הצילומים. שואל את הילד איך היה המבחן בחשבון, סוגר את הרוכסן. בערב במלון אני יושב עם העוזר שלי והוא שואל אותי למה אני עוד צריך את זה. אני מסביר לו שגם מסטייק טוב כמו האישה מתעייפים לפעמים, והפתרון הכי טוב לגורמה זו ארוחה במקדונלדס. הילדה ההונגריה מגיעה לשפת הבריכה, גם היא כמונו בחלוק ספא לבן. “הלו” מחוייך משתרבב לה מהשפתיים. התקינו לה אנטי וירוס טוב – היא לא מורידה את מסכת החיוך שלה מהפנים, גם לא מאוחר יותר בחדר. אני מגייס אותו בקושי למשימה. הופך אותה על הבטן ועושה מה שצריך לעשות, שולח אותה לביתה, בכפר שסמוך לעיירה, עם הנהג של החברה.
למה אני צריך את זה בכלל – עולה בי הכבס של מקדונלדס, איכס עם כל ביס.
באולם קבלת האורחים ממתינה לי חליפת חיי מגוהצת ומתוחה כמו שאני אוהב. הילד מסורק בחולצת פולו ספורט, האישה אסופה ומתוחה לקראתי, תודות לטיפול שעברה בקיץ האחרון. מגיעים הביתה, הכלב והעוזרת נרגשים. Ipod לילד, קרם לחות לאישה, טובלרון לכל השאר. היא נפלאה האישה שלי, עליה אפשר לסמוך. יודעת את העבודה, מכירה כל פרט בחיים שלי, מביימת אותם כמו סרט הוליוודי נוצץ. יחצ”נות, חיי חברה, נופשים, אוכל, כביסה – הכל היא מארגנת בדיוק מושלם. היא באמת משהו מיוחד האישה שלי. אני כועס על עצמי שוב, אני לא יודע אם היא יודעת. היא רוצה לדבר פתאום, שוכבת מולי בסט תחרה כחול כהה ורוצה לדבר. היא מספרת לי על יואל מהמשרד שלי, ושזה היה מעידה חד פעמית. ואני כועס, ומתלהט, ונעלב כי יואל הוא נמושה שעסוק בלפלרטט על הנשים של כולנו, לתת להן רגש שלנו כבר אין, להחמיא להן על מה שאנחנו כבר לא רואים. אין לי ברירה אלא לסלוח, ולמחרת אצל ההורים שלי מתנהגים כאילו הכל כרגיל. אני מביא לאמא מסגרת לתמונה עם רקמה יפה כתחליף לתעודת הערכה מ 65′ על תרומת עץ ליערות קק”ל, ולאבא מכונת תספורת חשמלית. אני יודע שהוא יתן אותה לששון הספר, שימשיך לספר אותו תמורת שלושים שקל. כמה שלא עטפתי אותם בבית חדש, רכבים חדשים, פיליפינית, הם נשארים אותו מוצר מיושן. מדהים שגם המקצוען הכי גדול בתחומו לא יכול לשווק בני אדם. האישה בולעת בנימוס את העוף המכובס, האורז הדביק והסלט החדש של אמא שלי – ניסואז. בדרך הביתה אני מספר להם על בודפשט, שבעצם מחולקת לשתיים – בודה ופסט, שני עברי נהר, אחד מישורי והשני הררי. פקקים בבית ליד גורמים לנו להגיע הביתה בסוף הדמדומים. בערב, אחרי הג’קוזי היא נכנסת ברגלים יחפות וחלוק סאטן לחדר, ומגישה לי את החשבון החודשי. היא מבקשת העלאה שוב, ואני חושב שעדיף היה לעבוד עם מישהי תוצרת חוץ.

תגובות

  1. קר ומרטש, כמו שאנחנו נהיינו

  2. מה נהיה עם הסיפורים פה.. כל הגיבורים גיזענים צבועים שחיים חיים מפלסטיק, והכותבים כותבים ברמה של ילדים בתיכון שמשוכנעים שהם הדבר הבא..

    • מוניקה

      אני מזכירה לך שאת פתחת את התגובה שלך ב”מה נהיה”
      והסיפור דווקא היה ממש לפנים, פצצות, גם אם לא כזה הבנתי את הסוף, כאילו.

  3. כרמית

    וואו. אהבתי…

  4. סוף סוף יגרשו את הילדים ושמשפחות שלהם,הבאים בתור כול יוצאי אפריקה…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *