"איך את לא מתביישת? לא עושים דבר כזה," היא כמעט בוכה לעברי, "באמצע הרחוב?! ביום כיפור?! ענבים?!"

ענבים

“שרון! נו כבר! עוד נפספס את השופר,” צועקת אמא מחדר המדרגות, בשעה שאני יושבת במטבח ומחכה לה. “שרון, נו באמת,” היא מתבכיינת לעברי. בשעה שאני מחכה לה. מחכה לה.
ובעודי עושה את דרכי לכיוון חדר המדרגות, חולפת בדרכי על פני המקרר, כבכל פעם שאני חולפת על פני המקרר, אני פותחת אותו. בלי שום סיבה ברורה, אולי מתוך שעמום שהפך להרגל. סתם, בשביל לבדוק מה חדש. ומה באמת חדש במקרר באותו אחר צהרים? מה כבר יכול להיות חדש? הכל אותו דבר, בדיוק כשם שהיה לפני חמש דקות. כדי לא לצאת מהבית בידיים ריקות, אני לוקחת את אשכול הענבים שהיה מונח לו בקערת זכוכית עם שאר פירות הקיץ. תמיד טוב לצאת עם משהו ביד. בייחוד כאשר יוצאים לבושים במכנסים ללא כיסים, ללא מעיל או ללא תיק, במצבים בהם אין מה לעשות עם הידיים, שלא יהיו חס וחלילה תלויות מן הכתפיים בחוסר מעש. או אז נהיה חייבים ללכת עם הידיים משולבות, דבר שנראה מגוחך לא פחות. לכן, עדיף שתהיה איזה סוכרייה או שלגון על מקל להתעסק בו, או תפוח, או לצורך ענייננו – ענבים. והאמת היא שענבים הם הפרי האידיאלי למצבים כמו אלו, הם מעסיקים את שתי הידיים גם יחד: האחת אוחזת באשכול והאחרת קוטפת את הענבים – עיסוק מושלם בדרך לבית הכנסת.
אמא ואני צועדות על הכביש המיותם לכיוון בית הכנסת. אמא מספרת כמה נחמד היה אתמול בתפילה, ואיך הרב סימפטי ונחמד, ומספרת כיצד הכניסה הייתה לחברי הקהילה בלבד, אך היא, בגבורה, הצליחה להשתחל פנימה ואפילו מצאה מקום ישיבה פנוי. באיזו שעה מתחילה תפילת הנעילה? היא לא יודעת. ודאי שלא אני. אך מוטב שנמהר, כך שנוכל לתפוס מקום והכי חשוב – שלא נפספס את השופר, שזוהי, לפי סיפורי אמא, גולת הכותרת של התפילה: כמה חזנים תוקעים בו זמנית בהרמוניה שמימית בשופרים כבדים ומסולסלים ביותר. הרי מחזה שכזה לא כדאי לפספס.
ותוך שאמא מספרת סיפורי בית כנסת מאתמול, אני מצטננת להנאתי עם ענבים ירוקים ומתוקים. גם אמא מושיטה ידה, מדי סיפור וסיפור, ותולשת מהאשכול מספר ענבים לעצמה. לועסת ומספרת, בולעת ומספרת. אכן, ענבים טעימים.
ותוך שהיא לועסת אחד כזה, פורצת לפתע מגרונה זעקה, “אני לא מאמינה! אני לא מאמינה שאת אוכלת את הענבים ככה!”
שקט.
אני מביטה על הענבים, על עצמי, על אמי, שפיה עדיין לועס שאריות ירוקות, מנסה להבין מה לא בסדר. האם לעסתי בפה פתוח? אולי אין זה בריא לאכול תוך כדי הליכה? אולי היא דואגת שמא הענבים אינם שטופים?
“אני לא מאמינה שביום כיפור את הולכת לבית הכנסת עם ענבים ביד,” היא מוסיפה בפה מלא. גומרת לבלוע את שבפיה ומוסיפה: “איך את לא מתביישת? לא עושים דבר כזה,” היא כמעט בוכה לעברי, “באמצע הרחוב?! ביום כיפור?! ענבים?!”
אופס. האמת היא שעל זה באמת לא חשבתי. באמת לא כל כך יפה. אבל בכל זאת, גם לא כל כך נורא. הרי אין אף אחד ברחוב. אין שום סיבה להתרגש. אין מה לעשות.
אבל אמא מקשה: “זה לא בסדר!” “אבל אמא, מה את רוצה שאני אעשה עכשיו? את רוצה שאני אזרוק אותם?”
אמא שותקת ומנידה את ראשה לצדדים. היא נותנת בי מבט כואב עקוב כעס, עקוב אכזבה, המקפל בתוכו את כל הרעות שעשיתי בימי חיי. מיליון אכזבות קטנות.
“טוב, אין מה לעשות. אלא אם כן את רוצה שאני אחזור הביתה ואשים אותם במקרר. בואי נמשיך, עוד נאחר. נו, בואי.”
“אבל לא עושים דבר כזה,” אמא מסרבת להרפות מהנושא, כשאני מנסה להטות את השיחה חזרה לבית הכנסת ומשתדלת לחסל את האשכול כמה שיותר מהר.
ותוך שאני מדברת, מושכת בחוזקה יתרה ענב עקשן שסרב להיפרד מהאשכול, משתחררים בפתאומיות שאר הירוקים הצוננים ומתפזרים על האספלט. נפל. קורה.
אך אמא נעצרת. נעמדת מעל הענבים, מביטה בהם במרמור ובלבול. לא יודעת אם לאסוף אותם או לא.
“אמא?”
“מה עשית?” היא מרימה אלי מבט פגוע. אולי כועס.
“זה לא בכוונה. טוב, בואי נמשיך.” צריך להמשיך. אמא לא זזה. היא עומדת מעל הענבים הפזורים כילד מעל צעצוע שנשבר לו. שפתיה קפוצות, כל כולה חוסר אונים. “זה לא בסדר. תראי, הפלת את כולם!” היא כמעט בוכה וחוזרת להביט בענבים, כמעט מתכופפת אליהם.
ואני מביטה בה. באמא שלי. כמעט מרחמת עליה, הקטנה, כמעט בזה לה. “אמא! את לא הולכת להרים אותם עכשיו מהכביש.” הרי עוד נאחר.
אבל אמא עומדת שם. מנידה ראשה כלא מאמינה. נותנת בי עוד אחד כועס-מאוכזב. ואני מבינה שלא יהיה לזה סוף וכל השופרים שבעולם כבר לא יכפרו על הענבים, “אין מה לעשות, אמא, בואי,” אני מושכת אותה בידה.
אמא לא מרפה, “זה בכלל לא בסדר שלקחת אותם. זה היה האשכול האחרון ואני שמרתי לי אותו לאחר כך. אני בכלל לא אכלתי מהענבים. זה לא בסדר.”

על הכותבת שרון לנגר

נולדה בירושלים, גדלה בטבעון, מתגוררת בתל אביב. ספרה "יום אחד גם לברבי יפול החזה" יצא לאחרונה בהוצאת גוונים

תגובות

  1. מה?! או שאני סתומה או שהמסר של הסיפור מתחבא ממש טוב.
    די, בנות, הכתבות פה מדרדרות.

  2. טקסט מרגש ומקסים…

    אשמח לקרוא עוד.

  3. והבן שלי לקה במחלה קשה, הייתי נותן הכל כדי שיבריא. יום אחד בא לבקר, אז גר אצל אמו, לאחר שהשתחרר מחודשים אישפוז, ולקח בקבוק בירה שחורה גדול מהמקרר(2ליטר).שאלתי אותו מדוע לא שאל אם אפשר, אולי הבירה מיועדת לאורחים. הוא נעלב ולא ענה. מה קרה, בסך הכל לקח בירה… ומצד שני ידעתי שהיה צריך רק לשאול אם אפשר. לבסוף לא רצה לשתות ושנינו יצאנו עם תחושה קשה מהארוע.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *