צפירה בשחור לבן

הטלוויזיה דעכה לאט לאט בשבועיים האחרונים. האם זו מטאפורה? לא התכוונתי לזה אבל מאוד יכול להיות. קודם הלך הווידיאו, אחר-כך הפכה התמונה הצבעונית לשחור לבן וכשהקול הבטוח והצעיר מהצד השני של הקו ב”אנחנו עומדים לשירותכם 24 שעות ביממה” של יס, הורה לי קודם כל להדליק “כי זה יכול לעזור לי להבין מה הבעיה אצלך גיברת,” נזהרתי מלפתח ציפיות לפתרון אישיותי-גלובלי בתחום הזה וגיליתי שאין לי את השלט בכלל, שהוא נעלם, עוקל, נבלע בבטן הבלגן הביתי ולא נודע כי בא אל קירבו. עברו כבר יומיים מאז ועדיין אין שלט וזה אומר שאני לבד.

האינטרנט הפנה לי עורף. בתיבת הדואר רק הודעות “חג שמח עם ישראל” והודעה מאיגור אחד שרוצה להכיר אותי, אבל אני מוחקת, מפסידה, כנראה כמו תמיד, את עסקת חיי, כי הוא דווקא נראה חמוד מאוד בתמונה. בויברטור נגמרו הבטריות, המכולת כבר סגורה וכולם בטקס עומדים דום ושרים “שאון התו-תהחים נ-הדם.” אני לא עמדתי דום, ישבתי דום בבית ונתתי את הדמעות שלי לשיר “הבטחתם יונה הבטחתם שלום,” ששרים הילדים שנולדו אז, שגם להם, כמו לנו, לילדים שלנו, עדיין מבטיחים. ישבתי דום וחשבתי על הגבר שהיה של הדודה שלי. הוא היה דוד שלי כנראה אם הוא היה נשוי לה, אפילו שזה היה ממש עניין קצר. ככה זה כשיש מלחמות בסביבה. אני זוכרת את החתונה שלהם ואת השמלות שאחותי ואני לבשנו, כאלה לבנות עם נקודות אדומות וקפלים כמו טשיו מקומט. התרוצצנו בחוץ והרב בא ואמר שבמקום בו יש שמחת ילדים תהיה שמחת אמת, או משהו כזה וכמה חודשים אחר-כך הדוד החדש שלנו נהרג בטנק ברמת-הגולן. זה היה לפני כמעט 30 שנה. אני הייתי בבית ספר יסודי והוא היה חתיך הורס בן 23, נשוי לאחותה של אימא שלי, ילדונת בת 22 וככה הוא נהרג לה ולנו ביום השני למלחמה. היא לא ידעה, הרבה לא ידעו, רק אחרי שבועיים ארוכים של בלי מכתבים ואין אות-חיים התברר שכבר יש לו קבר זמני בנהריה. אחרי איזה עוד כמה שבועות העבירו אותו לדיור הקבע שלו בסגולה ליד פתח-תקווה ומאז כל שנה היינו נוסעים לשם לטקס “ישששש מפסידים בית-ספר”, מחכים על הדשא הירוק שצמח שם ליד קוביות של כריות-האבן עם אותיות מזהב “נראה לך שזה זהב טהור?!” מסודרים בשורות יפות, עומדים דום בצפירה, קופצים מרגל לרגל בזמן התפילות “אאאאאאל מלאאאאא רחממממממממיםםםםםם…,” ומתרוצצים עם המון ילדים אחרים, בנים של אבות, ואחיות של גברים צעירים. הייתי מביטה במשפחה שלו, של הדוד הקצר שהיה לי, באימו המצומקת, שמשנה לשנה נראה שלשדי החיים נשאבו ממנה, מאז שהוא הלך. ולא עזרו ניחומי האחים שלו החסונים, שנותרו מחוץ למעגל האם-והבן-שלא-יחזור כמו שני יתומים.

עברו השנים וכולם גדלו, הזקנים מתו והפסקנו ללכת לשם. רק פעם באתי לשם במדים, אחרי או אולי בזמן מלחמת לבנון, מצליחה לראות את המראות קצת יותר ברור, בצבעים ובקולות, בוחנת את הדמעות של דודה שלי ומשחקת עם התינוקת שלה, שהייתה בגיל שעדיין לא שואלים שאלות ובעצם זה בכלל לא אבא שלה, כי הם לא הספיקו.
אחרי המלחמה, הדודה שלי, שהייתה אלמנה מאוד צעירה, עשתה טובה לאימא שלה – סבתא שלי חסרת האונים מול ענן העצב האין סופי של הבת שלה, והסכימה לנסוע במשלחת שיקום אלמנות של משרד הביטחון לשבועיים כיף “נו באמת, תעשו לי טובה…” בלונדון, אירוח אצל משפחות ישראליות שחיות בחו”ל, שאירחו את קבוצת הנשים המלנכולית הזו. ככה סיפרה לי דידי, לימים גיסתה של דודתי, שאירחה אותה שם בלונדון “כי לא הייתי בארץ בעצמי, במלחמה, אז לפחות זה.” דידי מלונדון שלחה עם דודתי שחזרה לארץ לחיי הזיכרונות-מורשת-קרב שלה חבילה של “דברים טובים מחוץ-לארץ” לאח שלה דני “משרת בקבע ממש בחור זהב” וזו התינוקת שפגשתי בסגולה כשהייתי בעצמי כבר חיילת. התינוקת של דודתי “לא מחפשת חתן עכשיו, השתגעתם?!?” ושל דני, אח של דידי מלונדון. דודה שלי מסרה לו את החבילה והם ראו בעיניים את פצעי העומק אחד של השניה ושנה אחר כך נולדה התינוקת. גם את החתונה הזו אני זוכרת, בין עצי הגויאבה, המנגו והלימון בחצר הותיקה של אבא “הוא סובל מאלצהיימר, לא רואים?” ואימא “מלח הארץ! מלח הארץ!!” של דני ודידי ברחובות. גם מייקל היה שם אבל עוד הייתי צעירה מדי כדי להבחין בו ורק כמה שנים אחר-כך הזדיינתי אתו, הבעל האנגלי של דידי, גיסתה החדשה של דודתי.

בלונדון, אחרי הצבא, בבית של דידי ומייקל, קמתי בבוקר אחרי לילה טרוף שינה. עיניי עדיין אדומות מבכי הגעגועים לחבר שלי עידו, שחזר לארץ יום קודם ואני נשארתי בלונדון להמשיך את טיול חצי השנה של אחרי השחרור. עידו “הוא ממש מבוגר בשבילך, בחייך!” חזר לארץ למצוא עבודה אחרי הטכניון ולמצוא כלה “או שאנחנו מתחתנים או שאנחנו נפרדים.” וכך היה ואני נשארתי אצל מייקל האנגלי החלקלק ודידי הישראלית הגולה, בבית הפרוורי עצום הממדים שלהם, אחרי עידו, לבד. הם נתנו לי חדר משופע גג עם חלון לעצים ירוקי-נצח, מרופד בוילונות פרחוניים ותחרות מעודנות, ריהוט עץ צנוע וכיור רחב אגן בעל שני ברזים מקבילים שלעולם לא יפגשו: מאחד זורמים תמיד מים קפואים, שהזכירו לי מיד את המים בבריכה בחורשת טל, כאלה שמקפיאים לך ת’נשימה לכמה שניות ועושים כאב בחזה עד כדי כך שקול צחוק קולני פורץ ממך בלי שליטה. ומהצד השני ברז ממנו יוצאים תמיד ומיד מים רותחים כך שרק משרתות ידעו את סוד המזיגה של שני הקצוות האלה וידעו ליצור באגן מים פושרים ונעימים לרחצת הבוקר.

כשירדתי באותו בוקר ראשון בגרם החורק, עתיק למדי בקנה מידה ישראליים, לקומת המטבח והסלונים, עוצרת קודם בקומת חדרי השינה והאמבטיה, ראיתי את מייקל “o, good morning” לראשונה. הוא גהר מעל רצפת העץ החשופה, לידי דלי גדול של דבק שטיחים, שריח חריף של אצטון ממכר ומעורר עולה ממנו ושטיח תכלכל מגולגל לצידו והוא מדביק אותו לרצפה המשויפת. כמה שהוא היה סקסי, רק שלא ידעתי את זה במילים כאלה, כי אני הייתי צעירה והוא מבוגר ממני ביותר מעשר שנים, אבא לשני זאטוטים, שנראו לי אז איומים למרות שהיו וודאי מתוקים לפחות כמו שלי עכשיו, נשוי לאישה, דידי “תהיי חביבה ותעבירי לי את החמאה בבקשה” בניגון בריטי, רדופת געגועים ורגשי אשמה על חייה הלא לוקל-פטריוט בלונדון המרווחת. דידי לא הייתה בבית באותו בוקר וגם לא בבקרים הבאים וגם הילדים לא היו. בעצם יצא לי לראות אותם רק פעמיים-שלוש במהלך השבוע שלי ושל מייקל. כל בוקר הייתי איתו ולקראת הצהריים יצאתי למרר את געגועי לעידו ורחמיי על עצמי במוזיאונים ובגלריות הלאומיות, בגנים הציבוריים, בעיקר בריג’נט-פארק, ובבתי הקברות. שם אף אחד לא נעץ בי מבטים, חוץ מהפעם הזו שישבתי מול המצבה של קרל מארקס, בבית הקברות ההיסטורי והיפה, כל כך שונה מקוביות אבן גיר ואותיות זהב של סגולה ליד פתח תקווה עם הילדים-חיילים מתחת לדשא, שם בהמסטד “קרל מרקס קבור בהמסטד בלונדון, את בטוחה??” המצבות צמחו לגובה, עם צלבים ופרצופים רציניים וכל מיני ביתנים קטנים עטופי חזיזיות אנגליות מנומסות ואנשים שצועדים מתונות בשבילים הכבושים. הכל כבוש ועצור, חוץ מאישה צעירה, מארץ אחרת כנראה לפי משיכות האף הקולניות, על הספסל מול קרל מארקס, מתייפחת על מר גורלה ששפר עליה, כי עידו נסע ועזב וזה אמנם היה מתוכנן, אבל מי יכול היה לדעת שזה יכאב כל כך אחרי שנה של ביחד, לבנון, התאונה והכל והוא לא הסכים להשאר ביחד אם לא מתחתנים ואני לא הסכמתי לוותר על החופש שלי עדיין למרות שבכל זאת ויתרתי בסך הכל 3 שנים מאוחר יותר. התייפחתי גם בגלל התשוקה והבלבול ממה שמייקל עשה לי עם המבטים והנגיעות שלו הקטנות “או פרדון מי, איטס קוויט קראודד היר איזנט איט?”. עם ריח הטרמפנטין והסבון של מקלחת הבוקר שלו ופנים מחודדות, נוקבות, הפנים הציניות שלו, מתכופפות ומתקרבות לומר לי את השנינויות הבריטיות שלו ישר לפרצוף. מריחה את ריח הפה החמים שלו, צוחקת בקול רם, גורמת לו להכין לי עוד סיבוב של תה, מגלה לי את סוד הכנתו “זה פוט מאס בי הוט!”. אני תולה איתו כביסה, מייקל עומד לידי קרוב, עוקף אותי בדרך לגיגית, נוגע בכתפי ובעורף ברפרוף. מדביקה איתו את השטיח, כפות רגליים נוגעות ואף אחד לא מזיז. שולחת לו את הפטיש בתיקון הגדר הלבנה, מלטף את היד בשבריר רגע המסירה. כל אותו שבוע לא תהיתי לרגע אם מייקל לא הולך לעבודה איפשהו ומעולם לא תהיתי למה הוא איחר בבוקר האחרון את שעת המקלחת שלו, כך שכשקמתי ודישדשתי במסדרון עם הריח הקבוע של ארון ספרים סגור, שנפתח פתאום וגל של עתיקות עבשה מלאה בהבטחת הרפתקאות שוטף אותי, ופתחתי את דלת חדר האמבטיה, ראיתי אותו בתוך ענן אד חמים, או שזה פשוט היה ההמשך המתבקש של החלומות הליליים גופניים כל-כך שחלמתי עליו. הוא עמד שם נוטף מים, רזה, כמעט חלק, גבר שלא עשה סדיר או מילואים אף פעם, רק דופק מסמרים ומתקן, הפעם בלי האוברול והוא מתחיל להוריד לי את טריקו הלילה שאני לובשת “לא ידעתי שהוא יהיה שם פתאום…”. מייקל בלי שרשרת המילים שנמשכות בניגון עולה יורד, בלי שהשפתיים הדקות מעוקלות שלו נעות ומסבירות לי את סודות התה “פירסט זה מילק. וורם מילק פירס. רייט?”. לוחש לי ש’ שורקנית, הפעם אל תוך האוזן כי הוא נעמד מאחורי, “איטס קוויט קראודד היר, איסנט איט?” ואחרי צחוק קצר ומופתע מצידי, אני מתמסרת, נותנת לו לפשפש ברטיבות שלי שנאגרה במשך כל השבוע שלנו מההתבוננות בו עושה את הבית שלו, מלטף רצפות, מכה במסמרים, נלחם עם ברגים עיקשים, מכניע כביסה ורוקח ארוחות בוקר של טוסט דקיק עם חמאה וצוחק. צוחק בכל פעם שעולה אצלו בראש התמונה, כפי שתיארתי לו באנגלית הירושלמית של אישה-ילדה יושבת נוזלת מול הקבר של קרל מארקס, בוכה על החבר שנגמר לה פתאום והאנשים עוברים לידה, משתהים קמעה ומנידים את ראשם באיטיות בתנועת ניחום אוניברסלית “כל אבלי העולם התאחדו,” הוא מתפקע מצחוק.

בחדר האמבטיה בבוקר האחרון אצלם, מייקל מכוון את ידי להישען על הכיור הרחב, יד כנגד כל ברז, מפשיל בדקדקנות את התחתונים שלי. “דאס דלתא מין אניסינג אין היברו?” הוא שר את המילים ונוגע באצבעותיו בלבד למשך שעה מאוד ארוכה בעור הגב שלי, בגב התחתון, בחריץ ועל אפרסקי ישבני בעוד אני מתפתלת, מתקמרת, מתחננת בלי מילים שיחדור לתוכי וירגיע את הרעב הזה שפורץ אחרי שבוע של תיקונים ותה בחלב. רק הרבה אחר כך הוא מתחיל להתקרב אלי מאחורה, לחספס את הבטן התחתונה, האגן והזין שלו במאחורה שלי, הכל בהילוך איטי, כי תמיד יש לו זמן והוא בחור יסודי הרי. הוא מתחיל לשאול אותי שאלות
“Did you like my tea?”
וכשאני עונה חצי מעולפת בעברית “כן, אהבתי,” הוא חודר אלי פתאום, ממלא אותי בתחושות התמלאות פנימית מוחלטת.
“Did you like the way I fixed your breakfast?”
“Yes, yes I did.”
והוא נכנס קצת יותר, ונשאר עמוק ושואל שוב, הפעם בטון עמוק וצרוד יותר:
“Did you like mowning the lawn with me the other day?”
ובתגובה לנהמת ההסכמה שעולה ממעמקי הגוף שלי, הוא חודר שוב וחזק ואני נאנקת.
“Did you like spending all your mornings with an old fart like my self?”
וכשעניתי לו, בקושי מצליחה להגות מילה, שכן, מאוד, הוא סובב אותי ונישק אותי כל כך טעים ששקעתי בתוכו לעולמים.

מעולם לא סיפרתי לדודתי מה עשיתי בשבוע ההוא בלונדון, במיוחד ביום האחרון אצל דידי ומייקל, רק שהיה באמת מאוד נחמד ותודה שהיא נתנה לי את המספר שלהם. בימי זיכרון הייתי מקבלת דרכה ד”ש מהם, במיוחד ממייקל “תגידי, כישפת אותו או מה? לא ידעתי שהאנטיפת הזה מסוגל לזכור מישהו בכלל…,” כי דידי הייתה מתקשרת לדודה שלי, לא נותנת לה לשכוח בזכות מי דני והיא נפגשו.

השנה, אחרי הד”ש הקבוע, שאלה אותי דודתי אם אני רוצה את הטלוויזיה הכמעט חדשה שלהם, כי דידי ומייקל שולחים להם אחת מסך ענק מתנה ל-25 שנות נישואין, ואולי אני רוצה את זאת. אני רוצה.

תגובות

  1. למה האנגלית כל כך עילגת? זה לא נראה בכוונה.

  2. ערס פואטי

    וזה בכלל לא אני, דוקטור, זה לחבר שלי בועז:
    האם במילים “הזין שלו במאחורה שלי” הכוונה מפורשות לפי הטבעת? [1]

    [1] פ’ לא דגושה

  3. Useless ID

    מעורבל , מעופרל , מטושטש , לא מובן , וכיוצא בזה..
    מה זה המשחק הדפוק באנגלית עם עברית
    “איז איט קראודד אין היר” וכל הבבל”ת הזה ?
    אם את לא יודעת אנגלית , אל תכתבי באנגלית , ואם את כן רוצה , יש מילונים מצויינים.

  4. ענבר

    אהבתי מאד. קראתי בנשימה אחת. הנוסטלגיה,חלוף הזמן, איך הכל מתערבב לו ביחד, שכול עם אהבה. סיפור נפלא

  5. בבל"ת

    תפסיקו לבלבל במוח!
    זה כתוב קולח וכל כך יפה. כן, גם השילוב של אנגלית
    “כאילו” עילגת.
    איזה יופי! נהניתי!

  6. יפהפה. סיפור יפהפה, אמיתי ונוגע.
    אין מילים.

  7. יעל חן

    וואו, אהבתי מאוד, סיפור מצויין. מענין . תודה

  8. הייגאייט, קארל מרקס קבור בהייגאייט ולא בהמפסטד !!

  9. קרמנסיטה

    מעניין רק שכל כך הרבה בחרו להתפס לקטנות ולא להגיב על תוכן היצירה…

    טל – אהבתי מאוד; ביגלל המצבות, וההבדלה החורגת כל כך בין חם וקר, ובין לונדון לסגולה בפ”ת. זורם ומעניין, ואיכשהו מאוד אמיתי. תודה

  10. שירה

    סיפור מקסים וזורם.
    כתוב בצורה מאוד מיוחדת.
    לעניות דעתי האנגלית אכן היתה צריכה להכתב בעברית משום שהסיפור מסופר מנקודת מבטה של “ילדה אישה עם אנגלית ירושלמית”.
    מלבד זאת אהבתי את משחק הזמנים וכיצד, בסופו של דבר, כול הפאזל התחבר לקוראים בסוף.

    יפה ותודה 🙂

    אגב, באמת נתפסתם לקטנות. חבל שלא ניסיתם לראות דרך ונתתנם לפרטים השוליים להרוס לכם את ההנאה.

  11. סוף סוף אני יודע את מה ואת מי אקח איתי לאי בודד.
    טל מגד! יש לך את זה.
    עזבי את חובבי הדיקציה, ודיי’, כיצד אכתוב חיבור והתרגומון.
    אם אי פעם התכוונת בכתיבתך לגעת בנפש אחרת – הצלחת
    ואם התכוונת בחשיפה לגרום לאושר ולרגע של אור – הצלחת בשנית.

  12. רונית

    מקסים ומהפנט… אהבתי את העדינות התמימה הזאת שעולה כמעט מכל שורה. כל הכבוד, איכותי ממש.

  13. המפתח לחירות

    הרבה יותר מדי אקדחים שלא יורים בשום מערכה. תקראי קצת ספרים, תכתבי פעם ועוד פעם, תגנזי, ונסי שוב. לא כל סיפור גמור הוא סיפור טוב.

  14. מכוער

    לא זוכר אם השתנה משהו מאז הגרסא המודפסת, אבל זה היה ונשאר יפהפה, ואוי ואבוי לך אם תשימי לב למרעילי הבארות המעטים שהתבטאו כאן. אוהב אותך

  15. מיכל

    סיפור עדין, יפהפה ונוגע ללב.
    קראתי בנשימה אחת.

    אין מה לומר, המציאות הפנימית של בחורה ישראלית קרובה מאד לכל מה שמתואר שם.
    המון בנות שאני מכירה (כולל אני) ברחנו לזרועות הגבר הזר המבוגר והתפוס (פיסית או רגשית),רק כדי להתנתק קצת מכל הגועל נפש שקורה כאן.

    תודה על הסיפור הנפלא

  16. אלמוני

    מקסים ומרגש.
    נהינתי לקרוא ועשה חשק לעוד.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *