שימרית רון בוחנת את תופעת מלאכיות הרחוב שמותירות אחריהן שלל רב ומודה על הדרך לאלוהי העיר

שמעטס בעיר הלבנה

מחזורי החיים בתל אביב, עיר מגוריי, מתחלפים בה במהירות: נערה שעד אתמול פקדה מסיבות טראנס, כעת מתברגנת. היא ובן זוגה עוברים למודיעין/שוהם/ גבעתיים ומתמשכנים שם בתמורה לחתיכת מחסן + חניה צמודה. הדירות הריקות, המתפוררות, עוברות לקיבוצניק/באר שבעי הבא, שמתמקם בהם להקים את להקת הרוק שתשנה את ההסטוריה (או לפחות תופיע מתישהו בבארבי). ובמעברים האלה, “מעברים, עשרים שלושים ומשהו”, כדברי השיר, נפרדים כל הנוגעים בדבר מהרבה ציודים.

לפעמים אני רואה ברחוב דברים ממש לא הגיוניים, מנותקים מהקשרם: קערה לערבול ביצים (+שני להבים) – וואו! בפעם הבאה שיתחשק לי לאפות עוגה, אני אנצור את המערבל אל לוח ליבי. או כורסה מקסימה שכל הקפיצים שלה קיפצו את עצמם לדעת. נותר לשאול מה קרה לכורסה? כנופיה של ילדים עשתה עליה ג’ימבורי? או שפתאום מוצאים ערימה טראגית של מזוודה מפוזרת: כמה כתבי יד עתיקים בגרמנית וחוברת תווים. מישהו זקן מת ויורשיו מפנים את הדירה שלו. ולפתע פתאום מסתערת על העין ערימת רהיטים קודרת בניחוח של נפטלין. פרשנות: בעלת בית פולניה נכנעה לתכתיבי השוק והחליטה להיפטר מהפוטלים שלה. וכל המזרנים העבשים האלה? מוציאים לאור ריחות ותחושות מהימים שלא היו טלוויזיות צבעוניות בכל בית.

בתוך שלל המציאות יכולה דוגמנית להיפטר מערימת חגורות ובתוכן כמה בגדי מעצבים לא רעים בכלל. יש להתגבר על הדעות הקדומות; לנבור בתוך ערימת הקומבינזונים או שמלות או שרשראות פאנקיסטיות ולקושש את כל השווה פיענוח.
לא מעט מפריטי מלתחתי נתרמו על ידי מלאכיות רחוב אלה. למשל, עורכת דין אצילית מבזל פרשה לפניי סוודר שחור מהמם, היא אפילו הניחה אותו באלגנטיות מרושלת על שיח לאמור: “זאת סחורה מהוגנת”. דיילת שעזבה את הארץ פרקה ליד המספרה אוסף של חולצות GAP, כובעים, צעיפי צמר ושמלה סינית אחת (מידה 36, אבל מי יודע. אולי פעם אעשה דיאטה ממש רצינית ואוכל ללבוש אותה), ובחורף מצאתי מעיל צמר עם פרוות דוב, שאפילו האדון מהניקוי היבש ממש לא ידע איך להגדיר אותו (הוא לא ראה מימיו מעיל סיבירי ששוקל כמו מזוודה).
אני לא רוצה להשוויץ אבל מצאתי ברחוב גם שולחן למחשב וכורסה אדומה. מצד שני, כדי לשחרר כמה מטרים בארון שלי, המאלץ עצמו להתמתח לנוכח “תאוות הרכישות” שלי (לא כולל קניות ספונטניות של מלבושים חדשים לגמרי), אני מוציאה מפעם לפעם כמה חולצות שלעולם לא אלבש ומתירה להן להשתחרר אל הרחוב.
אני מקווה שאלוהי העיר ינחו אותי להציב את המציאות האלו שלי במקום שמישהי לא תתבייש לחגוג עליהן. תהליך המחזור התל אביבי פועל את פעולתו.

נ.ב: תודה לאלוהי העיר על הקריסטלים.
איפה הנברשת? מישהו מצא נברשת? אני יכולה לתרום לו קריסטלים. יש לי שקית מלאה.

ושוב נ.ב: הודעה לציבור.
תפסיקו כבר לפזר בכל שדירה מאווררים ישנים שאינם פועלים ומדפי במבוק. פאסה.


שרשרת מזהב עם שם

על הכותבת שימרית רון

שימרית רון, ילידת תל אביב, 1972. מחזאית ותסריטאית. בעלת גישה אופטימית לחיים; מומחית בחיפוש דירות שכורות ומציאת אוצרות ברחוב; אוהבת לקרוא מחזות, סיפורים, מיתולוגיה יוונית ומדע בדיוני

תגובות

  1. בננהשייק

    אני קוראת את המילים אחרי שני המאמרים האחרונים שהתיימרו לגעת במילים גבוהות ובעולמות רחוקים ודווקא פה – שירה.
    מילים קטנות, מצטנעות וכל כך נוגעות. אני ממש רואה את הרחובות של העיר דרך העיניים שלך ופתאום תופס אותי געגוע לשוטטות הזו שטומנת כמעט תמיד בחובה הפתעות כאלה. כי אני, כמו הבחורה עליה כתבת, התברגנתי (כן, מודיעין…) ועכשיו אני בדרך הארוכה חזרה. אולי בשבוע הבא אני אפקיד את הילדה למשמרת אצל אבא שלה ואסע לי לרחוב באזל, שם אתחפש לאותה האחת שהייתי לפני כמה שנים ואתחיל לחפש מציאות…?

  2. אלמוני

    לפני 8 שנים בערך כשיצאתי מהמעונות ועברתי לגור בדירה שכורה הייתי צריך שולחן כתיבה. כמו רבים וטובים לפני (ואחרי) גם אני לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות שולחן חדש ועל כן הטרחתי את עצמי למחסן של בית חולים סורוקה (באר-שבע) לחפש פלטת עץ ממנה אסרוג לי שולחן חדש. המחסנאי הנחמד אמר לי למה לך פלטה? בוא אתן לך שולחן ישן שאנחנו זורקים.
    מאז יש לי שולחן עץ עם מגרות ופורמיקה ירוקה (כהה), שולחן כמו שהיה פעם בקופת חולים.

  3. אספנית רחוב

    שולחן פורמייקה, כסא עתיק, וואזה סבתאית – אלו נאספים אל ביתי וזוכים לטיפול חם.
    בגדים נראה לי טו מאץ’. כאן אני כבר זקוקה להיסטוריה של הבגד, מי לבש, מתי ובאילו נסיבות. זו גם הסיבה שמעולם לא ביקרתי בחנויות בגדי יד שנייה.

  4. שתופעה זו ייחודית לעיר מגורי החדשה – קיימברידג’ אשר בארה”ב. כאן יש מחזוריות מדוייקת להופעת האוצרות ברחוב, באוגוסט עוזב מחזור של סטודנטים מהמוני האוניברסיטאות של העיר, ומכיוון שאין להם אח-אחות בת דודה באיזור כדי להוריש להם רהיטים/ציוד/בגדים, הם מניחים דברים ברחוב. זו תופעה מדהימה שאף כתבו עליה מאמרים. אדם שמגיע לעיר בחודשי יולי-אוגוסט יכול לרהט דירה שלמה ללא תשלום תוך שימוש בואן והרבה סבלנות (או, וגם לצאת מאוד מוקדם בבוקר לסיבוב האספנות). ואין המדובר בדברים כמו שמתארת הכותבת: ישנים ומתפרקים, אלא כל דבר שהסטודנט העוזב לא הצליח למכור בMOVING SALE שלו, כולל ספות חדשות, טלויזיות, ספרים ואני אף מצאתי יום אחד רדיו ישן יפהפה מעץ עם פטיפון בפנים ותקליטים משנות הארבעים.

  5. קיבוצניקית לשעבר

    את מוזמנת להעביר אלי את השמלה. 😛

    מישהו ראה ברחוב ספה? אני צריכה משהו למרפסת…

  6. אלמוני

    מאז שאני בכפר ולא בעיר, בהחלט יותר קשה עם איסופי רחוב. אבל יש לי בבית שידה מדהימה, כזו שאספתי ברחובות ניו יורק יום אחד, כשבמקרה גם הייתי עם נהג ורכב. השידה עלתה איתי לישראל מרוב שהיא יפה (ידעתי שכאן לא אמצא כזו ברחוב).
    לגבי בגדים- מודה שלפני כמה חודשים אספתי כמה דברים עם ריח של עובש ברחובות תל אביב, אבל בדרך כלל מעדיפה להעביר לחברות ולקבל מהן. מיחזור, אבל לא כולל עובש וסירחון.

  7. בחיפה כל שבת אחה”צ ערב בעלייה מהעיר התחתית להדר יש שוק רוכלים עם הדברים הכי הזויים: טלפונים עם חוגה, סרוויסים, תמונות ישנות, בגדים ממשממש ישנים סירי פלא משנות החמישים… והמחיר הכי יקר שתשלם שם יהיה 10 שקלים!
    יש שם זבל שאי אפשר בכלל להאמין אבל לבעלי העין החדה, הזמן והנטייה האומנותית אפשר למצוא שם אוצרות!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *